אובססיה אהובתי. הכרזה לתערוכה של לוסיאן פרויד במרכז פומפידו

12, 14, 15, 12.

זאת היתה התחזית בתחילת השבוע.

17, 11, 14, 14, 16.

זאת התחזית להמשך. בפועל, אמנם ברגע זה יורד גשם (החיים כאן ניתקו אצלנו את הקשר המיידי שנוצר בין קור ובין גשם), אבל בגדול – חולצה וז'קט. בבקרים אולי קצת יותר קריר. סוודרון. כבר לא צריך לבזבז עוד חמש דקות ביציאה מהבית על איתור שתי כפפות, צעיף וכובע. והרבה יותר חשוב: כבר לא צריך לצאת בחושך. אפילו כשמתעוררים יש אור בחוץ, כשחוזרים הביתה עדיין אור, וזה יילך וישתפר, עד לשעות האור המופרזות של הקיץ (בשמונה בערב סוגרים את התריסים ומודיעים לילדות שלא משנה לנו מה קורה בחוץ, עכשיו לילה).

ובינתיים, גם בחזית האמנותית מתנערים משנת החורף בכמה תערוכות מסקרנות מאוד.

1) פרויד. לוסיאן פרויד. במרכז פומפידו. רטרוספקטיבה כזאת רצינית ומקיפה, שבביקור האחרון שלנו בפומפידו, מתישהו בפברואר, כבר התגלגלו בחנויות המוזיאון מרצ'נדייז של האיש, האגדה, הנכד והפורטרט של קייט מוס.

חמישים ומשהו עבודות שלו, פורטרטים עצמיים וציורים אחרים, וגם צילומים ועבודות אחרות שמתעדות את העבודה שלו בסטודיו. עד 19 ביולי 2010. פתוח, בדרך כלל, 11h00 – 21h00. סגור בימי שלישי.

געגועים לאורקה? מתוך התערוכה של ביט טאקשי קיטאנו

2) טקאשי קיטאנו בפונדסיון קרטייה. בעידן של ריבוי משימות ורב תחומיות, קיטאנו הוא כנראה אחת הדוגמאות הקיצוניות, ובעיקר ביכולתו להצטיין בכמה תחומי עשיה שונים. קיטאנו הוא במאי של סרטי גנגסטרים אפלים, אלימים ומצליחים מאוד, שחקן והיוצר והמנחה הגאה של שעשועון משימות טלוויזיוני מצליח. התערוכה "Gosse de Peintre", ("ילד של ציור", יש לנו בעברית מקבילה סלנגית למילה 'ילד'?) מזמינה את טאקטשי לשלב את שתי התמות שמסתמנות בפועלו (כך לפי הקטלוג, כמובן): ילדות ודימוי (במובן של אימג'). הוא מצהיר, בפתח הדברים שהוא מבקש למתוח את מושג האמנות, להפוך אותו לשגרתי פחות, סנובי פחות, יותר יומיומי ונגיש. התערוכה היא שילוב של ציורים ילדותיים של קיטאנו, וידאו, חפצים ומשחקים שנוגעים לילדות, שיחד מהתלים בתפיסות המקובלות של האמנות המודרנית ובמסורת היפנית.

כן, גם לי זה נשמע כמו משהו שעשוי להיות מרתק באותה מידה שהוא מסתכן בלהיות קשקוש מקושקש.

אבל התערוכה שלו, הפעם תחת השם השני שלו, ביט טאקאשי קיטאנו, זה שאחראי לסדרות הטלוויזיה שהוא עושה, מוצגת בפונדסיון קרטייה. וזה אחד המקומות האהובים עלי בכל פריז כולה: הבניין המבריק והנהדר של ז'אן נובל, שדרות ראספאיי, ותירוץ מצויין לבקר ברובע ה-14 המיוחד. והמכון, שמבין משהו בגלאם ובאסתטיקה, אכן מעדיף את אמניו כשהם סלבז כלל עולמיים (פטי סמית', דיוויד לינץ') וכשהם עושים עבודות יפות, אבל כמה שזה יפה ולרוב גם די מוצלח. בקיצור, נלך ועוד ואיך. ועם הילדות, כמובן.

(ולהפתעתי, אתר הגלריה היחיד, שלצד המידע על שעות הפתיחה מספק גם רשימת מסעדות נחמדות באזור. זה שירות).

אגב, מרכז פומפידו משתף פעולה, ומציג במקביל לתערוכה רטרוספקטיבה של סרטיו של קיטאנו.

זה לא הכל, חברים.

0

איב סן לורן. המשקפיים כבר חזרו

3. איב סן לורן בפטיט פאלה. 307 דגמים של איב סן לורן המנוח, וצילומים שמתעדים את השפעתו על עולם האופנה במשך ארבעים שנות פעילותו.

נשמע כיף, ואפשר משם להמשיך ישירות לשדרות היוקרתיות שלצד השאנז אליזה, לבדוק במו ידיכן הממשמשות האם וכיצד הוא אכן השפיע.

לא צועקים במוזיאון. ליל קיץ של אדוארד מונק בפינקוטק

4) אדוארד מונק בפינקוטק. איכשהו עוד אף פעם לא הייתי בפינקוטק בפריז, משום מה, בחורה שטחית שכמוני, בכל פעם שאני מגיעה לכיכר המדלן, איכשהו אני מוצאת את עצמי בוהה בתיירים היפניים בפושון. אבל בפעם האחרונה זאת לא היתה אשמתי, כי הפינקוטק היה סגור לשיפוצים, והתכונן לתערוכה הזאת, מונק: האנטי-צעקה.

הפינקוטק מציע מבט אחר ומקיף על מונק, האמן פורץ הדרך לתקופתו, שמצליח באמצעות צבע ומשיחותיו להעביר מצבים נפשיים מהבד למרווח שבינו ובין הצופה.

- – -

זהו, הרבה עבודה, ואפילו שמש בחוץ. שבת שלום ושבוע טוב.

נשף ההצגה של פריז. רגע לפני הכניסה לואלס (מתוך: seaofshoes)

זה זמן להניח בצד את התובנות הסוציולוגיות וביקורת התרבות. בסוף השבוע נערך בפריז האירוע הכי חשוב למי שעבורן "גוסיפ גירל" היא סוג של דוקומנטרי: נשף ההצגה בחברה של מלון ה-Crillon.

פרנצ'סקה איסטווד נערכת (מתוך: anorak.co.uk)

24 נערות צעירות ממיטב התוצרת העולמית במונחי עושר, סלבריטאות ואצולה התקבצו בעיר לשלושה ימים ששיאם בנשף הצגה דקדנטי. כל נערה הצטיידה במעצב על, צוידה בתכשיטים שערורייתיים ומלווה חתיך (חידוש: מותר לבוא עם החבר) ויצאה לסיבוב דאווין בעיקר מול ההורים הנרגשים.

אנושקה דלון (כן כן, הבת של אלן) במדידות ב-2008 (צילום: lebalhc.free.fr)

רשימת בוגרות הנשף מרשימה כמעט כמו שהיא חושפת את הבורות שלנו באצולת העולם: ובכל זאת השנים האחרונות הוצגו בנשף בנות משפחת וויליס (דמי צילמה בהתלהבות, ברוס רקד וואלס, אשטון התבאס), בוש, ברלוסקוני ועוד שלל נסיכות נשכחות יותר ופחות.

הנשף ב-2008. גברת ויליס העגמומית בשחור לבן במרכז

השנה הגיע תורן של פרנצ'סקה לבית איסטווד ואחייניתה של הנסיכה דיאנה, קיטי ספנסר. אליהן הצטרפו צאצאית של מהרג'ה הודי, בתו של מס' 4  במפלגה הקומוניסטית הסינית, כוכבת נבחרת הסקי של טורקיה וחביבת הבית הבלוגרית-המעצבת ג'יין אולדריג'.

למתקדמים:

תמונות נפלאות של השמלות והמדידות מנשף 2008

אתר הנשף מציג כרגע עדיין את נערות השנה שעברה (וויליס, זוכרים?)

שלל דיווחים נרגשים על נשף 2009. גם מבפנים.

רוצים להתכונן לשנה הבאה?

אם לא הזמינו אתכם לנשף, פתרון לא רע לשיקום האגו ולתיצפות מפורסמים הוא לנסות להזמין שולחן במסעדה מעוטרת כוכבי מישלן  של המלון – Les Ambassadeurs. אנחנו כבר היינו.

(מושיק)

השמלה שעל הבובה אזלה. COS

בין שמחתי הגדולה לגלות בלונדון סניף גדול של בננה ריפבליק ואכזבתי למצוא שם שום דבר בשבילי, נכנסתי לחנות אחרת, שנראתה רשתית למדי אבל די מעניינת, שנקראה COS. היא נראתה כל כך מבוססת ומגובשת, שהתפלאתי מאוד שלא שמעתי עליה, ועל אף שמדדתי שם כמה בגדים מוצלחים ממש, קצת היססתי להוציא שמונים יורו על חולצת-שמלה סריגית בכחול מעולה, עם ריצ'רץ' אלכסוני. שוב הרגשתי, בו בזמן שידעתי שטעות גדולה  בבסיס הרגשתי זאת, שיש לי עוד יומיים בלונדון, שאם לא אמצא שמלה אחרת, זולה יותר או מוצלחת עוד יותר, אחזור לשם ואקנה את ההיא.

ביג מיסטייק. בטיול קונים מה שמוצא חן, לא חוזרים לאחור ולא מתחרטים.

ובכן, אשמתי וחטאתי, כי פספסתי את הידיעות על COS הפרויקט החדש מבית H&M. כפי שבאיחור רב קראתי אצל לירוי שופן, COS היא ל-H&M מה שבננה ריפבליק היתה לגאפ: קו בוגר יותר, עשוי יותר, מעניין יותר אבל בניגוד לבננה הנחשקת, הכה חסרה בפריז – בעל סגנון משל עצמו. ראשי התיבות של COS הן קולקשן אוף סטייל, סוף סוף. והסטייל שלו הוא לרוחי: יש צבעים, אפילו חזקים, אבל לעתים בגרסה סטון-וושית, יש אלכסונים וא-סימטריה ודראפה ועוד התחכמויות בטוב טעם שמצורפות לגזרות נקיות, רוחו המבורכת של גן החשמל אופפת את, שוב, בננה ריפבליק.

לשמחתי הרבה, התברר של-COS סניף ברו דה רוזייה במארה, כן, ליד הפלאפל, ליד המקום החמוד הזה.  אני מודה, זאת היתה אחת הפעמים היחידות שבהן התלבטתי אם אני צריכה לשמור את הסוכריה הזאת לעצמי. בגדים לבישים מספיק, מעניינים מספיק, תפורים לא רע בכלל, ואפילו מתאימים לגילי ההולך ונעשה מופלג, ולא נורא יקרים: שמלות ערב שחורות בשבעים יורו, חצאיות בחמישים, כמעט מנגו. אבל עושה רושם, גם מהחנות ההומה באמהות ובנותיהן (הי! יש גם מחלקת גברים נחמדה לאללה, באותם צבעי אפור-כחול-סגול מוצלחים), כי ככל הנראה, אם ארצה או לא ארצה, COS תהיה הלהיט של הקיץ הקרוב, ואם תשמור על האיכות ועל רמת המחירים, היא תלהט גם בעוד הרבה קיצים עתידיים.

השמלה שלי, אגב, כבר לא היתה שם. מתברר שבנות פריז נחושות מאוד למנוע אותה ממני, אחרי ההיסוס הקטן שלי מולה בלונדון. אבל בניגוד לחללית האם, H&M, שבה מפצירים בך בצרפתית לקנות ולמדוד בבית ומקסימום להחזיר או להפוך את הסוודר בעשרה יורו לפיג'מה, ב-COS יש תאי הלבשה רחבים, רבי קולבים ומראות, וגם מוכרות אדיבות שהולכות לחפש במחסן, ואפילו הציעו לי להתקשר ולשאול אם היא תגיע ולשים אותה בצד. והיא עוד תגיע.

rue de Charonne. מתבשל על אש קטנה לכדי אזור מקסים ומגוון

Rue De Charonne ברובע ה-11 הוא אחד הרחובות האהובים עלי, בזכות המיקום המדויק שלו על הסקאלה בין סטייל וגראנג'. הוא מתחיל עמוק בבולואר שרון, ברובע ה-11, כמעט ה-20, ונמשך עד לפובור סן אנטואן, בואכה הבסטיליה. ובהתאם, ככל שהוא מרחיק מבולוואר שרון ומתקרבים ללב העיר, קצת אחרי שחוצים את Richard Lenoir, הוא זונח את חנויות הריהוט העתיק והמשומש, חנויות האלקטורוניקה בשנקל והמסעדות המרושלות והזולות לטובת ברים שכונתיים וחנויות מעצבים.

בנקודה הזאת ממש, במספר 80, אפשר למצוא את La machine à écrire, מין בר זעיר עם כורסאות שקפיציהן נטשו אותן לפני שנים, ולמרות זאת שווה לשבת בו לכוס יין ונשנוש קטן לצידה, בזכות העיצוב המקסים של איורים קטנים של מכונות כתיבה בעט נובע על הקירות, אהילים שהם חולצות מכופתרות הפוכות, ספרים שמודבקים זה לזה בערימות, אחרים שעדיין אפשר לקרוא (בצרפתית כמובן) וכמובן מכונות כתיבה.

בהמשך הרחוב חולפים על פני רחוב Trousseau, שהוא כשלעצמו מוביל למתחם מוצלח של בתי קפה, בארים, ספרים ובגדי ילדים. אבל Rue Keller הוא קו פרשת המים של רו דה שרון. אחריו הוא מתחיל להיות ממש קולי. (אם אתם רוצים להתחיל את הטיול שם, תתכווננו למטרו Ledru Rollin).

בפינה של שרון ורו קלר נמצא Pause Café, בית קפה, שחוץ מהקפה הגרוע שלו, הוא נקודת עצירה מצוינת, בזכות הקהל המעניין שבו – גם אם לא תזהו את הסלבז המקומיים תוכלו ליהנות מאבק הכוכבים שלהם (רח' שרון 41).

Pause Café. סלבז מקומיים שלא קל לזהות, אבל נחמד לשתות קפה בסביבתם

קחו כמה דקות להתעכב על רו קלר המקסים. יש בו חנויות של מעצבים צרפתיים, מאוד אלגנטיים, מאוד שיקיים, ועם זאת – לגמרי משהו שאפשר ללבוש בסופו של דבר בארץ (אבל לספר שקניתם בצרפת). השמלות של Anne Willi (קלר 13) אווריריות ומוצלחות וגם החנות עצמה שובת לב (תציצו לחצר הפנימית). מאה יורו יקנו לכם שם משהו נחמד. חנות הפיצ'פקס St. Charles de Rose מחזיקה בגדי תינוקות וילדים מקסימים, צלחות פלסטיק, טבעות מחומרים שונים, הרוב רכיש בהחלט  וזה מקום מצוין ומיוחד להצטייד בו במתנות.

אחרי המפגש שלו עם רו קלר, נעשה רו דה שרון צפוף בגלריות, ברים ומסעדות. מתוקה ומעניינת היא  Le Bar a' Soupes, שמגישה רק מרק או עסקית של כמה מרקים בארוחה אחת, והקפה בקפה Moro הצמוד, על רו דה תאילנדר, לא רע בכלל. חנויות המעצבים שבפרק הרחוב הזה נחמדות, בטווח מחירים שבין הזול יחסית (sessun) ועד ליקר יותר.

Almost Famous (רח' שרון 33) היא חנות אוסף, שמחברת יפה בגדים ותיקים של see by Chloe, ג'ינסים של Cheap Monday השוודים, מרק ג'ייקובס, רפטו ואחרים. French Trotters שממולה (מס' 30), של אוהבי האופנה והאמנות קרול וקלרנט, גם היא לא מסתפקת באופנה הצרפתית ואוספת ממדינות שונות בעולם בגדים מוצלחים, בעלי שמות מוכרים מעט פחות ללא-צרפתים, שפרוסים על פני שתי קומות. ויש גם בגדים לגברים. באתר החנות יש גם בלוג של הבעלים שנוסעים בעולם לאסוף בגדים והמלצות.

French Trotters. בגדים חדשים במראה של וינטג' צילום: עידן כהן

Almost Famous. חיבורים מוצלחים של מותגים צילום: עידן כהן

כל רחוב באזור המתוק הזה, שכבר שנים הולך ומתבשל על אש קטנה לכדי סוכריה אמיתית, מגוונת ומרתקת ויפה, מוביל לתגלית אחרת, כמו הגינה המיוחדת ברחוב Forge Royale (ומתברר שלא יכולתי להתאפק וכבר כתבתי עליה ועל סביבתה). קחו את הזמן כדי לגלות אותם בעצמכם (אבל אל תשכחו לעדכן אותנו). והכי חשוב – מרו דה שרון, כולו, נובעות חצרות פנימיות, מקסימות, קולנועיות לגמרי. בחלק מהן יושבים עדיין מפעלים, רפדיות ונגריות, באחרות כבר משרטטים מעצבים ואדריכלים, אבל בכולן רתומים זוגות של אופניים לאיזה צינור חלוד, בכולן חתולים מדגמנים פריזאיות עצלה ונהנתנית, ולכולן שווה להציץ פנימה.

rue de Charonne, חצר פנימית יפהפיה

Metro: Charonne, Bastille, Ledrue Rollin

תודה לעידן כהן על הצילומים היפים של פרנץ' טרוטרס ואלמוסט פיימס, שכדאי לראות את הצילומים האחרים שלו.

באותו עניין:

אתר טוב לאיתור חנויות בפריז

לא רחוק משם:

סיור בחצר האחורית של הבסטיליה

טיולים מכיכר הבסטיליה – ורדי פרידמן

מפעם לפעם, גורמה מקומי של שלושים ומשהו יורו לארוחה

L'amie Pierre, מותק של מסעדה, זולה, שכונתית ומוצלחת

La Fee Verte – קפה אינטרנט מסביר פנים ברו דה לה רוקט

קולט. אחרי השיפוצים

על לוח המודעות בבניין נתלתה השבוע הודעה שמדווחת על החלפתו של חוט החשמל העתיק שמחבר בין המתגים בחדר המדרגות. בכל מקום בעולם שיפוצים יימשכו עד שלא תוכל לסבול אותם יותר, ואז עוד קצת. אלא שכאן, בפריז, אומצה המחשבה כי החיפזון מן השטן, והעבודות, עדכן הפתק, עתידות להסתיים בסוף החודש, ואולי בעצם בתחילת החודש הבא. אין לי מושג למה צריך שלושה שבועות כדי להחליף חוט אחד, אפילו אם הוא ארוך נורא ובן מאה. בינתיים, חוץ מקולות הדפיקות שנמשכים באדיקות משמונה בבוקר עד צאת נשמתי, נראה שהעבודות פגעו איכשהו במערכת החשמל במטבח שלנו. העניין התברר בצורת מכת חשמל עזה וכואבת, שחטפתי כששלחתי יד לקופסת הגרנולה, שמחכה לתורה בין קופסאות הדגנים על גג המקרר שלנו. עד שאני מחליטה לאכול משהו בריא.

מכת החשמל האיומה שחטפתי עברה בכל פלג הגוף הימני שלי ונשארה שם במשך יומיים-שלושה בערך, טיפלה, על הדרך, בדיכאון הקטן שהייתי שרויה בו, מין סיבוך והרחבה של תשישות סוף הקיץ. אל תעכבו אותי בזוטות כמו ציפרלקס או מנוחה, אני – ישר לנזעי חשמל. הטיפול הממוקד, מתברר, אמנם הורגש במחצית הימנית של הגוף במשך שלושה ימים, אבל אכן שינה משהו במצב הרוח הכללי. אני, מצידי, הייתי אמורה לרחם על עצמי: לא די שאשליית החופש של יולי-אוגוסט התגלתה כעבודת פרך, עכשיו גם המקרר התמים שלנו קם עלי להורגני. אבל באורח פלא, הכאבים בגוף והנקישות הקבועות מהקומה למעלה הזכירו לי דווקא לבדוק מה קורה עם השיפוץ של קולט.

colette. גם האתר מגניב. אני לא נוהגת לומר את זה אבל: לפתוח רמקולים

אצל קולט, חנות העיצוב המרתקת ברחוב פובורג סנט הונורה 213, השיפוצים הסתיימו בזמן. נו, גם את זה הם עושים נכון. כבר שנים שקולט ממלאת את תפקיד המקום הנכון בזמן הנכון, ומבחינתי כל זמן הוא נכון לקולט. לפני כמה שנים, כשאכלנו בבית הקפה בקומת המרתף, ישבו לצידנו הנשים הכי יפות, הכי רזות ושלבושות הכי יפה שאפשר, וכמוהן, גם אנחנו אכלנו אוכל בריא, טעים ומדוגמן בעצמו. הילדה השתלבה באוירה, ועשתה עיניים לשחקן הכדורגל החתיך שישב לידינו. היום כבר הייתי מקרקעת אותה על זה, אבל אז היא היתה בת שנה, אז שיבחנו אותה על טעמה הטוב.

המדובר במפעל פרטי של אם – קולט, ובתה – שרה, שיחד בוחרות את הטוב, המסקרן והחדשני שבאופנה, תרבות, מוזיקה, טיפוח, עיצוב, אמנות וטכנולוגיה. ריכוזם של כל המוצרים הנבחרים האלה יוצר מקום גדול, רועש ועדכני, שמושך אליו קהל אופנתי, שבעצמו תורם לדינמיות ולמגוון.

אחרי עשר שנים של עבודה מאומצת – מתיש לאתר את המילה האחרונה שתוקפה יפוג תוך שלושים יום – החליטה קולט להקדים בוטוקס לקמטים, ולסגור את שעריה לכל הקיץ לשיפוצים. עכשיו, בספטמבר, נפתחה החנות בכזה מרץ, כאילו לא רק הרימה עפעפיים, אלא החליטה להתחיל מעתה כל בוקר בכוס של מיץ נבט חיטה.

החידוש המרכזי בקולט הוא הרחבת מחלקת אופנת הרחוב לכדי אקווריום גדול של טי שירטים וכוורת של סניקרס שערורייתיות. גם מחלקת ספרי האמנות התרחבה, ומחלקת הטכנולוגיה מתפארת בשולחנות של חנות תכשיטים, שמתחת לזכוכית שלהן ניבטים כל מכשירי האלקטרוניקה שאפשר לחמוד, מדיווידי נייד וחתיך, ועד אזניות באדום וטורקיז, שעיצבה WESC, חברת לאופנת סקייטבורדיסטים, במיוחד לקולקציית חודש ספטמבר של קולט. ובאוקטובר? בחודש הבא הן בטח כבר יימכרו כוינטג'.

Photo: Solve Sundsbo

בדרך לקומה העליונה נחות העיניים על צילום בוהק של תוכי מאחור, על רקע שחור. ראשו, שכנראה כפוף קדימה, לא נראה, ונוצותיו פרושות לרווחה, כמעט מרוטות. הוא לא עוזב, דימוי התוכי היפהפה בלי הראש, גם כשעולים למסיבת הקוקטייל בקומה הבאה, קומת האופנה.

אין שם מדפים או קולבים, וגם לא ראיתי תאי הלבשה, אבל עומדים שם, בבלגן נינוח, המתלבשים היפים ביותר בפריז. אין להם ראש או רגלים, והם אפילו לא זקוקים לכוס שמפניה כדי להרגיש בנוח, אבל השמלות המצוינות של מעצבי העל – ולנטינו, לאנוון, שאנל ושל המעצבים שבדרך – רוויון פארי או ויקטור ורולף, יושבות נפלא על גופי המתכת, הולמות את הנעלים הנהדרות של קום דה גרסון, מרק ג'ייקובס או רפטו שמוצבות מתחתיהן. התלבושות המצוינות עתירות אישיות בעצמן; לאו דווקא היוקרה היא זאת שנוטפת מהן, בעיקר טוב הטעם והאישיות האופנתית. למרות שלכל אחד מהקולבים האלה יש יותר סטייל בעמוד השדרה המתכתי שלו מאשר למרביתנו, מה שנעים בקולט היא התחושה שכולם מוזמנים למסיבה הגדולה; כן, גם אתה, רק תוציא את החולצה מהמכנסיים.

זה היה עלול להיות מקום מתסכל, כי כל כך הרבה דברים משם היו משתלבים מצוין בארון שלי (שמלת הפרווה הגזורה פסים פסים של רוויון), בבית שלי (מראות נרסיס, החתוכות בצורות שונות, כמו גרפיטי אמנותי המשקף את דמות הצופים בו), או בחיים שלי (את ספריית האמנות הייתי מעמיסה כמו שהיא). אבל איכשהו יצאתי מהחנות בידיים ריקות ובלי תחושת החמצה. זה בסדר, מתברר, לא לקנות כלום. לרגע ייתכן, שהתחושה הקסומה שאופנתיות נותנת לך, החידוש, ההתרגשות, ההתייפות, החיבור לתרבות הגדולה ממך, ההערה הקטנה והאישית שאפשר להוסיף על המגמה העולמית, הם פרטיים לגמרי, ולא תלויים בבעלות על תיק של קלואה. גם התוכי המרהיב, שחוזר ופורש כנפיים בצילומים ועל מסכי פלזמה בעבודות של הצלם הנורבגי סולב סאנדסבו, צבעיו חיים עד כדי כאב, יפה עד כדי שהוא נראה לא אמיתי. בפעם המי יודע כמה שרואים אותו, הנה הוא שוב, מעל למחלקת הבישום המשוכללת, נראה שמדובר כהערה אירונית, תזכורת של החנות לעצמה וללקוחותיה: הבל היופי, אתם יודעים. אבל זאת בטח רק מכת החשמל, שיישרה לי קצת את סדר העדיפויות.

* מפריזה, 22.9.08, 24 שעות, ידיעות אחרונות

באותו עניין:

קולט: ביקורת בית הקפה

הסלבי, צלם ומאייר, צילם את שרה, הבת של קולט, בחנות שלה.

הקיץ הפתאומי של אמצע אוקטובר, יום שני בגני לוקסמבורג

שלשום היה יום בהיר, שמשי, כמעט חם מדי. ככה, פתאום. שמעתי שיש כאן נשים שממשיכות לקנות סנדלים כאילו כלום. בסוג של נס עברתי ליד גני לוקסמבורג, המקום הכי יפה להיות בו כשהשמש מחליטה גם.

פריחה אדומה כל כך נהנית משמש צהובה כל כך. גני לוקסמבורג

אור וצל ושמש קיצית על צמחי חורף. גני לוקסמבורג

ושוב נזכרתי מה עושה שמש מפתיעה לפריזאים. מוציאה אותם מהקונכיות, לרחובות. בהמוניהם, במיטבם.

יום שני, יום עבודה לגמרי. גני לוקסמבורג מלאים פריזאיים

בשיא אושרם.

ילדים משחקים בעלי השלכת שהתייבשו פתאום. גני לוקסמבורג

בנחת שכזאת.

הוא לא נראה כה מאושר כמובטח, אבל הוא לפחות די חתיך

ולפעמים גם בעירום חלקי.

משתזפים על גדות הסן. צילום מהבסטי

***

היום כבר היה כאן רטוב וקריר. גשם קל לפרקים. שום דבר רציני, עד ששולפים מטריה מזדמנת הגשם נפסק. ובכל זאת בצהרים אכלנו מרק וכבר הכנו כמה כוסות של תה עם לימון.

וביום רביעי: גשם, קר, אפור ורוח

ומחר? אין לדעת. גם מחר עצמו ישתנה, בין הבוקר שבטח יהיה חשוך וקר לבין המשכו, שאולי, הלוואי, יהיה שוב צהבהב ולו לזמן קצר.

ולשאלת המה ללבוש:

שכבות, שכבות ושכבות. מאמצע אוקטובר אמורים להדליק את החימום המשותף בבניינים ובמבני הציבור, ועושה את העבודה היטב. בפנים אין צורך להתלבש ביותר משכבה אחת דקה וארוכה. כך שאפשר להתלבש בדקיקות, אפילו בקצרה, ולהתעטף רק כשיוצאים. גם במטרו חום אימים, אז צריך לפשוט וללבוש וחוזר חלילה.

כפפות וצעיפים תמיד כדאי לשים בתיק לשעת הצורך. הם גם אופנתיים באופן מדבק. גם גרביים טובות, צמריות, דקות וארוכות. גרביונים, שגם הם לגמרי אופנתיים. גם גרביונים על גרביונים, אם יש לכן זמן מיותר ואין לכם ציפורניים ארוכות.

מטריה לא חיונית. מעצבן לסחוב וממילא מרבית הגשמים כאן הם חטופים, כמו איזו פליטת פה, לא משהו מאורגן וממוסד.

משקפי שמש אפשריות בכל מצב.

נעליים נוחות אבל נאות. בלי להתעצל. הרבה יותר מתאים ונעים. פומה צרות ושחורות יכולות לבוא בחשבון, אדידס פסים וינטג'ית יכולות לככב בתנאי שמצמידים להם את הג'ינס הנכון, צר וצמוד. ניו באלאנס – ממש לא. ורק לא לבנות.

מגפיים הם תמיד פתרון טוב, גם בסתיו. גם נעלי בובה שטוחות ונוחות מספיק.

תיק - בוודאי, אולי בלי הג'אנספורט הפעם? תיקי גב לגיטימיים לגמרי, ריבוי הלפ טופים בכל זאת נותן אותותיו בתיקיה המקומית, אבל הם צריכים להראות כמו משהו שתלמיד תיכון לא יסכים ללבוש. תיקי הכתף הענקיים הולכים כאן מצוין והם נוחים מאוד לטיול, יכילו כל מה שתקנו ותרצו לשים בפנים.

אי אפשר להתלבש כאן שחור מדי. נערה דוהרת בגני לוקסמבורג

ואחרון חביב: בפריז אף פעם אי אפשר להתלבש אלגנטי מדי, נשי מדי או אפור-שחור מדי. קל מאוד, לעומת זאת, להתלבש צעקני מדי.

באותו עניין:

איך לא להראות כמו תייר אמריקאי (WikiHow)

vintage 77

אם עומדים באמצע הכביש ברחוב Ménilmontant, ומביטים לכיוון הכביש היורד מטה, אפשר לראות את האופק. בחיי. אנשים עומדים באמצע הכביש הסואן ברחוב הקצת אלנביסטי הזה, לפעמים עם מצלמות אדירות-זום, כדי לראות את האינסוף כפי שהוא נשקף ממנילמונטנט. רק היזהרו שאף אוטובוס לא יקטע את קו האופק הפרטי שלכם. גדות הרחוב עשויות מצירוף רב-לאומי של מסעדות סיניות ולבנוניות, סופרמרקטים זולים, חנויות שאפשר לקנות בהן מיטות קומותיים במאתיים יורו בגימור שמזכיר את סיני וגם מאפיות שמוכרות לאפות במקום בגטים ודוכני שיש קאבאב. לא המקום הקלאסי לשיק פריזיאן, אבל בהחלט המקום לשיק מנילמונטאנטיאן.

כך שביניהן בולטת בורוד מזעזע החנות המתוקה והדי מצוינת Vintage 77. זאת חנות וינטג', אבל לבעלים שלה, Djé, יש כנראה שילוב די נדיר במקומותינו של טעם טוב ונחמדות.כרגיל, וינטג' אמיתי של מעצבי העל עולה הרבה כסף, וגם כאן, ומחיריהם של רוב הפריטים נעים בין 100-150 יורו. יש כאן שמלות ומעילים בעיקר משנות השבעים, במצב מצוין, ודג'ה מציגה אותם כמו ממתקים, מזמינה לדפדף בהם ועושה חשק. נניח, למשל, לשמלה הורסת שחורה, עם שורות כפתורים אלכסוניים שנפתחים באופן הכי רומזני ועם זאת בטוב טעם. אולי 150 יורו זה לא המון. כלומר זה כן המון, אני יודעת, אבל די שווה. יש שם גם פריטי יד שניה מהשנים האחרונות של מעצבים כמו פול אנד ג'ו ושל זאדיג אה וולטייר, והם לא כל כך יקרים, ויש לה גם כמה פריטים חדשים ונחמדים במחירים ממש זולים.

באותו עניין:

וינטג' בפריזאית: שאלות ותשובות.

ההרלד טריביון נותן סימנים בחנויות הוינטג' בפריז.

חנויות הוינטג' הנפלאות והיקרות בפאלה רויאל.

חנות וינטג' ענקית ומקושקשת לגמרי, עם סיכוי למציאות ממש בזול במארה.

בריכה גדולה של עודפי מעצבי על במארה.

אי אפשר לכתוב על יד שניה בלי להזכיר את kiliwatch.

חנויות הסטוקים ברחוב אלזיה ברובע ה-14.

Chloe for less in Oberkampf

מכירים מישהו שעובד ב-Chloé? כן, סטלה מקרתני גם אצלי בספיד דיאל, אבל לא, היא כבר לא עובדת שם. יש כאן אובססיה פריזאית לקלואה, המותג שהוא לא רק יקר בטירוף, אלא גם מחייב רזון בלתי מתפשר וטעם טוב, ומכיוון שלא כל אחת יכולה להרשות לעצמה ללבוש קלואה, פיננסית וגופנית כאחד, הכי קל להתמקד בתיקים.

ובכן, ברחוב Timbeaud 8, נמצאת חנות Twin 7 ובה מבחר עצום של תיקי קלואה בהנחות מופלגות, חולצות, ג'ינסים ונעליים במחירים סבירים יחסית. איך אני יודעת? הצצתי. חלון הראווה מפתה אותך בים של תיקים ובמכשול בפני סקרן: החלונות מכוסים כמעט לגמרי, והדלת נעולה. הכניסה מותרת רק למי שנמצא ברשימות. אפשר להרשם רק אם מישהו שרשום מזמין אותך, או אם מכירים מישהו שעובד בקלואה. שום טיעון לא עזר להכניס אותי פנימה, וניסיתי כמה חזקים במיוחד.

Twin 7. למקושרים בלבד

בינתיים, אפשר להתנחם בחנות הצמודה, משם מגיע הבחור האסרטיבי עם מפתח הקסמים לחנות האוצרות, שהיא כנראה חנות העודפים של חנות העודפים, אבל בשבתה ככזאת, מציעה דברים לא רעים בכלל. בחנות, שנראית בזארית לגמרי ואפילו שם אין לה, אפשר למצוא דברים די מצוינים של קלואה, כמובן, קולבים שלמים של דונה קארן, רלף לורן, דולצ'ה וגבאנה, וגם ארמאני וסטלה מקרתני. רוב החנות בשבעים אחוז הנחה על המחיר המקורי. זה מגיע לפחות ממאה יורו לחולצות יפות, מאה וקצת לשמלות נהדרות, שלוש מאות למגפיים של קלואה (לא, זה ממש לא הרבה), ועד 140 לנעליים שטוחות.

תשכחו מטלפון ומשעות פתיחה. הם גם לא אוהבים עיתונאים.

Les Arts Decoratifs

כמו מיצב העמודים בשחור לבן של דניאל בפאלה רויאל, כיף למצוא בטבורה ההיסטורי וההיסטרי ביופיו של פריז, גוונים של חדשנות. המוזיאון לאמנויות דקורטיביות, האופנה והטקסטיל ועכשיו גם של הפרסום, הוא יפה ומרתק. הוא צמוד ללובר, ומעניק מעמד של קלאסיקה למה שמוצג בו, לא רק בעצם הבחירה, אלא גם באופן התצוגה. למשל, גלרית התכשיטים, מציגה שורה של תכשיטים יפהפיים ומיוחדים מהמאות האחרונות, לו הייתי מיכל נגרין, שי לחובר או רובי סטאר, הייתי עוברת לגור שם, בחדרים המואפלים שהתכשיטים קורנים בהם כמו, נו, תכשיטים.

Les Arts Decoratifs

או התערוכה במוזיאון האופנה שמוקדשת בכל פעם למעצב על אחר, והיא מדגימה את גדולתם האמיתית של איב סן לורן או ולנטינו, בתורו. בחלק הלימודי של הגלריה מוצגת תערוכה נושאית, כמו למשל זאת שחוקרת את תפקיד הצבע האדום בתרבות ובאמנות, שמציגה את פו, הטלטאבי האדום לצד Banquette Bocca, ספת השפתיים המוכרת של סטודיו 65, בינות להדפסים של צ'ה גווארה וכדי שיש אדומים איטלקיים חרוטים.

אפילו תמונות התורמים למוזיאון הוסבו לתרשימים פופ ארטיים שמוצגים במסדרון של המדרגות המתפתלות.

Fete de Tuileries

שווה לצאת מהכניסה האחורית היישר לגנים המחברים את הלובר לטיולרי, לקנות סנדוויץ' סביר בדוכן של Paul שניצב שם, ולפקנק בין פסלי הנשים העירומות. או לחילופין, להשאב לחנות המוזיאון השווה מאוד, ולשקול לרגע ברצינות לקנות את ספר התערוכה של ולנטינו באלף יורו, ואז להסתפק במחברת תרשימים כרוכה באדום-ולנטינו. 

Les Arts Decoratifs, Mode et Textile, Publicite

107, rue de Rivoli, 1ere. 

M: Palais Royal – Musee de Louvre, Pyramides

הטריק הזה עובד עלי בכל פעם מחדש: פריטים זהים, שחוזרים על עצמם רק בצבעים שונים. זה עובד נהדר בספורה, זה עובד גם סתם בחנויות של כלי כתיבה, וזה עובד יפה בחנות התיקים הפריזאית הנחמדה הזאת שמצליחה לשלב יפה בין גזרות מעניינות, עורות טובים, בדים צבעוניים שמחיים הכל, כמה הגנבות צעירות ומחירים אפשריים. ויש גם יומנים מקסימים, כרוכים בעור. 

Brontibay ,6, rue de Sevigne, 4eme

01.42.76.90.80

M: st. Paul

13, rue Lafayette, 9eme, 

M: Chausee d'Antin – La Fayette