מה מסתתר מאחורי וילון מספר שלוש? רשימת מטלות ברחוב מזא"ה

1. למצוא שולחן טוב בתולעת ספרים החדשה, במזא"ה 7.

יש שם קפה טוב, מוזיקה נעימה ברקע, אור נהדר. ויש כמובן את חנות הספרים, למקרה שצריך להביא למישהו מתנה באמצע היום, (למשל, אסופת ציורים אירוטיים של פיקאסו, בכריכה קשה קשורה בסרט) או סתם לשוטט ביניהם, בהפסקות מהעבודה שלשמה הגעת עד הלום.

הכל טוב ויפה, שני חדרים שונים לבחור ביניהם, המנורות הן גרסה מעוצבת של ההיא של דודו גבע שמדברת עם הקקטוס, ולא שומרים שם באדיקות על מדיניות האין חיוכים שהנהיג סניף האם ליד כיכר רבין. יש חיבור מהיר לרשת, ולמעלה מזה – משהו באוויר גרם לי ללחוץ על הכפתור שמנתק את המחשב ממנה ולצלול פנימה, לתוך הטקסט, המשפטים, השורות, המילים, הרווחים ביניהם. עד שעל הכסא שבשולחן הסמוך נחתה אשה, שחררה את הכלב שאיתה, הניחה על השולחן ערמת מכובדת של דפים זקופי אזני חמור, ואמרה, בלי שהיות, לאשה שהמתינה לה: זה לא טוב. הספר פשוט לא טוב. ונימקה.

תולעת ספרים החדשה. והיפה, והמוארת, שבשולחנותיה מתקיימות שיחות מעניינות. מדי

רשימה ארוכה של נימוקים ודוגמאות היתה לה, חלקם נשמעו הגיוניים מאוד, חלקם מהסוג שלא ניתן לסתור, ואם ככה, גם מהסוג אי אפשר להוכיח. היו לה גם הערות קונקרטיות והצעות לשיפור, והיא גם כיבדה את עמדותיה של המחברת באשר לבחירותיה הראשוניות. היא רק אמרה לה: זה פשוט לא עובד.

זה פשוט לא עובד. כשבחור אחד נכנס וחיפש שקע למחשב שלו, הזדרזתי לתרום לו את זה שליד השולחן שלי, בתנאי שיש שולחן אחר פנוי, בחדר השני. דווקא היה, אישרה המלצרית. והחדר השני הוא אפילו עוד יותר רוחץ באור מהחדר הראשון. אלא שהשולחן היחיד שהיה פנוי בו, היה צמוד לזה של חברה, מכרה, לא די קרובה כדי להשתתף בפגישה העבודה שלה, ולא מספיק רחוקה כך שיהיה לי נעים לצותת לה.

2. ללמוד לצלם במצלמה החדשה שלי.

מחליטה הכל בעצמה. המצלמה החדשה שלי מוסיפה זהרורים לרחוב מזא'"ה

ואני יודעת שמצלמה של טלפון היא לא מצלמה. אבל כל מצלמה רצינית יותר לא תיכנס לתיק חיי היום יום, ועם הסלולרית הקודמת הצליח לי לא רע בכלל. נכון, זה היה באור האירופאי מסביר הפנים. אמת, זה היה בפריז, שהפוטוגניות שלה שופעת נדיבות. אז עומדות לזכותה נסיבות מקלות, למצלמה הסלולרית החדשה שלי. אבל אנא, שתואיל להשאיר גם לי איזו אפשרות בחירה. בינתיים אני בוחרת בין התמונות השונות שהיא מפיקה מאליה, בכל פעם שורפת חלקים אחרים של התמונה, ומקבלת בברכה ובלית ברירה את ההחלטות המעניינות שהיא עושה, כשהיא מעבדת את התמונה כחלק מתהליך הצילום, קוטעת איברים למצולמים, מכפילה את תנועותיהם או מפרקת את האור לנמשי שמש אווריריים.

3. למצוא אפליקציה נוחה לארגון רשימת המטלות שלי.

בינתיים, בדרך, מצאתי את זאת. חינמית.

ולא תגידו שהממשק סתם יפה. יש גם חלונות שנפתחים במקביל

איך הם השיגו? אצלנו צריך להתקשר בשבע בבוקר ואולי מקבלים תור לשמונה בערב

חבל. יש מכבסה שני בתים קדימה, מהצד השני של הכביש

וקובי. כמובן. איך שכחתי. אבל מה בעצם צריך מקובי?

3א. למצוא מישהו שיבצע את המטלות שלי.

עדכון:

4. לכתוב נכון את שמות הרחובות.

רחוב מזא"ה נקרא על שם הרב, הסופר והעסקן הציוני יעקב מזא"ה, ששם משפחתו הוא קיצור של "מזרע אהרון הכהן". תודה, איילת.

עושה חשק לקבוע משהו. Le Train Bleu

מזל שהיתה לנו פגישה באזור.

דווקא בניתי על המקום הזה לחגיגת יומולדת ילדותית אחת או אחרת, כי אם אפשר לדעת עליו דבר אחד מראש, זה שהוא חגיגי. אבל המחירים הגבוהים הרתיעו אותי, כמו גם הניסיון: מקומות שהם יפים עד כדי כך, במיוחד כאלה שחוסים בצל כנפי ההיסטוריה, נוטים לדהור לכיוון הממוצע על ידי הגשת אוכל בינוני עד רע מאוד. יש לנו ניסיון בינוני מינוס עם Bofinger המהוללת, ואפילו עם Le Vaudeville, שאמורה אמנם להשתייך לרשת Flo, אבל לוברנו טען שהיא בכל זאת טובה. גם שם, לא שהיה גרוע, אבל ממש גם לא היה טוב. גם לגבי Le Train Bleu, המסעדה-בר-קפה-בראסרי-מה לא שבגאר דה ליון, טען לוברנו שהאוכל אמנם יקר מאוד, אבל הוא טוב, ושהדקור שווה את היוקר.

אני, אגב, מסכימה עם זה. אולי לא לשלם עשרה יורו לכוס מיץ גזר ב-George היפהפיה בקומה השישית של מרכז פומפידו, אבל האווירה משנה, ושווה את הכסף. הגבול שלי הוא לאכול גרוע ויקר. אבל אני מוכנה בהחלט לשלם היטב עם אוכל סביר במקום יפהפה.

עזבו עקרונות. היתה לנו פגישה, והיה לנו קצת מהבוקר הקפוא הזה, ונזכרתי שבגאר דה ליון נמצאת Le Train Bleu.

גאר דה ליון. אחת הרכבות מכאן מביאה לפול בוקוז

תחנות רכבת פועלות עליי בדרכים סותרות: הן מרחיבות את הריאות וצובטות את הלב. שהרי תמיד יש בהן פוטנציאל לנסיעה, לגילוי  מקומות חדשים, ובתוך הפוטנציאל הזה טמון גם זרע הפרידה. גאר דה ליון לא שונה, והאמת שאפילו כשמגיעים אליה במטרו, הדוכן לממכר מאפים שם, Bon Journee, מפזר שם ריחות מסחררים של קרואסון שוקולד.

כשעולים במדרגות, לכניסה הראשית של המסעדה-בר-בראסרי-מה לא, אפשר להרכין מבט ולהציץ לנעשה במטבח. זה לא מראה מבטיח.  אבל למי אכפת מהקרואסונים שדרך החלון המאובק נראים עבשים, מתגלגלים על איזה מגש מתכת. ברגע שנכנסים פנימה, והנברשות וציורי הקיר, ומחיצות העץ וריפודי העור, וברזולי הנחושת, והמלצרים המחולפים, כל הבל אפוק הזה מתאגד כדי לתת לך את התחושה שמשהו מיוחד יכול לקרות עכשיו. פעם ביום מוכרח להתארגן לו רגע כזה, שמשהו מיוחד יכול לקרות בו.

המלצרים עסוקים בשלהם, והתפריט ב גוני ויקר באופן שערורייתי, אבל למרבה ההפתעה, השוקו (בשמונה יורו, נו) היה כוס ריקה עם קנקן של חלב חם וקנקן של שוקולד מומס, הקפה היה בסדר, והמאפים היו כמו שצריך.

שוקולד חם, הפוך ושלושה מיני-מאפים. 19 יורו. שווה

אבל מה שהיה הכי מגניב, מרענן ומפתיע, היה המסביב:

אני מחבבת את הרובע שלי. מבט החוצה

ומלצרים בחליפות. Le Train Bleu

גם אנחנו באצילים. אחד מציורי הקיר ב-Le Train Bleu

בהתחלה חשבתי שכולם מסביב בדרך לאנשהו, עם מזוודות על גלגלים או תיקי גב. אבל לאט לאט (וליתר דיוק – בדרך לשירותים) התחוור, שהטראן בלו, בשעות הבוקר, הוא מה שהיה לי מטילדה בישראל, או מלון מנדרין, עם הספגטי המוקרם שלו והקפה ההפוך בכוס זכוכית גבוהה (אבל בשלושה צבעים, הלו!): מקום טוב באמצע, נוח לפגישות וידידותי לאדם העובד מחוץ לביתו. במה שהם קוראים "בר", ועוד "ביג בן בר" יש כורסאות עמוקות מרופדות בעור בורדו, לחוץ פנימה בכפתורים עגולים, והן כולן, כמה מפתיע לגלות, מאויישות באנשים עם  לפטופים. וחשבון הוצאות, אני מניחה. למרות שאם באמת אפשר לשבת על קפה בארבעה וחצי יורו כל הבוקר, אפילו לא מוכרחים תומך נדיב בשביל זה.

לידינו ישב עיתונאי חמוד וריאיין מישהו שנראה כמו מנהיג מקומי, קטן, עם חיוך טוב, וסנדלים וגרביים. ופתאום הצטערתי שאין לי יותר מדי פגישות עבודה לקבוע, כי אני די משוכנעת שלפגישות עבודה שם הייתי מגיעה ממש בשמחה (וגם בזמן. כשנוסעים במטרו אף פעם לא נתקעים בלי כרטיסי חניה).

0

שמש מוחלטת על הסן. מראה מפונט מארי

אין מעשה רומנטי יותר מלשריין מבעוד מועד בייביסיטר לאחד מימי סוף השבוע. התערוכה של דיוויד לה שאפל, שהסתיימה ביום האחרון של מאי, סיפקה לנו את התמריץ והדד ליין.

אה, רומנטי קצת יותר זה לארגן גם שמש נהדרת, שתתמיד לאורך כל היום הזה.

השמש והצהריים שהגיעו עד שיצאנו מהבית, שלחו אותנו למצוא אוכל תחילה. זה לא עניין של מה בכך, בסופשבוע ארוך שהוציא את כולם לרחובות, באחד האזורים המתויירים ביותר בעיר. במקום מלכודות תיירים, הצלחנו למצוא, ברו דופין סושיה די מצוינת ואפילו זולה (33 יורו לכל מה שתראו למטה ולקנקן של יין לבן וקליל).

Bo Bun. קל, טרי מאוד ומצויין

סושי מפורק לגורמיו

וגם סושי רגיל. טונה ואבוקדו, כרגיל

המבנה של מוזיאון הכסף הוא באמת מפגן של כסף ישן, והעבודות השחצניות, מלאות ההומור, הסלבריטיז, העירום הבוטה, הרעיונות השטחיים אך המשעשעים של לה שאפל התריסו יפה כנגד הפאר הישן והזנוח, אבל כמובן שנהנו גם מזוהרו, במידה שמזכירה את התערוכה המעולה של ג'ף קונס בוורסאי (קצת פחות פאר, קצת פחות גיבוש אמנותי, אבל קרוב יותר לעיר והרבה יותר ציצים).

פורנו ותאונות של מכוניות וקהל מגניב. התערוכה של לה שאפל

אף פעם לא ראיתי חנות מוזיאון הומה כל כך, אף פעם לא ראיתי פוסטרים שנמכרים בחנות של כל כך הרבה עבודות שלא הוצגו בתערוכה עצמה.

ואלה הרגליים של דבורה, על הפוסטר שהיה תלוי בחוץ

הרחובות מסביב מתוקים כל כך, רו מזרין ורו דה בוסי, יפים מלאי היסטוריה והומים תיירים, אבל אחרי שהפסקנו את החרם על תיירים (בכל זאת, עוד מעט מגיע אוגוסט, אנחנו צריכים להתחסן), זה נעים וכיף להמר על כל השפות האלה שסביבנו. אגב, שמענו גם הרבה צרפתית. יכול להיות שיש עכשיו צ'רטרים זולים מישראל?

רו בונפרטה. נצמדנו לאחת הקבוצות המודרכות שעמדה בשעריו הנעולים של הבוזאר, בית הספר הגבוה לאמנות של פריז. היא אמרה להם ככה: היום סגור, אבל מאוד כדאי שתמצאו במשך השבוע זמן להכנס פנימה. אפילו בנון שאלאנטיות, כאילו שאתם לומדים כאן. כי חוץ מהארכיטקטורה של המקום, והאווירה והסטודנטים שיום אחד בוודאי יהיו משהו, כשפונים בין בנייני המוסד הזה ימינה, מתגלית חורשה קטנה, ככה, באמצע פריז.

זה נשמע כל כך מופרך, שחשבתי שלא הבנתי טוב. אבל תודות לגוגל ולתמונת הלוויין שהוא מספק, מתברר שבהחלט: חורשה קטנה באמצע הגדה השמאלית. אז בפעם הבאה שאתם בסביבה: רו בונפרטה, מול רו בוזאר. ובפעם הבאה, לעומת זאת, כשאתם משתזפים על הגג בעירום או סוגרים מרפסת, קחו בחשבון את היעילות של גוגל.

הבייביסיטר דיווחה שהילדות אספו עלים, התחברו עם ילדות חדשות בגינה, ושבו הביתה הרוגות מעייפות, ואנחנו התכוונו להתחיל לחזור. זאת לא אשמתנו שבדרך נתקלנו בסניף הגדה השמאלית של Ladurée, אביר המקרונים והדקור המצוייץ. הסניף המרכזי והראשון, בשאנז אליזה, מאפשר להעביר שעה של אצילות צרפתית של מאה חמישים שנה אחורנית. לעומתו, הסניף ברחוב בונפרטה מכניס לשעה קלה של קולוניאליזם כהלכתו. הקירות מצויירים בציורי טבע, התקרות מחופות ביריעות בד לבן, הכורסאות הן גרסה מצופה עור של כסא נוח, המלצרים בחליפות, מסביב מדברים במבטאים משוייפים בשלל שפות, כולם מצלמים את עצמם ואת העוגות ואת הקירות. המחירים בהתאם,  פסיכיים. השוקו החם טוב כמעט כמו זה של אנג'לינה, העוגות נהדרות, ואני מתה על כלי הכסף האלה. עם קפה קטן, זה יוצא 17 וקצת יורו, ולמרות זאת, עוד נשוב.

Laduree, רחוב בונפרטה. בכל זאת היו יתרונות לקולוניאליזם

Laduree. צר לי, זה אכן מעולה כמו שזה נראה

אם לא היינו מקפידים לבזבז את כל כספנו על השמנה איכותית ושמירטוף ממקור איכותי לא פחות, אולי הייתי יכולה לקנות משהו בחנות המקסימה שמול להדורה: Simrane היא חנות של בדי כותנה מודפסים בטכניקה הודית, שמהם עושים צעיפים רכים ויפים, קימונו (יש לי עוד מעט יומולדת!) וגם טוניקות, או סתם בדים לעשות מהם מה שתרצו. מארבעים לצעיף ואילך.

אדום על כחול

ירוק על צהוב

צבעוני על כחול

ואז, כשחשבנו שבאמת כבר נגמר יום הכיף, ורק שמענו איזו להקת רחוב מנגנת למרגלות הכנסיה של סן ז'רמן דה פרה.

סוג של דיקסי עליז. מול הסן ז'רמן דה פרה

גילינו שכל התנועה נעצרה. לא לכבודנו, עם כל הכבוד. (שימו לב! וידאו ראשון בפריזאית).

0

אולה!

- – -

וקישורי רולרבליידס.

]]> http://parisait.com/2009/11/10/rivegauche1/feed/ 10 48.8557358 2.3401544 http://parisait.com/2009/01/19/rose-bakery/ http://parisait.com/2009/01/19/rose-bakery/#comments Mon, 19 Jan 2009 07:00:38 +0000 כנרת http://parisait.com/?p=2277

Rose Bakery. הלחם של פואז'רן

אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אפילו ברומא, על מסעדותיה המצוינות והאוכל האיטלקי שהוא-הוא האהוב עלי מכל, אפילו שם, אחרי חמישה לילות של פסטה מכל הסוגים, הגיע הרגע שבו התחשק לי לאכול משהו אחר, ולו כדי לאוורר קצת את החך.

בפריז, במקרה שיתחשק לכם לאכול משהו אחר, במקרה שאתם סובלים מצמחונות או סתם במקרה שתאמצו את המלצותיי החמות לבלות יום שופינג או לכל הפחות ווינדו שופינג באזור Haut Marais, חפשו את Rose Bakery הנודעת. לולא הייתי יודעת שהיא בריטית (ממוצא דרום אפריקאי בכלל), רוז קרריני, ורק נשואה לצרפתי, הייתי מהמרת שבית הקפה שלה הוא דווקא בהשראה  סן פרנסיסקואית. בכל אופן, קהיליית הנובו-פריזאים, כלומר האמריקאים והבריטים שחיים בפריז, מתים על שני סניפיו של רוז בייקרי בפריז, הראשון ברובע התשיעי והשני ברובע השלישי (לא להתבלבל במספרים, הפרטים המלאים, כרגיל, כאן למטה). וקהילת הבשלנים אוהבי הבישול החלקי של הירקות, מתמוגגים מספר הבישול המעט סגפני שלה.

רחוב Debelleyme. אפשר להתחיל להתאמן, ההכתבה בקרוב

אנחנו ביקרנו אתמול בסניף ברחוב Debelleyme, הסמוך לרחובות שארלו וברטאן ופואטו, הרחובות שבהם אפשר לצוד את האנשים המסוגננים ביותר בעיר, לטעמי. המדובר בבית קפה (עם קפה! הפוך! לא רע בכלל!), אורגני, עם מוצרים ממקורות של סחר הוגן וכל זה, עם ארגזי ירקות בכניסה וללא שם על הדלת, עם שרשרת מטבח שנמשכת לכל אורכו של המקום הצר ומלצרים דוברי אנגלית של ממש, אפילו אמריקאית.  המון פאסון של איכות וטריות, כמו למשל הלחם של Poujauran, אחת המאפיות הנחשבות בפריז.

מהדלפק אפשר לראות סלטים, עוגות גזר, פיצות קטנות דלות רוטב וקלויות ירקות כמובן, סקונס, ובתפריט מופיעים הרבה סוגים של תה צמחים ומיצי פירות וירקות שנסחטים במקום במחירים השווים לכל נפש של 6.5 יורו לכוס.

האמת, שהיה מעט מאכזב, אחרי עומס הציפיות של הביקורות המעולות, וזאת תמיד בעיה שהריח במקום עולה על הטעם. הסקונס היו כיפיות, הקפה היה קצת מר מדי וכוסות הקפה היו מעט מתחכמות מדי (לרוב אני בעד גיוון בכלי האוכל, ואלה של רוז בייקרי אכן נאים, אבל עד שמוצאים קפה סביר בפריז, הוא ראוי לכוס חרסינה ולא לכוס קרמיקה גבוהה שמפרידה את הקצף מהקפה), ומרק המינסטרונה היה בסדר, ולא מעולה כמו שהוא נראה.

Rose Bakery. קפה עם פוטנציאל להיות טוב ממש, רק תחליפו את הספל בבקשה

האווירה לעומת זאת היתה בינלאומית, צעירה ומעניינת, ואחרי תקופה ארוכה בפריז, לשמוע מלצריות מתקשקשות באמריקאית ומתעלגות בצרפתית, היה כמו לראות פרק של פליסיטי. שווה בוודאי לקפה, ואולי גם לארוחה קלה, ויש לי תחושה שבפעם הבאה יהיה טוב יותר. עוד נראה.

הסניף השני בפריז:

מסך מלאמסך מלא‏

לא רחוק משם:

שוק הילדים האדומים: marché des enfants rouges

שופינג מצוין

מותק של מסעדה

קולט. אחרי השיפוצים

על לוח המודעות בבניין נתלתה השבוע הודעה שמדווחת על החלפתו של חוט החשמל העתיק שמחבר בין המתגים בחדר המדרגות. בכל מקום בעולם שיפוצים יימשכו עד שלא תוכל לסבול אותם יותר, ואז עוד קצת. אלא שכאן, בפריז, אומצה המחשבה כי החיפזון מן השטן, והעבודות, עדכן הפתק, עתידות להסתיים בסוף החודש, ואולי בעצם בתחילת החודש הבא. אין לי מושג למה צריך שלושה שבועות כדי להחליף חוט אחד, אפילו אם הוא ארוך נורא ובן מאה. בינתיים, חוץ מקולות הדפיקות שנמשכים באדיקות משמונה בבוקר עד צאת נשמתי, נראה שהעבודות פגעו איכשהו במערכת החשמל במטבח שלנו. העניין התברר בצורת מכת חשמל עזה וכואבת, שחטפתי כששלחתי יד לקופסת הגרנולה, שמחכה לתורה בין קופסאות הדגנים על גג המקרר שלנו. עד שאני מחליטה לאכול משהו בריא.

מכת החשמל האיומה שחטפתי עברה בכל פלג הגוף הימני שלי ונשארה שם במשך יומיים-שלושה בערך, טיפלה, על הדרך, בדיכאון הקטן שהייתי שרויה בו, מין סיבוך והרחבה של תשישות סוף הקיץ. אל תעכבו אותי בזוטות כמו ציפרלקס או מנוחה, אני – ישר לנזעי חשמל. הטיפול הממוקד, מתברר, אמנם הורגש במחצית הימנית של הגוף במשך שלושה ימים, אבל אכן שינה משהו במצב הרוח הכללי. אני, מצידי, הייתי אמורה לרחם על עצמי: לא די שאשליית החופש של יולי-אוגוסט התגלתה כעבודת פרך, עכשיו גם המקרר התמים שלנו קם עלי להורגני. אבל באורח פלא, הכאבים בגוף והנקישות הקבועות מהקומה למעלה הזכירו לי דווקא לבדוק מה קורה עם השיפוץ של קולט.

colette. גם האתר מגניב. אני לא נוהגת לומר את זה אבל: לפתוח רמקולים

אצל קולט, חנות העיצוב המרתקת ברחוב פובורג סנט הונורה 213, השיפוצים הסתיימו בזמן. נו, גם את זה הם עושים נכון. כבר שנים שקולט ממלאת את תפקיד המקום הנכון בזמן הנכון, ומבחינתי כל זמן הוא נכון לקולט. לפני כמה שנים, כשאכלנו בבית הקפה בקומת המרתף, ישבו לצידנו הנשים הכי יפות, הכי רזות ושלבושות הכי יפה שאפשר, וכמוהן, גם אנחנו אכלנו אוכל בריא, טעים ומדוגמן בעצמו. הילדה השתלבה באוירה, ועשתה עיניים לשחקן הכדורגל החתיך שישב לידינו. היום כבר הייתי מקרקעת אותה על זה, אבל אז היא היתה בת שנה, אז שיבחנו אותה על טעמה הטוב.

המדובר במפעל פרטי של אם – קולט, ובתה – שרה, שיחד בוחרות את הטוב, המסקרן והחדשני שבאופנה, תרבות, מוזיקה, טיפוח, עיצוב, אמנות וטכנולוגיה. ריכוזם של כל המוצרים הנבחרים האלה יוצר מקום גדול, רועש ועדכני, שמושך אליו קהל אופנתי, שבעצמו תורם לדינמיות ולמגוון.

אחרי עשר שנים של עבודה מאומצת – מתיש לאתר את המילה האחרונה שתוקפה יפוג תוך שלושים יום – החליטה קולט להקדים בוטוקס לקמטים, ולסגור את שעריה לכל הקיץ לשיפוצים. עכשיו, בספטמבר, נפתחה החנות בכזה מרץ, כאילו לא רק הרימה עפעפיים, אלא החליטה להתחיל מעתה כל בוקר בכוס של מיץ נבט חיטה.

החידוש המרכזי בקולט הוא הרחבת מחלקת אופנת הרחוב לכדי אקווריום גדול של טי שירטים וכוורת של סניקרס שערורייתיות. גם מחלקת ספרי האמנות התרחבה, ומחלקת הטכנולוגיה מתפארת בשולחנות של חנות תכשיטים, שמתחת לזכוכית שלהן ניבטים כל מכשירי האלקטרוניקה שאפשר לחמוד, מדיווידי נייד וחתיך, ועד אזניות באדום וטורקיז, שעיצבה WESC, חברת לאופנת סקייטבורדיסטים, במיוחד לקולקציית חודש ספטמבר של קולט. ובאוקטובר? בחודש הבא הן בטח כבר יימכרו כוינטג'.

Photo: Solve Sundsbo

בדרך לקומה העליונה נחות העיניים על צילום בוהק של תוכי מאחור, על רקע שחור. ראשו, שכנראה כפוף קדימה, לא נראה, ונוצותיו פרושות לרווחה, כמעט מרוטות. הוא לא עוזב, דימוי התוכי היפהפה בלי הראש, גם כשעולים למסיבת הקוקטייל בקומה הבאה, קומת האופנה.

אין שם מדפים או קולבים, וגם לא ראיתי תאי הלבשה, אבל עומדים שם, בבלגן נינוח, המתלבשים היפים ביותר בפריז. אין להם ראש או רגלים, והם אפילו לא זקוקים לכוס שמפניה כדי להרגיש בנוח, אבל השמלות המצוינות של מעצבי העל – ולנטינו, לאנוון, שאנל ושל המעצבים שבדרך – רוויון פארי או ויקטור ורולף, יושבות נפלא על גופי המתכת, הולמות את הנעלים הנהדרות של קום דה גרסון, מרק ג'ייקובס או רפטו שמוצבות מתחתיהן. התלבושות המצוינות עתירות אישיות בעצמן; לאו דווקא היוקרה היא זאת שנוטפת מהן, בעיקר טוב הטעם והאישיות האופנתית. למרות שלכל אחד מהקולבים האלה יש יותר סטייל בעמוד השדרה המתכתי שלו מאשר למרביתנו, מה שנעים בקולט היא התחושה שכולם מוזמנים למסיבה הגדולה; כן, גם אתה, רק תוציא את החולצה מהמכנסיים.

זה היה עלול להיות מקום מתסכל, כי כל כך הרבה דברים משם היו משתלבים מצוין בארון שלי (שמלת הפרווה הגזורה פסים פסים של רוויון), בבית שלי (מראות נרסיס, החתוכות בצורות שונות, כמו גרפיטי אמנותי המשקף את דמות הצופים בו), או בחיים שלי (את ספריית האמנות הייתי מעמיסה כמו שהיא). אבל איכשהו יצאתי מהחנות בידיים ריקות ובלי תחושת החמצה. זה בסדר, מתברר, לא לקנות כלום. לרגע ייתכן, שהתחושה הקסומה שאופנתיות נותנת לך, החידוש, ההתרגשות, ההתייפות, החיבור לתרבות הגדולה ממך, ההערה הקטנה והאישית שאפשר להוסיף על המגמה העולמית, הם פרטיים לגמרי, ולא תלויים בבעלות על תיק של קלואה. גם התוכי המרהיב, שחוזר ופורש כנפיים בצילומים ועל מסכי פלזמה בעבודות של הצלם הנורבגי סולב סאנדסבו, צבעיו חיים עד כדי כאב, יפה עד כדי שהוא נראה לא אמיתי. בפעם המי יודע כמה שרואים אותו, הנה הוא שוב, מעל למחלקת הבישום המשוכללת, נראה שמדובר כהערה אירונית, תזכורת של החנות לעצמה וללקוחותיה: הבל היופי, אתם יודעים. אבל זאת בטח רק מכת החשמל, שיישרה לי קצת את סדר העדיפויות.

* מפריזה, 22.9.08, 24 שעות, ידיעות אחרונות

באותו עניין:

קולט: ביקורת בית הקפה

הסלבי, צלם ומאייר, צילם את שרה, הבת של קולט, בחנות שלה.

Le Pick Clops. תפוזים סחוטרי

בית קפה מתוק ונעים על פינת הרחובות המוצלחת Vielle Vieille du Temple ו-Verrerie (נראה אתכם מאייתים את זה נכון בהכתבה הבאה; לעזאזל, נראה אותי מאייתת את זה נכון). שום דבר גדול לכתוב עליו הביתה, פרט לצבעוניות, מרחב, ידידותיות למשתמש ומעט קוסמופוליטיות. יש עיתונים, אין אינטרנט מהיר, אבל מותר בהחלט לעבוד עם מחשב (הלו, עד לצהריים. מעט התחשבות בבקשה בפרנסת הבעלים).

מיצתפוזים סחוטרי (אבל כאן) בכוס הכי נדיבה האפשרית בפריז (כלומר הבסיסית שתקבלו בישראל): 4.5 יורו.

לא רחוק משם:

אוי, הכל. הוטל דה וויל, הפופיק הנפלא של העיר. המארה כולו, ובמיוחד פריפ'סטאר הוינטג'ית, מאז' המקומית ופומפידו. כן, בהחלט אפשר לעבור לגור כאן.

Angelina. Chocolat chaud et qq crayons

חשבנו מה לעשות ביומולדת ארבע. את יורו דיסני אנחנו עדיין שומרים למשבר הגעגועים הביתה לישראל, בלונה פארק – היינו כבר כמה פעמים, לגנים אנחנו הולכים כל הזמן וים – פשוט אין כאן. הבילוי האולטימטיבי, אם כן, לילדה עם גנים דומיננטיים של חיבה לשוקולד כמו שלה, היה מובן מאליו – ללכת  לשתות את השוקו הכי טוב בפריז.

לפעמים היא יודעת לדחות סיפוקים, הילדה הזאת, בעיקר בעבור סיפוקים אחרים. אז כשיצאנו בתחנת המטרו של טיולרי, היא דרשה ללכת לבקר בטיולרי, למרות שניסינו לקצר תהליכים ולפתות אותה בשוקו חם. היא צודקת, כי שוקו חם טעים יותר כשעייפים.

Jardines de Tuileries

בגני טיולרי היא בדקה מה שלום הברווזים באגם (ואני לא יכולה שלא לחשוב לאן הם יעופו כשהאגם יקפא), ואחר כך עשתה סיבוב על הפוני  (המחיר עלה לשלושה יורו לסיבוב; איש הפונים לא שמע על המשבר העולמי), שיחקה עם אחותה הקטנה במגרש המשחקים המוגן והמשוכלל ורק עוד סיבוב אחד בקרוסלה שמשמיעה תמיד מוזיקה קלאסית שמיימית.

Manege au Tuileries

אנג'לינה, שנוסדה ב-1903, היא אחד מבתי התה הידועים בפריז. היא מפוארת, עם שתי קומות, ציורי קיר ופיתוחים תקרות שולחנות שיש וכורסאות עור עמוקות, אבל כנראה נשחקה מעט מהתנועה התיירותית הערה תמיד, וגם השירות אנטיפתי דיו בשביל להבין שאתם בפריז.

Angelina: passage rue de Rivoli

אז לא נחמדים שם, אבל למי אכפת כשהשוקו באמת כל כך מופלא. שתי כוסות שוקו אנג'לינה עולות 13.80, והן מגיעות בקנקן חרסינה גדול של שוקולד חם, חלק, סמיך וקטיפתי, וקערית קטנה של קצפת מצוינת. לא רק שהשוקו מופלא, הוא גם ממלא כל כך שלא יכולנו לדגום את העוגות (במקרה שתצליחו לארגן מקום, המונבלאן נראה מעולה, עם קרם ערמונים ומרנג ובמחיר של כמעט שבעה יורו).

Angelina. בפנים. יפה ומהודר, אם כי שחוק מעט

לקחנו גם קלאב סנדוויץ' נחמד ומהודק (15.50 יורו), תוספת של צ'יפס לילדות (5 יורו), קפה קר, שהוא לא מה שאתם רגילים אליו, אלא ממש קפה – מוצלח אמנם – על קרח (5.90), ובמקום קצת חלב הביאו לנו כוס שלמה בעוד 2.30 יורו. הילדות היו מאושרות: שילוב של השוקו הטוב בפריז וצ'יפס מוצלח כשלעצמו באמת יוצר את הארוחה המושלמת שהן היו מוכנות להשבע בה בוקר, צהריים וערב.

Angelina. Millefeuilles

סוכריות שוקולד על מקל של מישל קלוזיאל בעוד שלושה יורו לאחת הרחיבו את ההתפנקות עד לשעת השינה.

ואנחנו היינו מאושרים, כי עם כל חיבתן לשוקולה שו, כמה הן כבר מסוגלות לשתות ממנו, מישהו היה מוכרח לעזור להם לסיים את הפרויקט.

- – -

(הוראות שימוש, בכל זאת: ללכת לטיולרי עם ספר, סנדביץ' מבגט וגבינה שתכינו מבעוד מועד, ואז, באנג'לינה להתמקד בגברות הפריזאיות הסועדות בגפן ובשוקו החם ובו בלבד. אפשר גם לתמוה איך פרוסט כתב ספר שלם על עוגיית מדלן ולא על שוקו חם, שהוא הוא השכלול הכי מפנק עלי אדמות לחלב אם (טוב, הוא וגלידה, אבל זה עניין אחר לגמרי).

באותו עניין:

דיוויד לייבוביץ' סוקר את השוקואים החמים הכי טובים בפריז וגם מספק מתכונים למי שאיבד את הדרכון.

גרידסקיפר, לעומת זאת, טוענים שאנג'לינה היא מלכודת תיירים, ומצביעים על המקומות שלהם לשוקו חם בפריז (כולל אנג'לינה הבלתי נמנעת).

Cojean. לאתנחתא אחרי הלובר

מטר מהלובר, ליד Le Fumoire המפורסם, ביניהם מפרידה רק גינה פורחת וכנסיה שמצלצלת יצירות שלמות בשעות עגולות, נמצא הדבר הכי הפוך ללובר עצמו: CoJean.

שתיתי שם קולה זרו, והיא היתה מצוינת, כך שלא מדובר בהמלצה על עילוי גסטרונומי. אבל המקום עצמו עשוי כל כך יפה, שנמשכתי אליו שוב ושוב עד שהזדמנה האפשרות לנסות שם את אותה דיאט קולה של סוף העשור. זה מזנון שאפשר לאכול בו גם סלטים ואם מתעקשים אפשר גם לאכול בו סוג של ארוחה חמה. אבל אני חשבתי עליו בעיקר על מקום למנוחה נעימה אחרי הסיור המפרך בלובר, במקרה (הסביר, בואו נודה) שקר מדי לנוח בחצר הרבועה של הלובר או על פונט מארי, על הסן הקרוב מאוד. קו ז'אן צבוע בתכלת נעימה, עם שולחנות פורמייקה ושאר אביזרי סיקסטיז-בואכה סבנטיז ועם מוזיקה טובה במערכת מצוינת שמשחררת לחללים הגבוהים צלילים נקיים ומדוייקים. הולך מצוין עם דיאט קולה.

CoJean, 3 Place du Louvre, 1er

Metro: Louvre-Rivoli

לא רחוק משם:

שה לה וייל, האלטרנטיבה לארוחה רצינית וטובה

מחשב וסלט צרפתי מבולגן כנהוג

אולי זה בגלל שבפריז כופרים ב"העבודה היא חיינו", לא קל למצוא כאן מקום שנוח לשבת לעבוד בו.

בכל המקדונלדסים יש אינטרנט חינם, ובכל הסטארבקסים יש אינטרנט בתשלום (2 יורו לחצי שעה, 4 לשעה, כמו שאמר אחי הקטן: פרומו מטורף). בגנים ובכיכרות האינטרנט אמור להיות חופשי וחינמי. אני מעולם לא הצלחתי להתחבר, אבל ראיתי אנשים אחרים גולשים בהנאה.

אבל בגנים קשה לעבוד באמת, וממילא במשך רוב השנה מזג האויר לא ממש מאפשר לשבת שם עם מחשב. גם בתי הקפה, החשודים המיידיים, הם לא בדיוק חדר עבודה נוח במיוחד. רובם הופכים עסוקים מאוד בצהרים, ולקראת שתים עשרה הם מתחילים לנעוץ בכותב האומלל מבטים של מי שפרנסתו עומדת להגזל, רק בגלל הרומן הלא חשוב הזה שאתם מתקתקים במרץ. באופן כללי, ממש לא מעודדים כאן כתיבה עם לפטופ, ורוב המקומות באופן עקרוני לא מוכנים לחבר אתכם לחשמל. שבו כמה שהבטריה שלכם תרשה לכם. ראיתי גם שלטים: "בלי מחשבים ניידים כאן, בבקשה". בקיצור,אם אתם חייבים לעבוד, תעבדו, אבל לא מוכרחים לעשות את זה בפרהסיה.

רוב המקומות לא יגידו שום דבר אם תבואו לשבת בהם עם מחשב, אבל ברובם אין אינטרנט מהיר. העדר התקשורת עם העולם משפר דרמטית את פיריון העבודה, אבל בעבור המכורים, להלן רשימה של כמה בתי קפה מחוברים, יתרונותיהם וחסרונותיהם. רק צריך לדעת שכאן Wi-Fi מבוטא בחיריקים, ולא כנהוג במקומות מתוקנים.

בית קפה נחמד מול פלאס דה ווז', שמקבלים בו חצי שעה של גלישה חינם. חצי שעה בלבד, אבל בכל זאת הוא בכיכר הכי יפה בעולם. לא הצלחנו אפילו לתפוס את הרשת שאמורה היתה להיות פרושה בגן הקרוב.

טרזור יושב ממש מול קפה דה פילוסוף, כלומר במיקום מושלם למדי, והוא יפה ויקר. אבל הוא נפתח רק בצהרים, ואז הוא מתחיל להגיש ארוחות, וממש נעשה לא נעים לשבת שם על מחשב ותה. אז אפשרי, האינטרנט באמת מהיר, אבל יותר מאשר מחקר מעמיק מתאים יותר לענות לכמה מיילים ועלעול חטוף באתרי החדשות האהובים עליהם (לא תגמלו בחיים, אה?).

קפה רחב, עתיק, רב הוד, ספון עץ, אפלולי, באחת הכיכרות היפהפיות של מופטרד. אוכל ביסטרואי סביר, קפה יקר ורע, אבל הרשו לי אפילו לחבר לחשמל. מושלם ליום של גשם שוטף.

בית קפה שכונתי ליד הבסטיליה: מתוק, מסביר פנים ונוח. יש שם איטרנט מהיר וחופשי, ואפילו האוכל נראה טעים.

בית קפה גדול וידידותי על קצה בוט או קאיי, אינטרנט מהיר וחופשי, שוקו מוצלח ואוירה משועשעת יחסית.

טרם הספיקותי:

בית הקפה השווה ביותר בפריז. טוב, אחד השווים. כי הוא גם בוהמייני ואמנותי, עם הופעות וכאלה, וגם יושב ממש על קאנאל סן מרטן. עוד לא הצלחתי למצוא אותו פתוח, אבל שווה לנסות.

Gridskipper, מגזין לתיירות אורבנית, הוסיף את הטובים שבבתי הקפה המחוברים, ברשימה הבאה:

l'Arobase
101 rue du Chevaleret 75013 Paris

Bazart Café
36 boulevard Henri IV, 75011 Paris

עוד רשימות של קפה אינטרנט, לפי רבעים

ואתר שלם שממפה את כל האינטרנט המהיר של פריז, כולל גנים, כולל מקדונלדס

Linas

אם צריך סיבה טובה לעשות קניות באטיין מרסל, והחנויות של יוז'י יממוטו לא מספיקות, הקפה הטוב של אילי שמוגש ב-Lina's הוא תירוץ מצוין. בית הקפה הוא קצת אמריקאי, עם אינטרנט מהיר סנדוויצ'ים יפים נורא, קינוחים טעימים ולא צרפתיים (כמו זה הנהדר של עוגת גבינה יצוקה בתוך כוס פלסטיק שקופה, נסוכה ברוטב מנגו כתום), אריזות שקופות ואסתטיות ותפוסה נמוכה להפתיע.

Linas

זה לא יקר (לארוחת בוקר של בראוני וקפה גבו ממני 3.90, וקפוצ'ינו לבדו עולה שם 2.50, שזה שני יורו פחות מכל הקפהאים האיומים שם בחוץ), זה נורא יפה, והקפה טוב. אני חוזרת: הקפה טוב. ובאביב ובקיץ יש כמה שולחנות בחוץ ואפשר לעשן עם קפה טוב. בפריז. או לה לה.

Linas

Lina's, 50, rue Etienne Marcel, 1ere. 01.42.21.16.14

Metro: Les Halles, Etienne marcel

ויש עוד לינות

עוד מקומות שאפשר לשתות בהם קפה טוב בפריז (דייויד לייבוביץ').

לא רחוק משם:

Paul & Joe