~ פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

שנה טובה, 2005. הצלם השרמנטי ומימי, יקירת שוק הילדים האדומים

מחוז הכיסופים שלי אינו מחוז, אפילו לא עיר. בדוחק אפשר להגדירו כשכונה ואם ממש לדייק שלושה רחובות. שלושת הרחובות שלי בפריז.

בשנתיים שגרתי בעיר טיילתי והכרתי חלקים נרחבים ממנה – זאת עיר שכל הכתרים שנקשרו לראשה מוצדקים וראויים. אבל מי אני שאספר לכם, הרי מי שהיה בה, ולו לדיל של סופשבוע, התוודע לקסמיה. אבל פריז – בדומה לתל אביב אגב, אבל בשיק שאין שני לו – כובשת את הלב דווקא בשכונתיות שלה, ביקומים הקטנים, הנדיבים ביופיים, שהם מעיין איים עצמאיים שדי בהם כדי להרוות את הלב והעין והבטן והראש. לכן כשאסע בפעם הבאה לפריז לא אצא מגבולות המארה העליון – שדות האליזיום הנצחיים שלי – ולא תהיה מאושרת ממני. הנה כמה תחנות שלבטח אפקוד.

גלריות: הרחובות Saintonge, Debelleyme, Vielle du Temple מלאים גלריות נפלאות, מגוונות ומתחדשות תדיר והביקור בהן הוא לא פעם הזדמנות להציץ לתוך חצרות פנימיות יפיפיות שנסתרות מהרחוב. רוב הגלריות מוקדשות לצילום ובזכותן אפשר לוותר על ביקור במוזיאונים (הלב נצבט מהוויתור על Palais de Tokyo ,Maison Européenne de la Photographie או על ה-Jeu de Paume וחלל התערוכות שלו ב Hôtel de Sully. אבל ניחא). למי שאוהב את האמנות שלו, כמוני, במנות קטנות ובחללים משתנים.

כניסה לבניין בחצר פנימית. rue Debelleyme

בית קפה: קשה לבחור בית קפה אחד ויחיד. את כולם אהבתי: את הפריזאי המסורתי עם המלצרים המרוטים והשתייה על הדלפק, את המעוצב והמלוקק שמחיריו הגבילו אותי להזמנת קפה בלבד, את בית הקפה החמים בשוק ואת השתייה על ספסלי הדוכן האיטלקי של מיקלֶה, את הקפה של הברזילאי והעוזר שנראה אסיר בשיקום, שרק אצלם יש עגבניה ומלפפון בז'מבון-פרומאז', את בית התה שמרוב טרנדיות חששנו להיכנס אליו עם ילד ועוד ועוד ועוד. אבל אם לבחור אחד אבחר בקפה שבמרכז תרבות שבדיה דווקא: קסם שבדי ב-hôtel particulier בלב המארה. בית קפה זעיר, עם שעות פתיחה ביזאריות ועוגות נפלאות. אווירה חמימה בחורף וחצר שטופת שמש בסתיו ובאביב. במרכז מוצגות גם תערוכות אמנות ועיצוב שבדי. Institut suédois à Paris, 11 rue Payenne.

Marché des Enfants Rouges: השוק הקטן שמתחת לבית היה מרכז החיים של השכונה ושלנו. היו שם הירקן, הקצב, הדייגים שאיישו בסופשבוע את הדוכן המרכזי השוקק, מעדניית הגבינות, בית קפה, דוכן אוכל איטלקי וגם גינת תושבים שיכולנו להתבשם ממנה בישיבה על ספסל מתחת לעץ ערמון. והיה שם גם הצלם השרמנטי ובעל היוזמות שצילם את תושבי השכונה ואירגן תערוכות על קירות השוק והילדה מימי, יקירת השוק, ושניהם מככבים עד היום על המקרר שלנו ומזכירים ימים קרירים ושלווים יותר. Rue Charlot/ Rue de Bretagne.

מסעדה: את המנה הכי טעימה בעולם כדאי לאכול בצ'יינה טאון הפצפון של הרובע ה-3. ברחוב Volta כמה וכמה מסעדות פו, אבל רק זו שבבית מספר 3 שווה כניסה, כפי שמרמז התור שלפני הדלת. במסעדה רק שתי מנות: מרק בקר, שטעמתי רק פעם אחת, ובובון (השם הוא מעין עיוות צרפתי לא ברור למנה הנקראת בויאטנמית Bun Bo Xau) וזאת, רבותיי, המנה הכי טעימה בעולם. איטריות דקיקות בתיבול נפלא, בשר בקר, ירקות טריים ובוטנים. המסעדה חסרת חן, הישיבה בשולחנות משותפים והאווירה תכליתית אבל חבל להחמיץ. Pho, 3 rue Volta.

לא בדיוק גינת ביל"ו. Square du Temple by David Monniaux

Square du Temple: פריז משופעת פארקים וגינות, אבל אף אחד מהם לא ישווה לגינה השכונתית שבה ביליתי שעות ארוכות, בשמש, בגשם ובשלג במשחק עם בני ובצפייה בהלכות אמהות/מטפלות/ילדים מקומיים. מי שהמילים גינה שכונתית מעלים בו חזיונות של מגלשות פלסטיק, קקי של כלבים ומצע מצמיגים, יתכבד וידמיין מדשאה מזמינה, אגמון עם ברווזים, ארגז חול ומתקנים ובמרכז במת אבן קטנה ומקורה שלפעמים התקיימו בה מופעים ובדצמבר הוצבה בה סחרחרת סוסים, כמו של פעם, להנאת ילדי השכונה ובחינם.Rue de Bretagne/ Rue de Temple

מריאן: יציאה מהמטרו במקום חדש תמיד היתה כרוכה בהתרגשות, היתה מין הבטחה בעלייה האיטית מבטן האדמה לאזור לא מוכר בעיר הכי יפה בעולם. היציאה שהסבה לי את העונג הרב ביותר, ונמצאת שלא במקרה בפריז "שלי", היא היציאה הדרומית מתחנת רפובליק. יציאת המדרגות הנעות אל הכיכר רחבת הידיים. מראה הפסל של מריאן, סמל המהפכה שמתגלה אט אט, לא פחות מרגש לדעתי מהמונומנטים המוכרים כמו שער הניצחון והקונקורד.

מריאן בכיכר הרפובליקה. מתוך ויקיפדיה

- אביגיל בורשטיין חיה תל אביב וחולמת פריז. לפרנסתה, ולמרבה ההנאה, מתרגמת ספרים מצרפתית ומאנגלית.

- – -

אובססיה אהובתי. הכרזה לתערוכה של לוסיאן פרויד במרכז פומפידו

12, 14, 15, 12.

זאת היתה התחזית בתחילת השבוע.

17, 11, 14, 14, 16.

זאת התחזית להמשך. בפועל, אמנם ברגע זה יורד גשם (החיים כאן ניתקו אצלנו את הקשר המיידי שנוצר בין קור ובין גשם), אבל בגדול – חולצה וז'קט. בבקרים אולי קצת יותר קריר. סוודרון. כבר לא צריך לבזבז עוד חמש דקות ביציאה מהבית על איתור שתי כפפות, צעיף וכובע. והרבה יותר חשוב: כבר לא צריך לצאת בחושך. אפילו כשמתעוררים יש אור בחוץ, כשחוזרים הביתה עדיין אור, וזה יילך וישתפר, עד לשעות האור המופרזות של הקיץ (בשמונה בערב סוגרים את התריסים ומודיעים לילדות שלא משנה לנו מה קורה בחוץ, עכשיו לילה).

ובינתיים, גם בחזית האמנותית מתנערים משנת החורף בכמה תערוכות מסקרנות מאוד.

1) פרויד. לוסיאן פרויד. במרכז פומפידו. רטרוספקטיבה כזאת רצינית ומקיפה, שבביקור האחרון שלנו בפומפידו, מתישהו בפברואר, כבר התגלגלו בחנויות המוזיאון מרצ'נדייז של האיש, האגדה, הנכד והפורטרט של קייט מוס.

חמישים ומשהו עבודות שלו, פורטרטים עצמיים וציורים אחרים, וגם צילומים ועבודות אחרות שמתעדות את העבודה שלו בסטודיו. עד 19 ביולי 2010. פתוח, בדרך כלל, 11h00 – 21h00. סגור בימי שלישי.

געגועים לאורקה? מתוך התערוכה של ביט טאקשי קיטאנו

2) טקאשי קיטאנו בפונדסיון קרטייה. בעידן של ריבוי משימות ורב תחומיות, קיטאנו הוא כנראה אחת הדוגמאות הקיצוניות, ובעיקר ביכולתו להצטיין בכמה תחומי עשיה שונים. קיטאנו הוא במאי של סרטי גנגסטרים אפלים, אלימים ומצליחים מאוד, שחקן והיוצר והמנחה הגאה של שעשועון משימות טלוויזיוני מצליח. התערוכה "Gosse de Peintre", ("ילד של ציור", יש לנו בעברית מקבילה סלנגית למילה 'ילד'?) מזמינה את טאקטשי לשלב את שתי התמות שמסתמנות בפועלו (כך לפי הקטלוג, כמובן): ילדות ודימוי (במובן של אימג'). הוא מצהיר, בפתח הדברים שהוא מבקש למתוח את מושג האמנות, להפוך אותו לשגרתי פחות, סנובי פחות, יותר יומיומי ונגיש. התערוכה היא שילוב של ציורים ילדותיים של קיטאנו, וידאו, חפצים ומשחקים שנוגעים לילדות, שיחד מהתלים בתפיסות המקובלות של האמנות המודרנית ובמסורת היפנית.

כן, גם לי זה נשמע כמו משהו שעשוי להיות מרתק באותה מידה שהוא מסתכן בלהיות קשקוש מקושקש.

אבל התערוכה שלו, הפעם תחת השם השני שלו, ביט טאקאשי קיטאנו, זה שאחראי לסדרות הטלוויזיה שהוא עושה, מוצגת בפונדסיון קרטייה. וזה אחד המקומות האהובים עלי בכל פריז כולה: הבניין המבריק והנהדר של ז'אן נובל, שדרות ראספאיי, ותירוץ מצויין לבקר ברובע ה-14 המיוחד. והמכון, שמבין משהו בגלאם ובאסתטיקה, אכן מעדיף את אמניו כשהם סלבז כלל עולמיים (פטי סמית', דיוויד לינץ') וכשהם עושים עבודות יפות, אבל כמה שזה יפה ולרוב גם די מוצלח. בקיצור, נלך ועוד ואיך. ועם הילדות, כמובן.

(ולהפתעתי, אתר הגלריה היחיד, שלצד המידע על שעות הפתיחה מספק גם רשימת מסעדות נחמדות באזור. זה שירות).

אגב, מרכז פומפידו משתף פעולה, ומציג במקביל לתערוכה רטרוספקטיבה של סרטיו של קיטאנו.

זה לא הכל, חברים.

0

איב סן לורן. המשקפיים כבר חזרו

3. איב סן לורן בפטיט פאלה. 307 דגמים של איב סן לורן המנוח, וצילומים שמתעדים את השפעתו על עולם האופנה במשך ארבעים שנות פעילותו.

נשמע כיף, ואפשר משם להמשיך ישירות לשדרות היוקרתיות שלצד השאנז אליזה, לבדוק במו ידיכן הממשמשות האם וכיצד הוא אכן השפיע.

לא צועקים במוזיאון. ליל קיץ של אדוארד מונק בפינקוטק

4) אדוארד מונק בפינקוטק. איכשהו עוד אף פעם לא הייתי בפינקוטק בפריז, משום מה, בחורה שטחית שכמוני, בכל פעם שאני מגיעה לכיכר המדלן, איכשהו אני מוצאת את עצמי בוהה בתיירים היפניים בפושון. אבל בפעם האחרונה זאת לא היתה אשמתי, כי הפינקוטק היה סגור לשיפוצים, והתכונן לתערוכה הזאת, מונק: האנטי-צעקה.

הפינקוטק מציע מבט אחר ומקיף על מונק, האמן פורץ הדרך לתקופתו, שמצליח באמצעות צבע ומשיחותיו להעביר מצבים נפשיים מהבד למרווח שבינו ובין הצופה.

- – -

זהו, הרבה עבודה, ואפילו שמש בחוץ. שבת שלום ושבוע טוב.

מתכתב יפה עם גוצ'י שמעבר לכביש. Artcurial

על אף חיבתי לאמנות מודרנית ולמרות העדרה הבולט בפריז, תמיד חלפתי על פני Artcurial, בית המכירות הפומביות שנמצא בפינה אסטרטגית במיוחד בתחילת השאנז אליזה, ומעולם לא נכנסתי. את החצר שלה צילמתי פעמים רבות: בכל עת אפשר למצוא שם איזו יצירת אמנות מודרנית ואסתטית להפליא, כזאת שמתחשק לשמור במצלמה.

המיקום המושלם של בית המכירות, על הרונד פואה, פינת השאנז אליזה ואוונו מונטאן השוות עד כאב (מי יתנני מעיל אחד, לא כבד מדי של מארני), במקום שבו גנני העיריה מחליפים כל חודש את הפרחים, או הכרובים, או הקישוטים שנבחרו לככב בערוגות המצולמות ביותר בעיר, במקום שבו, תרצו או לא תרצו, פועם עדיין אחד הלבבות, הקפיטליסטי אמנם, של העיר. גם אנחנו, שגרים כאן, מגלים בכל פעם מחדש, כמה לבקר בשאנז אליזה, יהיה התירוץ אשר יהיה, נותן לנו להרגיש לשעה וחצי כמו תיירים. וסביב השנה החדשה, עוד יותר מתמיד.

האזור הזה גם לא מנותק לחלוטין מאמנות, כי הרי מדי פעם, ואף פעם לא מספיק פעמים, אני קופצת לגראנד פאלה לתערוכה או ליריד אמנות. בימים אלה, אגב, במסגרת המונומנטה השלישית, מוצג בו מיצב של אחד, כריסטיאן בולטנסקי, שנמצא בהחלט בתכניות. ובכל פעם שאני  באזור, קונה מקרונים בלדורה, הולכת לגראנד פאלה או מלווה ילדה למוזיאון התגליות שבאחד האגפים האחרים של הארמון או שוב מתאכבזבת לגלות ששום דבר בכלל לא קורה בזארה או בגאפ, אני עוברת ליד פרזולי הגדר המוזהבים של ארקוריאל, ליד השלט הסגול הגדול, לפעמים גם נכנסת ומצלמת מכונית שהם הכניסו לתוך בועת זכוכית או מיצג מודרניסטי אחר, וממשיכה הלאה. היה נדמה לי שזאת לא בדיוק גלריה, שאולי צריך לקבוע פגישה מראש כדי להיכנס לשם. לא התחשק לי שיעצרו אותי בכניסה, ויגידו לי שזה לא פתוח לציבור.

משהו, בכל אופן, הרתיע אותי.

פרפרי תעתוע. עבודה בכניסה ל-Artcurial

אבל במסגרת עבודת המחקר שלי בנושא "מה עושים אנשים כשהם מגיעים לפריז וממה הם הכי נהנים", סיפרה לי ד', חברה של חברה וקולגה, שהמוזיאונים די שיעממו אותה, אבל שהארקוריאל עניין אותה מאוד. הבנתי את הרמז, ואזרתי את האומץ הנדרש להכנס לשם.

ודווקא כשאזרתי, מתברר שדווקא היה לי ממה לפחד.

נכון, המבנה של הגלריה מוצלח ויפה. בקומה הראשונה מוצגות עבודות מעניינות של אמנים בני זמננו (שזה כבר הרבה יותר מודרני ממודרני), אבל מהקומה השניה ואילך מדובר בחנות של אמנות, שמציגה עבודות אמנות שמיועדות למכירה. חלק מהעבודות טובות, חלק גרועות, חלק מיושנות מאוד, שעטנז של מה שהגיע לבית המכירות הפומביות, ויש לו סיכוי להימכר. בטווח המחירים שמתחיל, באלף יורו ומאמיר עד חמשת אלפים, ואם תתעקשו ביותר, נדמה לי שזה יהיה אפשרי. חמשת אלפים יורו היה מחיר שגרתי למדי, ליצירות שיסדרו לכם קיר שלם.

בחדר ספון עץ, בקומה השניה, הוצגו למכירה גלופות של תוויות של בקבוקי יין. אפשר לשאול את עצמך מי ירצה לקנות לעצמו גוש מתכת שיכול לשמש להדפסת מאות או אלפי או כמה שתבחרו תוויות לבקבוקי יין מסויימים שלא ביקבקתם ביקב הפרטי שלכם, והן נאות, באותה מידה בדיוק שהתוויות האחרות נאות.

פסטה וקולבים א-לה דושאן. Artcurial

אבל אי אפשר להכחיש, שברגע שהן מוצגות, הגלופות הקטנות של תחריטי הנוף המיניאטוריים, באופן סדרתי, בתיבות העץ והזכוכית, באולם אחד, עם תקרה יפה, ונערה לבושה שחור, מצחצחת אותן במטלית מיוחדת, האחת אחרי השניה, מעניקה להן ברק, לעובדות הדפוס החרוצות, ומחזירה אותן למקומן, מתחת לזכוכית התצוגה, כל הטקס הזה עושה חשק לקנות אחת. כלומר, למה אחת, אם אפשר סדרה. זה גם לא היה נורא יקר, 150-250 יורו האחת.

מעברו השני של המסדרון, לעומת זאת, נכנסתי לחדר המכירות הפומביות, המון כיסאות פלסטיק שחורים, מסכי טלויזיה וכרוזים שמתכוננים להכריז על הפריטים הבאים. ואז הבנתי את מקור הפחד הקמאי שמנע ממני לבוא בשעריו של ארקוריאל: זאת האפשרות, שהיד שלי, למודת סרטים וסדרות, תתרומם מעצמה ותרכוש איזה אקוורל נחמד בשתי משכורות. מי יכול לערוב לי, למשל, שכשיציגו למכירה את ז'קט הג'ינס הנחמד שעליו הכיס השמאלי שלו צייר קית' הרינג את אחת מדמויותיו המרקדות, לא אקנה אותו בשלושת אלפים חמש מאוד יורו?

מעניין שבמקום שבו האמנות לא למכירה, כמו במוזיאונים, או לא רכישה, כמו בגלריות שבהן היצירות מתומחרות הרבה יותר גבוה, מתרוצצת בקושי גלריסטית אחת על כמה אולמות ובין מכונת הצילום ותיבת האימייל. בארקוריאל, לעומת זאת, יש גלריסטית על כל חדר, אפילו שתיים, ולמרות שכולן בשחור כמתחייב מהתפקיד, הן כולן מסבירות פנים, ושמחות להסביר.

זה כנראה לא המקום הכי טוב לראות בו אמנות, אבל זה מקום מצוין לראות איך קונים אמנות.

הקהל במקום מעריך את היצירות באופן פעיל הרבה יותר מהרגיל: אנשים כותבים לעצמם פרטים, שואלים ומבררים ובטח מדמיינים איך היא תראה מעל הספה בסלון. איש אחד מתקשר למישהו ומתאר לו את הסחורה בערבית. מישהו אחר עושה את אותו דבר באנגלית. לקנות, או לא לקנות, זאת, בסופו של דבר, היתה השאלה.

ויש גם אפשרות לסובלימציה, למי שכמוני, מת מפחד לקנות יצירת אמנות מיותרת בחמשת אלפים יורו: ספרית אמנות צפופה ומעניינת, שבה תוכלו בסכום הרבה יותר נמוך להשביע את תאוות הקניות והאמנות שלכם גם יחד, וספרים, כידוע, נחשבים כהשקעה, לא כהוצאה.

או לעלות קצת במעלה השאנז, ולקנות מקרונים בלדורה.
Artcurial
7 rond-point des
Champs-Élysées
8e,
Métro: Franklin D. Roosevelt

באותו עניין:

פונדסיון קרטייה, אחד המקומות היפים לראות בהם אמנות מודרנית

גלרי דה גלרי: טור על אמנות מודרנית בפריז ועל גלריה מעניינת במיקום מפתיע

גלריה תדאוש רופאק במארה העליון

גלריה עמנואל פרוטן

הז'ה דה פום

0

0

עבודה של ביאטריז מיליאזס לפונדסיון קרטייה

לפעמים מוכרחים לשמוח בעובדה שהכסף הגדול מתעקש לשמש כפטרון האמנויות (בתנאי, כמובן, שיש עוד מתחרים על המשרה האלגנטית). פונדסיון קרטייה, הגלריה לאמנות מודרנית ששוכנת במבנה הזכוכית-ברזל-צמחיה-אור שתיכנן ז'אן נובל, ברובע ה-14, הוא יצירת אמנות נהדרת. ולמרות שהמבנה כל כך יפה, חכם ומרתק כשלעצמו, הוא משאיר מספיק מקום ליצירות שמוצגות בו. והוא נותן תירוץ מצוין להגיע לאחד האזורים היפים כל כך ברובע ה-14.

מיליאזס ציפתה בעבודותיה גם את הקירות השקופים של הבניין

התערוכה הנוכחית היא דוגמה מופתית לשילוב בין אמנות לבין החלל שבו היא מוצגת. כי ככל שהעבודות של האמנית הברזילאית ביאטריז מיליאזס מרהיבות כשלעצמן, הן מרגשות ממש כשהן מוצגות בחלל הפתוח והלבן של קומת הכניסה של פונדסיון קרטייה, שקירות הזכוכית השקופים שלו שופכים פנימה את אור היום ואת הצמחיה שבחוץ.

התערוכה מתאימה מאוד גם לילדים, ומחולק אפילו דף הפעלות (שלא עקבנו אחרי הוראותיו בגלל כוח המשיכה הפראי של היצירות עצמן).

בקומה התחתונה מוצגת תערוכת צילומים וציורים (במרקרים, נו) של וויליאם איגלסטון שצילם את פריז. יש בהם צילומים יפים, חלק מהם תוכלו למצוא בפליקר למאות, אבל ההגשה, ההגשה.

מבט לקומה התחתונה, שמציגה את העבודות של וויליאם אגלסטון

רק עד ה-21 ביוני. ובלי קשר לגיל הממוצע של הפמליה שלכם, קחו איתכם חבילת טושים. העבודות של מיליאזס עושות חשק אדיר לצייר.

באותו עניין:

סרט קצר ומעניין על מקורות ההשראה ותהליכי העבודה של ביאטריס מיליאזס

סיור בין בתי הקפה של סארטר ובובואר

כל הרשימות בנושא ילדים בפריזאית

אמנות בפריזאית

ספרות הטעם. Photo: Bruno Cogez

הלכתי לאכול במעבדה. כמובן שאין כמו בגט וגבינה ויין, לא לשכוח את הפותחן, על פונט נף. אבל במעבדה של דייויד אדוארדס, מפרקים את האוכל, ולא רק אותו – גם את הסיפור שלו – עד לרכיביהם הזעירים ביותר, מרכיבים אותם מחדש, והנה לכם; לגמרי לא בגט על הגשר, אבל משהו לעניין בו את הראש ואת החך.
אדוארדס הוא מין אביר רנסנסי הרפתקן, רב יכולות ושאיפות. הוא אמריקאי וצרפתי, סופר ומדען, שפיתח משאף אינסולין, משהו שעתיד להחליף את הזריקות התדירות לאיזון רמות הסוכר אצל חולי סכרת. עשה את שלו ועדיין לא הרגיש שהוא יכול ללכת, אלא הקים, באוקטובר האחרון, את הלבורטואר, "המעבדה", מוסד מרהיב שמטרתו ליצור מפגש של ממש בין אמנות ומדע. לקראת כל תערוכה נבחר אמן מצליח או מבטיח, משדכים לו מדען רלבנטי לפי בקשתו מהשורה הראשונה ויחד הם מתכנסים לפיתוח ועבודה משותפים של משהו חדש לגמרי.
ואני הלכתי לאכול שם. כן, מוזר כמו שזה נשמע, לאכול במעבדה של אמנות, או באמנות של מעבדה, מוזר ומעניין. שכן, הפרויקט הנוכחי של הלברטואר הוא הסְפֵרָה של תיירי מרקס. מרקס, מחלוצי המטבח הדקונסטרוקטיבי, הוא שף המעוטר בשני כוכבי מישלן, ונבחר ב-2006 לשף השנה של גומיו. והתערוכה שלו במעבדה עמוסה מושגים פיזיקליים, שדקונסטרוקטיבי הוא הנהיר שבהם.

גסטרונומיה מולקולרית היא תחום מדע שעוסק בתהליכים הפיזיקליים שמתרחשים בבישול. במעבדות ויטה, נדמה לי, עוסקים כבר שנים במטבח דקונסטרוקטיבי, כשהם מצליחים לייבש את כל מרק העוף הזה, תרנגולת וירקות וחום אימהי, לאבקה שאפשר לשנע ממקום למקום. הפירוק הזה של אוכל לתכונותיו הבסיסיות, ההפרדה בין הטעם והריח והמרקם רק כדי להרכיבם מחדש אחרת, קורים גם במסעדות יוקרה מפונפנות: באטלייה של רובושון אכלתי פעם מרק עוף, בחיי, כמו של אמא שלי, רק בצורת ג'לי, עם ייצוג זעיר וכתום מאוד לגזר וכתם ירוק בתפקיד צרור התבלינים. בספון של אלאן דוכס בפריז אכלנו פעם אוכל שרכיביו המקוריים נטחנו ורוסקו ויובשו ומוצו ונקרשו כג'לי, כדי ליצור ארוחה חייזרית לחלוטין, משונה וטעימה ויפהפייה כמו מיס תבל של מאדים.
עוד קצת פיזיקה וכימיה, רגע לפני שמתחילה הארוחה: כבר לפני שמונה שנים הצליח השף הקטלאני פראן אדרייה ממסעדת אל בולי לייצר טיפות קטנות של ג'ל, ספרות, זה נקרא, או ביצים, בעממית, שאוחזות בתוכן את כל הטעם של משהו, בלי המרקם. הבעיה היתה, שהקרום שעטף את הספרה הזאת היה מעט מלוח ומריר. מרקס וז'רום ביבט, הפיזיקאי שעבד איתו על הארוחה-תערוכה, הצליחו לדקק את הקרום, לנטרל את טעמו הסורר, וליצור ספרה שמכילה רק את הטעם המיוחל. הביצים נוצרות כששני צינורות דקים, האחד עובר בתוך השני, מטפטפים בו זמנית שמן שאוצר את הטעם, ואת המעטפת שאוספת את הטיפה. לתוך קערה של מים נופלות טיפות זהובות של טעם, ביצי קוויאר מעשה ידי אדם, ומגנט מערבב אותן לבל יידבקו האחת לשנייה.
בחלל התצוגה האפלולי מוקרנים סרטים של תהליך הכנת הארוחה על הקירות ועל ארבעת שולחנות האוכל. האוכל הפעם הוא לא הכיבודים שלצד האמנות, אלא המרכז המוחלט, דורש, כמו אמנות מודרנית, סבלנות ופיענוח. התנאים הסביבתיים עוזרים לך לגלות סובלנות לאקספרימנטליות: המלצרים, עוזרי שפים וסטודנטים לאמנות, מוזגים שמפניה ומגישים מים בבקבוק כדורי שהיד חופנת בשמחה. לנגד עיניך הם מכינים את הארוחה בבנטו בוקס, קופסת האוכל היפנית המסורתית שזכתה לעיצוב חדשני, כשלכל אחת מהמנות קומה משלה: ראשונה, עיקרית וקינוח.

המנה הראשונה היא עגבנייה עם מוצרלה. זאת קוביה של עגבנייה, שדפנותיה גולחו, מוצרלה הוזרקה לתוכה, והיא שוקעה בתוך ג'לי של עגבנייה. לפני ההגשה הבריש אותה המלצר בשמן זית, פיזר עליה מלח גס, ובזהירות הניח עליה חופן של ביצים, ספרות טעם של שמן זית ובזיליקום. זה לא רע, ממילא אני מתה על עגבניות והספרות הזעירות מתפקעות בפה כמו בקבוקוני המיץ של פירות ההדר, הקרום שלהן עדין אפילו עוד יותר, פנינים של טעם טהור. הג'לי מזכיר קצת את הצבא, אבל זכרונות כאלה השמפניה שוטפת בקלות.
אוי, העיקרית ממש לא טעימה. במגש האמצעי של הבנטו בוקס יריעת בקר דקיקה ומיובשת ומגולגלת סביב גזר, מונחת על ג'לי של גזר, ליד פס בוהק של פירה גזר ולידם, גזר, אמיתי, ציורי, עם גבעול והכל, זרוי בקוקוס. נו, עשו כאן צימעס מהגזר, וגלילי הבשר מייצרים חוויה קצת משומרת. גם הקינוח היה יותר תצוגת תכלית מאשר טעים: פודינג צימוקים ופירות הדר, עם ציפוי יפהפה בסגול עז של קסיס ואבקת תפוז זרויה מלמעלה, וקצף עננת אשכולית אדומה שהתפוגג במהרה.

מתוך הפרויקט של Gross+Ikeda, עד 12 בדצמבר 09. photo: Marc Domage

כשהכל יפה ומושקע כל כך, והכל, מספרות הטעם, הבנטו בוקס וצילומי האוכל, נעשה על ידי טובי המוחות והידיים, אבל התוצאה לא ממש טעימה, אי אפשר שלא לחשוב על קפה כאילו, שפתחו פעם בבית הספר לעיצוב אסכולה, בית קפה שלא הוגש בו דבר. אולי הארוחה הזאת היא בכלל ניסוי בפסיכולוגיה חברתית. במסעדה, ארוחה כזאת היתה ממש מרגיזה אותי, אבל כאן קשה שלא להידבק בהרפתקנות של המעבדה, בנכונות לצאת לעולם חדשניים, גם אם בלתי מושלמים. התפריט הוחלף כבר פעם מאז פתיחת התערוכה, ובטח יוחלף שוב.
הארוחה מסתיימת בקפה ומאפה, כלומר קפה, כמו שצריך, אמיתי, עם טעם וגוף ולצידו וויף, המשאף, שהפעם לא משחרר אינסולין אלא טעמים של שוקולד. יש להכניס אותו לפה ולשאוף בעדינות כדי להרגיש את הטעם, מסבירה דיילת הוויפים ואני נשנקת, כמו כל מי שמנסה לראשונה בשולחנות סביבי. אבל בניסיון השני, המתון, נפוץ בפה טעם של קקאו, תחושה שוקולדית שנעה בין הטעם לריח.
לרגע נדמה שנמצאה הדרך לשלוט בצורך הזה במאה גרם שוקולד ליום. עזבו מולקולרי, דברו איתי קלורי. אבל עם השאיפה השלישית, והתבססות הטעם בבלוטות, ברור שהתחושה העדינה, האבקתית, הטהורה של הקקאו לא יכולה להחליף את התענוג שבקריעת הנייר המתכתי, שבשבירת השורה הראשונה ואז של השנייה, של הלעיסה, של תחושת ההמסה בפה, של ההתחבטות לגבי השורה הבאה והכניעה הידועה מראש לחשק הזה, והתענוג שברגשי האשמה. נראה אותם מקפסלים את זה.

* Le Laboratoire, 4 rue de Bouloi. M: Palais Royal / Musée du Louvre. מחיר: 27 אירו לארוחת שלוש מנות, 15 אירו לקינוח בלבד, או 6 אירו לקפה והוויף, כולל כניסה לתערוכה. להזמין מראש. נגמר ב-21 ביולי 2008.

* פורסם לראשונה ב"מפריזה", במוסף "24″ של ידיעות אחרונות.

Miroslav Tichý, MT Inv. No 1-35, size 20,9cm x 24,8cm, by courtesy of Foundation Tichy Ocean Zurich

לפי התפיסה הרומנטית שלי, כדי להיות אמן אמיתי צריך לחוות עוני וכאב.

הגבולות הנפשיים צריכים להיות דהויים מספיק כדי לאבד את האמת החברתית וליצר אחת משלך. ולאהוב אותה.

הלוואי.

בזמן שתיצור את האומנות המופלאה שלך אל תחשוב על כסף, אל תחשוב על אוכל או קורת גג. ובטח שלא על הטלויזיה הדקיקה שרק קנית.

תתמסר לסערה הזו, לפרץ התחושות שמציף אותך, תמלא את החומר בתשוקה, באדרנלין.

אל תחשב את עלויות החומרים, תחלק, תכפיל, תסתכל על אותה טלויזיה ועל הילד שהגיע קצת לפניה, ותגיע למכפלה (האמיתית לגמרי) של התוצר שלך.

תיצור למען הרגש, למען הביקורת החברתית, פורקן. למען מהפכה כלשהיא, כי תמיד היתה שם מהפכה.

תאהב את היצירה שלך ותשנא אותה באותה נשימה. תנהל איתה דיאלוג, תחיה סביבה.

תהיה שיכור בשעות הבוקר, ותעשן. תעשן הרבה.

ואז, או אז תייחל ליום מותך. כי רק באותו היום עלולה להתנגש בך התהילה. Viva la Revolution!

הלוואי.

Miroslav Tichý, MT Inv. no.: 1-30, by courtesy of Foundation Tichy Ocean Zurich

כמו שילדים מדמיינים את אלוהים, אבל מעופש וחסר שיניים – יושב מירוסלב טישי בפומפידו בדיוק מול טירופו של פולוק.

ממתין לתורו, שרק אפסיק להסתנוור מאבק הכוכבים ואסתובב. הוא יחכה, הוא הרי חיכה כבר כל כך הרבה.

Miroslav Tichý

זו לא סתם הקדמה מנופחת על נווד, מדובר בתהליך. בבריאה ובצילום.

תהליך היצירה של מירוסלב טישי מתחיל בבניית המצלמה ועד ליצירת המסגרת. באמצע, הצילום חי את חייו.

{וכמו שאחת אומרת-} לא רחוק משם:

בקומה השנייה של הגלריה לאומנות מודרנית יש ציור. ציור שאפשר לראות רק כשעומדים רחוק ממנו. כשמנסים לראות מה השלט הקטן מספר (אולי נצליח להבין מה שמו של הצייר פעם?!), הציור המובהק נעלם והשאיר אין סוף משיחות מכחול עוצמתיות וסוערות.

ואם באמת הבנתי נכון, ואם באמת מדובר במוות של מישהו קרוב שאפשר להבין רק ממרחק. כשמתקרבים, אפילו בצעד, הבד סוער בגווני השחור שלו.

כל כך התרגשתי.

Centre Pompidou

שרון וובר-צביק היא מעצבת ואמנית שבדרך כלל מתנהגת יפה. אבל לא תמיד.

Gallerie LJ Beaubourg

הפריזאים האמיתיים קוראים לפומפידו "בובורג". שתי דקות לפני שמגיעים אליו מהוטל דה וויל, ברחוב Renard 23, נמצאת Gallerie LJ Beaubourg, גלריה מוצלחת מאוד לאמנות מודרנית. 

Gallerie LJ Beaubourg, 23 rue du Renard, 4eme. 01.44.59.27.27

M: Hotel de Ville

לא רחוק משם: פומפידו, הוטל דה וויל