גרגויל נוטרדמי, רציני במיוחד

בשבוע שעבר מצאנו את עצמנו שוב בפריז. יחסית לאחד שהוא ממש לא פרנקופיל אני מוצא את עצמי אין ספור פעמים בעיר הזו, הפעם לארבעה ימים בלבד, זמן מספיק לשוטטות נינוחה ברחובות מוכרים לצד גילוי של פינות חדשות, וכאלה תמיד יש.
נפלנו על סוף שבוע, שחג השבועות, הפנטקוסט הנוצרי מגיע מייד אחריו. זוגתי חזתה מראות אימה: כל חנויות פריז סגורות, הרחובות נטושים ומסעדות העיר מגישות מנות מחוממות באריזות קרטון. אבל, כמו שחשבון הבנק שלנו מיהר לגלות, הרחובות לא היו נטושים, החנויות פתוחות מידי ובמסעדות הברווזים המסכנים ממשיכים להיות מוגשים עם קרוביהם ממשפחת העופות, הבקר, הדגים, הזוחלים וכל השאר.

פרפקטור. יפה מאוד מבחוץ

המלון בו התאחסנו, פארק סן סברין, היה, כפי שזכרנו אותו, מקסים, ממוקם מצויין מול הוטל קלוני, מרחק יריקה מאיל דה סיטה. אם נתעלם ממאתיים המסעדות היווניות האיומות שמקיפות אותו, זה המיקום האידיאלי בפריז, לדעתי.
שתי מסעדות חדשות פקדנו. האחת בעקבות המלצה חמה של כנרת, פסאז' 53 בפסאז' הפנורמות. הזמנו מקום מהארץ, מה שהתגלה לא ממש כהכרחי, היות ומספר האורחים במסעדה לאורך כל הערב כלל רק אותנו. מבעד גרם מדרגות מעוקל ותלול, מרחפת המלצרית, רקדנית רוסיה לשעבר, עם מנות מעולות, מקוריות ועדינות טעם.
מלצר נוסף, תחת השם הבלתי צרפתי בעליל, דורון, הציע את המלצותיו בצרפתית מתובלת בעברית קלוקלת ואנגלית שבורה. תוסיפו את העובדה שהשף המבריק של המקום הוא יפני המתמחה בבישול צרפתי עילי, תבינו שזו חוויה ששווה את מחירה (הגבוה).

חייט במארה. הוט קוטור

הגבאי? אולי

המסעדה השניה, שה ז'אנו, הצדיקה את ההזמנה המוקדמת, היות והיא היתה עמוסה כמו המטרו בשעת הלחץ. אווירה קולנית, אוכל כפרי המתמקד באזור פרובנס ומנות פשוט טובות מצדיקות את הביקור במקום (כל אלה, ומוס השוקולד, כמובן). המסעדה שוכנת מרחק קצרצר מפלאס דה ווז' במארה. האזור עצמו, אגב, מומלץ תמיד. חבל רק שאחינו מחב"ד ברחוב רוזייר עסוקים בלשאול כל אדם בעל פרופיל יהודי אם הוא מבני עמנו וישר להציע לו תהילים, או לחילופין לפנות בתחינה לאחרים ולבקש צדקה. שקלתי להיות אנטישמי, ואז נזכרתי שאני יהודי והתוכנית נגנזה. לעומת זאת, מעדניות יהודיות לצד אנשי מקצוע יהודים ובתי מדרש עתיקים מפצים באווירת רובע יהודי סימפטית יותר.

מיסה בנוטרדם. קצת לטינית, רבותיי

מתפללת בנוטרדם. הנרות בתשלום

כנסיית סנט סברין. צולמה מחלון המלון

אפרופו יהדות, זה הזמן להמליץ על ביקור לא שגרתי בקתדרלה מוכרת וביקור נוסף בקתדרלה נסתרת. בנוטרדאם, אני מניח, היה כל מי שהיה בפריז. אולם רבים מוותרים על הטיפוס במדרגות הרבות לצריחי הכניסיה. (כניסה מבחוץ). וחבל. זו הזדמנות מיוחדת לראות את פריז מנקודת תצפית גבוהה, קלאסית, בלוויית מפלצות האבן שכיכבו בכל כך הרבה סרטים, ציורים ובעיקר בספר שמיתג את הקתדרלה וימי הביניים גם יחד: הגיבן מנוטרדאם של ויקטור הוגו.
אגב, כשירדתי למטה, הצלחתי בדרכים, שיסופרו רק בארבע עיניים, רחוק מהמודיעין הצרפתי, לצלם זוג די מוכר – קרלה ברוני ובעלה, ניקולא סרקוזי.

הגברת הראשונה ובעלה. מהנוטרדם רואים הכל צילום: עדו למפרט

לא רחוק משם, מאחורי הבניין המרשים של בית המשפט וצמוד לבניין הקוסיז'רי המסיבי (שווה ביקור שלעצמו) מסתתרת כנסיית סן שאפל, הקתדרלה היפה ביותר בפריז ואחת הדוגמאות היפות בעולם לחלל גותי. לקתדרלה שתי קומות. השניה היא ההפתעה האמיתית. לא גדולה מידי, מוארת באור אלוהי מאלפי ויטראז'ים המעטרים את קירותיה. אם חשבתם להתנצר, זה הרגע. אם לא, תמיד אפשר לחזור לחברה מחב"ד ולרקוד יחד מסביב לחנויות הפלאפל.
שתי נקודות עניין נוספות ממתינות לא רחוק. כיכר דופין הפריזאית והרומנטית להפליא ממש בכניסה לאיל דה סיטה מכיוון פונט נף, "הגשר החדש", שהוא בעצם הגשר הכי ישן בעיר (לך תבין את הצרפתים) ומן הצד השני והגדה ממול הנוטרדם, חנות הספרים המקסימה והקלאסטרופובית, שיקספיר & קומפני. שם הכל, אגב, באנגלית.

שייקספיר וקומפני. מה עם אחותו של

שייקס אנד קו מבפנים. חלום ליל קיץ של אנשים מסויימים

לפני שנחזור לפריז נצא ממנה. תמיד רציתי לבקר בביתו של מונה בכפר ז'יברני. 45 דקות מפריז. מי שרוצה לבקר בכפר ציורי, קסום, שנשאר כמו לפני מאה שנה, שיסע לראש פינה.
ז'יברני עמוסה תיירים, ממוסחרת למדי, וכל ילד שאוחז מיכחול פתח בה גלריה לציור איפרסיוניסטי. מי שאוהב את מונה לא יוותר על הביקור. ניתן להכנס לבית שנשתמר יפה על כל ריהוטו וציוריו (קלוד מונה היה משוגע כנראה על אומנות יפנית – כל הקירות שם היו מכוסים בעבודות יפניות). אפשר כמובן ללכת לבריכה ולצלם את פרחי המיים והגשר המפורסם שמאיים לקרוס תחת משקל התיירים הנוהרים אליו. בנקודה אישית משהו, נגעה לליבי מחווה קטנה ויפה של תושבי העיר לצוות מפציץ לנקסטר שהתרסק בשדות הכפר במלחמת העולם השנייה. בבית הקברות הקטן של הכפר, ישנה אנדרטה קטנה ותמונות הצעירים שמצאו את מותם בנוף הפסטורלי והכה שליו היום.

הגשר הקטן של מונה בז'יברני, עמוסת התיירים

כדי לעודד את רוחנו נסיים בביקור בשלושה פארקים פריזאיים. הראשון, יער בולון המפורסם. המקום שהתפרסם בלילות כאטרקטיבי במיוחד לגברים המחפשים רומנטיקה ועגבת בכרטיס אחד, מתגלה כגרסא מקומית ועמוסה לפארק הירקון שלנו. שכרנו זוג אופניים טיילנו פה ושם. זוגתי נאלצה להתמודד עם זוג אופניים מתוחזק כמו הצבא הצרפתי בזמן המלחמה. האופניים כמנהג המקום נכנעו לדרך החולית. הכידון פה, הגלגל שם, ונאלצו לחזור ברגל לתחנה באוירה זועמת משהו.

פארק בוטשומון. והשמיים עוצרי נשימה

מתה על השיער. נערה בפארק בוט שומון

כפיצוי חזרתי לשני פארקים השווים לבדם את הביקור בעיר. הראשון, לוקסנבורג, שתמיד, אבל תמיד שווה לחזור אליו בכל עונה של השנה. והשני, רחוק ברובע התשע עשרה, פארק בוט שומון, גן שנבנה כגן "רומנטי", ואכן הוא כזה: אגם קטן, מקדש יווני מפוברק משקיף מצוק, מדשאות נמתחות בין שבילים, הנעלמים בין מפלים וצמחייה. אם לסיים טיול בפאריז, או לפחות כתבה עליה – זה המקום.

- עדו למפרט הוא מנהל קריאייטיב וחובב צילום מתל אביב, שחנך בטיול האחרון את העדשה החדשה שקנה.

Terrace, St. Severin and Notredame............................Photo: Zeev Ben Nahum

בכל פעם שאנו מבקרים בפריז אנו מתאכסנים באותו מלון, באותו החדר. לחדר מרפסת בצורת "ר", הפונה לכוונים דרום ומזרח. זו נקודת המוצא לכל טיול שלנו בעיר, ועליה אני חושב לקראת כל גיחה.
מספר פעמים ביום אנו יושבים במרפסת – בבוקר, עם הקיצנו ובטרם נצא לשיטוט; לקראת חשכה; ובעת חזרתנו מבילוי הלילה.
הגם שאין המרפסת בעלת פנורמה מושלמת, הרי היא מעניקה זוית ראיה מעניינת לפנים שונים של העיר, שכולם במרחק הליכה קצר: היסטוריה, תרבות, בילוי, אוכל, חיים אקדמיים, חיי יומיום, ועוד ועוד – וכמובן יופי שאינו נגמר.

מצפון נשקפים מגדליה של קתדרלת נוטרה-דאם על "אי העיר". שם החל הכל: על האי הגדול בנהר התיישב לו שבט הפריסיי לפני כ-2,300 שנה, והוא שהעניק לעיר את שמה. קתדרלת  נוטרה-דאם ראתה אירועים היסטוריים רבים, אולי המשעשע בהם הוא הכתרתו העצמית של אחד מגיבורי התרבות המערבית – נפוליאון. למרות שהזמין את האפיפיור להכתירו, בחר לקחת את הכתר ולשימו על ראשו בעצמו.
מול המלון נמצאת כנסיה קטנה, בגודל בית כנסת עירוני מצוי. יש לה תואר והדר, ואם תתעקשו – אפילו יחוד ארכיטקטוני חשוב כלשהו. למישהו. עבורי, יש בה משהו ביתי, מקומי, שכונתי. כדברי יאיר גרבוז: לו גרתי שם, זו היתה הכנסיה שלי, בה לא הייתי מתפלל.
מדרום נשקף לו הפנתיאון, העומד במקום בו היה מרכז העיר הרומית שנבנתה אחרי כיבוש הישוב הקדום. בפנתיאון קבורים להם כיום גדולי האומה, שהצטיינו בתרומה לתרבות הצרפתית. מעניין: אף נשיא אינו קבור שם! הפוליטיקאי המפורסם היחיד ששרידיו נמצאים שם הוא גמבטה, שתרם את ליבו למדינה, ואכן ליבו הוא שנמצא שם. [צאו וחישבו מי ראוי להיטמן בפנתיאון שלנו ואיזה חלק מגופו היינו רוצים לראות שם.] משעשע במיוחד הוא הטויסט הצרפתי שהוסף למקום זה: עם כל הכבוד לאתר הקבורה, ממרכז הכיפה הגדולה תלויה לה מטוטלת גדולה של פוקו, שתנועתה מוכיחה את תנועתו של כדור הארץ. סמליות מכוונת או שלא, בבחינת: היה חשוב ככל שתהיה, ואף על פי כן נוע תנוע.

Pantheon at night from the loveable terrace.............Photo: Zeev Ben Nahum

בין הקתדרלה לבין הפנתיאון פרושה לה כל ההיסטוריה הצרפתית. ומה לנו ולהיסטוריה זו? כבן לעם שההיסטוריה שלו ארוכה מן ההיסטוריה הצרפתית כמעט פי שלוש, אני מתייחס להיסטוריה הצרפתית כאל סיפורי אגדות קסומים, של קיסרים, מלכים, רוזנים ודוכסים; של כבוד, יוקרה, גינונים; של שאיפות אימפריאליסטיות לצד כשלונות צבאיים מהדהדים; ושל ערש התרבות המערבית המודרנית. נזכרתי בדברי מל ברוקס המשחק את לואי ה-14 (בסרט "ההיסטוריה המשוגעת של העולם"), וצובט בעכוזה של אצילה כלשהיא. הוא פונה למצלמה ואומר: אח, איזה כיף להיות מלך.
למי שמחפש מאפיינים קרקסיים – כדוגמת הגברת בעלת הזקן – גם אלו כמטחווי רגל: שתי דלתות מן המלון מצוי הבית הצר ביותר בפריז. ניתן להניח כי יש עוד מתחרים על תואר זה, אך מה זה חשוב. רוחבו כ-2 מטרים בלבד. צאו וחשבו כמה עולה בית זה, ומה גודל הוילה בסביון שניתן לקנות באותו מחיר.
במרחק מספר פסיעות מגיעים לגינה קטנה, כיכר ויויאני, ובה כנסיה עתיקה והרוסה בחלקה של ג'וליאן העני. במחירי הנדל"ן בפריז כיום – לו היה חי, עני הוא לא היה. מי יודע, אולי צאצאים כלשהם יצוצו ויממשו הירושה.

בגינה העץ העתיק ביותר בפריז. הוא נתמך, ככל קשיש בא בימים, בסמוכות. אין זה כה פשוט להיות העתיק מבין 478,000 העצים שיש בפריז (נתוני העיריה). אגב, כמה עצים יש בירושלים? שכחתי לרגע.

Eiffel in the Clouds...................................................Photo: Zeev Ben Nahum

סביב למלון איזור מסעדות הומה בכל לילה. אין אלו מסעדות עליהן יכתבו המבקרים ויודעי החיך, אלא מסעדות עממיות, חלקן אתניות מכל סוג ומין. עם זאת, המקום מלא עד אפס מקום כל עונת התיירות. בין מסעדה למסעדה חנות מזכרות עמוסת שמונצעס חסרי ערך שיקשטו בבוא היום את מיטב בתי ישראל – על הויטרינה בסלון. חיפשתי חומוס, ואין. במסעדה מצרית ניסיתי לשכנע את הבעלים בתועלת הכלכלית בהכנסת אב מזון זה. תשובתו היתה: אה, זה לא ילך. והרי הודעה ליזם שיקים שם את החומוסיה הראשונה: אני חשבתי על זה קודם, על כל המשתמע מכך! למעוניינים: יש דווקא פלאפל.
פסיעות משם מספר מועדונים המשמיעים מוזיקה מכל סוג: ג'ז, שנסונים צרפתיים ועוד. מה עוד יכול אדם לבקש?
במרחק 10 דקות הליכה נמצאים גני לוקסמבורג המפורסמים. מה זה מפורסמים? כנסו לגוגל. יש "רק" כ- 857,000 דפים העוסקים בהם. על כן, לא אתאר מאום. קיראו את שכתבה כנרת (והערה שלי). לקורא היחיד שאינו יודע מהם גנים אלו (אתה, כן, אתה) אסביר: זוכר שלקחת את הילדים לפארק השכונתי? הם רצו לכל עבר, השתטחו על הדשא והתנדנדו בנדנדות. זוכר? אז כזה – אבל בפריז. דע לך שכל יתר הקוראים – חוץ ממך – התעלפו כרגע מצחוק. בקר ותבין.
במערב ניצב לו מגדל האייפל, לעתים ראשו לוט בעננים, שנבנה לטובת תערוכה בינלאומית בתחילת המאה ה-20 ועדיין עומד על תילו בלי למצמץ. אז זהו, שבלילה הוא דווקא כן: בלילה מואר האייפל באלפי נורות. אנו נוהגים לשבת במרפסת ולהמתין עד שיכבה הזרקור בראש המגדל בשעה 1:00, ו-5 דקות לאחר מכן יכבו גם אלפי הנורות. זהו הסימן שהגיעה שעתנו לפרוש למנוחת הלילה.
לקראת יום חדש, תמונה יומיומית קטנה עושה לי את היום: מול המלון בית דירות ישן, ובקומתו העליונה דירה קטנה בה דרים זוג צעירים. לשמחתי ולצערם, יש להניח, חדרי דירתם נשקפים מן המרפסת. [תאמרו: לא יפה להציץ. ואני אומר: מז'תומרת? זה כלול בכרטיס!]
כל בוקר אני צופה בטקס שאינו שכיח במקומותינו – ארוחת בוקר. הצעיר יורד לרחוב, קונה מצרכים שתוקפם פג מיידית במכולת לרגלי הבניין, ומכין לזוגתו ארוחה במטבח\חדר כביסה: פורס את הבאגט הטרי, מכין צלוחית ריבה, שופת קפה מהביל ומזמין אותה לסעוד עימו. כל בוקר נמשך הטקס כ-20 דקות, לאחריהן הם סוגרים את חלונות הדירה ונעלמים בהמולת העיר המתעוררת.
ואילו אנו, נתחיל עוד יום עמוס, מלא חוויות מכל זן וסוג, ונחזור עייפים אך מאוהבים.
בפריז.

– ד"ר זאב בן-נחום, לפעמים עובד (פסיכולוג, יועץ ארגוני), ובעיקר אוהב את פריז.

אי אפשר להחביא את הקרואסון. משקל בכניסה לגני לוקסמבורג

מטר ממקדונלד'ס, דלוויו ובסטיד אודאון, בכניסה הראשית לגני לוקסמבורג, ממתינים, אחד מכל צד, צמד השוטרים הקשוח ביותר בעיר, זה שגם חיוך וגמגום מתנצל בצרפתית מהתיכון לא ימיס. צמד משקלי הענק העתיקים, כוונתם לוודא שלא רק הפסלים יהיו יפהפיים והצמחים מוחלפים כל שבוע והיונים בשחור לבן פוטוגני; גם אתם, הבאים בשערי הגן, מתבקשים להיות לעילא ולעילא, לא לבייש את הפירמה.

בהצלחה.

הקיץ הפתאומי של אמצע אוקטובר, יום שני בגני לוקסמבורג

שלשום היה יום בהיר, שמשי, כמעט חם מדי. ככה, פתאום. שמעתי שיש כאן נשים שממשיכות לקנות סנדלים כאילו כלום. בסוג של נס עברתי ליד גני לוקסמבורג, המקום הכי יפה להיות בו כשהשמש מחליטה גם.

פריחה אדומה כל כך נהנית משמש צהובה כל כך. גני לוקסמבורג

אור וצל ושמש קיצית על צמחי חורף. גני לוקסמבורג

ושוב נזכרתי מה עושה שמש מפתיעה לפריזאים. מוציאה אותם מהקונכיות, לרחובות. בהמוניהם, במיטבם.

יום שני, יום עבודה לגמרי. גני לוקסמבורג מלאים פריזאיים

בשיא אושרם.

ילדים משחקים בעלי השלכת שהתייבשו פתאום. גני לוקסמבורג

בנחת שכזאת.

הוא לא נראה כה מאושר כמובטח, אבל הוא לפחות די חתיך

ולפעמים גם בעירום חלקי.

משתזפים על גדות הסן. צילום מהבסטי

***

היום כבר היה כאן רטוב וקריר. גשם קל לפרקים. שום דבר רציני, עד ששולפים מטריה מזדמנת הגשם נפסק. ובכל זאת בצהרים אכלנו מרק וכבר הכנו כמה כוסות של תה עם לימון.

וביום רביעי: גשם, קר, אפור ורוח

ומחר? אין לדעת. גם מחר עצמו ישתנה, בין הבוקר שבטח יהיה חשוך וקר לבין המשכו, שאולי, הלוואי, יהיה שוב צהבהב ולו לזמן קצר.

ולשאלת המה ללבוש:

שכבות, שכבות ושכבות. מאמצע אוקטובר אמורים להדליק את החימום המשותף בבניינים ובמבני הציבור, ועושה את העבודה היטב. בפנים אין צורך להתלבש ביותר משכבה אחת דקה וארוכה. כך שאפשר להתלבש בדקיקות, אפילו בקצרה, ולהתעטף רק כשיוצאים. גם במטרו חום אימים, אז צריך לפשוט וללבוש וחוזר חלילה.

כפפות וצעיפים תמיד כדאי לשים בתיק לשעת הצורך. הם גם אופנתיים באופן מדבק. גם גרביים טובות, צמריות, דקות וארוכות. גרביונים, שגם הם לגמרי אופנתיים. גם גרביונים על גרביונים, אם יש לכן זמן מיותר ואין לכם ציפורניים ארוכות.

מטריה לא חיונית. מעצבן לסחוב וממילא מרבית הגשמים כאן הם חטופים, כמו איזו פליטת פה, לא משהו מאורגן וממוסד.

משקפי שמש אפשריות בכל מצב.

נעליים נוחות אבל נאות. בלי להתעצל. הרבה יותר מתאים ונעים. פומה צרות ושחורות יכולות לבוא בחשבון, אדידס פסים וינטג'ית יכולות לככב בתנאי שמצמידים להם את הג'ינס הנכון, צר וצמוד. ניו באלאנס – ממש לא. ורק לא לבנות.

מגפיים הם תמיד פתרון טוב, גם בסתיו. גם נעלי בובה שטוחות ונוחות מספיק.

תיק - בוודאי, אולי בלי הג'אנספורט הפעם? תיקי גב לגיטימיים לגמרי, ריבוי הלפ טופים בכל זאת נותן אותותיו בתיקיה המקומית, אבל הם צריכים להראות כמו משהו שתלמיד תיכון לא יסכים ללבוש. תיקי הכתף הענקיים הולכים כאן מצוין והם נוחים מאוד לטיול, יכילו כל מה שתקנו ותרצו לשים בפנים.

אי אפשר להתלבש כאן שחור מדי. נערה דוהרת בגני לוקסמבורג

ואחרון חביב: בפריז אף פעם אי אפשר להתלבש אלגנטי מדי, נשי מדי או אפור-שחור מדי. קל מאוד, לעומת זאת, להתלבש צעקני מדי.

באותו עניין:

איך לא להראות כמו תייר אמריקאי (WikiHow)

החברה שאיתה אכלתי התלהבה קשות מהגספצ'ו עגבניות ואבטיח עם קציפת מי גבינת עזים, במנת סלט החסות והארטישוקים הוגש כל ירק בנפרד, והיה יפה לולא היה גורם לי להתבלבל מיופיו של הבצל המגולף ולנגוס בו בלי אזהרה, ורק החציל עם העגבניה וגבינת העזים צריך לקפוץ לסטאז' בישראל.

המנה העיקרית שחלקנו, של עוף צלוי ברוטב עם תפוחי אדמה צלוים ונהדרים, היתה עשויה בדיוק כמו שצריך, אבל הקינוח, הנה משהו לכתוב עליו: מרק של שוקולד חם, עם כדור של גלידה, פטלים צפים על שפתו וגם אחיהם הכתושים משוקעים בו, ובתוך כל אלה – פלפל חריף, שמבלבל את הלשון לגמרי. לו רק היה השוקולד מצוין יותר, זה היה קינוח מושלם. וגם הלחם שהוגש לנו היה קצת יבש, אבל האמת – זאת סתם אשמתנו שלא החזרנו אותו (כל זה עלה לנו, עם שתי כוסות יין, 75 יורו, בערב). לוברנו ממליץ להתעקש על הישיבה למטה, שהיא נעימה יותר. אני מסכימה.

גני לוקסמבורג. חובה בשמש

אם יש לכם ילדים, אתם מוכרחים להקדיש יום לגני לוקסמבורג, אם אין לכם, תשיגו כאלה וגשו לשם. ואם יש יום שמשי ממש, לכו לשם ולא משנה מהו מצבכם המשפחתי. זה מקום כל כך יפה, מכל זווית שבה מביטים בו, יש בו המון פינות יפהפיות, פסלים שמעטרים אותו בכל מקום, ובעיקר גינון וצמחיה נהדרים, שכמיטב המסורת הפריזאית, מתחלפים תדירות. חוץ מלטייל בגנים, להביט במטיילים האחרים, לראות את מתרגלי הטאי צ'י, ריקוד המניפות וקבוצות תאטרון החובבים, יש המון דברים לעשות שם.

גני לוקסמבורג. פינה

ברביעי, שבת וראשון, ובחופשים אפשר לשכור סירה ולתת לילדים לדחוף אותה עם מקלות במבוק ארוכים מגדה לגדה של האגם הגדול. כיף לראות אותם נהנים משעשוע כל כך לואו טקי. 2 יורו לחצי שעה (שמספיקה בהחלט) וצריך להפקיד תעודה מזהה. כשעולים למעלה, למרכז הגן, אפשר לעשות סיבוב על סוסי הפוני, או בתוך הכרכרה לקטנים יותר.

עוד פנימה, נמצאת הקרוסלה, תאטרון הבובות, שמציג כמעט כל יום, אבל ברביעי, בשבת ובראשון יש לו כמה הצגות ביום אז הסיכוי גדול יותר לתפוס אותו בזמנים.

מתחם המתקנים לילדים עולה כסף, לילדים וגם למבוגרים, יורו ושלושת רבעי, אבל שווה ביותר. אפשר לקנות קפה בקיוסק, לשבת על ספסל ולתת להם ליהנות ממתקנים מיוחדים ויפים, שמתאימים לטווח רחב של גילאים. יש במתחם הזה גם שירותים נקיים, תמיד מצרך חיוני בטיול בעיר.

אפרופו שירותים, בתוך הגן, בדרך לכניסה שליד בולבאר סן מישל, יש שירותים שהכניסה אליהם עולה 40 סנט, והם נעימים ומתוחזקים לעילא, עם ניקוי אחרי כל משתמש ולפני הבא אחריו.

גני לוקסמבורג. גם השירותים מטופחים

אוכל: אם נמצאים עם ילדים, מקדונלד'ס שממול הכניסה של סן מישל, הוא סניף יפה במיוחד, ודי נוח לשבת לאכול בו. גם קוויק שממול הוא פתרון, אבל פחות אסתטי. במקדונלד'ס, אגב יש קפה לא רע בכלל. קפה טוב אמור להיות ב-Lina's שמול הפארק.

ביום יפה ממש, אפשר לקנות דברים ממול, ארוחות במקדו' או בקוויק, קרואסונים או עוגה בדלוויו המרהיב והמושחת וקפה בLina's-, ולשבת על המדשאות המוקצות לכך, וליהנות מהגנים היפהפיים, המטופחים כל כך, ומהנגישות שלהם לכל.

0

באותו עניין:

0

שמש בגני לוקסמבורג (מפריזה)

0