משחקת באש 1

סתם, שתדעו.

ובקרוב עוד כותבים יספרו כאן מה הם עוד, חוץ מכותבים. כן, זאת ההקדמה לפרויקט חג המולד הקרוב של "פריזאית". בשנה שעברה, תבענו את זכות השיבה לפריז, לונדון, שטוקהולם, ניו יורק, בוסטון, אמסטרדם, ציריך, לתל אביב ושוב לניו יורק ולפריז.

לא, לא גמרתי להתגעגע לפריז. אם תכריחו אותי, אני מוכנה להודות שהגעגועים הפכו כלליים יותר: אני כבר פחות מתגעגעת לפריז, אלא יותר לחיים במקום אחר. והשנה, אני מודה, מעסיקות אותי שאלות אחרות. עכשיו, אולי יותר מתמיד, אני עסוקה בקשר שבין הכתיבה לעבודה.

בפסח, אולי בפסח שעבר אפילו, התפרסמה האנתולוגיה ה"הארץ"-ית הזאת, מקבץ חגיגי של משוררים ילידי שנות השבעים (כלומר בני דורי), שנועד לשקף עשור של כתיבת שירה. יש בה שירים נפלאים ומשוררים מרתקים. הם מצטלמים קבוצתית ובשורה ארוכה, ולכל אחד מהם מוקדש תיאור קצר של פועלו, הישגיו וסגנונו השירי. והבטתי בהם, במשוררים העומדים בשורה, שנבחרו מבין רבים שמשוררים בחדרי חדרים ועל פתקים ובתוך מחברות ואולי גם על דפי אינטרנט או על במות בערבי שירה, ותהיתי: במה הם עובדים? איך הם משלמים את חשבון החשמל? האם הם קמים בבוקר אל מסך מהבהב של מחשב שממתין למילותיהם היפות, או שאולי הם צריכים לדפוק שעון בעבודה אחרת, ואת השירים הם כותבים על מפיות נייר מדי יום בדרכם הביתה, כשהם מוצאים מקום ישיבה במטרו?

ואם כתוב באיזו שנה נולדו ובאיזו עיר, הרי שרוצים לספר לנו עליהם. ואם כתוב גם בכמה הפגנות הוקראו השירים שלהם (שיריו של אלמוג בהר הוקראו בשתיים לפחות) ועל אמצעי ההבעה הייחודיים לכל אחד מהם ('האפיפורה ההימהומית של אנה הרמן'. סליחה, לא יכולתי להתאפק; משפטון יפה כשלעצמו, כמעט כמו האפיפורה המדוברת), הלא מן הראוי לכתוב במה הם עובדים?

ואולי לא. אולי השירה, הספרות, האמנות, הן שכבות חיים נפרדות, בדולחיות, שאין ביניהן ובין החיים קרומים חדירים. אולי אסור לה, לאמנות, להתלכלך בשאלות פרקטיות של חשבונות חשמל, של מטלות משרדיות, של רשימות מכולת ופרעון חובות? אלא ששירי הנבחרת, כמו גם חלקה המכריע של הספרות והשירה בנות ימינו, עוסקים בדיוק באלו: בעוולות חברתיות ופוליטיות, בתלאות הגוף והנפש, בבעיות של עובדים זרים, בקשיי פיריון, ואיך לא – גם בדאגות פרנסה: "קום, קום", משוררת אורית גידלי, "עבודת העולם על הדלת מכה וחמה, אם תחזור במזודה מלאה נתחבק, הילה אחוזה בהילה, אם לא מלאה נתחבק, שני אנשים אחוזים זה בזה, אחוזה ביניהם בהלה." (מתוך "הילה אחוזה בהילה").

אורלי קסטל בלום, אחת הסופרות המבריקות, המקוריות והמצליחות בישראל, מבכה את עוניה (היחסי, בואו נעזוב את זה רגע). בראיון העצוב/שערורייתי/אורלי קסטל בלומי שנתנה לשי גולדן (וכדאי לקרוא גם את מה שמנחם פרי כתב על הראיון הזה), היא מספרת שהיא למעשה לא מצליחה להתפרנס. "ההידרדרות הכלכלית של קסטל-בלום", כותב גולדן, "החלה לאחר הגירושים מגדי בלום בשנת 1998. מאז, כדי לחיות, היא נעזרת באימה, לוקחת משכנתאות, מקוששת מענקים מקרנות לסופרים, עושה מעט מאוד הרצאות ("אני לא יכולה. זה חוסם אותך. לשבת שמה, לדבר… אני סופרת. איך אפשר ככה לכתוב? זה חוסם לך את הכתיבה") וסדנאות (כרגע היא מלמדת בבצלאל), אבל גם בכך אינה מצליחה להתמיד ("אוניברסיטת תל אביב. הם מלמדים את הספרים שלי, אבל פיטרו אותי משם. הסטודנטים עשו עצומה, טענו נגדי שאני לא קוהרנטית. אתה מבין את זה? לספרים יש שם מקום ולסופרת אין")".

האם סופרת מוכשרת כקסטל בלום צריכה להיות פטורה מחובת הפרנסה? בהנחה ששוק הספרים ושלוחותיו (סדנאות כתיבה והרצאות) לא מצליחים לספק לסופרים – גם למצליחים שבהם – פרנסה מספקת, כזאת שתאפשר להם להתרכז בכתיבה, האם על האמן לשנס את מותניו ולצאת להתפרנס, גם אם העבודה לא מסבה לו עונג, גם אם הזמן שמוקדש לפרנסה יחסר ליצירתו ואולי יפגע בה? זאת שאלה אישית וגם חברתית. והיא הולכת ומסתעפת: ומה עם החומרים של החיים, שהולכים ומצטברים ונערמים ככל שאתה מתחכך בהם, בחיים? זה חלום, הפטור מעול הפרנסה, אבל יש מי שעבורו הוא עלול להתברר כסיוט.

במציאות רוב הכותבים צריכים לעבוד; לפרנסתם, או משלל סיבות אחרות. בימים הקרובים יפורסמו כאן טורים, מכתמים ושירים של כותבות וכותבים מוכשרים, רבי זכויות, שיעסקו בקשר שבין עבודתם לכתיבתם. וגם אם הפעם השי לחג של קוראי "פריזאית" מגיע עטוף בנייר עיתון ובלי פוטפורי וסרטי סאטן, אני מקווה שעבודה ויצירה, מציאותיות ויומרה ייכרכו בו ביושר שיהיה גם הוא מעורר השראה.

Oui Madame. צילומים: אייל דה-ליאו

פותח עכשיו את מחשב הירכיים בשדה תעופה בלב ליבה של אירופה. השמש עולה. השלג בוהק. כמו מגרדת קרח אנסה לחשוף זכרונות משכבה אחרת בחיי. לפני שלוש וחצי שנים חזרנו לארץ אחרי שבע שנים של חיים באמסטרדם – וטרם ביקרנו שם מאז. לא פשוט לכתוב על העיר האחרת, הקודמת, הלשעבר. הזכרון רחוק, מתוק ומדמם.
הרשימה אם כך אינה מעודכנת במקומות הכי חדשים וטרנדיים, גם למרבה הפלא אין בה דגש מיוחד על אופנה ולא על אוכל – כי הם פשוט אינם הצד החזק של אמסטרדם (בשבילם כדאי לקחת את הרכבת לאנטוורפן).
מה כן עולה לי ראשון בראש? האור. רבים וטובים ממני כבר דיברו – כתבו, ציירו, צילמו, האירו - על האיכויות המרתקות של האור האמסטרדמי. אבל זה באמת כך. המחזה היומי הנדיר ביופיו שבו מככבים השמיים שלא מפסיקים להשתעשע עם ענני תלת מימד, הנמצאים בתנועה מתמדת, התעלות הרבות וגודש המים משקפים את האור הענוג שמוקרן עליהם לשמים. תענוג שחוזר חלילה.

נשלחתי, במסגרת המסע המופלא בזמן, גם לתחילתו של חשבון הפליקר שלי (אוגוסט 2006 לא נראה רחוק יותר) והתמונות מהטלפון אינן באיכות טובה. התנצלות. מאז המצלמות בטלפונים השתפרו לאין ערוך.

משחק הזכרון של הערים ששכחנו מתחיל עכשיו.

שלום, חצר בקיץ

שלום, חצר בחורף

שלום לשכונה ביום שמש נדיר

מסע הזיכרון מתפרק לנקודות ציון שמרכיבות את חיינו אז בעיר ההיא:

מגזינים
‫‬כנראה חנות מגזינים הטובה בעולם. לא יפה במיוחד, כן יושבת בכיכר ציורית, לא מעוצבת יפה, כן מבטיחה לספק כל מוצר פרינט תרבות איכותי שיוצא לו אי שם בעולם. כמו נזירים ששומרים על מסורת ליקר עתיקת יומין, כך אנשי אתניאום חיים על התפר בין עולם הולך ונעלם לזה שנברא מחדש. בזכותם, כבר אפשר כבר להודות, התמכרתי לכרום. שם גם למדתי להכיר את יוצרי מגזין "פנטסטיק מן", ז'ורנל הסטייל המושלם לגבר, שבנוסף גם מוציאים את מגזין Butt ואת יצירת המופת הראשונה שלהם: re: magazine.
Athenaeum Boekhandel, Spui 14-16

קולנוע
בתי הקולנוע באמסטרדם הם חוויה של הימים הראשונים של התעשייה: חללי ארט נובו ספוני עץ, זכרונות רומנטיים, בירה קרה ואהבה למסך הגדול.
הרציני: פילם מיוזיאום – ממוקם (עדיין) בלב הוונדל פארק. אין קלאסיקה הוליוודית שלא תהיה שלמה בלי לגימה ארוכה של שוקו חם ומהביל בקפה וורטיגו.
ספינת הדגל: טוצ'ינסקי – אמנם נקנה על ידי Pathe אבל כך נשמר כמוניומנט ארט נובו על אסיד. הזייה של האנטר סי תומפסון.
Reguliersbreestraat 26
האהוב ושכונתי: דה מוביס. קטן, דקה וחצי מהבית, היה בית הקולנוע הראשון של אמסטרדם ופתח את שעריו המגולפים לקהל בשנת 1912. לא הרבה השתנה שם וזה כל הקסם בדיוק.
Haarlemmerdijk 161

לא נופל סתם בלי סיבה. ירח אמסטרדמי גאה

אמנות
כמו תל-אביב, גם אמסטרדם סובלת כבר שנים רבות מהיעדרו של מוזיאון מרכזי, בועט, ובעיקר מוביל דרך ובעל אג'נדה רצינית. שני המוזיאונים הקטנים שבחרתי עוסקים בצילום, רק צילום ושום דבר חוץ מצילום (טוב קצת וידיאו ארט, אי אפשר בלי). הם שימשו מפלט קבוע מהמציאות הכה רגועה.
FOAM הוא לפי הגדרתו מוזיאון לצילום אבל למעשה הוא יותר גלריה גדולה המציגה צילום עכשווי, צעיר, איכותי ומדויק. כמו המוזיאון הבא גם פואם ממוקם על תעלה קסומה באחד המבנים היפים של העיר.
Keizersgracht 609
מוזיאון האוס מרסיי גם הוא בית עוצר נשימה שבו תערוכות מדויקות על אמנות הצילום בהווה ובעבר, תערוכות רטרוספקטיביות מרתקות לצד חשיפת אמנים צעירים וחדשנים.
Keizersgracht 401
דה אפל הוא חלל תערוכות ומרכז להכשרת אוצרים לאמנות עכשווית. שם אפשר לראות ‪תערוכות טריות, תמיד מעניינות, כמעט תמיד מוצלחות, שנרקמו במוחם הסוער של אוצרי ה‬עתיד.
Eerste Jacob van Campenstraat 59

אוכל
עוד צד לא חזק של המדינה השטוחה הזו. אז אחד, ברשותכם, שכונתי לחלוטין: ‫"‬עולם קטן", בסמטה קטנה מרחוב הארלמר, שם שון האוסטרלי רוקח סנדוויצ'ים שכל אחד מהם הוא בהחלט עולם קטן. הבריאה האהובה עלינו כללה לחמניית שיפון טריה, חרדל, רוקולה, פיסות טונה נא(ה), אבוקדו, ועגבניה. עולם שכולו טוב.
Binnenoranjestraat 14

עולם שכולו טוב. אבל בסיבוב הזה

החוויה הקולינרית השבועית שלנו היתה בשוק האיכרים האורגני הוותיק שנערך מדי שבת בנורדנמרקט. כדאי להשלים את סיבוב הקניות עם עוגת תפוחים חמה וכוס שוקו חם ב-Winkel.
Noordermarkt 43

קפה
בקר'ס ווינקל (חנות האופים) ממוקם במתחם תרבות תעשייתי לשעבר – ווסטר-גס-פבריק. קפה חדש בורגני, מתאים למשפחות, חובבי עיצוב וירקות אורגניים.
8-10 Haarlemmerweg

פארק

כולם מכובדים, כולם היו כר לראשי, מצע למחצלת פיקניק, לגלגולי הנייר ולבירה קרה ביום שמש, אבל הפארק הראשון בו ביקרתי כתושב העיר, כמו האהבה הראשונה, זכה למקום גבוה בעקומת הגעגוע. צרפתי פארק הוא בגודל מושלם, כזה שלא מאפשר לך ללכת בו לאיבוד (לא שזה רע), יושב במיקום מוצלח (בלב שכונת הפייפ שם גרנו ובכינו על גדות האמסטל) וליד שוק יומי בו אפשר לקנות סטרופ וופלס חמים ישר מהתנור. Sarphati Park

Sarpahti Park. בגודל מושלם

לחזרה אחרי שבע השנים הטובות מעיר שהיא כפר גלובלי לעיר שהיא "מרכז" העולם יש כמה שלבים ברורים: הכחשה (אני אוהב את החום פה), כעס (למה לא הכנסנו את כל הרהיטים לקונטיינר), דכאון (שונא את החום פה), קבלה וחזרה לנקודת האפס: מתי כבר נוסעים (ע"ע Wanderlust). ובכל זאת, מקשה המארחת, איך חזרתם לברלין (המאהבת הראשונה), פריס (המאהבת הנצחית), בזל (המאהבת הרשמית) וטרם שבתם לביקור באמסטרדם, האקסית המיתולוגית? אולי באמת הגיע הזמן. DOI

- אייל דה-ליאו הוא מנהל מחלקת קשרי חוץ של מוזיאון העיצוב בחולון וחצי מצמד הגרסונייר.

- – -

פריזאית בעד זכות השיבה: אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריז, סהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלו, עדי פורת לעוגות של שטוקהולם, הדס שיינפלד לרכבות של לונדון, תמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמל, שרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריך, ורדית גרוס להתאהבות בניו יורק ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.

אחת גנובה, מוסתרת מאחורי העבודות. יונתן הירשפלד גנב אותה ממישהו שגנב אותה ממישהו

הכותרת שניתנה לסופהשבוע האחרון שהוקדש בתל אביב לאמנות היא "אוהבים אמנות. עושים אמנות.". והיא מסורבלת מספיק מבלי שיוסיפו לה את כותרת המישנה: "וגם שומעים אמנות. אתנחתאות אודיו-ויזואליות במרחב הציבורי ברחבי העיר". מאליה השתחררה לי אנחה כשסיימתי לכתוב את המשפט המרחיק הזה.

וחבל. כי סוף השבוע הזה, של הדלתות הפתוחות, היה כיפי ומזין.

נתחיל מחמישי.

העבודה הכי טובה ברוטשילד. המדבר המתהווה של קבוצת זיק והעיגולים החלודים של תומרקין קדישמן כמובן

אם רק מישהו היה מוזג שמפניה (גם קאווה היתה הולכת טוב. עד ליין האדום והטוב בתערוכה של ערן שקין בנחמני 39, הסתמן בשדרות יובש כמו בשנות השלושים בארצות הברית), ואם רק העבודות היו קצת יותר מעניינות, ואם רק היה באמת מתחיל הסתיו, כפי שהבטיח, זה היה יכול להיות לילה מושלם. אבל למי אכפת משלמות, היא מזמן כבר לא באופנה. הסקרנות הנינוחה שברחובות כלפי העבודות שפוזרו ביד נדיבה, גם אם לא מספיק בררנית, התגבשה לכדי תנועה עממית אליטיסטית, או תנועה אליטיסטית שאינה בוחלת בעממיות, וכל ההמון הרב הזה נע מצפון לדרום, דרך גן יעקב, שדרות רוטשילד, גן החשמל ואם הוא מסור באמת – גם מסיים את הלילה במסיבה של תדר בביאליק.

נבט יצחק עם יומני כרמל בגן יעקב. עבריות

בפתיחה של ערן שקין. נחמני 39

לילה. עיר. שחור. לבן. בגן החשמל

החרוצים באמת לא מסתפקים בהליכה בשדרה ומרחיקים עד לסטודיואים, או לסטודיות, אלה שממחישים שגם אם כבר הצלחת לקבל סטודיו או לשכור אותו, עוזרי ההפקה של אנדי וורהול לא יבואו לשטוף את הרצפה במקומך, גם לא למתוח בדים או לערבב צבעים.

ויחד עם הדלות, נגלית בסיור הסטודיות לקונה של קסם. סטודיות האמנים, לא תמיד יש בהם אמנות טובה, אבל תמיד, כמעט תמיד, מתחוללת בהם אלכימיה מסויימת: הם עשויים מהדלים שבחומרים, ממוקמים בעלובות שבשכונות, ברעועים שבבניינים, מספקים פתרונות של אכסון וחללי עבודה, סובלים (או נהנים) מכתמי צבע וטרפנטין, אבל תמיד הם מצטלמים כל כך יפה.

מתחילים.

שירה גפשטיין מוסקוביץ, אמא לילד ולכלבה, משתמשת בדמויות של יוחנן סימון ומשלבת אותן בהקשרים עירוניים, ליתר דיוק, של אימהות עירונית, של גינות ועיגולים שחורים מתחת לעיניים. היא גם מפסלת את צעצועי התינוקות של שילב בשעוה ועובדת על מזרן פעילות מעור פרה.

זאת שיבי, שומרת הארמון של גפשטיין-מוסקוביץ

מפגשים עם העיר העקומה. שירה גפשטיין-מושקוביץ; מצד ימין - כורסאות הנקה

מנחם בגין 62:

בכניסה למנחם בגין 62. בסירים מחכה הפתעה

אבל רגע לפני הסירים, בכניסה מצד ימין. הפתעה. בדיוק מה שאני אוהבת.

אם פעם מישהו ירצה לקנות לי עבודת אמנות. שלומית יוסף

אם פעם מישהו ירצה לקנות לי עבודת אמנות 2. שלומית יוסף

גם ציורי הפרחים באים בחשבון. אבל אז צריך שלושה. תודה.

צ'נצ'ל בנגה. שם אמיתי והאחראי על הסירים, ואם הבנתי נכון גם על הילדות החמודות שבהמשך

איך באמת אתה יודע? בסטודיו של צ'נצ'ל בנגה

הילדה של. בסטודיו של צ'נצ'ל

ילדתו 2. קוקו

כופתאות הסלק והחומוסים שצ'נצ'ל בישל לכבוד המאורע. ותינוקת. לא של צ'נצ'ל

השכן משמאל הוא רענן חרל"פ המצוין עם עבודות תלת מימד מרתקות. ועם סטודיו גדוש ומהפנט.

הכי מכולם. הסטודיו של רענן חרל"פ

זפת. רענן חרל"פ

פתרונות איכסון. רענן חרל"פ

שני אמנים תלו שלטי "סליחה, יצאתי לחופש". בקצה בית הסטודיואים, מתחת לגג אסבסט, נמצא הסטודיו של יונתן הירשפלד, על שלל מטמוניו.

פרסקאות בני זמננו. יונתן הירשפלד

ועוד בני זמננו, וההיא, הגנובה פעמיים. יונתן הירשפלד

גלית גוטמן על פי יונתן הירשפלד. זיהיתי ראשונה

מעבר לכביש הראשי, ברחוב הנגב פינת השרון, עוד בניין של סטודיות. אם תפגשו מי מהם ערב הפתיחה של תערוכה, אל תתפתו לאחל לו לשבור רגל. עם המדרגות שם, לא ברור לי איך הם לא מציירים רק על גבסים.

"נשמה וכאב". זוהר ארגוב ע"פ לירון לופו

מי ילחץ ראשון על ההדק? עבודות של לירון לופו

לירון לופו. נאה דורש בציוריו, נאה מקיים בקערות בונזו-איו

בחיי שעמדה מכונת כביסה בפתח הסטודיו הזה. האורחים מתבקשים לא להפעיל את הסחיטה.

ריבועים. ג'סיקה פטורה ויובל שרון

עוד מהנגב/השרון:

מנורת קוצים. רלי דה פריס

אותו פיץ', רק הפעם מהסוף להתחלה. ספי סנדיק ועבודות ראשונות

וזאת ליאת לבני. ועבודה שלה

ולסיום, שירה בציבור בחצר האחורית. לא יודעת מי זאת, אבל היא שרה שירים בצרפתית, ומדי פעם עצרה, ביקשה את סליחתנו, תיקנה, התלבטה בקול רם אם להתחיל מהתחלה, ובסוף החליטה שלא. וחוזר חלילה. וההוא מאחורה צייר.

שירה וציור בערבות רחוב הנגב. צרפתית ישראלית עם התנצלויות בעברית

הלכתי הביתה. או ככה לפחות חשבתי.

אם יהיה לך זמן, אל תחמיצי את מנחם בגין 25. יש שם אמניות ממש טובות (SMS שהגיע ברגע האחרון)

צמח אלוורה וסיגלית שחורה, שניהם מפורצלן. גלי גרינשפן

בתים וקקטוסים. גלי גרינשפן

מוצג א': אקדח, מוצג ב': כוס תה עם נענע, מינוס התה. נעמי מנדל

תחריטי ברזל וחלודה. איה אליאב (תוספת הירקרקות באדיבות המצלמה שלי)

עבודות של גלי גרינשפן, ופתק צהוב חשוב

* תודה לו' על הסמסים, על הידע, על החברות ועל החברותא ועל הסקרנות המדבקת.

אובססיה אהובתי. הכרזה לתערוכה של לוסיאן פרויד במרכז פומפידו

12, 14, 15, 12.

זאת היתה התחזית בתחילת השבוע.

17, 11, 14, 14, 16.

זאת התחזית להמשך. בפועל, אמנם ברגע זה יורד גשם (החיים כאן ניתקו אצלנו את הקשר המיידי שנוצר בין קור ובין גשם), אבל בגדול – חולצה וז'קט. בבקרים אולי קצת יותר קריר. סוודרון. כבר לא צריך לבזבז עוד חמש דקות ביציאה מהבית על איתור שתי כפפות, צעיף וכובע. והרבה יותר חשוב: כבר לא צריך לצאת בחושך. אפילו כשמתעוררים יש אור בחוץ, כשחוזרים הביתה עדיין אור, וזה יילך וישתפר, עד לשעות האור המופרזות של הקיץ (בשמונה בערב סוגרים את התריסים ומודיעים לילדות שלא משנה לנו מה קורה בחוץ, עכשיו לילה).

ובינתיים, גם בחזית האמנותית מתנערים משנת החורף בכמה תערוכות מסקרנות מאוד.

1) פרויד. לוסיאן פרויד. במרכז פומפידו. רטרוספקטיבה כזאת רצינית ומקיפה, שבביקור האחרון שלנו בפומפידו, מתישהו בפברואר, כבר התגלגלו בחנויות המוזיאון מרצ'נדייז של האיש, האגדה, הנכד והפורטרט של קייט מוס.

חמישים ומשהו עבודות שלו, פורטרטים עצמיים וציורים אחרים, וגם צילומים ועבודות אחרות שמתעדות את העבודה שלו בסטודיו. עד 19 ביולי 2010. פתוח, בדרך כלל, 11h00 – 21h00. סגור בימי שלישי.

געגועים לאורקה? מתוך התערוכה של ביט טאקשי קיטאנו

2) טקאשי קיטאנו בפונדסיון קרטייה. בעידן של ריבוי משימות ורב תחומיות, קיטאנו הוא כנראה אחת הדוגמאות הקיצוניות, ובעיקר ביכולתו להצטיין בכמה תחומי עשיה שונים. קיטאנו הוא במאי של סרטי גנגסטרים אפלים, אלימים ומצליחים מאוד, שחקן והיוצר והמנחה הגאה של שעשועון משימות טלוויזיוני מצליח. התערוכה "Gosse de Peintre", ("ילד של ציור", יש לנו בעברית מקבילה סלנגית למילה 'ילד'?) מזמינה את טאקטשי לשלב את שתי התמות שמסתמנות בפועלו (כך לפי הקטלוג, כמובן): ילדות ודימוי (במובן של אימג'). הוא מצהיר, בפתח הדברים שהוא מבקש למתוח את מושג האמנות, להפוך אותו לשגרתי פחות, סנובי פחות, יותר יומיומי ונגיש. התערוכה היא שילוב של ציורים ילדותיים של קיטאנו, וידאו, חפצים ומשחקים שנוגעים לילדות, שיחד מהתלים בתפיסות המקובלות של האמנות המודרנית ובמסורת היפנית.

כן, גם לי זה נשמע כמו משהו שעשוי להיות מרתק באותה מידה שהוא מסתכן בלהיות קשקוש מקושקש.

אבל התערוכה שלו, הפעם תחת השם השני שלו, ביט טאקאשי קיטאנו, זה שאחראי לסדרות הטלוויזיה שהוא עושה, מוצגת בפונדסיון קרטייה. וזה אחד המקומות האהובים עלי בכל פריז כולה: הבניין המבריק והנהדר של ז'אן נובל, שדרות ראספאיי, ותירוץ מצויין לבקר ברובע ה-14 המיוחד. והמכון, שמבין משהו בגלאם ובאסתטיקה, אכן מעדיף את אמניו כשהם סלבז כלל עולמיים (פטי סמית', דיוויד לינץ') וכשהם עושים עבודות יפות, אבל כמה שזה יפה ולרוב גם די מוצלח. בקיצור, נלך ועוד ואיך. ועם הילדות, כמובן.

(ולהפתעתי, אתר הגלריה היחיד, שלצד המידע על שעות הפתיחה מספק גם רשימת מסעדות נחמדות באזור. זה שירות).

אגב, מרכז פומפידו משתף פעולה, ומציג במקביל לתערוכה רטרוספקטיבה של סרטיו של קיטאנו.

זה לא הכל, חברים.

0

איב סן לורן. המשקפיים כבר חזרו

3. איב סן לורן בפטיט פאלה. 307 דגמים של איב סן לורן המנוח, וצילומים שמתעדים את השפעתו על עולם האופנה במשך ארבעים שנות פעילותו.

נשמע כיף, ואפשר משם להמשיך ישירות לשדרות היוקרתיות שלצד השאנז אליזה, לבדוק במו ידיכן הממשמשות האם וכיצד הוא אכן השפיע.

לא צועקים במוזיאון. ליל קיץ של אדוארד מונק בפינקוטק

4) אדוארד מונק בפינקוטק. איכשהו עוד אף פעם לא הייתי בפינקוטק בפריז, משום מה, בחורה שטחית שכמוני, בכל פעם שאני מגיעה לכיכר המדלן, איכשהו אני מוצאת את עצמי בוהה בתיירים היפניים בפושון. אבל בפעם האחרונה זאת לא היתה אשמתי, כי הפינקוטק היה סגור לשיפוצים, והתכונן לתערוכה הזאת, מונק: האנטי-צעקה.

הפינקוטק מציע מבט אחר ומקיף על מונק, האמן פורץ הדרך לתקופתו, שמצליח באמצעות צבע ומשיחותיו להעביר מצבים נפשיים מהבד למרווח שבינו ובין הצופה.

- – -

זהו, הרבה עבודה, ואפילו שמש בחוץ. שבת שלום ושבוע טוב.

רסטות. עשר בבוקר, שני מבקרים משקיפים על הערימה של בולטנסקי

ראשית, צריך להזהיר מפני ספוילר. אם אתם מתכוונים לבקר בעצמכם במיצב של כריסטיאן בולטנסקי בגראנד פאלה אל תמשיכו לקרוא.

אני רצינית: אם ייצא לכם להיות בפריז עד ה-21 לפברואר, תקפצו לגראנד פאלה, אבל אז אל תביטו גם בתמונות, אל תלחצו על "לקרוא את ההמשך", פשוט תגללו למטה, יש טור נחמד על אוכל טוב ועל הדרכים הצרפתיות להימנע ממנו.

אתם כאן? סימן שראיתם כבר את המיצב Personnes או שלא תראו אותו כבר במו עיניכם. אני מתעקשת על טריות החוויה, כי אחרי שקראתי – לא הרבה, רק פה ושם, וראיתי כמה תמונות טובות, להיות בגראנד פאלה עצמו היה כבר פחות משמעותי. וחבל.

בולטאנסקי מדבר על האופן שבו נחווה המיצב שלו – האפשרות להכנס לתוך היצירה, הגודל, התפאורה הבארוקית של הגראנד פאלה, הקור, הרעש, הוא לא מזכיר את העובדה שכמעט כולם עושים את זה דרך עדשה של מצלמה או של סלולרי. צריך להיות שם. וממילא, כשאתה מתהלך בעולם בגוף של ישראלי ומביט בו בעיניים ישראליות, כשאתה נכנס ל-Personnes, המיצב של בולטאנסקי, משתררת התחושה המוצקה שכבר היית שם. זאת הסיבה שעל המיצב הזה במיוחד כדאי עוד פחות לדעת לפני שנכנסים אליו.

הקפדתי שלא לקרוא במקום את עלון המידע שמחלקים בכניסה, גם כי קר נורא, וגם כי ממילא נורא קשה להתנתק מערימות הנעליים הזכורות כשרואים את ערימות הבגדים ומרבדי המעילים של בולטאנסקי. וזה נכון, מה שבולטאנסקי אומר, הקור באמת הוא חלק מהעניין. אבל המציאות כבר הפגישה אותנו עם ערימות כאלה שהיו ארוזות במבנים פחות הדורים מאשר הגראנד פאלה.

קיר של תיבות ברזל חלודות

וינטג'?

עוד וינטג'?

אני שמחה שהלכתי, עם זאת. יש בו משהו מעניין. הוא מזכיר לי קצת סופי קאל, באופן שבו הוא מנסה לשמר את הזיכרון, ואוסף דברים מהחיים, ויש משהו מאוד כתיבתי בעבודה שלו, אפשר לראות את המשפטים מתנסחים אצלו במוח ואז מיתרגמים לאובייקטים. אם כי במיצב הזה הוא פחות אישי. זה קצת קשה, כי הוא מוכרח להיות מונומנטלי, במונומנטה 2010. זה גם יפה בעיני, שהמשפט הראשון בעלון, שקראתי אחר כך במטרו, מכריז על השאפתנות האדירה שמתוכה נובעת המונומנטה.

בחירה מדוקדקת

אפטור אתכם מפרשנותי שלי, ורק אומר שבולטאנסקי מדבר על עניינים רחבים יותר מאלו שעלו במוחי הכל כך ישראלי, כשצעדתי בין המעילים הפרושים והסתובבתי סביב ערימת הבגדים הישנים שמתוכה בוחרת כף כמה, כמו במכונת הימורים של ילדים בלונה פארק, מרים מעלה מעלה ושומט.

69 ריבועים של מעילים

רק בכל זאת כמה דברים על המסביב. ראשית, תמיד מענג לעבור במקומות כאלה בימי רביעי, לראות קבוצות של ילדים, מקטנים ממש ועד גדולים יותר, מקשיבים למדריכים*, כותבים או מציירים במחברות הקטנות והייעודיות, מקרטון ממוחזר ועם שם המיצג.

שנית, המדריכים*. לא, לא מדריכים. הם עכשיו נקראים מתווכי תרבות. או אולי מגשרי תרבות. ה-Médiateurs culturels, הם מומחים לאמנות בת זמננו, להיסטוריה של האמנות או אמנים בעצמם, הם צעירים ונחמדים, לובשים פליזים שחורים עם התואר שלהם רקום על הגב, וכפפות אפורות, יען כי קר שם בחלל שאין סיכוי לחמם אותו, ואפשר ללכת לדבר איתם. בעלון המצורף כתוב (בכוונה השארתי על כנה את הצרפתיות הניסוחית) שהם יעזרו לכם לבנות את ההבנה הראויה של היצירה, אבל שהם חמים (כך במקור), דוגלים בשאילת שאלות, חילופי רעיונות ולא מסירת מידע בלבד, וכך כל ביקור הופך להיות מקום לשאילת שאלות, למידה, חוויה ואוטונומיה, כשהמבקר הוא במרכז היצירה. מקסים, דמוקרטי יחסית לצרפת, ועדיין לא הצליחו להמנע מהביטוי המרתק sa propre compréhension. פרופר, זאת מילה מעולה, שמשמעותה היא גם ראוי, גם כמו שצריך, וגם נקי, גמול מחיתולים, למשל, ההיפך ממלוכלך.

זה מה שעושים ילדים בימי רביעי

וילדים צעירים יותר, עם מחברות

ויש גם ילדים שלא משרטטים במחברות

מתעמקת

ושלישית: סאונד. זאת קריאה כמעט אל המרחב (ואל קומץ אנשי האמנות המובחרים שקוראים כאן): תפסיקו עם הסאונד הזה. בולטאנסקי מזמין אנשים לתרום לו את הלמות ליבם שמושמעות בקול רם ברקע היצירה, במה שדומה להלמות לב, אבל גם לרעש של בניה. שזה רבע-נחמד, במיוחד אם מתעלמים מהעובדה שאחרי שתורמים את הלמות הלב יסכימו המקליטים להעתיק אותם בשבילכם על דיסק תמורת חמישה יורו.

לי יש הצעה: מוזיקה קלאסית. מוזיקה כלשהי. או סתם דממה. או את רעש השאנז אליזה.

כל הרעש הזה כדי להרעיש, ואני מתנצלת אם אני מתגלה כאן כבלתי מודרנית בעליל, אבל זה אחד הדברים שמרתיעים אותי במיצגים ובעבודות וידאו. אני מבטיחה להבין את הדיסהרמוניה שבמיצב ולחוש אי נוחות נוכחו גם אם אשכרה תעשו מאמץ בתחום הסאונד ושיהיה גם לו ערך אסתטי כלשהו.

*

ביציאה מהתערוכה היתה שמש והיה שלג, לסירוגין, ואז ביחד.

שלג. אולי אחרון העונה. לך תדע

תקראו לו גנן, תקראו לו מטפח השראה. עובד חיוני בגן של מונה בז'יברני

מוזה, כידוע, זאת המצאה של עצלנים. אליזבת גילברט, מחברת רב המכר "לאכול להתפלל לאהוב", הרצתה על יצירה והשראה (להשיג באתר TED, שמגייס את טובי המרצים בעולם להרצאות מצולמות, בסניף האינטרנט הסמוך לביתכם). ממרום מיליוני העותקים שמכר ספרה, מעלה גילברט בהרצאתה הסוחפת הצעה שאי אפשר לסרב לה: עזבו אתכם מהשראה. השראה היא דבר נפלא, אלא שהיא עצמאית כמו הרוח, באה והולכת כאוות נפשה. רוצים ליצור? לכו לעבוד.

טום ווייטס, היא מספרת, נסע פעם בכביש המהיר, ופתאום, משום מקום, התחיל לשמוע משפט מוזיקלי, שבפירוש היה מיועד לו. הלחן מתנחל לו באוזן, ווייטס רוצה לתפוס אותו, אבל הוא נוסע באין לדעת כמה קמ"ש, אין לידו לא פסנתר ולא גיטרה, אפילו לא עט. הוא מרים את ראשו לעבר המוזה ששולחת לו את המשפט המוזיקלי המנג'ס ואומר לה: את לא רואה שאני נוהג עכשיו? עזבי אותי, בחייך, לכי חפשי את ליאונרד כהן.
גילברט חוזרת על טענתם של כל כוהני היצירה של דורנו: ההשראה היא ישבן שהתאבן מרוב שימוש. כן, צריך לצאת לעולם, לקרוא ספרים, לצבור חוויות שיהיה שווה לכתוב עליהן, להלחין אותן, לרקוד אותן. אבל בסופו של דבר, אין ברירה, חביביי, אלא לשבת מול המחשב, מול הפסנתר, מול הבד, שעות על שעות על שעות על שעות. ללכת לעבודה. לדפוק שעון.

פרפר על תפוח. או פחפח על תפוח, תלוי את מי שואלים

כל זה טוב ויפה, משכנע, ארצי וגם הוגן, עד שמגיעים לז'יברני. כשמגיעים לז'יברני, שעה אחרי יציאת הרכבת מתחנת סן לאזאר ההומה, נופלים לתוך תרכיז דחוס ומסחרר כל כך של יופי, שאוחז בך דחף בלתי נשלט לצייר, או לכתוב, או לשיר או לעשות אהבה (בצרפתית, מתברר, עדיין עושים אהבה בלי בושה, בלי ציניות ובלי להיחשד בזיוף. מוכרחים לייבא את זה בחזרה לעברית).
ז'יברני. היינו בז'יברני. ליתר דיוק, הפעם הייתי בז'יברני לבד, כך שענייני האהבה ייאלצו לחכות. אבל לרשותי עמדו שאר האמנויות. ויש בהן צורך, כי ההליכה בכפר מלאה ברגעים שלקוחים מתוך ציורים שמולם המתנתם שעות בתור לרופא השיניים: פרפר נח על תפוח מציורי טבע דומם שנשר הרגע מהעץ, ערימות החציר, כן, בדיוק אלה, משנות את צבעיהן לפי מצב רוחה של השמש.

התפוח לא נופל וגו'. בין ערימות החציר

הכל בזכות קלוד מונה ואי שביעות הרצון שלו. לפני מעט יותר ממאה שנה, לקח האיש את כשרונו הרב ואהבתו לנוף ולטבע, ארז את משפחתו ועוד משפחה אחרת שסיפח לעצמו בהמשך, ועבר לבית שכור בז'יברני. מול מרפסת המטבח הוא התחיל לטפח גינה, כדי שגם בימי גשם יוכל לצייר פרחים מתוך הבית.
הוא המשיך לחפש השראה ברחבי צרפת, בהולנד, נורווגיה, באנגליה. הוא צייר ימים ונקרות ועצי צפצפות וקתדרלות ונהרות ופרחים, המון פרחים. אבל דבר לא השביע את תאוותו ליופי, כפי שהוא היה רוצה לראות אותו.

הגן שמול המטבח שלו התחיל לצמוח לגובה, על קשתות ברזל דקות, ובהדרגה גם לרוחב. מונה מכר עוד ועוד ציורים וקנה עוד ועוד אדמות. הוא שתל בהן ערוגות ופרחים ממקומות שונים בעולם, ובהדרגה הקים גם בוסתן. הוא התמודד עם הבירוקרטיה הצרפתית ויכל לה. הוא קיבל אישור להקמת בריכת חבצלות המים והגשר היפני המפורסם שמעליה, ובסופו של דבר גם להטות את ערוץ נחל הרו לאדמות שלו כדי למלא אותה. אחר כך בנה גם בית לגננים.

מבט לבריכת הנימפאות. הגן של מונה

בסופו של דבר, את הנוף הכי יפה בעולם הוא ייצר מול הבית שלו בעצמו. חלק מהציורים שלו יפים אפילו יותר מהגן שבו צוירו. כמה יפות העבודות המאוחרות שלו, שצייר כשקטרקט אוחז בעיניו ומשבש את תפיסת הגוונים שלו. אין לדעת האם הוא מופשט ופראי יותר, כי הוא מתפתח, או כי הוא שוחה עם הזרם לכיוון האבסטרקט, או כי הוא לא רואה טוב.
כשמונה הגיע לז'יברני, תושבי הכפר לא שמחו להיתקל באמן הפוליגמיסט באופן זמני שעלול חלילה להתגלות כבוהמיין. כיום מונה הוא הקדוש של הכפר. הרחוב הראשי של הכפר נקרא על שמו וכל הכפר ניזון ממורשתו: יש בו רק מסעדות, גלריות וחדרי אירוח שממתינים למבקרים בין החודשים מאי ואוקטובר, ומוזיאון מצוין של אימפרסיוניזם שמציג (עד ה-15 באוגוסט), תערוכה שעוקבת אחרי התפתחות הגן ואחרי ההתפתחות המקבילה של ציורי מונה. קלוד מונה סופרסטאר.

קלוד מונה. חמור סבר וחזון

בפולחני אישיות יש בדרך כלל משהו מטריד, גם בהכפפה של חיי כפר שלם לאדם אחד, מת, שפניו המזוקנות והמאיימות משהו נשקפות מכל שלט רחוב ומכל תפריט. אבל בז'יברני קל להתמסר למונה, להתמכר אליו, והוא מעורר מחשבה, וכן, גם השראה.
מונה הפך את היוצרות: צייר נוף שמייצר את הנופים שאותם הוא מצייר. והאובססיה שלו, המונחית על ידי כישרון (או להיפך), הצליחה לייצר גן, עשיר, מרהיב, הרמוני, שרתק אותך אליו, כמו שדבורה נמשכת אל הצוף, מבטל כל יכולת התנגדות. כל היופי הזה מרעיש. הוא מייצר תחושות חזקות ופנימיות כמו הורמונים של כמיהה למשהו. אולי לטוב מוחלט, אולי איזה חשק ילדותי להילכד בתוך אירוס קטיפתי כחול.
מונה היה איש קשה. הביוגרפיות הנלהבות ביותר שלו לא מתביישות לומר את זה עליו. רואים את זה בתצלומים שלו. הוא מספר כמה תמיד שפט את עצמו לחומרה, איך מעולם לא הרגיש שהצליח לתפוס את הצבעים המדויקים, את רגע האור שרצה.

נימפאות, אגם ושמיים. בגן של ז'יברני

ובכל זאת, היה משהו שהוא הצליח לתפוס. הוא הצליח לתפוס את הדרך להפוך את החיפוש הנוקב שלו ליופי רב ועצום ובינתיים גם נצחי. הוא מצא את הדרך לספר לעצמו השראה.
בעצם, גם אליזבת גילברט זימנה לעצמה השראה: היא נסעה לאכול לאהוב להתפלל בטיול ארוך של שנה.
אולי מוזה היא לא רק לעצלנים. היא בוודאי מיועדת גם לאופטימיים חסרי תקנה ובטח למי שרוצה מאוד.

* פורסם במוסף 24 של ידיעות אחרונות, בטור שלי, מפריזה.

ההולך לפניי

העיר הלבנה בעיר באפור

כבר דיברנו על זה, אני יודעת, אבל מה לעשות שהעיר הזאת לא מפסיקה לפתות אותך באירועי אירועים. אפילו בדרך ליום סידורים אפרורי (אבל בקו 6, העילי, שזה כבר משפר הכל). די לאסוף את גיליון A nous Paris שמחולק חינם בימי שלישי בכניסה למטרו, לעבור על לוח האירועים שבתחילתו ולעשות פרצוף פריזאי של רווחה ושל "שום דבר גדול", ואז להמשיך לדפדף ולרצות לגזור לפחות ארבע תזכורות לעצמנו.

אז הנה כמה תזכורות לעצמנו:

אמנות סחירה

Le FIAC, Slick09, ShowOff: יריד אמנות גדולים שמתקיימים כולם השבוע. אירועים גדולים ועמוסי עבודות והקשרים של אמנות מכירה ואמנות המכירה.

מיקי סכינאי

הפאלה דה טוקיו מציג עבודות בהשראת מיקי מאוס, סיבה נוספת לבקר שם עם הילדות (שפשוט מכורות לאופן שבו שם המוזיאון הזה מתגלגל על הלשון). עד 15 בנובמבר.

אם מבקרים בפאלה דה טוקיו לא לשכוח להזמין מקום בסיור ב-Art home (מבטאים כמו Arome) מיצג שהוא גם מסעדה על הגג הפאלה דה, על הסן ומול האייפל. חודש מראש, אבל בדיוק חודש מראש מיום הביקור הרצוי, אפשר גם להתחרות על הזמנת מקום במסעדה, שלפי הביקורות לא רק הנוף שלה הוא ככל הנראה היפה ביותר בעולם, אלא גם האוכל בה טוב.

ואם אתם ממש במצב רוח למצות את הפוטנציאל המקומי ביותר, אל תשכחו את המוזיאון הצמוד לאמנות מודרנית, שהתצוגה הקבועה שלו היא חינמית ואת סיטה ד'ארשיטקטור לא רחוק משם.

ובמעבר חד

יוניקלו, מותג האופנה היפני, סוג של בנטון חדשני, שמציע פריטים בסיסיים מחומרים טובים ובמחירים זולים יחסית, ובעיקר באלפי גוונים, פתח חנות ענקית באזור האופרה. אנו פארי מדווחים על תורים בכניסה לחנות, ואני שוקלת אפילו לא לחכות לסיילים.

Uniqlo, 15-17 rue Scribe, 9e. M: Havre-Caumartin

ותזכורת אחת לעצמכם:

הנה משהו שהספקנו לעשות, וכדאי גם לכם. תל אביבים גולים זוכרים תמיד, אפילו בפריז המעטירה, כמה עיר המולדת שלהם יפה, מיוחדת, שבאוהאוס, שמאפיין בניינים רבים בה, הוא סגנון בניה ודרך חיים חכמה ואלגנטית, ושעיר יכולה להיות משובחת גם בלי ארמונות אוסמניים (אבל בהתקיים הרבה תנאים אחרים: תכנון עירוני חכם לטווח ארוך, משמעת של התושבים ושל הקבלנים, טעם טוב של מקבלי ההחלטות ומצרכים נדירים אחרים).

התערוכה "עיר לבנה: התנועה המודרנית בתל אביב" הוצגה כבר עשר פעמים בעולם עד שהגיעה סוף סוף לפריז. "עיר לבנה" שמוצגת בסיטה דז אר, על גדות הסן, היא תערוכה אדריכלית והיסטורית,שמתארת את צמיחת הבאוהאוס בעולם ובתל אביב, בצילומים ישנים מאוד וחדשים, מתל אביב ומהעולם, בקווים ובחומרים שעושים את הבאוהאוס למה שהוא.

את התערוכה אצרה המנהלת המיתולוגית של מחלקת השימור בתל אביב, ניצה סמוק בעזרתה של הארכיטקטית טל איל, והפיקו חברתי נועה קרוון וסמדר תימור, בסיוע שגרירות ישראל, במסגרת חגיגות מאה שנים לתל אביב. הכניסה לתערוכה חינם, והיא תציג עד ה-15 בנובמבר.

Cité internationale des Arts
18, rue de l’Hôtel de Ville, 4e
M: Pont Marie ou Saint-Paul

עבודה של ביאטריז מיליאזס לפונדסיון קרטייה

לפעמים מוכרחים לשמוח בעובדה שהכסף הגדול מתעקש לשמש כפטרון האמנויות (בתנאי, כמובן, שיש עוד מתחרים על המשרה האלגנטית). פונדסיון קרטייה, הגלריה לאמנות מודרנית ששוכנת במבנה הזכוכית-ברזל-צמחיה-אור שתיכנן ז'אן נובל, ברובע ה-14, הוא יצירת אמנות נהדרת. ולמרות שהמבנה כל כך יפה, חכם ומרתק כשלעצמו, הוא משאיר מספיק מקום ליצירות שמוצגות בו. והוא נותן תירוץ מצוין להגיע לאחד האזורים היפים כל כך ברובע ה-14.

מיליאזס ציפתה בעבודותיה גם את הקירות השקופים של הבניין

התערוכה הנוכחית היא דוגמה מופתית לשילוב בין אמנות לבין החלל שבו היא מוצגת. כי ככל שהעבודות של האמנית הברזילאית ביאטריז מיליאזס מרהיבות כשלעצמן, הן מרגשות ממש כשהן מוצגות בחלל הפתוח והלבן של קומת הכניסה של פונדסיון קרטייה, שקירות הזכוכית השקופים שלו שופכים פנימה את אור היום ואת הצמחיה שבחוץ.

התערוכה מתאימה מאוד גם לילדים, ומחולק אפילו דף הפעלות (שלא עקבנו אחרי הוראותיו בגלל כוח המשיכה הפראי של היצירות עצמן).

בקומה התחתונה מוצגת תערוכת צילומים וציורים (במרקרים, נו) של וויליאם איגלסטון שצילם את פריז. יש בהם צילומים יפים, חלק מהם תוכלו למצוא בפליקר למאות, אבל ההגשה, ההגשה.

מבט לקומה התחתונה, שמציגה את העבודות של וויליאם אגלסטון

רק עד ה-21 ביוני. ובלי קשר לגיל הממוצע של הפמליה שלכם, קחו איתכם חבילת טושים. העבודות של מיליאזס עושות חשק אדיר לצייר.

באותו עניין:

סרט קצר ומעניין על מקורות ההשראה ותהליכי העבודה של ביאטריס מיליאזס

סיור בין בתי הקפה של סארטר ובובואר

כל הרשימות בנושא ילדים בפריזאית

אמנות בפריזאית

מסוף השבוע של דלתות פתוחות בבלוויל בשנה שעברה. ליהוק משובח, הלא כן?

האביב מוציא את העיר מדעתה ואת הפריזאים מעורם. זה אפילו לא עניין של השמש, כי בימים האחרונים די אפור כאן (והסליחה מראש עם כל העתידים להגיע לעיר). ממאי עד אוגוסט, העיר שוקקת חיים, וכן, תיירים גם הם סוג של צורת חיים. ולכבודם, כלומר לכבודכם, מתארגנות אינספור יוזמות ואירועים, ובלב אפשר להודות שהפריזאים, אפילו אלה שיכולים לספור את פריזאיותם דורי דורות אחורה, די מבסוטים מההמולה.
ובכן, לרגל האביב והלילות שהפכו נעימים, יתקיים בשבת, ה-16 במאי,  ליל המוזיאונים. על ליל המוזיאונים במאי חלים אותם עקרונות של הלילה הלבן הנודע מאוקטובר: מוזיאונים פתוחים, בחינם, בשעות הלילה. גם הפעם, לרוב הכניסה היא לאוסף הקבוע בלבד ולא לתערוכות המתחלפות, יש המון אנשים, אבל באירוע מסוג זה יתרון דווקא, ופתוח-כל-הלילה זה עניין יחסי: הכוונה, היא, לרוב, עד חצות.

כמעט כל המוזיאונים בעיר משתתפים בחגיגה, אבל מעניין לעבור על הרשימה, גם כדי להזכר במבחר המוזיאונים המשונה והמרתק שבעיר הזאת. בין המוזיאונים שישתתפו יהיו מוזיאון האמנויות הדקורטיביות המוצלח מאוד, האורנג'רי בטיולרי, הלובר, מרכז פומפידו, מוזיאון העשבים המיועד לילדים שלא הולכים לישון בזמן, הקרנבאלה, arts et metiers, קה בראנלי, מוזיאון פיקאסו הקטן והמקסים, בית ויקטור הוגו, מכון העולם הערבי שהוא יצירה ארכיטקטונית מודרנית ידועה, מוזה ד'אורסה המקסים, מוזה רודן היפהפה, וגם הגראנד פאלה, ובו הרטרוספקטיבה המדוברת של אנדי וורהול.

אבל הרשימה מספקת גם תזכורת מעניינת למוזיאונים אחרים הקיימים בפריז, ובאמת לא היתה עד עכשיו סיבה, או הזדמנות, להיות מודעים לקיומם, כמו למשל מרכזי תרבות שונים – שוודי, פולני, הולנדי, סרבי והונגרי, וכן מוזיאונים מהתמחויות שונות: מוזיאון הציד והטבע, אוסף המינרלים על שם פייר ומארי קירי, מוזיאון העזרה הציבורית, בתי החולים של פריז, מוזיאון השירות הרפואי-צבאי, מוזיאון הכסף (שם מוצגת התערוכה המדוברת של דייויד לה שאפל אבל בערב עצמו יוצגו רק כמה עבודות מתוך התערוכה וחבל), מוזיאון המינרלים בבית הספר לכרייה של פריז (!), המרכז הלאומי להיסטוריה של ההגירה, מוזיאון הספורט, מוזיאון הדואר, ומוזיאון הארכיטקטורה בפאלה דה שאיו, שהוא פשוט עשיר ומרתק, ושווה לבקר בו במיוחד בימים אלה, כשהוא מציג את התכניות למטרופולין פריז.

סוף השבוע של דלתות פתוחות באטליות האמנים של בלוויל מתקיים באותו זמן בדיוק, זאת השנה ה-20, ליתר דיוק בין ה-15 במאי (שישי) ל-18 בו (שני). מנסיון השנה שעברה, השיטוט בין הסטודיות (איזו מילה נהדרת) של אמני בלוויל היא החוויה הכי פחות מוזיאלית שיכולה להיות, שכן המגוון רחב עד מאוד, כמו גם הרמות המשתנות של האמנים ואיכות העבודות. אבל זה כיפי, זה שכונתי, זה בוהמייני במידה, ונחמד להחליט בעצמך מה אתה חושב על אמנות בלי הוראה מגבוה. מצד שני, לך תסביר את זה לאמן שאצלו אתה מתארח.

התמז דרך הטייט מודרן. קלאסיקה

יש בה עדיין אוטובוסים אדומים וסנאים בפארקים היפהפיים והביג בן וריח טעים של אוכל שמנוני, אבל חוץ מהם, לא מצאתי בה, בלונדון, שום דבר לונדוני

1. נהג המונית שלקח אותנו, בגשם של אבני ברד קטנות היה הלונדוני הראשון שהעלה בפנינו את המופע הנחשק של המבטא הבריטי, מבטא ודיבור ודרך התנהלות שיש בהם מבע אדיב ומשועשע, שאינם, בשום פנים, מיועדים לרצות אותך, אך מעניקים לך תואר אצולה זמני ומצחיקים אותך, מתוך הרגל שנרכש בשנים של צפיה ב"מישהו מטפל בך". אבל חוץ מנהגי המוניות, עם הטקסטים הקבועים שלהם על כבישי לונדון הסגורים לשיפוצים נצחיים, כל השאר – פקידי קבלה, מלצריות, מוכרים בחנויות, שוטרים בתחנות הרכבת התחתית – כולם מדברים אנגלית בשלל מבטאים.
חשבתי שפריז היא קוסמופוליטית, עם הג'יבריל והבלנקה והגוסווימרן והנועם בגנים של הילדות. אבל לונדון שלוחת הרסן היא משהו אחר לגמרי. האלגנטיות של פריז מדבקת, אפשר לומר משתלטת, תלוי באיזה צד אתם. בלונדון, לעומת זאת, מותר לא להסתרק בבוקר, שזה מצוין למי שהצליחה לסגור את המזוודה רק אחרי שויתרה על מברשת השיער, וממילא עדיף להסתרק כך שייראה כאילו לא הסתרקת, ולסוך את השיער בתכשירים שישוו לו צורה של שיער שלא נחפף. בלונדון מותר להראות איך שרוצים, גראנג'י ואמנותי ומטופח ונשי ועיסקי ודראג. ומותר, ואף רצוי, להיות זר. ואין יותר דרך לדעת מי הוא מה; כשהסלולרי לידי מצלצל, אני מסתקרנת לשמוע באיזו שפה יענו לו.

פריחה יוקרתית בנוטינג היל

2. הסתובבתי בסוהו, צ'יינה טאון, ניל סטריט, קובנט גרדן, נמשכת באותה מידה למוזיקה המעולה שבתוך החנויות, והחוצה, לרחובות. ביקשתי למצוא מקום אנגלי, קטן, נינוח, לשקוע בו לתוך הספר שאיתי. אבל שום מקום אנגלי קטן ונינוח לא ניקרה על דרכי, אלא רק סניפים על סניפים של סטארבאקס, קפה נרו, אול באר וואן ורשתות אחרות.
באחד הסטארבאקסים שבהם ישבתי עם "אש בבית" החד והמפתה של איריס לעאל, הסטודנטית הגבעולית שלצידי ענתה בטלפון בהונגרית, הגבר שמצידי האחר ענה לשלו בספרדית, שני הגברים מטופחי הזקנים שבהמשך שוחחו על אופרה באיטלקית מתובלת בצרפתית, והאיש שהגיש את כוסות הקפה בסוף הדלפק הכריז על תוצרתו במבטא הודי כבד. על כוס של קרמל מקיאטו למדתי את החלק המעשי של הקורס "מבוא לגלובליזציה": מגדרים, שפות, זהויות לאומיות, סגנונות – הכל מתפרק, מתערבב ונטמע. אמריקאים לומדים להתחפש לאירופאים, הפנקיסטים מתעדנים, צרפתים ענוגים מתנהגים כמו ראפרים. רק סטארבאקס, בכל מקום בעולם שבו תשימו אותו, מתנהג כמו סטארבאקס.

כן, הן עוד באייטיז ונהנות מזה בטירוף. הצבעוניות במקור

3. והאח הגדול.
לא מביאים יותר שטויות לילדות. הפעם, החלטתי, נביא מתנה אחת, אבל שווה. את המליז זכרתי מהביקור הקודם שלי בלונדון, לפני 15 שנה, כחנות של צעצועים עשויים ביד ויפהפיים. בהמליז של היום מצאתי בעיקר את דורה וברבי, והרבה דוכני מכירות שמציגים מופעי רחוב קטנים ומהוקצעים. המוכרנים הצעירים רהוטים וחלקי לשון. הראשון שבו נתקלתי, בחור חמוד עם שיער מתולתל גדול וחיוך לבן ורחב, עשה קסמים בטושים שהשתכנעתי לקנות בלא נעים לי לומר כמה פאונד. אשה אחת, שמחזיקה בידה של ילדה קטנה, חומה ממנה, מצמצמת מבט, מפריעה לו פתאום באמצע תנופת השכנוע. את מכירה אותי?, הוא עוצר ושואל. כן! אולי עבדנו יחד בחברת הטלפון ההיא? היא מנסה. לא, אף פעם לא עבדתי בשום דבר כזה. הוא ממשיך להדגים איך הטושים מתערבבים זה בזה, יוצרים שקיעה יפהפיה בים עמוק. היא משתכנעת, לוקחת שתי חבילות, אבל ממשיכה לעמוד שם, מנסה להבין מאיפה לעזאזל היא מכירה אותו. הוא מתרצה. "יעזור אם אני אומר לך 'האח הגדול'?",
"אה, בטח!", פניה אורו בפתרון החידה ואכזבה גדולה פשטה עליהן אחר כך. היא מכירה אותו היטב, אין לו שמץ של מושג מי היא.

ג'וקים בשאנט. אני טענתי שזה כינה. יש מומחים בקהל?

4. בתור לשאנט עומדים מאות צעירים, בשילובים יצירתיים של שמלות קצרות מדי עם ז'קטים צרים מדי. יש להם עוד שעתיים לפחות עד שייכנסו בשעריו הנחשקים של המועדון הזה, והם מעבירים את הזמן בהשתכרות יסודית מיין זול.
יעל קרוון, רקדנית, שחקנית ואמנית מיצג, שמופיעה בשאנט מדי פעם כשהיא בלונדון, היא זו שהתעקשה שאת השאנט אנחנו מוכרחים לראות. במאי המועדון עובר משם, וזאת הזדמנות אחרונה, ועכשיו היא יכולה להכניס אותנו בלי תור.
היא צדקה. השאנט עוצר נשימה. מבוך של מנהרות הרכבת התחתית המתקשתות מתחת לגשר לונדון, נכבשו בידי קבוצה של עשרה אמנים והפכו למועדון עצום ואפלולי, הבנוי חללים-חללים, ובהם מופעים-מופעים. באותו ערב ראינו מיצגי אור וצלליות של חרקים, מופע של לוליינית שפוסעת מעדנות, כמעט מתפנקת, על כבל מתוח באוויר, ולוליינית אחרת, אמנית טרפז, שגולשת על חבלים בתנועות של שנות העשרים, על שלישיית סוסי כרכרה מסתובבים. היא אמריקאית, שמעתי אותה מספרת, שחיה כבר שמונה שנים בלונדון; עכשיו, כשנמאס לה מהעיר הסואנת, היא תעבור לברצלונה. וקוראים לה בכלל ז'נבה.
יעל, שהכניסה אותנו למועדון עם חברים צרפתיים ובריטיים אחרים שלה, מרפרפת בין השפות בלי להתבלבל. ילדות באיטליה, צרפת וישראל, ואחר כך מגורים מבחירה, בלונדון, בצרפת ובגרמניה ועבודה עם קבוצת תאטרון רוסית, הכשירו אותה לדבר את שפת העולם בלי מבטא. כלומר, זה לא שיש לה מבטא ישראלי. או אנגלי, או צרפתי. פשוט אין לה מבטא.

Do not ouch. מסר חשוב לחיים בטייט מודרן

5. לא רק אני, גם הטייט בריטן עסוק בשאלה, מי אלה האנשים האלה, ששום דבר לא קושר אותם לשום מקום. הטייט בריטן, אחיו הבכור והזנוח של הטייט מודרן, מציג אחת לשלוש שנים את הטריאנלה, תערוכה קבוצתית שמבקשת לסמן את המגמות העכשוויות באמנות הבריטית. השנה נקראת הטריאנלה "אלטרמודרן", והיא מבקשת לתאר את תגובת האמנים לעולם הגלובלי. היום החיפוש, המסע, הנדודים הם אלה שמגדירים את העבודות, כותב ניקולא בוריו, אוצר התערוכה, ממייסדי הפאלה דה טוקיו, שהוא בריטי כמו שאני צרפתיה. זאת תערוכה מוזרה, מפוזרת, שפוכה כמו תכולת בית על הרצפה – דימוי שחוזר על עצמו הרבה לאחרונה. בין אקורדיון ענק שמנגן שירי עמים וערימת סירים שמיתמרת השמיימה כמו פטריה גרעינית, העבודות הכי מצחיקות, הן של אמן שבוחר להתקרא בוב ורוברטה סמית'. סמית' (או הסמית'ס בעצם) משוחח מדי שבוע עם בוריו, אוצר התערוכה, ולשיחה השבועית הוא מגיב במשפט פלקטי בכתב צבעוני גדול, כמו למשל המשאלה בגואש על ארון ישן: "כמה הייתי רוצה להיות מסוגל להצביע לברק אובמה". אחת העבודות מתארת שיחה של בוריו והסמית'ס על מודרניות, אלטר-אגו, אלטרמודרניות, זהות. ואז סמית'ס חותך לביקורת הפספורטים הרלוונטית באמת: "עזוב אותי מכל אלה. תגיד לי, בוריו, מה אתה שומע באייפוד שלך?".

* פורסם לראשונה במוסף 24 של ידיעות אחרונות במדור "מפריזה"

0

באותו עניין:

- ההמלצות הלונדוניות שלי.

- המשתה, הבלוג של איל גרוס, על תה ושוקולד, פוליטיקה וזכויות אדם. מלונדון אבל על מקומות רבים אחרים בעולם.

- מחשבות מלונדון: הדס שיינפלד עם תמונות של חיי יום יום לונדוניים.

- לונדון קולינג: לבועז כהן, מוזיקה, סיפורים, זכרונות, ובאופן כללי.

- הולך ובא: לא לונדוני, קיימברידג'אי כרגע, אבל דרור משעני תופס בפינצטה נימות בריטיות.