כל המאמרים המתויגים תחת "גבולות הלוחות הטקטוניים"

גבולות הלוחות הטקטוניים / מיטל שרון, חלק 1

יום ראשון, 21 באוגוסט, 2016
IMG_0789

סבון דה מרסיי, ייבוא אישי חבול מאקס אן פרובנס

הקדמה
(כנרת)

העולם, בשנים האחרונות, הוא לא מה שידענו עליו. הוא מבעבע וכבר לא יודע להכיל את עצמו. אולי זה התחיל עם סיני, כשגן העדן אבד. המקום שאליו הגוף עורג מאליו, חלקה תמה שבה אפשר לנמנם קצת, להוריד מגננות, הפך להיות מלכודת מסוכנת. בפועל או לא בפועל; בתאונות דרכים תמיד נהרגים יותר וכולנו ממילא נמות מסרטן ומהתקפי לב. כך או כך, לסיני אנחנו כבר לא נוסעים. 

ליד איזו בריכה יפה השבוע, מעבר לכתף המרוחה היטב בקרם הגנה, קלטתי שבריר שיחה: אני לא הולך לההרג במחנה יודה, הודיע הבעל לאשתו, לא אכפת לי כמה טעים שם. בשום פנים ואופן, אני לא הולך לההרג שם! זה היה חמש דקות אחרי שהילדים הופתעו על ידי סבתם בנסיעה לאיזה קלאב טורקי הכל כלול. והילדה שוטטה במדשאה הרחבה, ולחשה, מאושרת, לתוך הטלפון: אני לא מאמינה שאני נוסעת עוד פעם לחו"ל!  (כן, יש לי שתי כתפיים מרוחות היטב לקלוט מעבר להן שברירי שיחות). 

זאת לא בהכרח תכנית גרועה, להישאר איתו במלון, כשהילדים נשלחים לאי שם. שבע דקות בגן עדן יכולות, מבחינתי, להפוך בקלות ל-22 שעות בגן עדן (ולא, אני גם לא עיוורת לאפשרות שהן יהפכו ל-22 שעות בגיהנום). ואיזה מזל (ושכל. וחרדות), שהשנה, בילינו בדרום צרפת דווקא את ערב ה-14 ביולי (לא בלי פחד), וביום העצמאות עצמו היינו עייפות מכדי להצטופף בין ההמונים לראות זיקוקים? 

אבל מה קורה כשהארץ שאליה תכננת לעבור, חודשים של הכנות, אולי שנים של חלומות, הופכת פתאום למחוז-חפץ-חשוד? יש לי חברה שמחשבת את מסלולה מחדש בטורקיה. חברים אחרים עשו בדיוק הקיץ רילוקיישן לדאלאס. לא הספקנו לדבר על זה. אולי עדיף שלא. אולי הם, אולי כולנו, בונים על זה שהברק לא יכה פעמיים באותו מקום. בפריז הוא היכה פעמיים. עד כה. יש לי חברים שעברו הקיץ לפריז. 

מיטל שרון, חברה לעט, כבר אורזת. בעוד כמה ימים היא עוברת, על משפחתה הישראלית הקטנה, לניס. 

רשות הכתיבה למיטל:

(more…)