REM ב-רוק על הסן 2008

הקיץ המתלהט (היום נמדדו כאן 30 מעלות) מזכיר לנו כמה קשים החיים ללא מזגן ומצד שני את פסטיבל סוף הקיץ הכייפי של פריז. מה-28 ועד ה-30 באוגוסט יתקיים ביער מדרום לעיר  פסטיבל רוק על הסן 2009. שלושה ימים של מוזיקה מעולה עם ליין-אפ משמח במיוחד. הביקור שלנו בשנה שעברה הוכתר בהצלחה גדולה: הלוקיישן נהדר, האווירה כיפית ולא דחוסה והמיני-יער על ערפילי אוגוסט שלו מוסיף לאווירה הקסומה. אם אתם בסביבה שווה לתכנן את הנסיעה כך שתספיקו את הפסטיבל.

בתוכנית ל-2009 אפשר למצוא את אואזיס, הפרודיג'י, פיית' נו מור, מדנס, אמי מקודנלד ועוד. הכרטיסים היומיים עולים פחות מ-50 יורו, אם תשלמו 99 יורו תקבלו כניסה לשלושת ימי הפסטיבל. מיטיב לכת יכולים לישון באתר בקמפינג, אבל אנחנו היינו מאושרים להגיע ולחזור במטרו בקלילות רבה.

רוק על הסן 2008. מדשאות מרווחות

אחד החידושים של הפסטיבל השנה (חוץ מההחלטה להפסיק להזמין את איימי וויינהאוס שהבריזה שנתיים ברציפות) הוא אירוע מיוחד לילדים רוקיסטים שנקרא מיני-רוק, מיועד לבני 6 עד 10, וכולל סדנאות הופעות והתנסות. ואגב, המרחבים הגדולים, הסדר היחסי, שלל הדוכנים והאטרקציות הופכים בכל מקרה את הביקור עם ילדים לאפשרי. אם כי, מתחת לגיל 7-8 זה עלול להיות טיפה מעיק לשני הצדדים.

כרטיסים ומידע נוסף אפשר למצוא באתר הפסטיבל: http://www.rockenseine.com. עוד הופעות בפריז ניתן למצוא בלוח האירועים או תחת תוצאות החיפוש הזה.

ועוד קצת הופעות, אם אתם כבר בסביבה:

בתחילת יולי (4-5-6) בריטני ספירס בעיר ומסתבר שעדיין נותרו כרטיסים. התענוג עולה בין 70 ל-100 יורו. ממש כאן.

לאונרד כהן מופיע באולם ברסי ב-7 ליולי. הכרטיסים יקרים.

מדונה תתארח באותו אולם יומיים אחריו -  ב-9 ליולי. כרטיסים במחירים השפויים יחסית של 65 עד 190 יורו עדיין זמינים באתר של FNAC.

U2 יופיעו פעמיים בעיר ב-11 וב-12 ליולי. כרטיסים.

(מושיק)

welcome to the voice

Welcome to the Voice, Theatre du Chatelet, place du Chatelet, 1er. Metro: Chatelet. 20-25 Nov 2008, 10-120 Euro. Resrvation: 01.40.28.28.40

אם כבר: בינואר, במשך שבועיים תהיה הופעה של פינה באוש ולהקתה ב-Theatre De La Ville. בשתי הופעות שונות: Weisenland, 7-14 בינואר ו-creation 2008 19-29. כרטיסים אפשר לרכוש או בטלפון: 01.42.74.22.77, או באינטרנט אבל יש קאטש: רק 21 יום לפני ההופעה הראשונה. כלומר: רק מה-31 בדצמבר. ורק שני כרטיסים לרוכש*.

ואם אתם מבקרים כבר באתר של תאטר דה לה וויל, תבדקו את ההופעה של ג'ולייט בינוש ואכראם חאן – נשמע מעניין (עד ה-29 בנובמבר).

* ואם מישהו הולך לעמוד בתור בקור של סוף דצמבר, שייצור בבקשה קשר במדור. אני רוצה לבקש טובה.

REM ב-רוק על הסן 2008

קודם כל הריח הזה. בכניסה לפסטיבל רוק אן סן חונים האוטובוסים המפוארים של האמנים, עם ספות עור, מכונת קפה והרבה מקום לרגליים, אבל הלחות של החורשה בסן קלו היא זו שמושכת אותנו פנימה בריחות של עלים, אדמה רטובה וטריות מדבקת.

פסטיבל רוק אן סן מתקיים זאת השנה השישית, והוא בדרך כלל בן שלושה ימים רצופים. הפעם לא הצליחו לדחוס את כל הכוכבים הגדולים לאותו סופשבוע, אז רייג' אגיינסט דה משין הופיעו בשבוע שעבר, וביומיים האחרים היו אמורים לככב REM ואיימי וויינהאוס, ונחשו מי מהם לא הגיעה. כן, גם אנחנו ניחשנו, ולכן בחרנו להגיע ביום שלפני.

היינו מרוטים, כועסים, עצובים וחבולים מהתגוששות ארוכת ימים עם אנשים שאנחנו אוהבים. אהבה זה כואב, כידוע. אבל הרעננות של החורשה, של הצעירים הצרפתיים שמסתובבים בה, חופשיים ויפים ופראיים באופן שלא יפגע בנימוס הבסיסי, השיבו מעט את רוחנו. זה לא רק הארגון הדי מופתי (מלבד ההברזה הבלתי נמנעת של כוכבת הפסטיבל שעה לפני ההופעה), מהעמדת דוכני בירה רבים מכדי שיצטברו לידם תורים ועד ספריה ציבורית שבה אפשר לשבת ולקרוא על מוזיקה. זה משהו ביכולת האירופאית לכנס עשרות אלפי אנשים מצרפת ואירופה ובכלל, רחוקים מהבית, מסתובבים עם כוסות בירה רב פעמיות בדרכן להתרוקן ולהתמלא מחדש, וליצור אוירה נעימה ומשוחררת בלי כוסות שמתגלגלות על הרצפה, בלי דחיסות, בלי גסות, בלי גרעיני האלימות שזרועים לרוב באירועים כאלה. מה שכן, כולם משתינים על הגדרות, כאילו כלום. ככה זה כשאין תור לבירה אבל יש תור ארוך לשירותים.

אבל הריח הדומיננטי שנישא ביער הוא בכל זאת של אוכל. הצרפתים מסרבים להמציא ג'אנק פוד משל עצמם, אז למרות שאפשר לקנות שיפודי יקיטורי ופיצה והתור הכי ארוך מתעקש להוביל לדוכן האוכל האתיופי, דווקא ריח בשרי וטוב של המבורגר הוא זה שאופף את המחנה.

על בטן מלאה בפיצה וצ'ורוס בשוקולד, התקדמנו לכיוון ההופעה של טריקי, שהיה קצת טריקי, ונתן למישהי אחרת את הבמה, מעשן לו סיגריה בנחת או רוקד בהנאה, כשהוא מדי פעם מתכבד ותורם כמה בתי שירה משלו. אבל זה לא באמת משנה, כי מספיקים הקצב הטוב והסאונד הצלול והתאורה שיורדת כמו זיקוקים קטנים מהשמיים כדי לאפשר לבסים לפעול עלי מבפנים. כי בעוצמה המתאימה ובאיכות המדויקת, המוזיקה, כמו מים, יכולה להיות חזקה מהרקמות העיקשות ביותר של הגוף. הבסים מתחילים לגשש את דרכם פנימה, מעבירים גלים-גלים שמתחילים מתחת לברכיים ומסתיימים בכתפיים, כאילו לא נעצרו בגוש המועקה שישב בדיוק באמצע, איפשהו בין הבטן, לסרעפת ללב. הבסים הקבועים והנחושים ליטפו אותו, את הגוש, הגמישו את סביבתו הקרובה, שיהיה לו מקום, אולי שייפו מעט כמה מקצותיו החדים. אפשר פתאום להבין איך עלה הרעיון המשונה של פירוק האבנים בכליות באמצעות גלי קול.

ההופעות מתחילות בדיוק בזמן, ולכן בעשרים לעשר, אנחנו, כמו עוד חמשת אלפים כמונו שרואים את הנולד, פונים לכיוון הבמה השניה, לתפוס מקום טוב לקראת ההופעה של REM. בעשר בדיוק נשמע האקורד הראשון וההופעה מתחילה בפול ווליום.

מייקל סטייפ, בחליפה שחורה וחולצה מחוץ למכנסיים, שחורה גם היא, נראה כמו שילוב של עורך דין מצליח, כומר וידוי, מנהיג פועלים וכוכב רוק. הוא חזק, גברי וסמכותי וכל מילה יוצאת לו מהפה ברצינות תהומית. הוידאו שמלווה את ההופעה על שלושה מסכי ענק לא רק מעביר קלוזאפים של סטייפ וחבריו, אלא מוסיף פרשנויות משלו לשירים. אבל סטייפ עצמו, לא הדימויים המוגדלים שלו, הוא מספיק חזק כדי להגיע עד אלינו, כמה אלפי אנשים משם, באופן הישיר שבו הוא מגיש את השירים שלו, את הרעיונות שלו. הוא שר לתוך מגאפון, הוא קופץ על המגברים, הוא מתכנס עם כל הלהקה סביב הפסנתר ושר עם הגב אלינו וגם יורד לקהל שמאופסן מאחורי גדרות אבטחה, בלי התחושה שהוא עכשיו נותן לנו שואו, בלי ציניות.

REM נמנעים מהשטיקים הרגילים שעוזרים לסחוף קהל. השירים שבחרו הם לא הידועים ביותר שלהם, ועד הסוף הם לא שרו את "נייט סווימינג" שאני כל כך אוהבת. הם לא מותחים את ההצלחה. הם מסיימים שיר קצר אחד, מציגים את השיר הבא ומבצעים גם אותו בפול גז, מבריק מטוהר כוונות, לא מגלוס, ועם התנופה המגובשת שלהם, והצליל החדש ישן שלהם, שתמיד מתניע איזה אוטו לנסיעה ארוכה בכבישים הפתוחים של ארצות הברית.

פעם, בשעת בוקר מוקדמת מאוד, הזדמן לי לשחות לבד בבריכה גדולה, מתחת לגג זכוכית שפתוח לשמי ניו יורק. ניו יורק היא העיר האהובה עלי בעולם, יחד עם תל אביב ופריז, אבל באותו בוקר כל ניו יורק, כל ארצות הברית של אמריקה, הלכו ודהו עד שנמסו במים האדירים האלה שעטפו אותי, החזיקו בכל סנטימטר של העור, ואז התחילו להכנס פנימה, לשטוף לאט ובסבלנות את כל המחשבות, לנקות ולפנות מקום.

בחורשה בסן קלו, הלחות הזאת, הקרירות הנעימה, העצים השחורים שמקיפים את חלקת היער, הבהירות והעוצמה שבהן הוביל סטייפ את הערב הזה, אלפי האנשים שנמצאים מסביבנו, והחום הזה, ממנו, שמחבק אותי מאחורה שעה ארוכה, גורמים גם לי להרגיש קצת כמו אדם על הירח, מהשיר האחרון שהסכימו לשיר לנו, לבד אבל לא בודדה; יש משהו מקרב בזרים האלה שמקיפים אותנו, בהתבוננות הזאת ממרחק.

כשההופעה נגמרת, מתחשקת לי מיד רק עוד הופעה אחת כזאת בדיוק כמו שמתחשק לי לחזור הביתה ולהכנס איתו למיטה. נייטסווימינג.

* פורסם לראשונה במוסף 24 של ידיעות אחרונות במדור "מפריזה" וכאן

הטור נכתב בעקבות פסטיבל רוק על הסן 2008. על הפסטיבל של 2009  ניתן לקרוא כאן או להיכנס ישירות לאתר הפסטיבל: http://www.rockenseine.com. עוד הופעות בפריז ניתן למצוא בלוח האירועים או תחת תוצאות החיפוש הזה.