La Régalade Saint-Honoré. שמחה וריחות טובים

ובחזרה לטיול ההוא בפריז. ארבעה ימים, כל כך הרבה ציפיות, כל כך הרבה טעמים.

כבר חזרתי ואמרתי ואמרתי וחזרתי וזה לא משהו שאפשר לחזור עליו יותר מדי פעמים: הדבר הכי חשוב בטיול משפחתי לפריז, זה שאסור לשכוח לארוז או להכין מראש, זה שאסור לוותר עליו בכל מחיר, הוא, כלומר ברוב המקרים היא, השמרטפית. במקרה שלנו, זאת היתה גם פגישה משמחת, והשארנו את שלושתן, שתי קטנותינו וזאת שהשגיחה עליהן לא מעט, לקפוץ על המיטות בבית המלון, בעוד אנחנו שמנו פעמינו אל La Régalade Saint-Honoré, אחת המסעדות החדשות, שכבר זכו לשלל עיטורים וביקורות נלהבות.

היה קר והיינו ערים כבר עשרים שעות בערך, שלהן קדמו רק שעתיים שינה. וכך קרה, איכשהו, שויתרנו על הליכה ברגל, ואפילו על נסיעה במטרו, והזמנו מונית. במסגרת התכנית "היה תייר בעירך שלך", נהג המונית לא התרשם מהמבטא הצרפתי שלי, שמעולם מצבו לא היה טוב יותר, וסובב אותנו בכחש ובעיר וכך שבע דקות מונית הפכו לעשרים ומשהו, ושמונה יורו לעשרים. סגרנו על ארבע עשרה, מתברר שאפילו המונה נתון למשא ומתן.

האמת, שזה רק היה מכעיס למחצה. שכן, אחרי שלוש שנים של חיים בפריז ללא מכונית, הפעמים הספורות שבהן לקחנו מונית היו מבחינתי רגעי קסם (וגם עלו ככה, לעזאזל איתם). חלונות המכונית פריז נראית שונה, מה גם שהמוניות נוסעות לעתים בכבישים שאנחנו לא מגיעים אליהם, כמו המנהרות המהירות שאליהן נכנסים מנוף נפלא אחד ומהן יוצאים לנוף מסחרר אחר, ובין לבין נזכרים שבאחת כזאת נהרגו הנסיכה דיאנה ודודי פיאד, מה שנו, מוסיף עוד מימד טראגי ונסיכי למעמד.

אבל זה היה הלילה הראשון שלנו, מבין שלושה בפריז, והיחיד שאליו הצלחתי להזמין מראש למסעדה שווה (למה אני לא מקשיבה לעצות המצוינות של עצמי?), וכבר ביציאה מהמלון הודענו למסעדה שאנחנו מאחרים בחצי שעה, והנה איחרנו בעוד מחציתה, ולא רק שקור כלבים, באיזור סנט הונורה רוב המסעדות הן או לא טובות או יקרות מאוד, ולך תמצא שולחן חלופי בעשר וחצי בלילה.

לה רגלאד סנט הונורה היא אחד הביסטרונומיק מהוללי השם, שנפתחו זמן קצר לפני שעזבנו את העיר. היא היתה בהחלט ברשימת הטרם הספיקונו לאור עברה המרשים: מסעדת אחות ללה רגלאד שהקים ברובע ה-14 איב קמדרבורד (היום השף של לה קומטואר המצויינת והאהודה באודאון), שהיא לא רק עטורת שבחים, אלא גם לא יקרה (שלושים ומשהו יורו לארוחת שלוש מנות, כאחיותיה לז'אנר). אבל לפני שעזבנו, אכלנו כל כך הרבה דברים טובים, שעזבו את מפלס הכולסטרול הגואה, פשוט לא נותרו לנו עוד בלוטות טעם משוחררות, הרפתקניות (ולכן מעולם לא נכתבה כאן ביקורת על לה קומטואר, על ל'אמי ז'אן המרתקת, על לה מוריס המאכזבת בענק, ועל עוד כמה שכן הספקנו לאכול בהן טרם עזיבתנו, ולחלקן התייחסתי במשפט בפנקס השחור הקטן שלנו).

אז סוף סוף השגנו שולחן בלה רגלאד ואנחנו הולכים להפסיד אותו בגלל שנהג המונית מתבלבל במספרי הבניינים של אחד הרחובות הכי מפורסמים במרכז העיר?

וזאת היתה ההפתעה הראשונה בלה רגלאד: בעוד המסעדות בפריז הן הרבה דברים, רק לא ממש מכוונות לקוח, אם תרשו לי לרגע מינוחים ארגוניים אופנתיים מראשית העשור הקודם, בלה רגלאד, אופנתית ומבוקשת ככל שתהיה, קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. הם החזיקו את המטבח רק עוד רגע בשבילנו, הושיבו אותנו וכמעט בלי לחץ לקחו מאיתנו הזמנה.

אחרי שהזמנו, די בפזיזות, התפנינו להביט מסביב: פשוט לגמרי, כמעט נטול עיצוב, שולחנות שולחנות, שוב גבריים למדי, חוץ מכמה נשים יפות משובצות פה ושם, פורצות בצחוקים מתגלגלים שהשתבצו יפה בערב ההומה שהיה שם. הקהל בלה רגלאד שבסנט הונורה, אחד הרחובות האופנתיים והיוקרתיים ברובע הראשון, הזכיר דווקא את זה של Le Baratin שלנו, משולי הרובע העשרים: פריזאי, יפה דיו ועם זאת משוחרר ושמח.

תפריט היין היה גם הוא טוב, ומשוחרר. במקום לסחרר אותנו בשמות של יקבים וטרוארים, הסבירו לנו מתחת לכל שם מה בדיוק נקבל: מה זה? (סוג היין) מי זה? (שם היינן) ואיך זה? (פירותי, כיפי, קל, מרתק, מורכב, ושלל שמות תואר שעשו חשק לטעום את כולם).

ויותר מזה אני לא יכולה לספר לכם. כי אחרי שקיבלנו פטה כבד כפרי וגס, כזה שעובר משולחן לשולחן והולך מצוין עם לחם השאור, החרדל והקורנישונים (למדתי לחבב את המכוערים הקטנים האלה), והתחלנו לקבל את המנות הראשונות והמרתקות וגם המצוינות שתראו תיכף בתמונות, ואחרי ששתיתי מהיין הטוב, הצהלה הכללית, הקור, העייפות, ההתרגשות הגדולה, נתנו בי אותותיהם, והאמת היא, שכמעט נרדמתי על השולחן.

לא פלא שלמחרת קמתי שבעה מאוד, ולשמלה השחורה שלי מליל אמש היה ריח של אוכל נהדר.

פטה. כבד. וטעים

עוד מסעדה גברית. מה קורה היום? המלצריות, לעומת זאת, נשים וגם מתוקות

משמאלנו - רק גברים. ובקבוקי יין נגמרים

הם קוראים לזה לזניה. אבל זה עדין כמו מילפיי רטוב ופציח (כן, בו זמנית)

ריזוטו וקלמרי. לטענתו, זאת הדרך היחידה לתת לקלמרי משמעות

עוף. אבל איזה. והראשטי שלצידו טוב אפילו יותר

דג. (אבל איזה?)

קראמבל. החלק החלש יותר של הארוחה, ועדיין טוב מאוד

מוס פסיפלורה. היי, אפשר היה לחשוב שזאת מסעדה תל אביבית בסוף שנות התשעים

המלצה טובה היא המלצה שמקורה אמין, שככל הנראה תוכיח את עצמה בשעת השי"ן. המלצה משובחת היא כזאת שכבר לקרוא אותה מעורר ומשביע בו זמנית, כמו ההמלצות של מיכל ניב על מוזיקה, של רון מיברג על פיטר לוגר, של נילי לנדסמן על בגדים (והנה כבר חשפתי את גילי התרבותי. לא נורא, אומרים ששלושים וחמש הוא העשרים וחמש החדש, רק חבל שאני אף פעם לא מצליחה למצוא המלצות משובחות על קרמים נגד קמטים).

בימים האחרונים עברו תחת הסמן של העכבר, ובמקרה אחד אפילו ממש תחת הידיים, פיזית, כמה המלצות שוות. אין כאן ביקורות של מיברג, לצערי. אבל יש כאן צרור של המלצות מפי אנשים שיודעים על מה הם מדברים, המלצות שהן גם מרחיבות ידע על תחום מסוים, המלצות של גזור ושמור, או לכל הפחות המלצות של קרא ופנטז.

1) אלק לובראנו, מבקר האוכל, יקיר האתר, מספק רשימה ממצה, מגירה מיצים, שתשמש אותנו עוד מעט כשיהיה ממש קר ונפסיק עם העניין הזה של האוכל הקליל והאופנתי: המקומות שבהם אפשר להשיג את הסטייק והצ'יפס הכי טובים בפריז. הוא עושה את זה בבלוג המעולה של דיוויד לייבוביץ', והנה קיבלתם עוד המלצה על הדרך. במקום הראשון שעליו הוא ממליץ, ביסטרו פול ברט, היינו, ואכן חלקתי עם נועם, את אחד מנתחי הבשר הכי טובים שאכלתי בפריז, יפהפה, ארגמני, ברמת עשייה מושלמת, ובכמות שהספיקה לשני נהגי משאיות רעבתניים באופן בלתי פריזאי בעליל כפי שהיינו.

2) כתב הגרדיאן ג'ון בראנטון ממליץ על עשרה ביסטרואים זולים וטובים. סימנתי לעצמנו את Le Pre Verre הנודעת וכמובן את שתי המסעדות ברובע ה-12, שגם ברנטון, כמה יפה מצידו, כותב שהוא "הפך לאחרונה לאחד המקומות הכי טרנדיים בפריז". מה שכן, שימו לב, שאולי חוץ משה גלאדין, הנחמד והעליז, שרוב הביסטרואים הם הביסטרונומיק המפורסמים של 30 היורו לארוחה, כלומר ממש לא "מחירים מצחיקים", כפי שטוענים בהפניה לכתבה ב"עכבר עולם".

30 יורו למניו שלם, כמו שכתבתי המון פעמים, הוא מחיר הביסטרונומיק המקובל. במחיר הזה אפשר לאכול היטב, לעתים לאכול מעולה, ולפעמים גם יצירתי ומפתיע. זול ממש, זה לא. לא רק במונחים שקליים, גם מרבית חברינו המקומיים לא אוכלים במקומות כאלה לעתים קרובות מדי.

ארבעה ביסטרואים נוספים מוסיף לרשימה מרק ביטמן מהטיימס, החביב עלינו. באיטינרייר כבר כמה פעמים לא הצלחנו להזמין מקום, אבל אולי אתם תצליחו. אופס, הזמנו. דיווחים בקרוב.

3) קרן אן. כשהעליתי את האתר לראשונה לפני שנה, פינטזתי גם על פס קול שילווה אותו, אם אי אפשר ארומה של קרואסונים, לפחות שיהיו שנסונים. במקום לשבור את הראש ולדחות את היישום הזה להשד יודע מתי, הייתי צריכה פשוט להניח לקרן אן לשורר את כולו, אולי לערוך פנימה איזה יוסי בנאי או אסף אמדורקי או אדית פיאף או ז'אק ברל וקצת Air. (הבלוג של סטרוברי צולל עמוק פנימה לתוך המוזיקה הצרפתית הנוסטלגית, למי שרוצה לשמוע במקביל לאתר בעצמו).

קרן אן, נדמה לי, היא הזמרת היחידה שיש לי את כל הדיסקים שלה. גיליתי אותה בזכות הפרומואים העקשניים שהריץ עליה גל אוחובסקי לפני כמה שנים. אני מתה על כל מה שהיא עושה. הכל. על המוזיקה שלה, עדינה ומרירה ויודעת בהחלט להיות שמחה, אוורירית ובשרנית לפעמים, על הסטייל שלה, שהוא לא איזה ביג דיל, ובדיוק זה מה שמקסים בו, על זה שהיא מדברת עברית ואנגלית וצרפתית, על זה שהיא מדברת בשקט, על זה שהיא מתה על תל אביב, ניו יורק ופריז, ושהמוזיקה שלה נוסעת בין הערים האלה ונשארת בהן מספיק זמן כדי להדביק, ועל איזו צניעות מסוימת, אמיתית, שנדמה לי שיש בה.

וכן, על זה שהיא הגרסה הכי ישראלית לשרלוט גינסברג.

בערימת עיתונים שהביאו חברים טובים שבאו לבקר, מצאתי את הפרויקט המורחב במגזין גלריה (גיליון 5-6) על קרן אן. שם, היא ממליצה על מקומות בפריז. ואלה המקומות שהיא אוהבת (בקיצורי ההמלצות שלה, בשל זכויות יוצרים):

Le derrière, rue des Gravilliers 69
דירה פריסאית שהוסבה למסעדה.

cafe Burq. rue burq 6
שהיה הבר השכונתי שלה במשך שנים, קרן אן עדיין מקליטה באזור ומגיעה לשם מדי פעם.

L'Hotel. rue des Beaux Arts 13
מלון בן 20 חדרים, כל אחד מהם מעוצב אחרת, מסעדה ובר: מטבח מדהים, קינוחים וקוקטיילים יוצאי דופן

מוזיאון גוסטב מורו
הסטודיו של הצייר בן המאה ה-19,
Musee Gustav Moreau, rue de la Rochefoucauld 14

Le Cave des Abesses, rue des Abesses 43
בר ייין, עם מנות קטנות של גבינות ונקניקים לידו. קרן אן ממליצה ללכת על הסנט אסטף או על הקרוז ארמיטז' דה קומבייה.

Le Salon du Pantheon, rue Victor-Cousin 13
בר מסעדה הממוקם מעל הסינמה דו פנתאון, נעים ורגוע.

Hotel du Nord, quai de Jemmapes 102
המסעדה שצמודה למלון המיתולוגי מהסרט הוטל דו נורד, על קנאל סן מרטן. אווירה אופנתית ונעימה, אוכל בינוני (את זה אני אומרת, לא קרן אן).

Pierre Herme, Rue Bonaparte 72
בעיני קרן אן, מעצב הקינוחים החדשני, היצירתי והאמנותי ביותר.

אליסון,
מקום טוב לקניות, שוב באזור אבס.
Allison, ue des Abbesses 38

Design bookstore Artazard, quai de Valmi 83
חנות ספרי אמנות וגלריה עם מבחר גדול של ספרי עיצוב ואמנות.

- – -

השבוע, תופיע קרן אן בסאל פלייל, ביום שלישי, 27.10, עם המופע Lady and the Bird, צמד שהיתה מעורבת בו בתחילת דרכה. אני, לצערי, לא אוכל ללכת, ואצטרך לחכות לפעם הבאה.

טוב, עוד מעט המשך ההמלצות על ההמלצות.

קרפצ'יו עגל מרהיב וטעים. צילומים: אורית אדם

מדי פעם תוקפת אותי המחשבה על הימים שאחרי החזרה הביתה ואם להיות מדויק יותר – על הביקור הראשון בפריז לאחר שנעזוב. כמו בפרויקט ערב-חג מגזיני אני מנסה למפות את הבולנז'רי שאהיה חייב לדגום, את הגינה הכי מקסימה ואת המסעדות לערב הראשון, השני והשלישי של ימי הנוסטלגיה העתידים לבוא. זה לא קל.

אורית וצחי, נטולי היסטוריה תעסוקתית מעיקה של רשימות ודירוגים, נקטו בגישה משחררת ערב ביקור הריבאונד שלהם בעיר והפקידו בידינו את מלאכת בחירת המסעדה. לאחר הצצה ברשימה ממש כאן ושלל דחיות מנומסות ממוסדות קולינריים וותיקים יותר הזמנתי מקום בפסאז' 53, מסעדה צעירה שעברה בשלום את גל המבקרים הראשון שהסתער עליה והשאירה רושם מסקרן ומפתה.

הגענו בקלות מפתיעה למסעדה הממוקמת בפסאז' העתיק בפריז ששווה סיור קל בפני עצמו, ומיד צץ בנו ספק קל: המסעדה הקטנה מעוצבת באופן מרושל ולא אחיד באווירת לאונג' ולא מעוררת ציפיות לאוכל מרגש. הכסאות-ספות הבטיחו חוסר נוחות קל (וקיימו) ורק גרם מדרגות לולייני ותלול לאללה ממנו הפציעה מדי פעם המלצרית הענוגה של המקום יצר עניין בחלל.

המדרגות למטבח

אבל כשהגיע האוכל, כל החששות התבדו. קרפצ'יו העגל העבה יחסית הונח על צלחת במבנה מדוייק של נתחים מהוקצעים, הבשר היה מושלם במרקם ובטעם והרוטב הלם אותו בנינוחות. אגב, התפריט הלא מאוד עמוס משתנה מדי ערב, אבל כמעט כל המבקרים הקודמים שבילו במקום התענגו גם הם על גרסאות שונות של קרפצ'יו. לצידו לקחנו את המנה הראשונה השנייה שנותרה – מרק אפונה קר שהיה מוצלח ומרענן אך טעמנו כבר גרסאות מוצלחות ממנו למנת אפונה, למשל בעסקית הצהריים המעולה של גי סבואה.

הסרטן, הארטישוקים וגבעות הקצף

לעיקרית שוב הזמנו את כל מה שיש ומזל שהיינו בדיוק ארבעה. לשולחן הופיע סרטן חלוט ומקולף בטעם אלוהי עם כמה כיפות קצף אופנתי שהוסיפו ארומה מעושנות לצד ירקות בטיפול מושלם, נתחי חזה ברווז בצבע אדום עז ששיקמו את האמון שלנו בבשר הזה ונתחי עגל בבישול איטי וממושך שהצליחו לחלץ אנחות אושר מאורית. ציינו לנו בסיפוק שלראשונה מזה זמן, המנות העיקריות הצליחו להיות מפתיעות, יצירתיות וטעימות ממש כמו הראשונות ושמדובר בטבח-על שיודע לבחור נתחים בצורה יוצאת דופן ולהעניק להם טיפול מדוייק ועדין.

ורוד ורוד מעל ירקות מושלמים

הבחירה של חומרי הגלם הטובים בעיר בפרט בכל הנוגע למנות הבשר והדג אינה מפתיעה בהתחשב ברזומה של השף היפני של המסעדה, שעבד בעבר ב-ל'אסטרנס (L'Astrance) הנחשבת, במסעדה היפנית (שטרם ניסינו) אידה וגם יחד עם פייר גרנייה ובהרכב הספקים המובחר: הבשר מגיע מקצב העילית Hugo Desnoyer, בין היתר הודות לקשרים משפחתיים עם אחד מבעלי המסעדה.

ברווז ואספרגוס

באופן מצער אם כי מובן, מחיר חומרי הגלם מפעפע גם לתפריט ומדובר במסעדה יקרה יחסית לביסטרואים דומים. הראשונות תומחרו ב-12 עד 20 יורו והעיקריות ב-20 עד 32 יורו. הקינוחים, העומדים יפה ברף האיכות של המקום, יוסיפו עוד 7 יורו למנה. במבחן הארוחה שלנו, המחיר מוצדק ושווה לחלוטין את החוויה הגסטרונומית. כל שנותר לקוות הוא שהפריזאים יאהבו את המקום כמונו ולא ינטשו אותו כשימשיכו למקום הטרנדי הבא.

(מושיק)

היה גם קינוח: פרחי ביגוניה מעל קצף עדין. מסתתרת למטה: פסיפלורה

מטרו: Grands Boulevards כתובת:

Le Baratin. הלוואי שכל הפריזאים היו שיעתוק של הקהל של לה בראטן

שלום, חזרנו.

אין זמן טוב מזה לחלק בנדיבות את פרטי המסעדה הכי כיפית בפריז של הפריזאים. שמה Le Baratin, היא נמצאת בבלוויל, על התפר שבין הרובע ה-19 ל-20, ואומרים ששם אוכלים השפים הגדולים ביום החופשי שלהם. אנחנו לא באמת יודעים לזהות את איל שני וחיים כהן המקומיים כשהם משילים את הכובעים הלבנים הגבוהים שלהם וטונות הפאסון, אבל רקל, השפית במסעדה הצפופה, השמחה והספונטנית הזאת, מבשלת אוכל צרפתי בסיסי, פשוט בטיפול חכם ומקורי. האוכל שם לא גאוני אלא פשוט, מוצלח מאוד ומעניין. ויכול להיות שזה, ולא גינונים ופינפונים, בדיוק מה שמתחשק לשפים לעשות ביום האחד בשבוע שבו הם לא מנהלים את פלוגות הבישול שלהם.

אז האוכל בלה בראטן טוב, צרפתי וקצת מודרני. אבל מה שהכי שווה שם זאת האווירה. כשאתם מזמינים (וצריך להזמין ללה ברטן) לכו על השעות המאוחרות, תשע וחצי-עשר. אז ממש ממש שמח שם. ואם במקרה אתם שישייה והזמנתם מספיק זמן מראש, נסו לבקש את השולחן העגול, נראה לי שהוא הכי כיפי.

Le Baratin. פריזאים מלאי שמחת חיים ותיאבון

הלוואי שהפריזאי השגרתי ברחוב ברחוב היה שיעתוק של הצרפתים בלה בראטן – עמוסי שיק, מלאי חיים, נחמדים אפילו ונון שאלאנטיים לגמרי, ואוהבים את החיים הטובים, ומבחינתם, החיים הטובים זה פעם בשבוע בלה ברטן.

ארוחה שם יכולה להסתיים במשהו בין 30 ל-40 יורו לאדם, תלוי ביין, ואל תבהלו מהמלצרים, הם רצים והם ממהרים, הם רק נראים כאילו הם לא יודעים מילה אנגלית אבל הם יודעים מצוין, והם רק נראים כאילו אגודת מלצרי פריז הכריחה גם אותם להיות לא נחמדים ללקוחות. זה רק מין הומור פנימי שלהם.

Le Baratin. מנות מצוינות, מעניינות ועשויות היטב

בפעם השניה שהיינו שם וביקשנו להזמין לנו מונית (שכחתי לציין: זה קצת רחוק מהמרכז, אבל שווה להרחיק עד אליה), הבעלים לא תפס תחנת מוניות בטלפון, כמקובל, ושאלתי מאיפה הכי קל לתפוס, שאלה טפשית, כשרחוב בלוויל העמוס למדי ממש ליד, אבל שאלתי. המלצר, שבדיוק התכופף לידי מעל הבר, להגיע למגבת או ליין או להשד יודע מה, אמר לי: אבל זאת הפעם האחרונה! ולא הבנתי על מה אני ננזפת. כשיצאנו החוצה, התברר שהוא התכוון, שזאת הפעם האחרונה שהוא עוזב את משמרתו והולך איתנו עד לרחוב בלוויל ותופס לנו מונית. בקיצור, נחמדות בלתי סבירה במסווה של רטנוניות פריזאית שגרתית. כשרקל יוצאת מהמטבח בשביל אחד מסיבובי השלום-הכל-טעים-לכם שלה, אפשר לראות שהמקום הזה, כולו כוונות טובות וביצועים מצויינים.

Le Baratin
3 rue Jouye Rouve; 20e.
tel: : 01.43.49.39.70

Metro: Pyrénées, Belleville

Le Marsangy. לוח היינות המקומיים, זולים וטובים

אין סיכוי שהיינו בוחרים בו לפי מראהו החיצוני. ולא כי הוא נראה רע, לגמרי לא: הוא קטן, קירותיו מצופים במראות ובלוחות שמלאים בהצעות והיו בו גם כמה סועדים כשנכנסנו. ביסטרו.

חיפשתי מקום לארוחה משפחתית מוצלחת. לא התחשק לנו שום דבר מפונפן או יקר במיוחד וביום גשם כזה גם לא התחשק אפילו להרחיק, חיפשנו מקום שיהיה נעים וטעים, ואם אפשר, גם קצת מיוחד. שיתאים לטעמים שלנו ולזה המפותח אך השמרני מעט יותר משלנו, של הוריו. בגיליון מיוחד שהקדיש מגזין גורמה לפריז כתב אלכסנדר לוברנו סדרת כתבות שהכתירה את הרבעים הנידחים יחסית, תשיעי, עשירי, אחת עשרה, שתיים עשרה היקר והטוב, תשע עשרה ועשרים -  כ"הגדה השמאלית החדשה". תודה אלכ. זה גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב לגבי השכונה שלי (לא שהיו לי הרבה אפשרויות בחירה בזמנו). בכל אחד מהרבעים שעומדים אוטוטו להיות הדבר הבא, המליץ על המסעדות השוות. Le Marsangy אוזכרה שם.

אבל כאמור, היא נראתה נחמדה ודי סתמית מבחוץ, וכמו שתמיד קורה, כשאני אחראית לבחירת המקום – ואיכשהו תמיד אני אחראית לבחירת המקום – אני קצת מוריקה בכניסה. בשביל זה הבאתי את כולנו עד הלום?

כן, לגמרי. ובצדק.

זה היה ביסטרונומיק כמו שביסטרונומיק צריך להיות. בדיוק. קטן, חמים, אישי ומסביר פנים, זול, יצירתי וטעים מאוד.

רביול גדול עם בשר סרטן. Le Marsangy

נתחיל ביין: הדברים האלה שהיו משורבטים על הלוחות היו רשימות של בקבוקי יין לפי איזורים הגידול שלהם.  בקבוקי יין ב-16 יורו, ו-18 ו-20, מחירים מצחיקים. בחרנו אחד מהם, מעמק הלואר, לפי המלצת המלצר, והוא היה מצוין. לא קל להבין ולבחור יין טוב וזול בשל ההיצע הפסיכי פשוט בהיקפו, ומקום שמראש דואג לתפריט שמציע יינות כאלה משדרג את הארוחה עשרות מונים. לאכול טוב זה מצוין, אבל לאכול זול וטוב זה כבר ממש כיף.

Le Marsangy. מבט אל המטבח

הראשונות היו חמודות ומפתיעות: הרביול הגדול עם בשר הסרטן, מנה של פטה כפרי של כבד עם מין קונפיטורה של פירות אדומים, ואפילו נקניק, סתם נקניק, אבל עסיסי וטוב, עם סלט תפוחי אדמה, המאכל המשעמם ביותר בעולם, בעיני, שהצליח להיות כאן חמוד ומעניין בזכות תיבול מיוחד ומקפיץ בחומץ וגם טוסט עם ממרח של פטריות בגבינה היה כיפי.

טרין כפרי עם קונפיטורה של פירות אדומים. Le Marsagny

גם העיקריות היו מצוינות: דג עם ירקות שניקלו בעדינות, שוק טלה של שבע שעות (אוסובוקו בעצם) היתה עשירה ומצוינת, ואפילו ה-rognons שלי עם פסטה ורוטב עדין וטעים, עד שנזכרתי תוך כדי אכילה מהן Rognons.

Rognons בפסטה. מישהו יודע מה זה Rognons? עכשיו אתם אומרים?

רק הקינוחים לא עמדו במפלס אחד עם המנות הראשונות והעיקריות. מרק השוקולד, מנה שלעולם לא אוכל לעמוד בפני שמה המפתה, מוכרחה עוד עבודה שם במטבח הפתוח חלקית, וטארט טאטן היה כיפי בעיני חלקנו (הצודק!).

Le Marsangy

Av. Parmentier 73, 11eme

Tel: 01.47.00.94.25

סגור: שבת בצהרים וראשון

Metro: Parmentier

0

* Rognons זה כליות.

0

[geo_mash_up]

Le Pamphlet

לה פמפלט היא מסעדתו היפה, הנעימה והטעימה עד מאוד של השף אלאן קארר, שנראית שהיא נשענת ובחוכמה על הקרבה שלה לשוק הילדים האדומים. זאת מסעדה בת עשר, שבשנה שעברה עברה מתיחת פנים מוצלחת, ונמצאת בחלק השווה של המארה העילי, ליד רחוב שארלו וברטאן. מניו הצהרים והערב עולה 35 יורו לאדם, מעט יותר מהמקובל למסעדות מזן הביסטרונומיק, אבל יש בה אוכל מעולה, יצירתי ומוקפד, ושילוב של נחמדות יוצאת דופן עם קצת גינונים של פאר ופינוקים.

לפני הראשונה קיבלנו בכוס זכוכית שמנמנה גספצ'ו תפוחי אדמה קריר. לראשונה קיבלנו שתינו סלט ירוק, שהיה שכפול מבלי דעת מוצלח של סלט העגבניות – המנה הכי מוצלחת בהרברט סמואל התל אביבית של רושפלד. העיקריות – כבש ודג, היו עשויות היטב, אך כדרכן של עיקריות מעט פחות מעניינות.

הקינוחים היו נפלאים: כאילו מישהו בחר את הפירות הכי יפים וטעימים בשוק, וסידר אותם על צלחת הגשה, מסביב לגרסה עדכנית של מיל פיי – קרם לימון עדין מופרד בעלי בצק דקיקים מטוגנים. היה מקסים, טעים, טרי לגמרי, מדוקדק ומגוון.

בביקור נוסף, בערב, הראשונות, אחת עם ארנבת ושבלולים חמודים להפליא, והאחר של טאג'ין של קלמארי, מולים ותמנונים זעירים עם פרוסות דקיקות של נקניקיות מרגז; זה נשמע כמו אוכל למיטיבי לכת אם קוראים את התפריט בעיון, אבל אם לא, מדובר פשוט באוכל משובח.

le Pamphlet, 38 Rue Debelleyme, 3^e .01.42.72.39.24‎

Les Bas Fonds

אמא שלי לימדה אותי שפיצה אוכלים בפיצריה וסטייק בסטייקיה. אבל המסעדה הזאת מתעקשת להיות גם וגם. וגם. לכן הופתענו כשאכלנו בה טוב. Les Bas Fonds היא מסעדה ומועדון גם יחד, ויאללה – גם בר יין. משחק המילים שהיא בחרה לשמש לה כשם מעלה על נס דווקא את הסלאמס, אבל גם מדגיש את העולם התחתון שלהם, הדיסקוטק במרתף המסעדה, שפועל בחמישי, שישי ושבת, עם ריקודי שנות השמונים.

הם היו כל כך נחמדים מחד, וכל כך לא מקצועיים, מאידך – פיליפ, הגבר הנחמד בז'קט לקח את כל ההזמנות מכל האורחים והגיש להם את המנות וגם ענה לטלפונים וגם הוציא את הפח וגם שכח לתת לנו תפריטים, שחששנו לגורל המנות שלנו. אבל לא פיליפ הכין אותן, והן היו טובות. העוף היה רך ועסיסי מאוד, ברוטב עדין וטעים, וגם הברוקולי והקישואים בצד נותרו חיוניים אחרי ההקפצה. גם הרוטב של הפסטה בקארי עם שרימפסונים זעירים היתה מצוינת אם כי הפסטה עצמה היתה עשויה מדי, ואת שני אלה אכלנו אחרי קרפצ'ו מצוין ממש, שחלקנו לראשונה. רק פונדנט השוקולד לקינוח, היה לא טוב.

Les Bas Fonds: Les Plats

גם יין הבורדו בשלושה וחצי יורו לכוס היה טוב מאוד, והעובדה שהם היו נחמדים אלי עוד כשרק ישבתי שם לבדי עם מחשב במשך שעתיים על כוס יין, גם היא משחקת לטובתם, כולל הזיתים שנתנו לי  (יש להם חיבור לאינטרנט אבל לזכותי ייאמר שלא ניסיתי אותו).

הדיל הוא כזה: בצהריים יש עסקיות  (formule midi)  של 12-16 יורו. בערב היא גולשת באלגנטיות למסעדות השלושים יורו, כשבערבי הדיסקו, הדיסקו כלול במחיר.

היא לא הטובה מבין מסעדות 30 היורו לארוחה מלאה (זאת, זאת וזאת טובות קצת יותר) אבל היא טובה מספיק, נחמדה לאללה ובטח שווה בארוחת הצהריים הזולה יותר. ויאללה, דיסקו.

לא רחוק משם:

חנות נטולת שם ועמוסת מותגים בשבעים אחוזי הנחה

חנות מוזרה ומעניינת לבגדי צבאות העולם

לה וילרה, בר יין ומסעדה טובה ממש ויקרה יותר באוברקמפף

Le Hide. משפחה מטריארכלית של אוהבי כלבים ואופנה

המסעדה החדשה של השף הייד קובאייאשי, חניך של ז'ואל רובושון ואחרים, נחשבת לביסטרו החם בעיר, ובוודאי לעסקית הטובה ביותר בה ב-29 יורו, צהריים או ערב, לראשונה, עיקרית וקינוח. זה מפתיע, אם כן, כשמגיעים אליה, ומגלים שמדובר במסעדה, שהיא לא רק קטנה ומכילה חמישה-שישה שולחנות, אלא נראה כאילו שכחו לעצב אותה לפני שמיקמו בה את הביסטרו החדש. היא פשוט נטולת עיצוב לחלוטין. מה שאי אפשר לומר על המשפחה הכה יפנית שישבה לידינו, עם שתי בנות ושני בנים שנראו לבושים במיטב פראדה ואנה סואי ובתסרוקות מעולות, ואם המשפחה בראש השולחן בלא פחות מקימונו של ממש.

המלצרית, לעומת זאת, היתה ממש ישראלית, אם הסתחבקות יתר היא תכונה ישראלית. היא בטח לא פריזאית.

המנות הראשונות, בכל אופן, היו מצוינות, מתוכן אני זוכרת בעיקר שבלולים קטנים ושומיים מאוד על טוסטים, מתוקים כל כך שאי אפשר היה לא לאכול אותם בחיבה, סלט שהיה בעיקר עמוס ברוקפור, כבד אווז ואפונה שבנימוס נלחמנו עליו בינינו.

העיקריות נפלו קצת מהראשונות, בעיקר בשל הנטיה של השפים לבשל את הבשר יתר על המידה בעבור התיירים הסתומים. יש איזה מילכוד 22, של חוסר אמון מתגלגל בין התיירים ובין המסעדנים, שמתמצה ברגע שבו המלצרית מחליטה בעבור הסועדים שלא יוכלו לעמוד במדיום רייר. זה היה המצב אצלנו, והסטייק הענק ברוטב החמאתי הגיע מדיום וול למרות שביקשנו אותו לא יותר ממדיום, ואילו הפרוסה העצומה של הטונה האדומה – המנות העיקריות באמת היו עצומות בגדלן – הגיעה בצבע של עוף. גם כשביקשתי שיעשו אותה (כלומר את אחותה) הרבה פחות, קיבלתי טונה נאה פחות ממה שרציתי. או קיי, בפעם הבאה יש להבהיר: טונה ורודה מבפנים וסטייק – לא יותר ממדיום. זה עובד. המנות האחרות, עוף וקוסקוס היו טובות ולא נרשמו לגביהן טענות.

Le Hide

וזה בגלל כמה סיבות:

- הן היו טובות אך לא הותירו רושם בל יימחה.

- הראשונות המעולות מילאו אותנו עד אפס מקום.

- המשפחה היפנית, שהקפידה ללכת כל הזמן לשירותים בתורות. התברר שהאטרקציה המרכזית היא כלב קטן שנמצא שם. ובסוף הערב התברר שזה הכלב של השף. זה נשמע משונה, אבל אחרי שראיתי סטודנטית חמודה עם עכבר מחמד במטרו, כלבלב של השף במסעדה כבר לא עושה לי כלום.

הקינוחים, שבאמת צר המקום כבר מלהכילם, היו מנות מקוריות שבעצם היו צריכות להשאר עוד קצת בשלב הפיתוח, אבל ג'לי של אספרסו הרשימו עמוקות אחד מאיתנו.

היה מוצלח מאוד לפרקים, משונה לפרקים אחרים (השילוב של המלצרית והכלבלב), אבל המנות כה גדולות שאולי אין צורך בלהזמין אותן לכולם, וגם הקינוחים לא ממש מצדיקים הזמנת רביעיה מהם, מה שמוזיל את הארוחה למתחת ל-30 יורו לאדם, שזאת באמת שערורייה במונחים פריזאיים, וזה בהחלט כלום, ושווה לגמרי.

Le Hide, 10 Rue Général Lanrezac, 17eme. 01.45.74.15.81

Metro: Etoile

יוני 08′

מנות מצוינות שאכלתי שם: בריק דה שברה – קרפ צלוי ופריך שעוטף גבינת עזים חמה, מילפיי של טונה אדומה, שיפודי טלה (לא, לא שכונת התקווה, רחוק מזה). לא יקר, מוצלח, נעים, אופנתי ואפילו קצת בריא.

Le Petit Marche. 9, rue de Bearn, 3eme. 01.42.72.06.67

Metro: Chemin Vert, Saint-Paul

les Bouquinistes, 53 Quai des Grands Augustins, 6eme.

Tel. : 01.43.25.45.94

M: Saint-Michel

www.lesbouquinistes.com/fr/bouquinistes/bouquinistes