נתחיל מהסוף. מקרון מוזהב של Lenôtre

תמרצתי את עצמי: אם אסיים לארוז בזמן, תהיה לנו שעה לפני איסוף הילדות מהגנים ולפני טיסת הערב המאוחרת. מתברר ששיטת האסימונים עובדת עלי יופי, אם רק תחליפו אסימונים במקרונים.

ארזתי הכל, בעצמי, אף אחד לא נתן לי שום דבר להעביר, וכן, אני יודעת למה אתם שואלים.

Café des Musées. כתובת אסטרטגית

Café des Musées במארה הוא אחד המקומות שרצוי לזכור אותם, לכל שיטוט במארה. הוא ידוע ועמוס ושווה להזמין אליו מקום, כפי שבאמת עשינו ממש ביציאה מהבית, והבטיחו לנו את השולחן האחרון בדרך לשירותים. תודה באמת.

Café des Musées. מסורתי וכיפי באופן עכשווי ביותר

ברגע שנכנסנו, היכו בנו ריח נהדר ושריקת בשרים על מחבתות ומיד ידעתי: זה מקום לאהוב. זה לא רעיון רע, מתברר, למקם את המטבח מול הכניסה למסעדה. למרות הבטחתם, הושיבו אותנו במקום הכי טוב במסעדה, אחד לפני השולחן העגול שבקצה שתמיד כשאני רואה את שכמותו אני מפנטזת על הארוחה הבאה עתירת החברים במקום, לפני המדרגות שמובילות לקומה האחרת שבה אפשר לשבת, ועם תצפית על אולם המסעדה הלא גדול, על כרזת הפרסומת של תערוכת הבאוהאוס התל אביבי שהוצגה לפני כמה חודשים ב-cité des arts, על הפריזאים שרק ירדו לצהריים (כולל שוקולטייר אחד משובח ביותר מקצה הרחוב, שלפועלו אתוודע ממש בקרוב), ועל התיירות היפניות שזכו בסיום הארוחה לאריגטו מלצרי מסביר פנים ולגמרי לא מתנשא.

הזמנתי את החזיר הורדרד שיצא מהמטבח בצלחות-צלחות עם ירקות בורקים מחמאה, ביניהם גם הכרוב הפרקטלי המשוגע (מנת היום: 13 יורו כולל הראשונה). הוא הזמין בלאנקט דה וו, שזה אוכל ביסטרואים אופייני, שהגיע ברוב טקס אחרי עשרים דקות ובסיר ברזל קטן.

ענפי הטימין מציצים מתחת לפאטה הכפרי. קפה דה מוזה

חזרזיר חזרזיר וירקותיו הוא. קפה דה מוזה

בלאנקט דה וו. קפה דה מוזה, עדיין

אני ניצחתי.

תראו, זה לא הביסטרו הכי טוב בעולם. הפאטה הכפרי שקיבלנו כראשונה היה גס וסותם עורקים כנדרש ממנו, הבגט שהגיע לפניו היה מעולה באופן מפתיע (קטגוריית הלחם במסעדות רבות מופקרת לטובת הבגט במאפייה הקרובה, שהוא לא תמיד הטוב ביותר), בקבוק המים הגיע אחרי שביקשנו מיליון פעם, והבלנקט דה וו היה עדין, אבל קצת משעמם, אם תשאלו אותי.

החזרזיר שלי היה ורוד ודי מוצלח. היין הלבן בשישה יורו לכוס היה נפלא, ועם טעמים של שורשים ואדמה, ואל תשאלו אותי מה שמו, הוא היה מוסקט כלשהו, מ-Cahors, נדמה לי, אבל אני לא מתחייבת על זה; לא לפני טיסה, שהתגלתה בדיעבד כיציאת מצריים מפרכת, לא כולל מן רך שיורד מן השמיים בלי תיאום מראש. והמלצרים היו נחמדים, והיה חם בפנים וזולעף בחוץ, והיה טעים למדי ומסורתי לחלוטין וכל זה בקצה אחד מרחובות הקניות המוצלחים בעיר ודקה מפלאס דה ווז', הפופיק האמיתי של העיר (או אחד מהם), ואם הייתי שואלת את וויניקוט, באותם צהריים גשומים, זה בהחלט היה ביסטרו טוב דיו, וכתובת חשובה לזכור לכל יום קניות במארה.

אולי בגלל שלא היה שום דבר שובה לב בתפריט הקינוחים, אולי בגלל שרציתי עוד כמה דקות ברחובות כאן לפני שאני ממריאה לארץ אחרת, אולי בגלל שכמה פינות רחוב מכאן מחכה סניף של Greard Mulot ועוד כמה פינות אחר כך, סניף של Lenôtre. כך או כך או כך, לא הזמנו קינוח בקפה דה מוזה, ויצאנו לגשם הנדיר.

אנחנו מאוד אוהבים את המקרונים של לדורה, וכבר הספקנו לטעם את אלה של פייר הרמה, אבל באלה של בית לנוטרה, שגסטון, האב המייסד שלו נפטר ממש לא מזמן, יש איזו מוצקות וכבדות שאנחנו מחבבים, ומעדיפים למעשה על פני האווריריות המוחלטת של פייר הרמה. הצבעים לא בהכרח משקפים את הטעמים כנטען בלוחית הזיהוי שבמקרר הזכוכית המאורך, אבל תראו כמה יפה הירוק המוזהב הזה. וגם השוקולד היה נהדר, וכתמיד, גם ההוא עם הקרמל וקצת מלח היה מצוין.

בדיעבד, המקרון האחרון מהתמונה הראשונה, אולי זה בכלל היה פק"ל טיסה, גלגל הצלה נבואי קטן לאמא אחת, שתי ילדות קטנות, טיסת לילה, שביתת פקחים, צ'רטר זול ועיכוב של שש שעות. ואולי זאת היתה מדלית זהב קבוצתית (שאכלתי לבד, אופס).

בף בורגיניון. מהביסטרו מתחת לבית

התחושה המשונה ביציאה מהסרט "ג'ולי וג'וליה", הוא הנינוחות המוחלטת שבה אנחנו פוסעים מהקולנוע אל המטרו. רק כשאנחנו תופסים מקום בעמידה מול אחת הדלתות האוטומטיות של קו 1, אנחנו מבחינים בהעדרו של קריז בלתי נשלט שמדהיר אותך, נניח, לשדוד פוא גרא משולהב בקלוודוס מאיזה ביסטרו מזדמן. שעתיים וקצת של בישול צרפתי, שמתרחש בפריז ובניו יורק – או קיי, קווינס – שתיים מתוך שלוש הערים האהובות עלינו בתבל והמרעיבות אותנו ללא תקנה, ואנחנו חוזרים הביתה בלי לחרוג מהתכניות לאיזה סטייק ותפוחי אדמה מוקרמים, רק כדי להספיק לשחרר את הבייביסיטר לפני המטרו האחרון. הייתכן שמתינות היא השחור החדש?

את "ג'ולי וג'וליה" רקחה נורה אפרון משני סיפורים אמיתיים של גאולה דרך האוכל, דרך המטבחים. ג'וליה צ'יילד היתה אשתו של דיפלומט שהוצב בפריז בשנות החמישים. מתוך אהבה לאוכל ולא פחות מתוך שיעמום, פנתה ללימודי בישול בקורדון בלו, ובסופו של דבר חיברה את אחד מספרי הבישול המשפיעים ביותר באמריקה. היא הפכה למבשרת האמריקאית של הבישול הצרפתי האיטי, האיכותי והחמאתי.

חמישים שנה מאוחר יותר, ג'ולי פאוול היא בשלנית חובבת, העובדת למחייתה בתפקיד משרדי מדכדך בניו יורק שאחרי אסון התאומים. כצפוי, חברותיה המצליחניות מותירות אותה מאחור, ואם לא די בכל אלה, היא ובעלה נאלצים לעזוב את ברוקלין ולעבור לגור מעל פיצריה בקווינס. בייאושה כי רב, היא מחליטה על פרויקט בעל דד ליין ומשמעות: לבשל במשך שנה את 524 המתכונים בספרה האלמותי של ג'וליה צ'יילד. בבלוג שלה היא תיעדה מדי יום את המאמצים, את ההצלחות והכשלונות.

את הסרט ראינו בלה האל, הקניון המכסה על המלכודת התחבורתית המכונה שאטלה. בית הקולנוע, שנקרא – רמז מטרים שלא קלטנו בזמן – "אוריינט אקספרס", היה קטן ודחוס. בין שני הכסאות היחידים הפנויים באולם ישבה אישה חמורת סבר, שקראה לה בספר הקטן שלה בהמתנה מתוחה לתחילת הסרט. כמעט נחרכנו מהבעות אי שביעות הרצון שלה, כשביקשנו ממנה לזוז כסא אחד. חיש מהר התברר גם, שהאולם נהנה מתכונות ייחודיות לאולמות שנמצאים מינוס ארבע קומות מתחת לאדמה, בעיבורה של אחת מתחנות הרכבת הגדולות בעיר: הוא היה טחוב, מחניק, חם מדי, והכי טוב – כל כמה דקות הרעידה אחת הרכבות את כל האולם.

בהתחלה זה הרגיש כמו אפקט משוכלל להמחשת הרעש בדירתם הקווינסית של ג'ולי ובעלה, אבל אחר כך התברר שכניסתה של רכבת לתחנה מזעזעת את האולם הקטן מדי ארבע דקות, גם כשעל המסך מופיעה פריז, בצבעים דהויים ופאר ישן של שנות החמישים. אבל הסרט, ככל סרט נורה אפרוני, היה כיפי ונעים ומצחיק וכתוב טוב ובעל חום אנושי בסיסי, מריל סטריפ כג'וליה צ'יילד היתה מצחיקה ונוגעת ללב, ומהאישה הקפוצה שישבה לידינו, בקעה אחת אחרת, שהתפקעה מצחוק לבדה, דיברה אל המסך בקול רם בשתי השפות, צרפתית ואנגלית, בסבתאיות ג'וליה צ'יילדית עולצת ויודעת-כל.

פול משכנע את ג'וליה למצוא כיוון ולשנות את העולם. טיפה

ג'ולי נחושה בדעתה. וחמושה

ג'ולי מנסה משהו. במאמץ

כה שלא הלכנו לדרוש את הכסף בחזרה, וממילא לדרוש כסף בחזרה בצרפת הוא פרויקט ארוך יותר מחיי המוצר והלקוח גם יחד. זה סרט מתוק ומבעבע, ומריל סטריפ נהדרת כג'וליה צ'יילד הסבתאית מלידה. ועם זאת, למרות כל הניסיונות של ג'ולי ושל ג'וליה לפלט דגים, לחלץ עצמות מברווזים, להשתלט על סרטנים סוררים, אף מנה על המסך לא תופסת אותך בבטן באופן משכנע וחסר רחמים, לא הסול מונייר בתחילתו, לא הברווז הממולא העטוף בבצק שבסופו, ואפילו הבף בורגיניון שניסתה ג'ולי להכין, נשרף פעם אחת יותר מדי. אז נכון, אומר בעלי, זה לא סרט על אוכל. זה סרט על פרויקטים מגלומניים ודבקות דתית בהם, הוא מציע, תכתבי על זה. הנה משהו שאת מבינה בו.

אבל העובדה שסרט שלם על בישול צרפתי לא מעורר את בלוטות הטעם, מציפה שאלה שאנחנו משתדלים להדחיק כבר מזה זמן: מה יש להם, לצרפתים, שהם כבר לא מתלהבים מאוכל הצרפתי שלהם?
יהיה קל מדי להאשים את התיווך האמריקאי בהשטחת הטעמים, באיבוד התשוקה לאוכל. אכן, ג'ולי פאוול סופגת קיתונות של ביקורת על העדר ההבנה האמיתית שלה בבישול. על האישום הזה, אגב, היא עונה: אפשר לחשוב שטענתי אחרת! והנה הבדל אחד מכריע בין האשה האמריקאית לצרפתיה: הכנות הבלתי הכרחית הזאת. מצחיק ומשביע לחזור הביתה מהסרט, ומיד לקרוא את הבלוג והמקורי של ג'ולי פאוול, שמתעד את "פרויקט ג'ולי וג'וליה", כמו גם את הבלוג העכשווי שלה, שמתעד את "פרויקט ג'ולי פאוול הופכת לסלבריטי בזכות עצמה". באותה קלות, אפשר גם למצוא באינטרנט את שיעורי הבישול הטלוויזיוניים המקוריים של ג'וליה צ'יילד, ולהתחיל למרוח חמאה על הכל, כולל על החיים עצמם.

אבל אי אפשר להאשים את האמריקאיות בהכל. מהסרט "דינר ראש", אמריקאי לא פחות, עם קמצוץ של איטלקיות חיונית, שעטנו כאחוזי אמוק למצוא בדחיפות מסעדה שתגיש אוכל כלשהו שיהיה מסעיר ועסיסי כמו זה שראינו על המסך. לא, במקרה הזה, יש אמת בפרסום. הצרפתים התרחקו מהבישול הצרפתי הפול בוקוזי, זה שג'וליה צ'יילד ביקשה להביא לפתחם.

בין שאר החלומות שהצטיידנו בהם בטרם בואנו לצרפת, היה גם אחד בנוגע לרכישה סדורה ויסודית של תורת הבישול הצרפתי, הישר מהמקור. רציתי ללמוד להכין מרק בצל סמיך ועמוק בלי להשקיע בו יום עבודה שלם, להפוך סטייק על המחבת כך שהוא יהיה אדום מספיק ועדיין נימוח ולעיס, ולדעת להכין טארט טטן, טרי וחמצמץ ומקורמל לתפארה.

רצינו ללמוד, אבל אין ממי. בפעם הראשונה שאכלנו רע אצל חברינו הצרפתיים, חשבנו שאנחנו הוזים או שמדובר בטעות דגימה. אבל הבישול המחופף התברר כממצא עקבי למדי.

יש מי שמאשימים את מרד הסטודנטים של 68′, והמגמות לשיחרור האשה שפקדו מאז את צרפת. הסבר כזה קראתי בבלוג של מולי בנטמן, שבמשך חמש השנים שבהן חי בצרפת, הוא נאלץ לאכול בבית לפני ארוחות ערב אצל חברים צרפתיים. בעיני, הנשים כאן לא משוחררות משום עול פרט לעולו של הצלוליטיס, ולמרות זאת, הן יכולות להציע לארוחת ערב קלילה בגט עם חמון ספרדי מהשוק או עוף צלוי שנקנה בשוק במחיר גבוה מעט יותר ממחירו של אותו עוף טרי.

אוכל צרפתי טוב, יש להודות, אנחנו אוכלים כאן בעיקר אצל חברינו הישראליים. אצל הצרפתים אנחנו אוכלים אוכל רע, אוכל מהיר ופיקחי כמו טארטים שמתקתקים בדקות מהבצק המצוין שנמכר בסופר, או אוכל טרי ובלתי מתבשל: גבינות, לחם, ירקות, נקניק. המארחת הממוצעת, גילתה לי ברי ואן דר קאמפ מקומית, נסמכת על הסיוע ההומניטרי שמגישה לה תמיד רשת פיקאר, שמייצרת מנות קפואות לא רעות בכלל וייצוגיות מספיק לאירוח.

הבישול הצרפתי הממושך, כמו הארוחות האינסופיות, נתפסים כאן כמשהו משפחתי, עתיק, כפרי, ישן, שאבד עליו הכלח. אם כבר תתפסו צרפתי בן דורנו טורח על הסירים, הוא עסוק, ככל הנראה, בבישול של משהו בריא, רצוי אורגני, כמו תרד ושקדים במעט לימון וסויה, האנטיתזה המוחלטת לתבשילי מיליון השעות ומיליון הקלוריות המסורתיים.

וכך, למרות שנסעתי לכאן נחושה ללמוד את סודות המטבח הצרפתי, התברר לי, שאי אפשר לקצר טווחים עם מרק בצל, שסטייק מעולה מכינים בקלי קלות רבה מבשר מעולה, ושבתוך סיר הברזל הנכון יקבל כל תבשיל את העומק הצרפתי הנדרש של מאות שנות מסורת.

מה שבסופו של דבר למדנו כאן, הגיע ממטבחים אחרים מאשר אלה של ג'וליה, ג'ולי ופול בוקוז. למדנו להכין מרק עוף תאילנדי עם חלב קוקוס ופטריות, לחתוך דגים נאים לסביצ'ה של יילו טייל, אבוקדו וצ'ילי ובעונת הסיילים – לקנות סירי ברזל איכותיים. ולא, אף לא סופלה זהבהב ואוורירי אחד.

את הנשק הסודי שלנו לחורף, בף בורגיניון משכר ורב טעמים, אנחנו קוטפים, כל פעם מחדש, מתוך מתכון ישן שגזרנו פעם מעיתון "העיר".

* פורסם לראשונה בטור שלי, "מפריזה", במוסף 24 של ידיעות אחרונות.

חיליק גורפינקל מאתגר את הביף בורגיניון הקבוע שלנו בסיפור יפה ומגיר מיצים על הביף בורגיניון ביועזר ומתכון מתווך היטב של זנב שור של פטרישיה וולס, מתוך "אחר".

המלצה טובה היא המלצה שמקורה אמין, שככל הנראה תוכיח את עצמה בשעת השי"ן. המלצה משובחת היא כזאת שכבר לקרוא אותה מעורר ומשביע בו זמנית, כמו ההמלצות של מיכל ניב על מוזיקה, של רון מיברג על פיטר לוגר, של נילי לנדסמן על בגדים (והנה כבר חשפתי את גילי התרבותי. לא נורא, אומרים ששלושים וחמש הוא העשרים וחמש החדש, רק חבל שאני אף פעם לא מצליחה למצוא המלצות משובחות על קרמים נגד קמטים).

בימים האחרונים עברו תחת הסמן של העכבר, ובמקרה אחד אפילו ממש תחת הידיים, פיזית, כמה המלצות שוות. אין כאן ביקורות של מיברג, לצערי. אבל יש כאן צרור של המלצות מפי אנשים שיודעים על מה הם מדברים, המלצות שהן גם מרחיבות ידע על תחום מסוים, המלצות של גזור ושמור, או לכל הפחות המלצות של קרא ופנטז.

1) אלק לובראנו, מבקר האוכל, יקיר האתר, מספק רשימה ממצה, מגירה מיצים, שתשמש אותנו עוד מעט כשיהיה ממש קר ונפסיק עם העניין הזה של האוכל הקליל והאופנתי: המקומות שבהם אפשר להשיג את הסטייק והצ'יפס הכי טובים בפריז. הוא עושה את זה בבלוג המעולה של דיוויד לייבוביץ', והנה קיבלתם עוד המלצה על הדרך. במקום הראשון שעליו הוא ממליץ, ביסטרו פול ברט, היינו, ואכן חלקתי עם נועם, את אחד מנתחי הבשר הכי טובים שאכלתי בפריז, יפהפה, ארגמני, ברמת עשייה מושלמת, ובכמות שהספיקה לשני נהגי משאיות רעבתניים באופן בלתי פריזאי בעליל כפי שהיינו.

2) כתב הגרדיאן ג'ון בראנטון ממליץ על עשרה ביסטרואים זולים וטובים. סימנתי לעצמנו את Le Pre Verre הנודעת וכמובן את שתי המסעדות ברובע ה-12, שגם ברנטון, כמה יפה מצידו, כותב שהוא "הפך לאחרונה לאחד המקומות הכי טרנדיים בפריז". מה שכן, שימו לב, שאולי חוץ משה גלאדין, הנחמד והעליז, שרוב הביסטרואים הם הביסטרונומיק המפורסמים של 30 היורו לארוחה, כלומר ממש לא "מחירים מצחיקים", כפי שטוענים בהפניה לכתבה ב"עכבר עולם".

30 יורו למניו שלם, כמו שכתבתי המון פעמים, הוא מחיר הביסטרונומיק המקובל. במחיר הזה אפשר לאכול היטב, לעתים לאכול מעולה, ולפעמים גם יצירתי ומפתיע. זול ממש, זה לא. לא רק במונחים שקליים, גם מרבית חברינו המקומיים לא אוכלים במקומות כאלה לעתים קרובות מדי.

ארבעה ביסטרואים נוספים מוסיף לרשימה מרק ביטמן מהטיימס, החביב עלינו. באיטינרייר כבר כמה פעמים לא הצלחנו להזמין מקום, אבל אולי אתם תצליחו. אופס, הזמנו. דיווחים בקרוב.

3) קרן אן. כשהעליתי את האתר לראשונה לפני שנה, פינטזתי גם על פס קול שילווה אותו, אם אי אפשר ארומה של קרואסונים, לפחות שיהיו שנסונים. במקום לשבור את הראש ולדחות את היישום הזה להשד יודע מתי, הייתי צריכה פשוט להניח לקרן אן לשורר את כולו, אולי לערוך פנימה איזה יוסי בנאי או אסף אמדורקי או אדית פיאף או ז'אק ברל וקצת Air. (הבלוג של סטרוברי צולל עמוק פנימה לתוך המוזיקה הצרפתית הנוסטלגית, למי שרוצה לשמוע במקביל לאתר בעצמו).

קרן אן, נדמה לי, היא הזמרת היחידה שיש לי את כל הדיסקים שלה. גיליתי אותה בזכות הפרומואים העקשניים שהריץ עליה גל אוחובסקי לפני כמה שנים. אני מתה על כל מה שהיא עושה. הכל. על המוזיקה שלה, עדינה ומרירה ויודעת בהחלט להיות שמחה, אוורירית ובשרנית לפעמים, על הסטייל שלה, שהוא לא איזה ביג דיל, ובדיוק זה מה שמקסים בו, על זה שהיא מדברת עברית ואנגלית וצרפתית, על זה שהיא מדברת בשקט, על זה שהיא מתה על תל אביב, ניו יורק ופריז, ושהמוזיקה שלה נוסעת בין הערים האלה ונשארת בהן מספיק זמן כדי להדביק, ועל איזו צניעות מסוימת, אמיתית, שנדמה לי שיש בה.

וכן, על זה שהיא הגרסה הכי ישראלית לשרלוט גינסברג.

בערימת עיתונים שהביאו חברים טובים שבאו לבקר, מצאתי את הפרויקט המורחב במגזין גלריה (גיליון 5-6) על קרן אן. שם, היא ממליצה על מקומות בפריז. ואלה המקומות שהיא אוהבת (בקיצורי ההמלצות שלה, בשל זכויות יוצרים):

Le derrière, rue des Gravilliers 69
דירה פריסאית שהוסבה למסעדה.

cafe Burq. rue burq 6
שהיה הבר השכונתי שלה במשך שנים, קרן אן עדיין מקליטה באזור ומגיעה לשם מדי פעם.

L'Hotel. rue des Beaux Arts 13
מלון בן 20 חדרים, כל אחד מהם מעוצב אחרת, מסעדה ובר: מטבח מדהים, קינוחים וקוקטיילים יוצאי דופן

מוזיאון גוסטב מורו
הסטודיו של הצייר בן המאה ה-19,
Musee Gustav Moreau, rue de la Rochefoucauld 14

Le Cave des Abesses, rue des Abesses 43
בר ייין, עם מנות קטנות של גבינות ונקניקים לידו. קרן אן ממליצה ללכת על הסנט אסטף או על הקרוז ארמיטז' דה קומבייה.

Le Salon du Pantheon, rue Victor-Cousin 13
בר מסעדה הממוקם מעל הסינמה דו פנתאון, נעים ורגוע.

Hotel du Nord, quai de Jemmapes 102
המסעדה שצמודה למלון המיתולוגי מהסרט הוטל דו נורד, על קנאל סן מרטן. אווירה אופנתית ונעימה, אוכל בינוני (את זה אני אומרת, לא קרן אן).

Pierre Herme, Rue Bonaparte 72
בעיני קרן אן, מעצב הקינוחים החדשני, היצירתי והאמנותי ביותר.

אליסון,
מקום טוב לקניות, שוב באזור אבס.
Allison, ue des Abbesses 38

Design bookstore Artazard, quai de Valmi 83
חנות ספרי אמנות וגלריה עם מבחר גדול של ספרי עיצוב ואמנות.

- – -

השבוע, תופיע קרן אן בסאל פלייל, ביום שלישי, 27.10, עם המופע Lady and the Bird, צמד שהיתה מעורבת בו בתחילת דרכה. אני, לצערי, לא אוכל ללכת, ואצטרך לחכות לפעם הבאה.

טוב, עוד מעט המשך ההמלצות על ההמלצות.

Le Marsangy. לוח היינות המקומיים, זולים וטובים

אין סיכוי שהיינו בוחרים בו לפי מראהו החיצוני. ולא כי הוא נראה רע, לגמרי לא: הוא קטן, קירותיו מצופים במראות ובלוחות שמלאים בהצעות והיו בו גם כמה סועדים כשנכנסנו. ביסטרו.

חיפשתי מקום לארוחה משפחתית מוצלחת. לא התחשק לנו שום דבר מפונפן או יקר במיוחד וביום גשם כזה גם לא התחשק אפילו להרחיק, חיפשנו מקום שיהיה נעים וטעים, ואם אפשר, גם קצת מיוחד. שיתאים לטעמים שלנו ולזה המפותח אך השמרני מעט יותר משלנו, של הוריו. בגיליון מיוחד שהקדיש מגזין גורמה לפריז כתב אלכסנדר לוברנו סדרת כתבות שהכתירה את הרבעים הנידחים יחסית, תשיעי, עשירי, אחת עשרה, שתיים עשרה היקר והטוב, תשע עשרה ועשרים -  כ"הגדה השמאלית החדשה". תודה אלכ. זה גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב לגבי השכונה שלי (לא שהיו לי הרבה אפשרויות בחירה בזמנו). בכל אחד מהרבעים שעומדים אוטוטו להיות הדבר הבא, המליץ על המסעדות השוות. Le Marsangy אוזכרה שם.

אבל כאמור, היא נראתה נחמדה ודי סתמית מבחוץ, וכמו שתמיד קורה, כשאני אחראית לבחירת המקום – ואיכשהו תמיד אני אחראית לבחירת המקום – אני קצת מוריקה בכניסה. בשביל זה הבאתי את כולנו עד הלום?

כן, לגמרי. ובצדק.

זה היה ביסטרונומיק כמו שביסטרונומיק צריך להיות. בדיוק. קטן, חמים, אישי ומסביר פנים, זול, יצירתי וטעים מאוד.

רביול גדול עם בשר סרטן. Le Marsangy

נתחיל ביין: הדברים האלה שהיו משורבטים על הלוחות היו רשימות של בקבוקי יין לפי איזורים הגידול שלהם.  בקבוקי יין ב-16 יורו, ו-18 ו-20, מחירים מצחיקים. בחרנו אחד מהם, מעמק הלואר, לפי המלצת המלצר, והוא היה מצוין. לא קל להבין ולבחור יין טוב וזול בשל ההיצע הפסיכי פשוט בהיקפו, ומקום שמראש דואג לתפריט שמציע יינות כאלה משדרג את הארוחה עשרות מונים. לאכול טוב זה מצוין, אבל לאכול זול וטוב זה כבר ממש כיף.

Le Marsangy. מבט אל המטבח

הראשונות היו חמודות ומפתיעות: הרביול הגדול עם בשר הסרטן, מנה של פטה כפרי של כבד עם מין קונפיטורה של פירות אדומים, ואפילו נקניק, סתם נקניק, אבל עסיסי וטוב, עם סלט תפוחי אדמה, המאכל המשעמם ביותר בעולם, בעיני, שהצליח להיות כאן חמוד ומעניין בזכות תיבול מיוחד ומקפיץ בחומץ וגם טוסט עם ממרח של פטריות בגבינה היה כיפי.

טרין כפרי עם קונפיטורה של פירות אדומים. Le Marsagny

גם העיקריות היו מצוינות: דג עם ירקות שניקלו בעדינות, שוק טלה של שבע שעות (אוסובוקו בעצם) היתה עשירה ומצוינת, ואפילו ה-rognons שלי עם פסטה ורוטב עדין וטעים, עד שנזכרתי תוך כדי אכילה מהן Rognons.

Rognons בפסטה. מישהו יודע מה זה Rognons? עכשיו אתם אומרים?

רק הקינוחים לא עמדו במפלס אחד עם המנות הראשונות והעיקריות. מרק השוקולד, מנה שלעולם לא אוכל לעמוד בפני שמה המפתה, מוכרחה עוד עבודה שם במטבח הפתוח חלקית, וטארט טאטן היה כיפי בעיני חלקנו (הצודק!).

Le Marsangy

Av. Parmentier 73, 11eme

Tel: 01.47.00.94.25

סגור: שבת בצהרים וראשון

Metro: Parmentier

0

* Rognons זה כליות.

0

[geo_mash_up]

אבל המוזיקה טובה, העיצוב מסורתי, הסועדים האחרים נאים בעיני, והכי הכי חשוב וסיבת הקיום:

מוס השוקולד. כשמזמינים מוס שוקולד מקבלים קערה, נניח בגודל של סיר הפירה בליל הסדר. המלצרית מניחה את הדבר המפחיד והמפתה הזה, עם המוס הדביק והסמיך והכהה, כמו שאני אוהבת, עם צלחת לעצמנו וכף הגשה בממדים צבאיים כמעט, ומודיעה שהיא חוזרת עוד חמש דקות.

עזבו את זרם התודעה של המאבקים הפנימיים שהתחוללו בי במהלך חמש הדקות האלה, ונסו בעצמכם. רק כדי לחסוך לכם צרבת, אומר ששלוש כפות גדושות מהדבר הנהדר הזה, מספיקות לשניים, ויכול להיות שאפילו הן היו קצת יותר מדי.

Chez Janou, 2, rue Roger Verlomme, 3eme. 01.42.72.28.41

Metro: Chemin-Vert, Bréguet – Sabin, Bastille

פתוח כל השבוע, צהרים וערב

רשימת המסעדות השוות של פריזאית

Aux Lyonnais

או ליונז היה ביסטרו פריזאי עתיק יומין, מ-1890, שהגיש אוכל מאזור ליון. עד שהגיע אלאן דוכאס, השף ואמפריית האוכל, קנה אותו, שכר אנשים שצחצחו אותו וחידשו אותו, והפך אותו למקום אופנתי, שבו אפשר לאכול את האוכל של ליון בטוויסט אופנתי, ולטעום ממגע הזהב של דוכאס במקום בכמה מאות יורו, בכמה עשרות. לא רע.

Aux Lyonnais

המסעדה מאוד יפה, כי אין שילוב מוצלח יותר ממסורתיות מצוחצחת ומהוקצעת. לא בדקתי את אלה של הגברים, אבל בשירותי הנשים ביליתי אי אלו דקות של התפעלות מהעיצוב ומהיופי. לפי הספר, גם לפי הספר של אלכסנדר לוברנו, זה מקום מאוד מוצלח. הכל עשוי ממוצרים אזוריים משובחים, התפריט עשיר במאכלים כפריים, עשירים בתורם בשומנים, המלצרים יודעים אנגלית, ויש כל מיני הגנבות מודרניות בתוך המאכלים המסורתיים שמכינים אותם בהקפדה גדולה. בפועל, היה מוצלח, לא נכחיש זאת, אבל מעט קריר מדי, אולי כמו שמסעדה שהבעלים שלה יושב ומביט ממעל בה ובמסעדותיו האחרות ולא משקיף בחרדה לדלת, לבדוק אם מגיעים היום לקוחות ואיך היה להם. יש עסקית בשלושים יורו לאדם, אבל לא מצאנו בה דברים שרצינו, מכיוון שחלק מהבישול המסורתי הכפרי עשיר בחלקים פנימיים שמאתגרים את תפיסות האסתטיקה שלנו. צלופחים וארנבות – בפעם האחרת. מה אספר לילדיי. גם ככה לא נעים כל העניין הזה עם הברל'ה, שהוא גם חבר וגם מנה טעימה בשום, חמאה ותבלינים.

Aux Lyonnais

הלחם היה מצוין, הכלים יפים, ההגשה מדויקת. הייתי שמחה לבשר שמרק החסה הירוק והסמיך מאוד המעוטר במעט שמנת, הוא גם טעים, אלא שהוא לא היה. טוב ממנו היה הבריוש שבתוכו נאפה נקניק (cervelas pistache) ששחה ברוטב נהדר, שהמלצרית אמרה שהוא פורט שצומצם מאוד ותו לא. וגם pot de cuisiner, גרסה בוהקת משומן של בשר ופטה יחד, על פרוסות קלויות של לחם עבה, שהיה באמת גם כפרי, גם טעים מאוד וגם הזמנה פתוחה ומיידית לצינתור לבבי. דבקנו במסורת החדשה שייסדנו, לפיה אנחנו לוקחים שלוש ראשונות ועיקרית אחת (מומלץ בחום. ממילא ראשונות טעימות ומעניינות יותר, וממילא אנחנו אוכלים יותר מדי), חלקנו חזה עגל שהיה טעים, עשוי באופן מיוחד, פרוס לשכבות של בשר ושומן שנצלו יחד ונחרכו מלמעלה. היין ששתיתי, משהו מ-Gevrey (הוא עבד מהר, ושמו האמיתי היה ארוך מכדי לזכור) היה באמת נהדר, ואכן עלה 14 יורו לכוס. הוא היה היקר ביותר ברשימת היינות שעל הלוח.

Aux Lyonnais

אני מאוד נהניתי מהיין, מהפוט דה קוויזינה ומהקינוח הנפלא, Fraisier – שוב, אותו טריק של שילוב מרכיבים שונים בתוך צנצנת זכוכית: עוגה וקרם ירקרק ותותים וסירופ של תותים שנמסך מעל. גם הסופלה שהוזמן באחד השולחנות האחרים נראה כמו מנה שהייתי שמחה לקפוץ לתוכה ראש. אבל מ' טוען שקינוחים בפריז זה לא חוכמה.

Aux Lyonnais

עם היין היקר, ועוד כוס אחת זולה יותר ב-8 יורו, שלוש ראשונה, עיקרית אחת והפרזייר הנהדר, שילמנו 91 יורו. במחיר הזה, הייתי צריכה לקפוץ עוד פעם אחת לשירותים היפים.

Aux Lyonnais

Aux Lyonnais. 32, rue Saint-Marc, 2eme. 01.42.96.65.04

סגור בשבת בצהרים, בראשון ובשני.

Les Bas Fonds

אמא שלי לימדה אותי שפיצה אוכלים בפיצריה וסטייק בסטייקיה. אבל המסעדה הזאת מתעקשת להיות גם וגם. וגם. לכן הופתענו כשאכלנו בה טוב. Les Bas Fonds היא מסעדה ומועדון גם יחד, ויאללה – גם בר יין. משחק המילים שהיא בחרה לשמש לה כשם מעלה על נס דווקא את הסלאמס, אבל גם מדגיש את העולם התחתון שלהם, הדיסקוטק במרתף המסעדה, שפועל בחמישי, שישי ושבת, עם ריקודי שנות השמונים.

הם היו כל כך נחמדים מחד, וכל כך לא מקצועיים, מאידך – פיליפ, הגבר הנחמד בז'קט לקח את כל ההזמנות מכל האורחים והגיש להם את המנות וגם ענה לטלפונים וגם הוציא את הפח וגם שכח לתת לנו תפריטים, שחששנו לגורל המנות שלנו. אבל לא פיליפ הכין אותן, והן היו טובות. העוף היה רך ועסיסי מאוד, ברוטב עדין וטעים, וגם הברוקולי והקישואים בצד נותרו חיוניים אחרי ההקפצה. גם הרוטב של הפסטה בקארי עם שרימפסונים זעירים היתה מצוינת אם כי הפסטה עצמה היתה עשויה מדי, ואת שני אלה אכלנו אחרי קרפצ'ו מצוין ממש, שחלקנו לראשונה. רק פונדנט השוקולד לקינוח, היה לא טוב.

Les Bas Fonds: Les Plats

גם יין הבורדו בשלושה וחצי יורו לכוס היה טוב מאוד, והעובדה שהם היו נחמדים אלי עוד כשרק ישבתי שם לבדי עם מחשב במשך שעתיים על כוס יין, גם היא משחקת לטובתם, כולל הזיתים שנתנו לי  (יש להם חיבור לאינטרנט אבל לזכותי ייאמר שלא ניסיתי אותו).

הדיל הוא כזה: בצהריים יש עסקיות  (formule midi)  של 12-16 יורו. בערב היא גולשת באלגנטיות למסעדות השלושים יורו, כשבערבי הדיסקו, הדיסקו כלול במחיר.

היא לא הטובה מבין מסעדות 30 היורו לארוחה מלאה (זאת, זאת וזאת טובות קצת יותר) אבל היא טובה מספיק, נחמדה לאללה ובטח שווה בארוחת הצהריים הזולה יותר. ויאללה, דיסקו.

לא רחוק משם:

חנות נטולת שם ועמוסת מותגים בשבעים אחוזי הנחה

חנות מוזרה ומעניינת לבגדי צבאות העולם

לה וילרה, בר יין ומסעדה טובה ממש ויקרה יותר באוברקמפף

mon ami pierre

גילוי הביסטרו הזה שמור לחמי וחמותי, שבאים לבקר אותנו כאן מספיק כדי לאמץ מקום קבוע משלהם. באזור האהוב עלי ברובע ה-11, ליד Faubourg St. Antoine,  Square Trousseau ו-rue Charron המוצלחים, יש רחובצ'יק שחבל לפספס, רחוב יד הזהב, Rue de la Main D'or. יש בו תיאטרון קטן, וחנות יפהפיה של מרצפות שעושה חשק להחליף את הגרניט פורצלן במשהו יותר מיוחד וגם את הביסטרו הזה, הביסטרואי כל כך וידידותי למשתמש, של החבר שלי פייר. 

mon ami pierre

זה מקום קטן, שכונתי במופגן, שלפי הבעלים העגול והחייכן שלו, נראה שאפשר היה למצוא אותו בדרום צרפת. זה בדיוק מה שאני אוהבת במקומות האלה, ברחובות הקטנים והמרוחקים חמש דקות הליכה מהמרכז.

האוכל שם טעים, אכלתי שם איזה סטייק לימוזין משובח שלא עושה מעצמו עניין, וההוא שממול לקח איזו מנת יום מוזרה עם מאגרה דה קאנאר על ספגטי, משהו שמזכיר את מנת הדגל של ספר הבישול של חיים כהן, מנה מקושקשת וטעימה. 

באמצע הערב הגיע אקורדיוניסט לחמם את האווירה, ואמנם רק הבעלים ריחף במלוא גודלו בחלל המסעדה, אבל מתברר שבצרפתית נגינת אקורדיון היא עניין פיוטי ונעים יותר מזאת הישראלית, ותמיד מצחיק לשמוע איך לא משנה איפה תלחץ על אקורדיון, בסוף ייצא ממנו "הבה נגילה". היה כיף לגמרי, ועם כוס יין אחת זה עלה משהו כמו שלושים יורו.  

L'Ami Pierre, 5, rue de la Main d'Or. 01.47.00.17.35

פתוח: ב'-שבת צהריים וערב. 

Métro: Ledru_rollin, Faidherbe-Chaligny

chez-la-vieille

בעקבות המלצה של אלכסנדר לוברנו, הגענו למסעדה הזאת, שנמצאת דקות מהלובר. תפריט הצהריים של 26 יורו כולל ראשונה, עיקרית וקינוח. Chez La Vieille היא אכן מתוקה ומאוד מסורתית.

Chez-La-Vieille

הראשונות והקינוחים היו קצת מאכזבות, אבל העיקריות היו מצוינות: הסטייק שלי היה מעולה וגם ענק, אבל הרוטב שלו היה מסוג הרטבים שאי אפשר להפסיק לצלול לתוכם, וגם הדג שממול היה מצוין ושחה ברוטב ממכר. זה מין פונדק דרכים קטן ואינטימי בלב פריז, ונדמה לי שהוא עשוי להיות סיום  נהדר ועשיר לסיור מעמיק בלובר. 

Chez La Vieille, 1 rue Bailleul, 1ere. 01.42.60.15.78. 

Metro: Pont-Neuf or Louvre-Rivoli

לא רחוק משם: הלובר

Cote Bergamote

עם עסקית של עיקרית מוצלחת וקלה ומעניינת קצת וסלט ב-12 יורו, קוט דה רון מוצלח ביחס לזה שמוגש לרוב בכוסות, והכי משמח: קפה טוב. ממש מוצלח. וזה עוד כשלא סופרים את מקל השוקולד ולרונה שמגיע איתו.

Cote Bergamote

Cote Bergamote, 8, rue Montfaucon, 6^e. 01.43.26.50.56 

M: mabillon