ובצד השני של העיר

 

Le Comptoir

אני מודה. אני מכורה. אי אפשר לעבור בפריז בלי לחטוף את מנת הענישה בקומטואר דה רלה שהוא בעצם קומטואר ד'אודאון. גם הפעם היה תור (אי אפשר להזמין מקום, תור זה חלק מהעסקה) במסעדה עצמה, אז נקלענו לבר שצמוד אליה (שאליו צמוד עוד אחד, של הדגים, אולי בפעם הבאה). בעודנו שומרים על מעמדנו בתור למסעדה, תור מתון ורגוע כמו בין אמהות לילדים קודחים מחום בחדר ההמתנה לרופא, מתעקשים על המסעדה (הרי לשבת צריך מתישהו, להניח את השקיות גם, ומהאוכל המעולה שלהם עדיף להנות כראוי), ושועים להבטחות שממש עוד רגע ותיכף ובאמת אחרי הבאים בתור, כשברור לנו שכולם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים על איך מקבלים כאן שולחן.

בסוף נשברנו, המראה של הלחם עם הכמון והגוש הענק של החמאה הצהובה, התקרבנו לבר, ואז –

 

 

בסוף, כשהגיע האיש שהבטיח לי כל כך הרבה הבטחות במבט, של הנה אני מקיים, ונמרץ הציע לקחת אותנו לשולחן שלנו, היינו כבר כל כך מבסוטים, וגם השגנו עם הזמן כסאות בר, שנשארנו שם. בקרוב אצלנו.

Le Comptoir du Relais
9, carrefour de l'Odéon

 

Le Plongeoir chez Hermès 

הרי יש דבר כזה סנוביזם הפוך; לדעתי אני לוקה בשני הסוגים, גם הסנוביזם הפשוט והטוב לא נחסך ממני. זה וגם זה מגבילים אותי מדי פעם מראות. וכך קרה שמעולם לא נכנסתי לחנות של הרמס בגדה השמאלית. מה לי ולהם. נייר מכתבים אני לא יכולה לקנות שם. אבל חיפשנו מקום לנוח בו עם יותר מדי שקיות של H&M, ול-מ. (ההוא מ-K&M) לא התחשקו הבראסרי הרגילים והמשעממים על רו דה רן, אז הוא פתח את פורסקוור וגילה שם קפה מומלץ שלא הכרתי, לא רחוק מאיתנו. הלכנו לפי ההנחיות, אבל כשהמפה הודיעה שהגענו, לא מצאנו שום לה פלונז'ואר. מצאתי את עצמי מול הדלתות הכפולות העצומות של הרמס, שאלף פעם חלפתי על פניהם, ומעולם לא חשבתי לעצור, כי מה יש לי לחפש שם, ומול הבל בוי עם המבט של "אין לך מה לחפש כאן". אבל אז הבנו שהפלונז'ואר נמצאת מעבר לדלתות האלה של הרמס. הרהבנו עוז, עשינו פרצוף של "כל השקיות האלה של H&M הן המתנות שאנחנו מביאים לסגל הבית שלנו. תפתח לנו בבקשה, אנחנו מוכרחים כפפות לבנות או לכל הפחות צעיף משי מרהיב". למרבה הפלא, זה עבד.

אפשר להתמקד בטארט הלימון במחיר מופקע, או במלצר שחשב שאנחנו לא ממש מתאימים (אחרי הכל, היינו היחידים בבית הקפה שלא הגיעו במעיל פרווה) והתלוצץ איתנו, כשהגיש מן רקיקים בתפקיד הפאי לימון בדי הרבה יורו. אבל הכלים נאים, מרחיבים דעתה של אשה, התה שנרקח על ידי תה-אנית מומחית היה נחמד, הטארט היה מעודן כצפוי, מיץ האגסים נמזג עם כל הטקס בישבן וההפוגה כולה היתה מצחיקה ונחמדה. אבל למי אכפת: החנות כולה עוצרת נשימה. היא ממוקמת בחלל עמוק, שבשנות השלושים שימש כבריכת שחייה של מלון לוטסיה, מקום שיש לו היסטוריה מורכבת, בכל הנוגע לתקופת הכיבוש הנאצי.

בכל אופן, אף אחד לא שוחה שם יותר, בחנות הראשונה של הרמס בגדה השמאלית. המבנה הוכרז כאתר היסטורי, ולכן אי אפשר היה לחלק אותו לחללים, אז האדריכלים שמעצבים את החנויות של הרמס נאלצו לנקוט בגישה יצירתית יותר בכל הנוגע לחנות הזאת. קצת חוצפה לקרוא לה חנות, אבל אם יש אנשים שמשמח אותם לקנות את המוצגים – שמחה בשמחתם.

 

 

 

Le Plongeoir chez Hermès
17 Rue de Sèvres, 75006

תם ולא נשלם, אבל בדקו כאן, השמועות אומרות שתיכף מתחילה הרפתקה חדשה.

לסדרת הסובנירים.

שתפו

כתיבת תגובה

סגירת תפריט