שתיפתח עליי, שתיפתח. תיקרת הזכוכית הצבעונית של הבראסרי בפרנטמפ

הצרפתית השגורה מזכירה לי תסכיתי רדיו ישנים. "נראה לי", למשל, מיתרגם כאן ל"יש לי הרושם". גם בפי ילדים קטנים. "אני מתארת לעצמי" הוא "אני מדמיינת" רב האפשרויות. וגם ברכות השנה החדשה נשמעות בדיוק כמו הגלויות הישראליות של פעם, שופרים ונצנצים מודבקים: בריאות טובה, מיטב האיחולים.

כשלעצמנו, אנחנו חגגנו את השנה החדשה באביב הישראלי היהפהפה של סוף דצמבר, ולכן קצת באיחור נפרסים כאן איחולי שנה אזרחית נהדרת לכל מי שגולש לכאן בקביעות או בטעות, מחפש רעיונות לנסיעה הבאה או מעלה זכרונות מזו הקודמת.

ובתור תשורה לשנה החדשה, או קישוטים לעץ, אם תרצו, מוגש לכם לקט אסוציאטיבי של דברים טובים.

סיכום השנה של אלכסנדר לוברנו: הוא מתלהב מכמה מקומות, ביניהם מיאמצ'ה המקסימה. מעניין שבסיכום שלו יש נטיה חזקה למסעדות האחרונות שסיקר. וגם לקפה דה מוזה, שאותו נשמע שממש שווה לבדוק.

שירה שניצר, petit pois, היא בלוגרית פריזאית שכותבת יפה על אוכל, על קניות של אוכל, על פריז וקצת על לונדון. היא הכינה ביף בורגיניון שמיימי, לדבריה, לפי המתכון הזה מהאתר של מגזין גורמה (שהלך גם הוא בדרך כל עיתון מודפס, ולנו זה כואב יותר).

ועוד באדיבות Petit pois: בפעם האחרונה שערכתי השוואה מבוקרת של לחמים וקרואסונים זה היה בשנת 2004, זה היה לעיתון "העיר", וזה היה באותם רגעים ממש שעץ ענק בחצר הבית קרס לנגד עינינו המשתאות ופינו עמוס הפחמימות. מאז, ההשוואות המבוקרות היחידות שנתקלתי בהן בעיתונות הישראלית היו של הגברים שכל כך נהנים לעשות את "בלייזר", ואלה תמיד שיכורים כשהם עורכים את ההשוואות או כשהם כותבים אותן; למעשה, הם משתכרים כבר למפרע, כשהם מתכננים אותן.

על הרקע הזה, משעשע בכל פעם מחדש, אם כן, להיתקל בטעימות המבוקרות בעיתונות הצרפתית. ככה בוחרים בלה פיגארו את טארטלט הלימון הטוב ביותר. אגב, עם כל הז'אק ז'נאן הסליחה, אני סללתי את דרכי לליבו של גבר דווקא באמצעות פאי הלימון הזה, מהמתכון של "לאשה". טוב, באמצעות ארבעה ממנו. וגם קיש.

ואי אפשר בלי הסיילים, התחלה מעולה לשנה חדשה. הסיילים הרשמיים של החורף התחילו כתמיד, ביום רביעי, ה-6 בינואר, ויימשכו חמישה שבועות,עד ה-10 בפברואר. בילינו היום, ביום השני לסיילים, ב-Printemps, שליד הגלרילה, בהאוסמן. לא ידענו אם זה יתברר כצעד אמיץ או דווקא כטפשי. פרט לשלטים הצהובים המכריזים על גובה ההנחות (שלושים אחוז עד חמישים אחוז בשלב זה) ושקיות הנייר הצהובות שכיסו את שדה הראייה, היה סביר בהחלט ואפילו כיף. מתברר שבפרנטמפ אפשר ללכת לאיבוד במשך שבוע לפחות בין שלושת הבניינים (גברים, נשים ובית המחוברים ביניהם בגשרים תלויים בקומות השניה והשלישית), אבל הסיילים היו אמיתיים, הקהל הרחב היה מנומס ונעים, ועדיין היו הרבה יותר פריטים בהנחה מאשר ידיים מחפשות. מעילים פנטסטיים נרשמו אצל מקס מארה ואצל קלואה כמובן וכמה ז'קטים מוצלחים (ואף רכישים, לשם שינוי) ב-APC.

בראסרי פרנטמפ. האמא והבת התלבשו בצבעי המקום

פרנטמפ, וגם גלרי לפאייט ואף לה  בון מרשה, כלומר כל בתי הכלבו הרציניים של פריז, מנוקדים בבתי קפה ומסעדות. בניגוד למחשבה האוטומטית, הם לאו דווקא גרועים במיוחד. הם בהחלט יקרים מדי, זה נכון, אבל גם נורא יפים, ותחנה חיונית לעצירה והתרעננות במהלך הקניות.

אנחנו, שהחלטנו להיכנע להיצע הבלתי אפשרי לעיכול ולהקדיש את כל היום לסיילים, נחנו בבראסרי בקומה השישית של פרנטמפ. ובכן: המקום מרהיב ביופיו, והאוכל, כמקובל בבראסרי בני ימינו, קצת חצוף. הקרפצ'יו עצמו היה בסדר, אבל הביצה העלומה שהגיעה איתו הוכנה מבעוד מועד והגיעה קרה מהמקרר, שזה יותר מצחיק ממעצבן. אבל מאוד יפה שם, ואם כבר רוצים לקנות ברצינות, תחשבו על עצירה לאפריטיף (11 יורו לקיר רויאל, 6 יורו לכוס יין בורגון לא רע) וסלט (משהו כמו 17 יורו, מה חשבתם) כדי לצאת לחלק השני של היום צלולים ובעלי כושר החלטה.

קרפצ'יו בבראסרי פרנטמפ. מחד, מי הוגה מנה עם ביצה עלומה במקרר, מאידך, היה גם צ'יפס

מפתיע אגב, שהרוכשים מסביבנו מתייחסים כנראה לסיילים כחווייה אינטימית או לחילופין כפעולה עניינית לגמרי, סידורים. פרשנות בצד, תצפית משתתפת העלתה שכמעט כולם היו שם בגפם. מצחיק היה לראות בחלק של הגברים כמעט אך ורק גברים, כאילו היינו במיונים לסיירת (גם שם לדעתי כבר אמורות להיות יותר נשים ממה שראינו הבוקר ב-Printemps Homme), ולהבדיל, לגלות שגם הנשים בכל חלקי הקונגלומרט הסתובבו בגפן. מה שמעלה את השאלה: מי ישמור להן בשירותים? וכשירות אחרון ודי לקוראינו: הקוד לשירותים המשונים בקומה השישית, שמיועדים לסועדי הבראסרי בלבד, הוא A1238. אני חושבת.

שתהיה לכולם שנה אזרחית נהדרת, שנה של בריאות מופלגת, שלווה, התפתחות, עניין, סקרנות, הרפתקאות, רווחה ואהבה. ושלום, אם אפשר. עולמי, מקומי, שיתחיל איפה שהוא, וימשיך משם.

נכון שהסיילים מקילים על העניינים, אבל אם איתרע מזלכם להגיע שלא בסיילים, אז תמיד אפשר לחפש את חנויות יד שניה (וגם אז, חשוב להבדיל בין וינטג' לוינטג'), וגם את חנויות העודפים.

אפשר להתחיל מרחוב אלזיה. אין בו שום הוד והדר, רחוב די מבאס, רחוב אלזיה; רחוב מרכזי של מסחר ומשרדים שהיה אפשר למצוא בכל עיר שאינה דווקא פריז. מה שכן יש בו, אפשר לאתר בו מציאות בסטוקים של הרבה פירמות: של נאף נאף (במספר 143), של קשארל (114), של סוניה ריקייל ושל zapa  (במספר 82).

עוד קניות סבירות ובזול:

בכל הסופרים של Monoprix נמכרים בגדים נחמדים בהחלט, בעיקר ראוי להתעכב ליד בגדי הילדים וההלבשה התחתונה, בשל היחס בין איכות לא רעה ומחירים לא גבוהים.

חנויות יד שניה: לא רק בשביל וינטג' מסוגנן. מרבית חנויות יד שניה אינן דידייה לודו, אבל אפשר למצוא בהן בגדים נחמדים בהחלט במצב מצוין.

והנה רשימות של חנויות מפעל וחנויות עודפים ועודפי נעליים בפריז: בונפואה, קוקאיי, סוניה ריקייל, קשארל, maje חביבתי, רפטו (!) ועוד.

Metro: Alesia, Plaisance

השמלה שעל הבובה אזלה. COS

בין שמחתי הגדולה לגלות בלונדון סניף גדול של בננה ריפבליק ואכזבתי למצוא שם שום דבר בשבילי, נכנסתי לחנות אחרת, שנראתה רשתית למדי אבל די מעניינת, שנקראה COS. היא נראתה כל כך מבוססת ומגובשת, שהתפלאתי מאוד שלא שמעתי עליה, ועל אף שמדדתי שם כמה בגדים מוצלחים ממש, קצת היססתי להוציא שמונים יורו על חולצת-שמלה סריגית בכחול מעולה, עם ריצ'רץ' אלכסוני. שוב הרגשתי, בו בזמן שידעתי שטעות גדולה  בבסיס הרגשתי זאת, שיש לי עוד יומיים בלונדון, שאם לא אמצא שמלה אחרת, זולה יותר או מוצלחת עוד יותר, אחזור לשם ואקנה את ההיא.

ביג מיסטייק. בטיול קונים מה שמוצא חן, לא חוזרים לאחור ולא מתחרטים.

ובכן, אשמתי וחטאתי, כי פספסתי את הידיעות על COS הפרויקט החדש מבית H&M. כפי שבאיחור רב קראתי אצל לירוי שופן, COS היא ל-H&M מה שבננה ריפבליק היתה לגאפ: קו בוגר יותר, עשוי יותר, מעניין יותר אבל בניגוד לבננה הנחשקת, הכה חסרה בפריז – בעל סגנון משל עצמו. ראשי התיבות של COS הן קולקשן אוף סטייל, סוף סוף. והסטייל שלו הוא לרוחי: יש צבעים, אפילו חזקים, אבל לעתים בגרסה סטון-וושית, יש אלכסונים וא-סימטריה ודראפה ועוד התחכמויות בטוב טעם שמצורפות לגזרות נקיות, רוחו המבורכת של גן החשמל אופפת את, שוב, בננה ריפבליק.

לשמחתי הרבה, התברר של-COS סניף ברו דה רוזייה במארה, כן, ליד הפלאפל, ליד המקום החמוד הזה.  אני מודה, זאת היתה אחת הפעמים היחידות שבהן התלבטתי אם אני צריכה לשמור את הסוכריה הזאת לעצמי. בגדים לבישים מספיק, מעניינים מספיק, תפורים לא רע בכלל, ואפילו מתאימים לגילי ההולך ונעשה מופלג, ולא נורא יקרים: שמלות ערב שחורות בשבעים יורו, חצאיות בחמישים, כמעט מנגו. אבל עושה רושם, גם מהחנות ההומה באמהות ובנותיהן (הי! יש גם מחלקת גברים נחמדה לאללה, באותם צבעי אפור-כחול-סגול מוצלחים), כי ככל הנראה, אם ארצה או לא ארצה, COS תהיה הלהיט של הקיץ הקרוב, ואם תשמור על האיכות ועל רמת המחירים, היא תלהט גם בעוד הרבה קיצים עתידיים.

השמלה שלי, אגב, כבר לא היתה שם. מתברר שבנות פריז נחושות מאוד למנוע אותה ממני, אחרי ההיסוס הקטן שלי מולה בלונדון. אבל בניגוד לחללית האם, H&M, שבה מפצירים בך בצרפתית לקנות ולמדוד בבית ומקסימום להחזיר או להפוך את הסוודר בעשרה יורו לפיג'מה, ב-COS יש תאי הלבשה רחבים, רבי קולבים ומראות, וגם מוכרות אדיבות שהולכות לחפש במחסן, ואפילו הציעו לי להתקשר ולשאול אם היא תגיע ולשים אותה בצד. והיא עוד תגיע.

Tresor במארה. אם נדבקו בקדחת הסיילים, שווה לפשפש שם

סיילים בפריז הם עניין מאוד רציני. מחד, אסור להשתמש בכותרת המפורשת "Soldes" לשווא, אלא רק פעמיים בשנה, בינואר וביולי. מאידך, כשכבר משתמשים, כלומר בינואר וביולי, ההנחות הן משמעותיות ביותר. כדי לעקוף את זה משתמשים ב"ימי הזהב", ליקווידסיון (מכירות חיסול), מבצעים וכותרות אחרות שמבטיחות לכמה ימים בלבד, כמה אחוזי הנחה בלבד.

ובכן, יש מעט יתרונות למשבר העולמי, וזה אחד מהם. בעקבות הקריז (להלן "משבר" בצרפתית. מעולם לא היתה מילה מתורגמת באופן קולע כל כך; למי שהעלה על דעתו שוב לספר את האנקדוטה על משבר ביפנית) אישרה הממשלה באופן חריג להכריז על שבוע של סיילים, שייקראו סיילים (כלומר סולד), ואכן יהיו כאלה. כבר לפני שבוע, בדרום צרפת, הצלחנו לרכוש שמלה באחת מרשתות הילדים בחמישים אחוזי הנחה, ומתברר (תודה להת'ר) שבפריז השבוע הזה התחיל ביום רביעי (היום שבו תמיד נפתחים סיילים, יען כי האמהות לא ממש עובדות, יען כי בתי הספר לא ממש עובדים). כלומר מה-22 לאפריל עד ה-28 בו הנחות משמעותיות בבתי הכלבו גלרי לאפייט, BHV ו-Printemps ובשלל חנויות מזדמנות אחרות. קנו ותיהנו.

rue de Charonne. מתבשל על אש קטנה לכדי אזור מקסים ומגוון

Rue De Charonne ברובע ה-11 הוא אחד הרחובות האהובים עלי, בזכות המיקום המדויק שלו על הסקאלה בין סטייל וגראנג'. הוא מתחיל עמוק בבולואר שרון, ברובע ה-11, כמעט ה-20, ונמשך עד לפובור סן אנטואן, בואכה הבסטיליה. ובהתאם, ככל שהוא מרחיק מבולוואר שרון ומתקרבים ללב העיר, קצת אחרי שחוצים את Richard Lenoir, הוא זונח את חנויות הריהוט העתיק והמשומש, חנויות האלקטורוניקה בשנקל והמסעדות המרושלות והזולות לטובת ברים שכונתיים וחנויות מעצבים.

בנקודה הזאת ממש, במספר 80, אפשר למצוא את La machine à écrire, מין בר זעיר עם כורסאות שקפיציהן נטשו אותן לפני שנים, ולמרות זאת שווה לשבת בו לכוס יין ונשנוש קטן לצידה, בזכות העיצוב המקסים של איורים קטנים של מכונות כתיבה בעט נובע על הקירות, אהילים שהם חולצות מכופתרות הפוכות, ספרים שמודבקים זה לזה בערימות, אחרים שעדיין אפשר לקרוא (בצרפתית כמובן) וכמובן מכונות כתיבה.

בהמשך הרחוב חולפים על פני רחוב Trousseau, שהוא כשלעצמו מוביל למתחם מוצלח של בתי קפה, בארים, ספרים ובגדי ילדים. אבל Rue Keller הוא קו פרשת המים של רו דה שרון. אחריו הוא מתחיל להיות ממש קולי. (אם אתם רוצים להתחיל את הטיול שם, תתכווננו למטרו Ledru Rollin).

בפינה של שרון ורו קלר נמצא Pause Café, בית קפה, שחוץ מהקפה הגרוע שלו, הוא נקודת עצירה מצוינת, בזכות הקהל המעניין שבו – גם אם לא תזהו את הסלבז המקומיים תוכלו ליהנות מאבק הכוכבים שלהם (רח' שרון 41).

Pause Café. סלבז מקומיים שלא קל לזהות, אבל נחמד לשתות קפה בסביבתם

קחו כמה דקות להתעכב על רו קלר המקסים. יש בו חנויות של מעצבים צרפתיים, מאוד אלגנטיים, מאוד שיקיים, ועם זאת – לגמרי משהו שאפשר ללבוש בסופו של דבר בארץ (אבל לספר שקניתם בצרפת). השמלות של Anne Willi (קלר 13) אווריריות ומוצלחות וגם החנות עצמה שובת לב (תציצו לחצר הפנימית). מאה יורו יקנו לכם שם משהו נחמד. חנות הפיצ'פקס St. Charles de Rose מחזיקה בגדי תינוקות וילדים מקסימים, צלחות פלסטיק, טבעות מחומרים שונים, הרוב רכיש בהחלט  וזה מקום מצוין ומיוחד להצטייד בו במתנות.

אחרי המפגש שלו עם רו קלר, נעשה רו דה שרון צפוף בגלריות, ברים ומסעדות. מתוקה ומעניינת היא  Le Bar a' Soupes, שמגישה רק מרק או עסקית של כמה מרקים בארוחה אחת, והקפה בקפה Moro הצמוד, על רו דה תאילנדר, לא רע בכלל. חנויות המעצבים שבפרק הרחוב הזה נחמדות, בטווח מחירים שבין הזול יחסית (sessun) ועד ליקר יותר.

Almost Famous (רח' שרון 33) היא חנות אוסף, שמחברת יפה בגדים ותיקים של see by Chloe, ג'ינסים של Cheap Monday השוודים, מרק ג'ייקובס, רפטו ואחרים. French Trotters שממולה (מס' 30), של אוהבי האופנה והאמנות קרול וקלרנט, גם היא לא מסתפקת באופנה הצרפתית ואוספת ממדינות שונות בעולם בגדים מוצלחים, בעלי שמות מוכרים מעט פחות ללא-צרפתים, שפרוסים על פני שתי קומות. ויש גם בגדים לגברים. באתר החנות יש גם בלוג של הבעלים שנוסעים בעולם לאסוף בגדים והמלצות.

French Trotters. בגדים חדשים במראה של וינטג' צילום: עידן כהן

Almost Famous. חיבורים מוצלחים של מותגים צילום: עידן כהן

כל רחוב באזור המתוק הזה, שכבר שנים הולך ומתבשל על אש קטנה לכדי סוכריה אמיתית, מגוונת ומרתקת ויפה, מוביל לתגלית אחרת, כמו הגינה המיוחדת ברחוב Forge Royale (ומתברר שלא יכולתי להתאפק וכבר כתבתי עליה ועל סביבתה). קחו את הזמן כדי לגלות אותם בעצמכם (אבל אל תשכחו לעדכן אותנו). והכי חשוב – מרו דה שרון, כולו, נובעות חצרות פנימיות, מקסימות, קולנועיות לגמרי. בחלק מהן יושבים עדיין מפעלים, רפדיות ונגריות, באחרות כבר משרטטים מעצבים ואדריכלים, אבל בכולן רתומים זוגות של אופניים לאיזה צינור חלוד, בכולן חתולים מדגמנים פריזאיות עצלה ונהנתנית, ולכולן שווה להציץ פנימה.

rue de Charonne, חצר פנימית יפהפיה

Metro: Charonne, Bastille, Ledrue Rollin

תודה לעידן כהן על הצילומים היפים של פרנץ' טרוטרס ואלמוסט פיימס, שכדאי לראות את הצילומים האחרים שלו.

באותו עניין:

אתר טוב לאיתור חנויות בפריז

לא רחוק משם:

סיור בחצר האחורית של הבסטיליה

טיולים מכיכר הבסטיליה – ורדי פרידמן

מפעם לפעם, גורמה מקומי של שלושים ומשהו יורו לארוחה

L'amie Pierre, מותק של מסעדה, זולה, שכונתית ומוצלחת

La Fee Verte – קפה אינטרנט מסביר פנים ברו דה לה רוקט

Passy. אפילו תחנת המטרו יוקרתית ואיכותית

לפעמים אני מוכרחה תירוץ. הרי בלעדיו, אני אשאר תמיד באזור המחיה הטבעי שלי – הרובע ה-12, ה-11, המארה. אלו יכולים להיות שיעורי הצרפתית שלי שהכירו לי לעומק את בוט או קאיי, או דלתות פתוחות בבלוויל שהכירו לי קצת את האזור המשונה והמשתנה הזה. אבל עד כה, שום דבר עד עכשיו לא הצליח להביא אותי לפאסי. כלומר ביום. היינו בלילה ב-Theatre de Chaillot, אבל כל מה שיכולנו לראות משם זה את האייפל מנצנץ באלפי אורות, וגם כשאתה לא בן ארבע זה מצליח להיות מרגש.

שוב הלכתי לראות את התערוכה של פיקאסו בגראנד פאלה, שוב הגעתי בזמן לא נכון*, שוב ירד גשם זלעפות, שוב חיפשתי משהו אחר לעשות ביום החופש הזה שלקחתי לי בפריז. וככה הגעתי לפאסי, האפר ווסט סייד של פריז. כמה נחמד לדמיין את החיים בתור קשישה עשירה שבחרה לא לעזוב לפרברים העשירים שלה ולהשאר בפריז, אפשר לחשוב גם על להעסיק נהג ועורך דין כמו הגברת שב"חתולים בצמרת". ובינתיים לעשות שופינג, גם אם הוא שוב ווינדו שופינג. זאת כמעט אותה ההנאה והרבה יותר מתאים למצב. מה שנחמד בפאסי, חוץ מהיוקרה המובנת מאליה, איזה שובע עירוני שלא מתרגש מעצמו, זה שיש שם הכל ומכל המינים ואפילו ברמות מחירים משתנות, אבל זה לא מתחם ענק ובלתי אפשרי לעיכול.

כבר כשיוצאים מתחנת הרכבת Passy, אל הגבעה שמרכזת בהנאה רחובות מרוצפי אבן, שהיו רטובים מגשם בזמן הטיול שלי, מרגישים שגבוה כאן, גם אם לא ממש רוחנית, אבל יפה כאן, בלי ספק, ונעים מאוד.

Passy. ביציאה מתחנת המטרו

פרקטיקה: מדי פעם בטיולים בחו"ל מתכננים לעשות מסע קניות, כזה שאיננו מעצבימי בהכרח, אלא לספק את החסכים, נו, אתם יודעים, לקצת H&M, למרות שתיכף יהיה בארץ, וקצת זארה, למרות שכבר יש. ובנטון ועוד כמה בייסיקס צרפתיים פחות או יותר או סתם כאלה שנחמד לקנות בחו"ל. ברו דה ריבולי יש את כולם, אבל די מבאס לזרוק יום שלם של טיול על רו דה ריבולי. אני מציעה לקחת את עצמכם ואת חלומות המעיל הצרפתי החדש שלכם לפאסי, שזה אמנם כמעט בקצה קו 6, אבל די מקסים. אפשרות אחרת: rue de commerce ברובע ה-15 לא רחוק מהאייפל, שהוא אפילו קטן יותר וכמעט שכונתי, ועם זאת יש בו הכל, אפילו קפה טוב (מלונגו, בול באמצע). אבל נחזור לפאסי.

מהמטרו כדאי לעלות ולפנות שמאלה לרו דה פאסי, ושם באמת מחכה תמהיל של הכל, מחנויות תיקים של חיקויי עור וחנויות של תיקי דולצ'ה וגבאנה בשש מאות יורו והמון ריצ'רצ'ים, חנויות של etam וחנויות אחרות של הלבשה תחתונה כמו דארג'ילינג הנחמדה, מותגים בסיסיים כמו Carrol או בגדי מעצבים מרמת הביניים של המחירים, כמו The Kooples בעלת הקונספט המגניב – בגדים לו ולה, יוניסקסיים ובעיקר די סקסיים, או מותגים יקרים יותר כמו זאדיג א וולטר, אם יש לכם כסף ופטיש לסריגים עדינידינים גזורים טוב.

הקניון של Passy. ריכוז יעיל של החנויות שצריך לעבור בהן

ונניח וגם עליכם ירד גשם, יש שם קניון, ואני אף פעם לא בעד קניונים, אבל זה בקושי קניונצ'יק, קטן וקליל ואכיל, ויש בו צ'ופר (חוץ מגאפ. נו, אז גאפ): Zara Home, חנות לכלי בית, מצעים ופיצ'יפקעס, שמצליחה להיות מה שזארה היתה פעם בתחום הבגדים: מעתיקנית מוצלחת שנושאת איתה ניחוח מסוים משלה.

כדי להתאוורר קצת מהקניוניות שתשתלט עליכם לחלוטין בניגוד לחוק הצרפתי, תוכלו לעשות סיבוב של צהרים במדרחוב הנחמד הצמוד rue de L'annonciation, לקנות גבינות או כמה פירות להמשך היום או כרובים, סתם כי פרחים נובלים בדרך כלל.

Rue de L'annonciation. כי כל קניון צריך מדרחוב ציורי לידו

כרוב. האופנה החדשה בתחום הפרחנות הפריזאי

והתוספת של זאב:

עזבו את סביוני גבעת הארזים ב', לכו ישר על פאסי הייטס (צילום: google maps)

* לפיקאסו מוכרחים כנראה ללכת בדחיפות, כי התערוכה תיכף מסתיימת. הייתי בטוחה שהם יישברו ויאריכו אותה, אבל במקום זה הם החליטו על נוהל חירום, ומ-30 בינואר עד ה-2 בפברואר היא תהיה פתוחה סביב השעון. כרטיסים מזמינים כאן. בחודש מרץ, לעומת זאת, מתחילה תערוכה של אנדי וורהול. יאמי.

קולט. אחרי השיפוצים

על לוח המודעות בבניין נתלתה השבוע הודעה שמדווחת על החלפתו של חוט החשמל העתיק שמחבר בין המתגים בחדר המדרגות. בכל מקום בעולם שיפוצים יימשכו עד שלא תוכל לסבול אותם יותר, ואז עוד קצת. אלא שכאן, בפריז, אומצה המחשבה כי החיפזון מן השטן, והעבודות, עדכן הפתק, עתידות להסתיים בסוף החודש, ואולי בעצם בתחילת החודש הבא. אין לי מושג למה צריך שלושה שבועות כדי להחליף חוט אחד, אפילו אם הוא ארוך נורא ובן מאה. בינתיים, חוץ מקולות הדפיקות שנמשכים באדיקות משמונה בבוקר עד צאת נשמתי, נראה שהעבודות פגעו איכשהו במערכת החשמל במטבח שלנו. העניין התברר בצורת מכת חשמל עזה וכואבת, שחטפתי כששלחתי יד לקופסת הגרנולה, שמחכה לתורה בין קופסאות הדגנים על גג המקרר שלנו. עד שאני מחליטה לאכול משהו בריא.

מכת החשמל האיומה שחטפתי עברה בכל פלג הגוף הימני שלי ונשארה שם במשך יומיים-שלושה בערך, טיפלה, על הדרך, בדיכאון הקטן שהייתי שרויה בו, מין סיבוך והרחבה של תשישות סוף הקיץ. אל תעכבו אותי בזוטות כמו ציפרלקס או מנוחה, אני – ישר לנזעי חשמל. הטיפול הממוקד, מתברר, אמנם הורגש במחצית הימנית של הגוף במשך שלושה ימים, אבל אכן שינה משהו במצב הרוח הכללי. אני, מצידי, הייתי אמורה לרחם על עצמי: לא די שאשליית החופש של יולי-אוגוסט התגלתה כעבודת פרך, עכשיו גם המקרר התמים שלנו קם עלי להורגני. אבל באורח פלא, הכאבים בגוף והנקישות הקבועות מהקומה למעלה הזכירו לי דווקא לבדוק מה קורה עם השיפוץ של קולט.

colette. גם האתר מגניב. אני לא נוהגת לומר את זה אבל: לפתוח רמקולים

אצל קולט, חנות העיצוב המרתקת ברחוב פובורג סנט הונורה 213, השיפוצים הסתיימו בזמן. נו, גם את זה הם עושים נכון. כבר שנים שקולט ממלאת את תפקיד המקום הנכון בזמן הנכון, ומבחינתי כל זמן הוא נכון לקולט. לפני כמה שנים, כשאכלנו בבית הקפה בקומת המרתף, ישבו לצידנו הנשים הכי יפות, הכי רזות ושלבושות הכי יפה שאפשר, וכמוהן, גם אנחנו אכלנו אוכל בריא, טעים ומדוגמן בעצמו. הילדה השתלבה באוירה, ועשתה עיניים לשחקן הכדורגל החתיך שישב לידינו. היום כבר הייתי מקרקעת אותה על זה, אבל אז היא היתה בת שנה, אז שיבחנו אותה על טעמה הטוב.

המדובר במפעל פרטי של אם – קולט, ובתה – שרה, שיחד בוחרות את הטוב, המסקרן והחדשני שבאופנה, תרבות, מוזיקה, טיפוח, עיצוב, אמנות וטכנולוגיה. ריכוזם של כל המוצרים הנבחרים האלה יוצר מקום גדול, רועש ועדכני, שמושך אליו קהל אופנתי, שבעצמו תורם לדינמיות ולמגוון.

אחרי עשר שנים של עבודה מאומצת – מתיש לאתר את המילה האחרונה שתוקפה יפוג תוך שלושים יום – החליטה קולט להקדים בוטוקס לקמטים, ולסגור את שעריה לכל הקיץ לשיפוצים. עכשיו, בספטמבר, נפתחה החנות בכזה מרץ, כאילו לא רק הרימה עפעפיים, אלא החליטה להתחיל מעתה כל בוקר בכוס של מיץ נבט חיטה.

החידוש המרכזי בקולט הוא הרחבת מחלקת אופנת הרחוב לכדי אקווריום גדול של טי שירטים וכוורת של סניקרס שערורייתיות. גם מחלקת ספרי האמנות התרחבה, ומחלקת הטכנולוגיה מתפארת בשולחנות של חנות תכשיטים, שמתחת לזכוכית שלהן ניבטים כל מכשירי האלקטרוניקה שאפשר לחמוד, מדיווידי נייד וחתיך, ועד אזניות באדום וטורקיז, שעיצבה WESC, חברת לאופנת סקייטבורדיסטים, במיוחד לקולקציית חודש ספטמבר של קולט. ובאוקטובר? בחודש הבא הן בטח כבר יימכרו כוינטג'.

Photo: Solve Sundsbo

בדרך לקומה העליונה נחות העיניים על צילום בוהק של תוכי מאחור, על רקע שחור. ראשו, שכנראה כפוף קדימה, לא נראה, ונוצותיו פרושות לרווחה, כמעט מרוטות. הוא לא עוזב, דימוי התוכי היפהפה בלי הראש, גם כשעולים למסיבת הקוקטייל בקומה הבאה, קומת האופנה.

אין שם מדפים או קולבים, וגם לא ראיתי תאי הלבשה, אבל עומדים שם, בבלגן נינוח, המתלבשים היפים ביותר בפריז. אין להם ראש או רגלים, והם אפילו לא זקוקים לכוס שמפניה כדי להרגיש בנוח, אבל השמלות המצוינות של מעצבי העל – ולנטינו, לאנוון, שאנל ושל המעצבים שבדרך – רוויון פארי או ויקטור ורולף, יושבות נפלא על גופי המתכת, הולמות את הנעלים הנהדרות של קום דה גרסון, מרק ג'ייקובס או רפטו שמוצבות מתחתיהן. התלבושות המצוינות עתירות אישיות בעצמן; לאו דווקא היוקרה היא זאת שנוטפת מהן, בעיקר טוב הטעם והאישיות האופנתית. למרות שלכל אחד מהקולבים האלה יש יותר סטייל בעמוד השדרה המתכתי שלו מאשר למרביתנו, מה שנעים בקולט היא התחושה שכולם מוזמנים למסיבה הגדולה; כן, גם אתה, רק תוציא את החולצה מהמכנסיים.

זה היה עלול להיות מקום מתסכל, כי כל כך הרבה דברים משם היו משתלבים מצוין בארון שלי (שמלת הפרווה הגזורה פסים פסים של רוויון), בבית שלי (מראות נרסיס, החתוכות בצורות שונות, כמו גרפיטי אמנותי המשקף את דמות הצופים בו), או בחיים שלי (את ספריית האמנות הייתי מעמיסה כמו שהיא). אבל איכשהו יצאתי מהחנות בידיים ריקות ובלי תחושת החמצה. זה בסדר, מתברר, לא לקנות כלום. לרגע ייתכן, שהתחושה הקסומה שאופנתיות נותנת לך, החידוש, ההתרגשות, ההתייפות, החיבור לתרבות הגדולה ממך, ההערה הקטנה והאישית שאפשר להוסיף על המגמה העולמית, הם פרטיים לגמרי, ולא תלויים בבעלות על תיק של קלואה. גם התוכי המרהיב, שחוזר ופורש כנפיים בצילומים ועל מסכי פלזמה בעבודות של הצלם הנורבגי סולב סאנדסבו, צבעיו חיים עד כדי כאב, יפה עד כדי שהוא נראה לא אמיתי. בפעם המי יודע כמה שרואים אותו, הנה הוא שוב, מעל למחלקת הבישום המשוכללת, נראה שמדובר כהערה אירונית, תזכורת של החנות לעצמה וללקוחותיה: הבל היופי, אתם יודעים. אבל זאת בטח רק מכת החשמל, שיישרה לי קצת את סדר העדיפויות.

* מפריזה, 22.9.08, 24 שעות, ידיעות אחרונות

באותו עניין:

קולט: ביקורת בית הקפה

הסלבי, צלם ומאייר, צילם את שרה, הבת של קולט, בחנות שלה.

free

ש: רציתי לשאול אותך על חנויות יד שניה בפריז. אני יודעת שזה קיים אבל אני לא יודעת יותר מזה.

נאה, צרפתי, רכיש. יחסית. La Fee Maraboutee

ההליכה מה-haut marais לכיוון המארה עצמו, היא אחד ממסלולי הקניות היפים והמתסכלים. בעיני, יותר מתסכל אפילו מאוונו מונטאן, שם הכל באלפי יורואים. כי ברחובות (רשמו, זכרו, ופסעו מעדנות): Charlot, Poitou, Debelleyeme, ובהמשך ב- Vieille du Temple, יש חנויות מעצבים מצוינים, מקוריים, צעירים ודי בשלים, והמון דברים שלולא סוגיית המחיר הייתי מאמצת בשמחה גדולה.  המעצבים של המארה העליון אינם פראדה, לא בהידור המופרז ולא במחיר. הם מסתפקים במאתיים, שלוש מאות יורו לפריט. לכאורה רכיש. בטח יחסית לאלפיים יורו למעיל יפה של פראדה או של לאנוון או מארני.

אבל למעשה, לא כל כך. לא כשמתרגמים לשקלים, לא כשמתרגמים למיתון ולא בכלל. וכל היופי הזה, מוכרחים להודות, קצת מתסכל.

לה פה מאראבוטה היא חנות גדולה ברחוב ויי דה טמפלה המצויין, קצת אחרי Le Breize Cafe  הקרפרייה האופנתית ומול La Perle, הפאב העסוק והשמח ביותר באזור. היא חלק מרשת, ממוצבת מעט נמוך יותר מהאחרים, ונצפו שם פריטים שווים למדי בשישים, שבעים, מאה ומשהו יורו. שוב, לא המשביר מחסני אופנה או איך שקוראים להם בגלגול המיתוגי הנוכחי שלהם, אבל אופנה צרפתית עשויה די טוב, במגוון גדול ובמחירים אפשריים. במסלול הבגדים שנמששש אנחנו ויקנו רק אנשים אחרים, זאת תחנה להחזרת הנשימה.

‏כתובת:

‏כתובת:

‏כתובת:

לא רחוק משם:

Zoelly - צמוד לחנות ומדליק לגמרי.

יש הרבה דברים העומדים בפני הרצון. Shine