כל המאמרים המתויגים תחת "בוסטון"

זכות השיבה לבוסטון / אייל גרוס

יום רביעי, 5 בינואר, 2011

0

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

אייל גרוס- זכות השיבה לבוסטון – טיוטה
כשזה מגיע לערים, אני פוליאמורי. יש לי יותר מאחת שהיא בגדר בית. תל אביב בה נולדתי וחייתי (וכנראה גם אחיה) רוב חיי, לונדון שהפכה מיעד של חופשות, מוזיקה וכנסים לבית כאשר עברנו אליה לרגל שנת שבתון, ניו-יורק שלימדתי בה סמסטרי קיץ במשך ארבע שנים רצופות וביקרתי בה פעמים רבים מספור; על כל אחת מאלה כבר כתבתי, וכנראה גם עוד אכתוב. ויש גם את פריז ופירנצה, ערים שאימצנו, שלא גרתי בהם, אבל ביקורים ותקופות שהייה רבות הפכו גם אותן למקומות שיש לי יחס מיוחד אליהם.
http://aeyalgross.com/blog/?p=31599
http://aeyalgross.com/blog/?cat=9
http://aeyalgross.com/blog/?p=31511
וישנה בוסטון. בבוסטון, או יותר נכון בקיימברידג', גרתי למעשה יותר זמן מאשר בכל עיר אחרת מלבד תל-אביב. שלושה פרקי חיים עברו עלי בבוסטון. הראשון, כילד, בעקבות העבודה של הוריי בקמברידג'. למעשה גרנו אז בברוקליין, פרבר הידוע בזכות האוכלוסייה היהודית והישראלית הרבה שבו, אך הידוע גם כמקום הולדתו של ג'ון קנדי. גאוות בית הספר היסודי בו למדתי בכיתה ו' הייתה ש-JFK  עצמו למד בו. השני, בתור סטודנט, עת גרתי לראשונה בקמברידג', הפרבר שנהר הצ'ארלס מפריד בינו ובין בוסטון, אך שמרגיש כאחד מהמרכזים האורבאניים של העיר. השלישי, שהסתיים ממש בימים האלו, בתור עמית מחקר. כל השהויות האלו סבו סביב אותה אוניברסיטה.
http://aeyalgross.com/blog/?p=28473
השהות הראשונה בבוסטון בתור ילד הכניסה את האמריקאיות לחיי, ביססה את האנגלית כשפה שיכולתי להסתדר איתה לא רע מגיל צעיר, והשאירה זיכרונות של שלג וטיולים משפחתיים ברחבי ניו-אינגלנד.
השהות השנייה בתור סטודנט כללה את החוויה הקוסמופוליטית של תכנית בינלאומית שהודות לה יש לי כיום חברים ברחבי הגלובוס; את ההשתייכות לנטוורק הדי מדהים הזה, חייבים להודות, של הרווארד, שמלווה אותי עד היום; וכמובן את ההתפתחות האקדמית והאישית והחשיפה לכל כך הרבה צורות של חשיבה ביקורתית.
בית הספר למשפטים של הרווארד הוא ערש ההולדה של הניתוח הביקורתי של המשפט, ומייסדי הזרם עדיין מסתובבים בין כתליו וזכיתי שהם יהיו המורים שלי. אלו היו השנים בהם התחילו המילים "תיאוריה קווירית" להעשות שגורות יותר, וכולם רצו לקרוא את הספרים החדשים של באטלר, סדג'ויק והלפרין שיחד סימנו את ביסוסו של התחום. מעבר לנהר, ה-South End  של בוסטון שרץ באותה תקופה הומואים שרק מאוחר יותר התברר שהם בעצם היו סוכני ג'נטריפקיציה שעשו את האזור יקר מדי בשביל הקהילה הזו שנדחקה בעצמה ברובה החוצה. אך בעת ההיא הבארים (לרבות Club Café  הנצחי, שעדיין שם) וחנויות הספרים ההומו-לסביות – אז עדיין לא אמרו להטבי"ות – פתחו בפני ובפני רבים אחרים עולם חדש ומופלא.
העובדה שבוסטון נמצאה אך מרחק של נסיעה של שלוש שעות (כיום שעה וחצי) בספינה מפרובינסטאון, עיירת הנופש שממש בקצה של קייפ קוד, חצי האי שיוצא ממסצ'וסטס ומתקפל חזרה אל תוך עצמו ב"קייפ" פנימי שפרובינסטאון בקצה שלו, רק הוסיפה – ועדיין מוסיפה –  לקסם של המקום. לא רק בגלל שפרובינסטאון, הראויה לרשימה משל עצמה, היא אחד המקומות היפים בתבל, כזה שבו אתה מרגיש בסוף העולם, או כפי שמייקל קנינגהאם היטיב לתאר בספר שכתב על המקום, ב"קצה האדמה". אלא גם בגלל שכפי שנכתב פעם במדריך תיירים, פרובינסטאון, עיר נופש שבה להיות הומו או לסבית זו הנורמה הנפוצה אם כי בהחלט לא היחידה, היא מקום שנראה כפי שארצות הברית הייתה נראית לו באמת היתה, כפי שמובטח בהמנון שלה, The land of the free and the home of the brave.
http://www.harvard.edu/
http://en.wikipedia.org/wiki/Critical_legal_studies
http://www.kotar.co.il/KotarApp/Index/Chapter.aspx?nBookID=94300989&nTocEntryID=94303934
http://www.clubcafe.com/
http://www.randomhouse.com/catalog/display.pperl?isbn=9780609609071
בפעם השלישית שבה הגעתי לחיות בבוסטון, כבר הייתי אדם בוגר. וגם, להבדיל מהפעמיים הקודמות, לגלגול השלישי של חיי הבוסטונים הגעתי מלונדון, לא מתל-אביב. ובוסטון, מה לעשות, היא לא לונדון. היא גם לא ניו-יורק. במובנים מסויימים, היא גם לא תל-אביב. כשהגעתי אליה הפעם לקח לי זמן להיזכר למה בכל זאת היא מקום כה טוב לגור בו, למה היא נותנת די מהר תחושה של בית ומה הופך אותה לעיר אידיאלית לאקדמאיים.
הסוד נעוץ בכך שהיא מצד אחד עיר יפה מאוד, אורבאנית, נוחה לתנועה ולהליכה, עם מספיק דברים מעניינים לעשות, אך במידה שמאפשרת לך ליהנות ממה שיש לעיר להציע בלי להרגיש את תחושת ההחמצה על כל האירועים שהחמצת והמקומות החדשים שטרם ביקרת בהם. אחד הדברים שאני הכי מתגעגע אליו בבוסטון הוא השילוב בין הנוחות התל-אביבית בה כולם גרים קרוב, במרחק "ניפגש בבית הקפה תוך עשר דקות", ובין הריחוק מהאלימות של ה"מצב" שהקיום הישראלי בקושי מאפשר. למעשה הנוחות הזו עוד יותר מרוכזת: עבור הסטודנטים, החוקרים האורחים ואנשי הסגל, החיים מרוכזים במידה רבה סביב האוניברסיטה, שהיא אבן שואבת לא רק אינטלקטואלית אלא גם חברתית. ה-02138 (זהו המיקוד של הרווארד), מרגיש כמו קהילה או כפר קטן, מקום בו אפשר באמת to indulge  בחיים האקדמאיים. בו החיים האישיים והחיים האקדמאיים כמעט לא ניתנים להפרדה. ארוחת הערב שאחרי הסמינר היא לעתים קרובות המשך ישיר שלו, למשל. אבל לזכותו של הכפר הזה ייאמר, שהוא שוכן ממש צמוד לעיר ובעצם מהווה חלק מהמרקם והרצף האורבאני שלה. (לתיאור מדויק להפליא של המחזוריות של החיים בקמברידג' ראו רשימתה של איילת עוז "איש הנצח").
http://en.wikipedia.org/wiki/Big_Dig
http://www.ayeletoz.com/?p=442
החיים האקדמאיים הם אכן במידה רבה ציר מרכזי עליו סובבת בוסטון – גם מעבר להרווארד. מדי שנה מגיעים לעיר מאות אלפי סטודנטים חדשים לאוניברסיטאות והמכללות הרבות המצויות בבוסטון. ואכן, בסיכומו של דבר, בלב החיים הבוסטונים שלי נמצאת האוניברסיטה הזו. לא כאן המקום לדון בכל ההיבטים של המוסד הפריבלגי הזה, שגם אחרי שאיבד שליש מהקרן השמורה שלו במשבר הכלכלי האחרון, נשאר מקום פריבלגי ועתיר משאבים. אבל אם רוצים להבין את בוסטון, צריך, בין היתר, לבוא ל-Harvard Yard. זהו ליבה של האוניברסיטה. מקום בו אתה מוצא את עצמך בדרך לשיעור כסטודנט, בשלכת הניו-אינלגנדית או בשלג הבוסטוני. ולא סתם ל"שיעור", שכן כאן זכיתי ללמוד אצל מגדולי ההוגים של המאה העשרים (כדי לא לעשות יותר מדי ניים-דרופינג אזכיר רק את ג'ון רולס, שלמדתי בקורס האחרון שלימד לפני פרישתו הסופית, והיה אדם יקר ומקסים). לנצח זכורים בלבי הליכות בשלג לשיעור בו אדון במשנתם של מרקס או מיל או פוקו עם גדולי המרצים ועם סטודנטים חכמים שהתכוננו היטב לשיעור. זהו גם אחד המקומות הבודדים בעולם, נדמה לי, בו בדרך לשיעור אתה צריך לעתים לפלס את דרכך בין תיירים שבאו להצטלם לצד "פסל שלושת השקרים", ולחשוב שעבורם אתה מין מיצג תיירותי בעצמך, "סטודנט בהרווארד".
http://www.vanityfair.com/online/daily/2009/06/harvard.html
http://en.wikipedia.org/wiki/John_Harvard_%28clergyman%29#Statue
לפרוץ את גבולות ההרווארד-סקוור
מנגד, הסטודנטים בהרווארד משחקים את המיצג הזה לעתים יותר מדי טוב: הם עשויים לבלות שלוש או ארבע שנים מבלי לצאת כלל מגבולות קמברידג', או אפילו הרווארד סקוור. עד כמה שהחיים התרבותיים-אקדמאיים-הספריות-חנויות הספרים הפתוחות עד 23:00-בתי הקפה הפתוחים רק עד 22:00 של הרווארד סקוור עשויים להרגיש לעתים ככמעט משק אוטוקרטי, הרי שהמנהג הזה של לא לגלות את בוסטון הוא בעיני טעות גדולה. שכן בבוסטון, גם אם כאמור איננה ניו-יורק, יש כמה מקומות מופלאים, מהסוג שעושים עיר ראויה למגורים. גם אני ביליתי – בייחוד בתור סטודנט – ערבים רבים בהם הבילוי שלי הוא עיון בעושר האינטלקטואלי האינסופי של ה-Harvard Book Store. אבל כבר בתור סטודנט ידעתי שצריך גם לחצות את הנהר. (ואגב, הרגע של המעבר בין בוסטון לקמברידג', הרגע בו האוטובוס או הרכבת התחתית שיוצאת מהמנהרה חוצים את נהר הצ'ארלס, הוא אחד היפים בבוסטון).
http://www.harvard.com/
כשחוצים את הנהר, ומגיעים לבוסטון, קשה שלא להיזכר באחת התושבות החשובות של העיר הזו. לפי כל הדיווחים הייתה איזבלה סטיוארט גרדנר אישה אקסצנטרית למדי. אחרי הכל, מי עוד יבנה לעצמו בלב בוסטון בית שנראה כמו ארמון ונציאני? אבל כולנו צריכים להודות על האקסצנטריות הזו, שהודות לה אפשר לבקר כיום בבית הזה שהפך אחרי מותה של גארדנר ב-1924 למוזיאון גרדנר, הנקרא על שמה. השילוב של המבנה הכול כך מנותק מהמקום והסביבה, עם אוסף האומנות העשיר של גרדנר, הן זה האירופי והן זה האסייתי, עושה את המקום הזה לפנינה הראויה לביקורים חוזרים ולאחד המקומות המוזרים, מרתקים ומקסימים בבוסטון. העובדה שאחרי עשרים שנה עדיין תלויות מסגרות ריקות במקום בו היו תלויות שלוש-עשרה יצירות יקרות ערך  שנגנבו, מתוכן שלושה ציורים של רמברנדט, רק מוסיפה למסתורין של המקום הזה. מי שלח שלושה אנשים מחופשים כשוטרים לשכנע את השומרים של המוזיאון להכניס אותם פנימה, על מנת לגנוב ציורים בשווי 500 מיליון דולר,  יצירות כה ידועות שהוא לעולם לא יוכל למכור או להציג בשום מקום? הרגע הזה בו מסיימים סיור במוזיאון ומסתכלים על הפורטרט של גאדרנר שנפרדת ממך (ושמחים שהידע על השוד הזה נחסך ממנה) הוא אחד מהקסומים שבבוסטון.
http://www.gardnermuseum.org/
http://www.gardnermuseum.org/information/theft.asp
לא הרחק ממוזיאון איזבלה סטיוארט גארדנר, נמצא עוד אחד המקומות האהובים עלי בבוסטון, וגם זהו מוזיאון. הMuseum of Fine Arts  זכה לאחרונה לתחייה מחודשת עקב פתיחת האגף החדש לאמנות אמריקאית. החדרים בהם ציורי הנוף המרהיבים מהמאה התשע-עשרה (לרבות מספר גרסאות לציורים של מפלי הניאגרה שמזכירים כמה המפלים האלו מגרים את הדמיון האנושי), לצד ציורים מקסימים של ג'ון סרגנט, מרהיבים במיוחד. כך גם החדרים עם אמנות עכשוויות יותר. אסור להחמיץ.
גם האוסף של אמנות אירופית מודרנית מרגש וכולל את אחת העבודות הידועות והיפות ביותר של פול גוגן,"מאין אנו באים, מה אנו?, לאן אנו הולכים?". אבל המוזיאון הזה ידוע בייחוד בשל האוסף האסייתי שלו. בין היתר יש כאן מבחר עשיר של תדפיסי  עץ (ukiyo-e) יפניים, לרבות כמה מקסימים במיוחד של אנדו הירושיגי מהסדרה "מאה נופים מפורסמים של אדו" – סדרה של מאה תמונות של טוקיו של המאה התשע-עשרה שמעוררת אצלי בתורה געגועים לביקור במוזיאון ה ukiyo-e בטוקיו (הלא היא "אדו"). "חלמתי שאני יכול לעוף", המיצב של ג'ונתן בורופסקי שתלוי כאן, מוסיף לקסם של המוזיאון הזה.
http://www.mfa.org/
http://en.wikipedia.org/wiki/One_Hundred_Famous_Views_of_Edo
הצלע השלישית של משולש האמנות של בוסטון, ה-Institute of Contemporary Art , נמצאת הרחק מכאן, ב-Seaport. כשלמדתי בבוסטון איש מעמיתיי כמעט ולא הגיע לאזור הזה בו דווקא אהבתי להסתובב בין הרציפים והמזחים הנטושים למחצה. המעבר של ה-ICA לכאן לאחרונה מסמן את המיתוג מחדש של האזור הזה. האוסף הקבוע קטן אך מרתק, והזווית בה פונה הבניין של המפרץ של בוסטון היא אמנות כשלעצמה.
http://www.icaboston.org/
וישנו Symphony Hall. אני מודה שאני די טירון בתחומי המוזיקה הקלאסית. בימי כסטודנט כאן אפשר היה למצוא אותי לעתים קרובות יותר במקומות כמו ה-Middle East  שעדיין קיים, מועדון שהוא אחד הצירים החשובים של תרבות מוזיקת האינדי המשובחת שעדיין חיה כאן, ושגם לה יש חלק חשוב בחוויה הבוסטונית שלי (אני נזכר בשריטה שהייתה לי במצח מהמכה הקלה שקיבלתי מהגיטרה של לי רינאלדו מסוניק יות' אחרי ההופעה של הלהקה במועדון  Avalon, ובבילויים ארוכים באגף המוזיקה של חנות האינדיNewbury Comics, שעדיין קיימת). אבל כיום בהשפעתו המבורכת של בן הזוג, הפכתי קבוע דווקא באולם הזה, שנחשב כאחד מאולמות הקונצרטים הטובים ביותר בעולם, הודות לאקוסטיקה המושלמת. הליכה לקונצרטים כאן היא ריטואל קבוע שאפיין את החניות שלו בעיר, חלק מהריטואל של החיים המיד-אטלנטיים שלנו.
אחד הרגעים הקסומים שאפשר לחוות בבוסטון ושאנצור תמיד בלבי, הוא הרגע בו האורות נכבים, וג'יימס לוין, המנצח המיתולוגי והפרפורמטיבי כל כך של התזמורת הסימפונית של בוסטון עולה לעמדת המנצח לתשואות הקהל. ואז מתחילה המוזיקה. הקסם עובד. (אגב, אם מגיעים לכאן אי אפשר לוותר על רכישת השוקולד עם הלוגו של התזמורת הסימפונית של בוסטון על מנת שיהיה מה לנשנש בהפסקה).
http://www.bso.org/bso/index.jsp?id=bcat5220002
http://www.mideastclub.com/
http://www.newburycomics.com/
ממש ליד Symphony Hall, כחלק מבית ספר יפני לאמנות, ה Kaji Aso Studio, מתחבא גן יפני קטן ובו בית תה יפני שפעם בשבוע עורך טקס תה יפני מסורתי. קייט פינגן, תלמידתו של Kaji Aso, שהלך לעולמו, ממשיכה את דרכו ומקיימת כאן בימי ראשון דבר קרוב במידה רבה לטקס תה שאפשר לחוות ביפן. בצד השני של הפארק, ב-Swann Café  במלון Park Plaza, סינתיה גולד, סומלייה התה של המקום, אישה עם תשוקה אמיתית לתה ומחברת של ספר על בישול עם תה, מגישה מבחר של תה משובח במיוחד ועורכת בתיאום מראש טעימות של תה מובחר מרחבי העולם. כמי שלוקח ברצינות את נושא התה, אני מעריך מאוד את העובדה שלהבדיל ממסיבת התה ההיסטורית של בוסטון, שהייתה שלב חשוב במהפכה האמריקאית. שתי מסיבות התה המשובחות האלו בבוסטון, לא כוללות זריקת תה למפרץ אלא שתיית תה משובח המוכן כהלכתו.
http://www.kajiasostudio.com/webroot/tea.cfm
http://www.bostonparkplaza.com/?t=s&id=2993&lang=212
http://en.wikipedia.org/wiki/Boston_Tea_Party
ומה עם האוכל?  הגלגול השלישי שלי בבוסטון, בו חייתי על מלגת מחקר נדיבה היה שונה בתחום הזה מהגלגול כסטודנט, לא רק בגלל ההבדלים בהכנסה אלא גם בזכות המהפכה הקולינרית שבוסטון עברה בעשור האחרון. הארוחה הכי יקרה וגם הכי מיוחדת שאכלתי בבוסטון הייתה במסעדת YA-O. זהו מטבח יפני יצירתי ומרגש, שמגיש מנות כמו דמפלינג העשויים מדייקון (צנון יפני) ממולאים ב"גבינת" מיסו ורוטב אצות וצנוברים, שטעימות כמו שהן נראות. לשבת כאן על הדלפק לארוחת טעימות וסאקה היא אחת החוויות המרגשות שבוסטון מציעה.
http://www.oyarestaurantboston.com/
בפינה אחרת של מרכז העיר, נמצאת No. 9 Park, גם היא מהמסעדות הנחשבות של בוסטון. ארוחה באזור הבר פחות יקרה מאשר במסעדה עצמה, אך אף פעם לא ממש זול כאן. אבל זה המקום שמוצדק לבוא אליו לאירוע מיוחד, כי הגאונות של השפית ברברה לינץ' ניכרת בכל מנה. לחוויה הרבה יותר יומיומית, כיף לבוא לדיינר האיטלקי של לינץ', Sportello: ישיבה סביב דלפק שנראה כמו דיינר אמריקאי טיפוסי, ומנות איטלקיות פשוטות אך מדוגמות. מרק העגבנות החריף עם הגבינה הקלויה המותכת על טוסט ממחיש מהו שימוש טוב בחומרי גלם. לפני או אחרי הארוחה, ב-Drink, בר הקוקטליים שהקימה לינץ'  ונמצא באותו בניין, אין תפריט קוקטיילים: הברמנית מקשיבה להעדפות של הלקוחות, מה הם אוהבים ומה לא, ומייצרת קוקטייל בהתאם. הכול עשוי מחומרי גלם הכי טובים שניתן להעלות על הדעת, וזה מורגש. הגרסה שלהם ל Old Fashioned, הקוקטייל האהוב עלי, מעוררת בי געגועים בזמן שאני כותב שורות אלו.
http://www.no9park.com/
http://barbaralynch.com/#people
http://sportelloboston.com/
http://drinkfortpoint.com/
בעוד שלינץ' הגיעה מדרום בוסטון, שכונת העוני והפשע המוכרת מהסרט "וויל הנטינג הטוב", והפכה לאחת השפיות הטובות בבוסטון הודות למורה לכלכלת בית שהשפיעה עליה, הרי שג'ואן צ'אנג הפכה לאחת השפיות הנחשבות של בוסטון מרקע לגמרי שונה: כשהיא מחזיקה בידה תואר במתמטיקה יישומית וכלכלה מאוניברסיטת הרווארד, הגיעה צ'אנג למסקנה שבעצם, מה שהיא הכי אוהבת זה לאפות עוגיות. כולנו הרווחנו מכך, שכן בתי הקפה של Flour (שני סניפים בבוסטון ועכשיו סוף סוף גם אחד בקמברידג'), הם מהמקומות האלו שאתה רוצה שיהיו לך ליד הבית, למרות שהסכנה היא ששוב ושוב תחזור לפודינג הלחם-בננה-שוקולד המנחם כל כך.  גם "פיצת ארוחת הבוקר" ממכרת.
http://www.flourbakery.com/staff.php?pid=703
http://www.flourbakery.com/
קמברידג' הוא גם מקום משכנה של שפית חשובה שלישית, אנה סורטום, שמפרשת מחדש את המטבח הים תיכוני המוכר לנו, גם במסעדה הנפלאה שלה Oleana, ולא פחות חשוב מכך, בבית הקפה שלה Sofra, שהוא אחד המקומות המשובחים ביותר בקמברידג' לבראנץ' האמריקאי המבורך. אין כאן קלאסיקות אמריקאיות כמו Hash Browns  או ביצים עלומות (בשביל אלו יש בקמברידג' את ארוחות הבוקר הנפלאות של(Henrietta’s Table , אלא שוב, פרשנות נפלאה לאוכל ים תיכוני. אחד הדברים שאני מתגעגע אליהם בבוסטון, באופן תמוה אולי, הוא הבראנץ' של Sofra, עם הממרחים המופלאים של אנה סורטום (הפלפלים בפטה מוקצפת, המוחמרה העשויה מאגוזים ופלפלים, צזיקי הסלק ועוד) והפרשנות המאוד ייחודית שלה  לשקשוקה, בה העגבניות מעורבות עם קארי ושבבי פיתה מפוזרים מעל הכול.
http://www.oleanarestaurant.com/
http://www.sofrabakery.com/
http://www.henriettastable.com/
בחזרה להרווארד סקוור. אם יש מקום אחד שאליו הייתי חוזר כרגע לערב אחד בקמברידג', זהו הMonday Club Bar  שהוא חדר האוכל הפחות רשמי במסעדה Upstairs at the Pudding. גם בגלל האוכל הטעים כל כך (הפסטה ממולאת הדלעת עם רוטב זיגוג גרעיני הדלעת, או הסטרוצפלי, פסטה קצרה ועבה ברוטב כרובית ופירורי בריוש, וגם מנת העוף המבושל תחת לבנה הפשוטה אך המתובלת כה טוב עד כדי שגורמת לעתים לי לחרוג מהכמעט-צמחונות שלי), גם בזכות ה"צבים" משוקולד-פקאן המתוקים מדי המוגשים לקינוח, גם בזכות רשימת היינות המושקעת והמיוחדת ועתירת הפינו-נואר, שהיא, וההערות של הסומלייה אודותיה הם שירה צרופה, גם בזכות האח המבוערת בימי החורף והשולחנות בחוץ בימי הקיץ, וגם בזכות העיצוב והאווירה הFאנקיים. אך בעיקר בזכות התחושה שבין אם יושבים כאן לבד על הבאר או ביחד עם חברים, איכשהו הכול מתחבר ביחד למשהו נכון, משהו שנותן את התחושה הזו של אושר שחיבור נכון יכול לתת.
http://www.upstairsonthesquare.com/
בוסטון. הושט היד וגע בה. צילומים: עופר גז ואייל גרוס

בוסטון. הושט היד וגע בה. צילומים: עופר גז ואייל גרוס

כשזה מגיע לערים, אני פוליאמורי. יש לי יותר מאחת שהיא בגדר בית. תל אביב בה נולדתי וחייתי (וכנראה גם אחיה) רוב חיי, לונדון שהפכה מיעד של חופשות, מוזיקה וכנסים לבית כאשר עברנו אליה לרגל שנת שבתון, ניו-יורק שלימדתי בה סמסטרי קיץ במשך ארבע שנים רצופות וביקרתי בה פעמים רבים מספור; על כל אחת מאלה כבר כתבתי, וכנראה גם עוד אכתוב. ויש גם את פריז ופירנצה, ערים שאימצנו, שלא גרתי בהם, אבל ביקורים ותקופות שהייה רבות הפכו גם אותן למקומות שיש לי יחס מיוחד אליהם.

וישנה בוסטון. בבוסטון, או יותר נכון בקיימברידג', גרתי למעשה יותר זמן מאשר בכל עיר אחרת מלבד תל-אביב.

(more…)