Galerie Emmanuel Perrotin

חצרות הבתים הם מקור לא אכזב להפתעות בפריז. מציצנים סמויים זוכים לתגמול כל כך מספק בפריז, כי רבות ההצצות שמסתיימות בתגליות מרעישות. אני הצצתי לחצר ברו דה טורן 76, כשהיינו בדרכנו לרו Charlot, והתברר שלא רק שיש שם חצר פנימית יפה ובה גלריה ענקית, עם חלל יפהפה של שלושה אולמות גדולים וגבוהים, שגרם מדרגות מפותל מוביל אליהן, אלא גם באותו זמן בדיוק התקיימה שם פתיחה של תערוכה של אמנית יפנית בשם איה טאקאנו, שלא התעלפתי מהעבודות שלה, אבל בהחלט כן מהקהל שבא לחלוק להן ולעצמו כבוד ראשון.

והכי מכולם מאשה מבוגרת, לבנה מאוד, בשמלה שחורה, עטופה בצעיפים שחורים, מגבעת שחורה שמתרוממת שלושים סנטימטר מעל הקודקוד שלה עטופה גם היא בצעיף שחור מרפרף, וכמובן משקפיים שחורים וגברבר צעיר שפינה לה את הדרך ממטרידים ותיווך לה את העולם, כלומר את החלקים היחידים בו שרצתה לפגוש. אני לא יודעת מי האשה הזאת*, אבל גם היא חלק מחוויית הביקור בגלריה עמנואל פרוטין, שיש לה סניף נוסף בפריז ברחוב סן קלוד וסניף אחר במיאמי. פרוטין הוא סוחר אמנות עם טעם טוב ודי מהפכני ביחס לפריז, שלא מוותר על הפן המסחריים בעסקי האמנות. די אם נציין, למשל, שהוא הסוכן בר המזל של סופי קאל. חלל התצוגה הוא, כאמור, מצוין, והבחירות עדכניות ומרתקות, ככה ששווה לבדוק מה מוצג שם בזמן שאתם באים לבקר.

* קראתי את הראיון המצוין של מאיה נסטלבאום עם אמילי נותומב. ואז הגעתי לפסקה הזאת:

"מדובר בטיפוס בלתי שגרתי. אין לה מחשב, היא לא מחוברת לאינטרנט ולא מחזיקה טלפון סלולרי, כך שלא קל ליצור איתה קשר. אחרי חצי שנה של ניסיונות כושלים, נפגשנו במקרה באירוע ספרותי. נותומב לבשה את התחפושת שלה – בגדים שחורים, ארוכים ודרמטיים, שמכסים אותה מכף רגל ועד ראש ומגבעת קטיפה גדולה לראשה. "תכתבי לי מכתב", ביקשה, "ותצרפי את מספר הטלפון שלך. להתראות בקרוב", זרקה וברחה. שבוע אחר כך היא התקשרה. "יש לי רק יום אחד בשנה שאני יכולה להיפגש איתך", אמרה בפסקנות, "בשבוע הבא"."

ופתאום הבנתי, שכנראה, אולי.

** או אולי זאת זאת. אוף, כמה נשים עם מגבעות שחורות שמהן תלויות מטפחות שחורות מתנפנפות יש בעיר הזאת.

Galerie Emmanuel Perrotin, 76, rue de Turenne, 3eme

01.42.16.79.79

Metro: Saint-Sebastien Froissart