המלצה טובה היא המלצה שמקורה אמין, שככל הנראה תוכיח את עצמה בשעת השי"ן. המלצה משובחת היא כזאת שכבר לקרוא אותה מעורר ומשביע בו זמנית, כמו ההמלצות של מיכל ניב על מוזיקה, של רון מיברג על פיטר לוגר, של נילי לנדסמן על בגדים (והנה כבר חשפתי את גילי התרבותי. לא נורא, אומרים ששלושים וחמש הוא העשרים וחמש החדש, רק חבל שאני אף פעם לא מצליחה למצוא המלצות משובחות על קרמים נגד קמטים).
בימים האחרונים עברו תחת הסמן של העכבר, ובמקרה אחד אפילו ממש תחת הידיים, פיזית, כמה המלצות שוות. אין כאן ביקורות של מיברג, לצערי. אבל יש כאן צרור של המלצות מפי אנשים שיודעים על מה הם מדברים, המלצות שהן גם מרחיבות ידע על תחום מסוים, המלצות של גזור ושמור, או לכל הפחות המלצות של קרא ופנטז.
מדי פעם תוקפת אותי המחשבה על הימים שאחרי החזרה הביתה ואם להיות מדויק יותר – על הביקור הראשון בפריז לאחר שנעזוב. כמו בפרויקט ערב-חג מגזיני אני מנסה למפות את הבולנז'רי שאהיה חייב לדגום, את הגינה הכי מקסימה ואת המסעדות לערב הראשון, השני והשלישי של ימי הנוסטלגיה העתידים לבוא. זה לא קל.
אורית וצחי, נטולי היסטוריה תעסוקתית מעיקה של רשימות ודירוגים, נקטו בגישה משחררת ערב ביקור הריבאונד שלהם בעיר והפקידו בידינו את מלאכת בחירת המסעדה. לאחר הצצה ברשימה ממש כאן ושלל דחיות מנומסות ממוסדות קולינריים וותיקים יותר הזמנתי מקום בפסאז' 53, מסעדה צעירה שעברה בשלום את גל המבקרים הראשון שהסתערעליה והשאירה רושם מסקרן ומפתה.
Le Baratin. הלוואי שכל הפריזאים היו שיעתוק של הקהל של לה בראטן
שלום, חזרנו.
אין זמן טוב מזה לחלק בנדיבות את פרטי המסעדה הכי כיפית בפריז של הפריזאים. שמה Le Baratin, היא נמצאת בבלוויל, על התפר שבין הרובע ה-19 ל-20, ואומרים ששם אוכלים השפים הגדולים ביום החופשי שלהם. אנחנו לא באמת יודעים לזהות את איל שני וחיים כהן המקומיים כשהם משילים את הכובעים הלבנים הגבוהים שלהם וטונות הפאסון, אבל רקל, השפית במסעדה הצפופה, השמחה והספונטנית הזאת, מבשלת אוכל צרפתי בסיסי, פשוט בטיפול חכם ומקורי. האוכל שם לא גאוני אלא פשוט, מוצלח מאוד ומעניין. ויכול להיות שזה, ולא גינונים ופינפונים, בדיוק מה שמתחשק לשפים לעשות ביום האחד בשבוע שבו הם לא מנהלים את פלוגות הבישול שלהם.
אין סיכוי שהיינו בוחרים בו לפי מראהו החיצוני. ולא כי הוא נראה רע, לגמרי לא: הוא קטן, קירותיו מצופים במראות ובלוחות שמלאים בהצעות והיו בו גם כמה סועדים כשנכנסנו. ביסטרו.
חיפשתי מקום לארוחה משפחתית מוצלחת. לא התחשק לנו שום דבר מפונפן או יקר במיוחד וביום גשם כזה גם לא התחשק אפילו להרחיק, חיפשנו מקום שיהיה נעים וטעים, ואם אפשר, גם קצת מיוחד. שיתאים לטעמים שלנו ולזה המפותח אך השמרני מעט יותר משלנו, של הוריו. בגיליון מיוחד שהקדיש מגזין גורמה לפריז כתב אלכסנדר לוברנו סדרת כתבות שהכתירה את הרבעים הנידחים יחסית, תשיעי, עשירי, אחת עשרה, שתיים עשרה היקר והטוב, תשע עשרה ועשרים - כ"הגדה השמאלית החדשה". תודה אלכ. זה גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב לגבי השכונה שלי (לא שהיו לי הרבה אפשרויות בחירה בזמנו). בכל אחד מהרבעים שעומדים אוטוטו להיות הדבר הבא, המליץ על המסעדות השוות. Le Marsangy אוזכרה שם.
אבל כאמור, היא נראתה נחמדה ודי סתמית מבחוץ, וכמו שתמיד קורה, כשאני אחראית לבחירת המקום – ואיכשהו תמיד אני אחראית לבחירת המקום – אני קצת מוריקה בכניסה. בשביל זה הבאתי את כולנו עד הלום?
לה פמפלט היא מסעדתו היפה, הנעימה והטעימה עד מאוד של השף אלאן קארר, שנראית שהיא נשענת ובחוכמה על הקרבה שלה לשוק הילדים האדומים. זאת מסעדה בת עשר, שבשנה שעברה עברה מתיחת פנים מוצלחת, ונמצאת בחלק השווה של המארה העילי, ליד רחוב שארלו וברטאן. מניו הצהרים והערב עולה 35 יורו לאדם, מעט יותר מהמקובל למסעדות מזן הביסטרונומיק, אבל יש בה אוכל מעולה, יצירתי ומוקפד, ושילוב של נחמדות יוצאת דופן עם קצת גינונים של פאר ופינוקים.
אמא שלי לימדה אותי שפיצה אוכלים בפיצריה וסטייק בסטייקיה. אבל המסעדה הזאת מתעקשת להיות גם וגם. וגם. לכן הופתענו כשאכלנו בה טוב. Les Bas Fonds היא מסעדה ומועדון גם יחד, ויאללה – גם בר יין. משחק המילים שהיא בחרה לשמש לה כשם מעלה על נס דווקא את הסלאמס, אבל גם מדגיש את העולם התחתון שלהם, הדיסקוטק במרתף המסעדה, שפועל בחמישי, שישי ושבת, עם ריקודי שנות השמונים.
המסעדה החדשה של השף הייד קובאייאשי, חניך של ז'ואל רובושון ואחרים, נחשבת לביסטרו החם בעיר, ובוודאי לעסקית הטובה ביותר בה ב-29 יורו, צהריים או ערב, לראשונה, עיקרית וקינוח. זה מפתיע, אם כן, כשמגיעים אליה, ומגלים שמדובר במסעדה, שהיא לא רק קטנה ומכילה חמישה-שישה שולחנות, אלא נראה כאילו שכחו לעצב אותה לפני שמיקמו בה את הביסטרו החדש. היא פשוט נטולת עיצוב לחלוטין. מה שאי אפשר לומר על המשפחה הכה יפנית שישבה לידינו, עם שתי בנות ושני בנים שנראו לבושים במיטב פראדה ואנה סואי ובתסרוקות מעולות, ואם המשפחה בראש השולחן בלא פחות מקימונו של ממש.
המלצה מנצחת לארוחה טובה תוך כדי הסתובבות במארה. מטר מרחוב Francs Bourgois, בו מבינים ששם התואר בורגני איננו רק עלבון, ומרחק יריקה מסוגננת מפלאס דה ווז' הנצחית, על בתי הקפה התיירותיים שלו, נמצא הביסטרו הקטן והמודרני הזה, שמצליח להיות מקומי בו זמנית ובו זמנית להסביר פנים לתייר, ולהגיש אוכל מהסוג האהוב עלי: עשוי טוב, צרפתי במקורו אבל קליל, עם טוויסטים יצירתיים וקצת אוריינטליים, ושמן סומסום לכל.
הביסטרו של גי סבואה הוא צבעוני ואופנתי, רועש וצפוף ויצירתי במידה, לא מוקפד מספיק בעבור מחירו, לא בשירות ולא באוכל. המיקום שלו, הוא ברובע השישי, על גדות הסן, מה שנהוג לכנות תוסס, ככה שיחד עם ארוחה די מוצלחת אך לא מושלמת, הטיול באזור לפני ואחרי מרכיבים ערב מוצלח בהחלט. מרק הארטישוק המפורסם של סבואה, כולל פרוסות דקיקות של כמהין, מוגש גם שם, והוא טעים כמעט כמו אחיו התאום היוקרתי שהוא חלק מרכזי בארוחה שעולה פי שלוש במסעדת שלושת הכוכבים של גי סבואה.
עוד המלצה משובחת של יונתן, שהודיע שיהרוג אותי אם אספר עליה למישהו. אבל מכיוון שגיום שהוא כה אהב נסגרה לטובת קפה רוז', נותר לי רק קפה נואר להסגיר מתוך נכסיו הרוחניים בפריז. אז נכון שההמלצה כאן היא לחלוטין בלתי מסתייגת, וזה מקום פשוט מצוין, אבל בבקשה תשתדלו לא להגיע לשם כשהמשפחה של יונתן מגיעה לבקר אותו בפריז, כדי שזה ימשיך להיות המקום הקבוע שלהם.
לתפארת ההמלצה: רשימות של גזור ושמור (1) 
