כל המאמרים המתויגים תחת "קו פרשת המים"

עת השתחררתי / רן הר נבו // קו פרשת המים 13

יום חמישי, 1 בינואר, 2015

If you want to see real action. סמסון, פיפטיז, שם, שם

באנגלית הם קוראים לזה the watershed moment, ל״קו פרשת המים״. כמעט כמו בעברית, רק מצומצם לרגע בודד בזמן, דרמטי הרבה יותר, כמו שאמריקאים כל כך אוהבים. לפני שש וחצי שנים, כשרק עזבתי את תל אביב והגעתי לניו יורק, חשבתי שמה שאמריקאים כל כך אוהבים זה את החיים עטופים בנייר צלופן סכריני. ישראלים, מצאתי עם השנים, משוכנעים בדימוי הזה, זה סטריאוטיפ שנוח לנו איתו. חשבתי גם, כשרק עזבתי את תל אביב, שאני נוסע רק לרגע קט כדי להגשים חלום, לממש סיכוי שלא היה ולא יהיה לי מעולם בארץ אהבתי. החלטתי שבעבור הזכות לסיכוי הזה, אעשה את כל מה שצריך: אני אשנא אמריקאים ואדעך תרבותית ואסבול מהקור ואקטר על הרדידות ואתרגל שתיקות מרירות. אבל הימים עברו והנחלים זרמו ואני איתם. השתניתי. למדתי לחיות בין האנגלית לעברית, בין הניו אנס לסאב טקסט, בין הישראלית לאמריקאית, בין הסרקזם להיעדרו המוחלט. דרך הזרות והשוני בניו יורק נאלצתי להכיר דווקא בחסרונותיה של ארץ הקודש. ודרכם גם הצלחתי לכבד את ארצות הברית, לאהוב אותה לפעמים, להבין את כשלונותיה, להעריץ את נצחונותיה, להוקיר את יתרונותיה. למדתי להבין גם למה אמריקאים כל כך אוהבים את מה שהם כל כך אוהבים, ולמצוא בזה לא מעט חן. למדתי שהזיוף איננו בהכרח זיוף, ושהכל תלוי במתבונן. למדתי להתבונן.

(הקור, אגב, הוא עדיין הבן זונה הכי גדול בעיר. הקור זה עניין לא פתור)

(more…)

דמדומים, אשליה / איתן ויתקון // קו פרשת המים 12

יום חמישי, 1 בינואר, 2015

 

(more…)

שטפונות בהרים / הדס מזרחי // קו פרשת המים 11

יום רביעי, 31 בדצמבר, 2014

 

רישום, צילום וכף יד: ענת עינהר, anatoo באינסטגרם

אני מרגישה שאני חייבת לאלוהים.

פרשת המים שלי חקוקה בסלע, כאילו קרה נס וכיוון את פרשת המים שלי, אין לי הסבר אחר מניח את הדעת. לאנשים קורים כל מיני דברים שמשנים את חייהם, טובים ורעים, גדולים וקטנים, ואצלי, אף שינוי הוא לא מובן מאליו ומכל דבר אני לומדת שאני חייבת לאלוהים.

כל הכאבים בחיים נתנו לי המון. אם לא הייתי משוגעת, לא הייתי כותבת כמו שאני כותבת. למעשה, זה היה צריך לקרות, אחרת, לא היו לי חיים, או שהייתי אדם זר לגמרי, אולי הייתי פסנתרנית או פנטומימאית. זאת לא אני. אני משוגעת וכותבת. השיגעון שלי הוא חיובי, והכאבים, עד כמה שהם נוראיים, היו חיוניים בסופו של דבר, גם הדברים הקטנים והמקריים, לפגוש לפתע אדם, לאסוף כלב מהרחוב, לקרוא במקרה ספר, לשמוע משפט שנחקק עמוק בתודעה. לצבור את כל אלה. אני חייבת את זה לאלוהים. זה נס, האירוע הקטן שהופך לגדול. לכולם נדמה שקורית להם פרשת מים, אבל הם לא שמים לב, והמים הופכים לשיטפונות בהרים. ניסים.

(more…)

סמי-סיאמיות / ענת עינהר // קו פרשת המים 10

יום שלישי, 30 בדצמבר, 2014

 

(more…)

12 דקות / כ.ר // קו פרשת המים 9

יום שני, 29 בדצמבר, 2014

Surprised Ducks. Félix Bracquemond, 1885–89

 

שמונה ארבעים ושלוש

כביש ארבע שלוש אחד

עיקול אספלט רחב וריק להפליא להחליק בו על מאה ועשר לתוך יום העבודה

שמתחיל בעוד שבע עשרה דקות

(more…)

נח, כבר לא / שרית דוידובסקי // קו פרשת המים 7

יום שבת, 27 בדצמבר, 2014

 

קופרשתהמים. צילום: שרית דוידובסקי

אם אתבונן לאחור, אם אחטט ואחפש מהם מאפייניו הספציפיים של נח, מהו קסמו המיוחד, מהו הדבר הזה שמתקיים בו שאינו נתפס דרך ההבנה אך מורגש ונוכח. אין לי אלא לקבוע כי מרכיביו של הקסם, החומר הגנטי שלו נמצא בתאים שלו ובתנועתם החיה, והתאים הללו הם אתם, האנשים שלנו – חברים, לקוחות, צוות – שלכל אחד יש איזו נגיעת מכחול. וכל נגיעות הצבע ומשיכות המכחול הצטרפו למן ציור הרמוני, רוב הזמן, ציור שמצטייר לנו כבר 13.5 שנים.

איך החלטתי לעזוב את כל זה?

(more…)

שירה / איריס אליה כהן // קו פרשת המים 6

יום שישי, 26 בדצמבר, 2014

 

Evening Wind, Edward Hopper, 1921. Harris Brisbane Dick Fund, 1925

וּבְכָל יָרֵחַ צֵל חַמָּה, פְּרוּדוֹת הַיּוֹם

שֶׁהִתְקַבְּצוּ אֶל לַיִל

וּבְכָל מִדְרוֹן תְּבוּסַת הַמִּישׁוֹרִים

וְהֶהָרִים וּבְכָל שָׂדֶה עֵדוּת לַחֹרֶף שֶׁנָּסוֹג,

סִדְקֵי תַּמּוּז וְאָב חָרְצוּ דִּינוֹ

וּבְכָל עֲצֵי הַגַּן נִפְסָד הָרוּחַ

וּבְכָל פַּרְפַּר חֶלְקַת אֲוִיר שֶׁנִּכְנְעָה

לַכֹּחַ הָרָהוּט שֶׁבֵּין כְּנָפָיו

וּבְכָל הַחֲדָרִים נִרְפָּה הַקִּיר

מוּלִי וּבְכָל מִטָּה אִשָּׁה

וּבְכָל הַגּוּף נִגַּף הַגַּעְגּוּעַ

וּבְכָל הַלֵּב שֶׁלִּי

גִּדּוּל מַמְאִיר שֶׁל אַהֲבָה

כָּעֵת כְּשֶׁהִתְפַּשַּׁטְתִּי

(more…)

קו פרשת המים, קווים למותו / פז הירשמן // קפ"מ 5

יום חמישי, 25 בדצמבר, 2014

 

Lewis W. Hine, Cotton-Mill Worker, North Carolina, American, 1908, Gelatin silver print. Getty Images

אני, בעוונותיי, דווקא אמריקנופיל, אבל הפריזאית מאלנבי ואני חולקים כמה מקטעי ביוגרפיה. כך, למשל, חלקנו מורה לאנגלית ביסודי, מיסיס דומב. לתקופה מסוימת, במקביל לצמיחת חתימת השפם ושאר הורמונים, מיסיס דומב הייתה הדבר הכי זוהר ומרגש בטווין פיקס שבו גדלנו, הפריזאית ואני. דמיינו רגע את דנה רון מהאח הגדול ביום טוב שלה, באמצע האייטיז, עומדת מולכם בכיתה בחליפה ורודה עם כריות בכתפיים ועגילי חישוק ענקיים אדומים,  ועכשיו תוסיפו passive active pronouns good morning pupils good morning teacher כפסקול לפנטזיה הזאת. Anyway, המורשת של מיסיס דומב כללה גם שיר של פרוסט שלמדנו בעל פה ודקלמנו מולה נרגשים:

 

Two roads diverged in a yellow wood

And sorry I could not travel both

נהגתי להיעזר בשיר הזה לא פעם, כמו גם ב"אל מלא רחמים" של יהודה עמיחי, ועוד איזה אחד של ארז ביטון ואחד של שימבורסקה. ולא בגלל שאני חובב שירה. להיפך. שירה משעממת אותי למוות. אבל מצאתי שלצטט שירה יכול לעזור לי פה ושם, איך נאמר, בקווי פרשות מים שמעבר להם משתרע ערב מבטיח עם מיסיס דומבס' לייקס, או לילה מיותם אבל לפחות עם הרגשה מסוימת של ניצחון הרוח.
(more…)

אבל אז התמוטטו התאומים / ורדית גרוס // קו פרשת המים 4

יום רביעי, 24 בדצמבר, 2014

City of New York / by David H. Burr

כמה דקות לפני תשע בבוקר, שעון ניו יורק, והטלפון לא מפסיק לצלצל. רגע אחרי סיום התואר השני, יומיים אחרי שהתחלתי לחפש עבודה. מי שמנסה להתקשר אלי לפני תשע בבוקר כנראה לא באמת מכיר אותי.

אני מתעלמת, אבל הטלפון ממשיך לצלצל.

"הלו? זאת ורדית?"

"כן"

"ורדית גרוס?"

"כן"

"את נמצאת עכשיו בניו יורק?"

"כן."

"זאת הדס מגלי צה"ל. את מוכנה לעלות לשידור ולדבר על מה שקרה?"

אין לי מושג מה קרה. הזדמנות נדירה להצצה לתת המודע – מאות דימויים של אסונות משפחתיים, מוות, תאונות, רצח, שוד מזוין. תוך פחות משלוש שניות אני מצליחה לייצר עשרות תרחישים מבעיתים. אבל אפילו המוח ספוג סדרות המשטרה שלי לא מצליח לדמיין את ההמשך.

(more…)

הברק אף פעם לא היכה בי / יערה שחורי // קו פרשת המים 3

יום שלישי, 23 בדצמבר, 2014

A Muse, Rosalba Carriera, mid-1720s

הלוואי ויכולתי לומר – זה מוכרח היה להיות כך. כתר הקוצים או כתר הנייר של הכתיבה נחבש לראשי, אי אז בילדותי המוקדמת, ומעולם לא הוסר. אבל לא, אין כתר. אין הכרח. מה שיש אלה מלים. המלים הן היחידות שיודעות לומר לי: הנה את. ואני עונה ואומרת: כן, הנה אני.

האומנם לא היה ולו רגע אחד שבו העולם זנח אותי והכתיבה אספה אותי? קו פרשת מים ברור או אם אשאל דימוי מעולם אחר, ברק שמכה בשדה תירס ואני, הקרובה אליו קרבת סכנה, רואה את שמי הלילה מוארים (הרי זה מוכרח להתרחש בלילה) ושורדת כדי לספר. ולא על הברק אדבר, אלא על כל השאר.

אבל על אף שגדלתי בקרבה לשדה תירס (ושדה כותנה ומטע אבוקדו ומפעל טקסטיל) הברק אף פעם לא היכה בי. בגיל שמונה הודעתי בפני העולם האדיש על רצוני להיות סופרת. כתבתי סיפורים על קברניטים אמיצים ובנותיהם טובות הלב. רגלי מעולם לא דרכה על סיפון אבל זה לא שינה דבר. אחרי שנזנחו יורדי הים, אימצתי סצנות דרמטיות בנופים קפואים. אחר כך כבר הייתי עסוקה בלחמוק מהכתיבה. אימצתי גמול נוצרי עמום, מאמינה שדווקא אם הדבר יסתתר ממני, הוא עוד יינתן לי עשרת מונים. זה לא עבד.

(more…)