כל המאמרים המתויגים תחת "תל אביבית"

בשביל להגדיל את סיכויי הזכייה, מומלץ למלא טופס # טוטו

יום רביעי, 22 בדצמבר, 2010
ציפיה בדום מתוח. טוטו

ציפיה בדום מתוח. טוטו

להחליף לבגדים חגיגיים באמצע היום. להזמין שולחן. לסיים מה שאפשר, לדחות את כל השאר לאחר כך. לקחת מונית. לחכות לו בשמש. לפגוש אותו.

יש לנו הרבה מסעדות להשלים, אחד היתרונות של העדרות ארוכה מתל אביב, אבל כששאלתי אותו לאן, הוא אמר: אוטומטית, מתחשק לי להגיד טוטו. אז טוטו.

טוטו היא סתירה מובנית: זאת המסעדה הכי מעצבנת עם האוכל הכי מענג. יש בה תכונה של המזנון של בית המשפט הסמוך, אם רק פרקליטים חזקים ונאשמים עשירים היו אוכלים במזנון של בית המשפט. אפשר מדי פעם גם לראות שם עורכי דין גוררים את הטרולי השחורה של המסמכים, ולשער שהנה, במו ידיהם הם נועצים כרגע אבני חצץ נוספות בגלגלי רכבת העמק האיטית ממילא של מערכת המשפט הישראלי. זה תפקידם, כנראה. המלצריות בטוטו הן לעתים קרובות יפות מדי וכמעט אף פעם לא נעימות מספיק. פעם, בשולחן לידינו, ישבה אישה שהיתה כל כך יפה ומסקרנת, שבילינו את כל הארוחה בלנחש האם היא בתו או אשתו הצעירה מאוד של אחד משני הגברים המבוגרים שאיתם ישבה, או שהיא בעצם בת גילו כמעט, ואז היא גם נראית מדהים לגילה.

הפעם, כשנכנסנו, ראינו שם שרה לשעבר, ראש עיר בפועל שנמצא תחת חקירה, פרקליט בכיר שהכיר את חומות הכלא משני צידיהן, ועיתונאי אחד לשעבר, שלפי שהחליף את השולחן הקבוע בקפה תמר במקום טוב בטוטו, למדתי שהפך ליחצ"ן. אותי, לעומת זאת, הושיבו הכי קרוב שהגעתי אי פעם לתיק קלי של הרמס.

(more…)

חזרנו. אנחנו כאן

יום שישי, 17 בספטמבר, 2010

אור. צל

אור. צל

את הקרואסון האחרון שקנינו בפריז זרקתי כשהגענו לנתב"ג.

בבוקר אותו יום, אחרי לילות מפרכים של אריזה מאומצת, זרחה השמש והשמים היו תכולים. נותרו סידורים אחרונים כמו העברת הכתובת למשלוח דואר כדי שלא להתחמק מהחשבונות האחרונים שעוד נשלם. לא רק שהשמש זרחה והשמים היו תכולים סוף סוף, פקידת הדואר גם גילתה נכונות להתגמש, לקבל בדואר האלקטרוני את צילום הדרכון של בן זוגי, ולהשלים בשבילנו את התהליך שלא בפנינו. מי שמכיר את הפקידות המקומית, יודע שזה הישג גדול יותר מאלה של ארמסטרונג בטור דה פרנס.
אחרי נשיקת הפרידה המפתיעה מהבירוקרטיה הצרפתית עברתי במאפיה הכחולה שבכיכר, זאת שהיטיבה את בקרינו בשלוש השנים האחרונות. קניתי בגט וינואז, המתוק והרך שהילדות אוהבות, קווין אמאן, המאפה הברטאני עתיר החמאה והסוכר שהתמכרנו לו, וקרואסון אחד, רק כי אפשר היה. עוד דקה שלמה התעכבתי מול סלסלת השוקטים, הפחזניות האווריריות זרויות גבישי הסוכר, ובסוף החלטתי לא לקנות גם אותן, כי כבר החלטתי שאין טעם בעוד אחרון אחד ודי, ואפשר להסתפק בכל השוקטים הראשונים, האמצעיים והלפני אחרונים שאכלנו, ובתקווה שאצליח להכין כזה לבד בבית.

עברתי אצל קאלי, המלצרית בבית הקפה הקבוע שלי. מאז שיש לנו מכונת קפה, אני יושבת שם פחות, וזה סתם תירוץ לא מספק כדי להסביר למה לא סיפרתי לה עד עכשיו שאנחנו עוזבים. נכנסתי, התנצלתי שאין לי זמן לנואזט שהיא מגישה לי מאליה, ואמרתי לה שאנחנו עוזבים. עכשיו, הסברתי לעיניה הנפערות. כלומר עוד שעה, כשהמונית תגיע.

(more…)