טעימות לחם בלי טעימה של גבינות? ספרטנים

זאת דווקא ההידרדרות העצבנית בצריכת הלחם בצרפת, מ-620 גרם לאדם ביום בתחילת המאה הקודמת ועד ל-160 גרם ביום בשנת 1990, שמניעה את עיריית פריז לקיים תחרות שנתית לבחירת הבגט הטוב ביותר. הפרס, לאיש שמצליח לשכנע פאנל מרשים של מביני עניין, ששלו הוא הטוב ביותר, הוא לא רק ארבעת אלפים יורו, אלא בעיקר הכבוד שלא יסולא בפז, להיות האחראי על אספקת הבגטים לארמון האליזה, כלומר לקארלה וסארקו, אם הם אכן אוכלים את הטארטן שלהם יחד, לא שזה עניינו של מישהו. וכמובן, האיש שאופה את הבגט הטוב ביותר זוכה בתהילת עולם, לפחות עד לתחרות של שנת 2011.

האמת, שלא. מאפיות משוויצות גם שנים אחרי התחרות שבשנה הזאת והזאת הם נבחרו למקום הזה והזה בתחרות הבגט הטוב. La Fournée d'Augustine, למשל, המאפיה האהובה עלינו, בכיכר נסיון (ובעוד שלושה מקומות בעיר) מתהדרת בתואר בגט הזהב משנת 2004, ותאמינו לנו, עד היום הבגט שלהם, בעיקר הטרדיסיון, הוא מעולה.

Fournée d'Augustine בכיכר נסיון. בגט הזהב מ-2004

השנה, מבין 163 מתמודדים, נבחר הבגט של ג'יבריל בודיאן, מהמאפיה Le Grenier a' Pain אשר ב-Abesses.

על כך יש לי שלושה דברים לומר:

א. כן, שמעתם נכון. האיש שיודע לאפות את הבגט הכי טוב בפריז נקרא ג'יבריל. כן,  הפעם במקרה, צדקו כל הטוקבקיסטים ב-YNET (מבחינה עובדתית בלבד. לטון השיפוטי וההשמצות אני לא שותפה). פריז יהודית מאוד וערבית מאוד.

ברגעים אלה, בעוד שלום אסייג מחקה את בן גוריון בערוץ הישראלי, גד אלמלה (שבעברית הוא אלמליח, אבל בהגייה צרפתית שמו תמיד מזכיר לי את תפילת אל מלא רחמים), שהוא כוכב גדול כאן שנותן קונטרה לאודרי טאטו בסרטי בורקס ומככב בתפקידים ראשיים בסרטי שואה, נותן סטנד אפ של שעתיים באחד הערוצים המרכזיים. ובמקרה אני יודעת שיש לו אחיינית באיזור חיוג 03 (מ.ש.ל, נקודתי אמנם. יש עוד שלל הוכחות).

ב. Le Grenier a' Pain, שבה עובד ג'יבריל בודיאן, היא רשת של מאפיות עם כמה סניפים בפריז ובשאר צרפת. מ.ש.ל נוסף, למה שכבר זמן רב נדמה לי ששונה בצרפת: רשתות (שהן לעתים קרובות קטנות) יכולות להיות ממש טובות.

ג. במקרה השבוע עברתי בסניף שלהם באבס, ההוא של ג'יבריל, זוכה התחרות, והוא היה פשוט מסחרר. קניתי לי פוגאס עגבניות מיובשות וגבינת עזים במשהו כמו שתיים שישים, והוא היה נפלא. וזאת הזדמנות להזכיר שוב את האזור המקסים הזה, שרק הולך ומתחדש, מתמלא ביאפים ובאמנים ובבובואים ובחנויות של מעצבים ואוכל ואפילו רשתות. שוב, רחוב אבס, רו דה מרטיר, ועוד רחובות קטנים, מתוקים, עם חנויות יוקרתיות, כמו רו Lepic למשל.

פיליס פליק, שהיא עיתונאית אוכל ובלוגרית, זכתה להשתתף בטעימה שנמשכה ארבע שעות של קרעי לחמים, וחזרה משם לדווח. היא נבחרה בהגרלה מבין כל הפונים שביקשו להשתתף בתחרות, אבל השקיעה וקראה לפני כן את ספרו של סטיבן קפלן, מומחה עולמי ללחם. אצלה התוודעתי גם לקטע הוידאו הזה, ראיון שבו פרופסור קפלן מסביר לקונאן אוברייאן איך יודעים על לחם שהוא טוב באמת. זה מאוד מעשיר וגם קורע מצחוק.

איך באמת יודעים שלחם הוא מעולה? התשובה שלי אחרי הראיון של קפלן ואובראיין.

0

0

0

0

אז איך יודעים שלחם הוא מעולה? או, טוב ששאלתם. מרקם, נשיכות, ציפוי, השחמה אידיאלית, צפיפות הבצק, גודל הבועות, מה שתגידו. בסופו של דבר, לחם מעולה, הוא כמו צירים. כשזה מגיע אתה פשוט יודע.

(מוקדש ל-ו., שידעה אפילו עוד לפני הציר הראשון. מזל טוב, אהובה אמיצה, הרבה בריאות והרבה פחמימות מלאות בטעם).

מה זה הדבר הזה? מתוך מיצב בגלריה בגדה השמאלית

בעיות בדיקדוק הן לגמרי פאסה קומפוזה. הקושי האמיתי הוא להחליט בין גוף שני רבים המכבד והמרוחק ובין גוף שני יחיד, העממיקו, בין "הירצה מכובדי לשתות קפה?", לבין "רוצה קפה, אחי?". מאדאם רוזנבלום מתלבטת

סילחו לי על הצרפתית, אבל לכי תכתבי על סוגיית הפניה ברבים, כשאין שום דרך בעולם לתעתק את שם הפועל vousvoyer לעברית.
תנאי ידוע מראש בחיים בצרפת, היה שחלק מהמפגשים שלנו יתנהלו בגוף שני רבים, אותו vous מפורסם, גם כשהאדם שממולנו יהיה באופן ברור אחד ויחיד. השאלה למי פונים איך היא היסוס זעיר וקבוע, שמרים את ראשו לפני תחילתה של כל שיחה.

בצרפת, יותר מאשר בכל מקום אחר, אי ידיעת הכללים איננה פוטרת מעונש. כשאך הגענו לכאן, החלטתי ללכת על האפשרות הזהירה יותר, ולפנות לכל מאן דהוא כאתם. ממילא, מכיוון שלא הכרנו כאן איש, דיברו אלינו רק זרים מוחלטים. בכל פעם שנפגשתי עם עובדי הציבור, אנשי השירות והמכירות, הם פנו אלי ב-vous, כאילו לא רק אני כאן מולם, מתחננת לטופס המתאים למרות שלא הגעתי בשעות הקבלה, אלא אני והחבר'ה. כך קרה שגוף שני רבים היתה ההטיה המרכזית ששמעתי ולמדתי. וממילא, כל הדיבור בגוף שני רבים נשמע כמו לקוח מעולם אחר, שמתנהל בזמנים אחרים, בבועה שהוא ניפח ואטם למען עצמו, ולשם הרי נסענו, בעצם.

בהתחלה תרגמתי לעצמי את הפניות ב-vous לגוף שלישי עברי ארכאי, מוצאת את עצמי שואלת: "היידע אדוני היכן היא תחנת המטרו הקרובה?". זה היה די מפואר, להסתדר ככה ברחובות, אבל הקרינולינה שלי לא חזרה מניקוי יבש, ככה שלא יכולתי להמשיך עם התרגיל הזה לאורך זמן, בלי להרגיש את החול בפה.

זה פיל. פשוט עור. אותו מיצב מעבר לקיר הגבס

ניסיתי למצוא שלל תרגומים ופרשנויות שיניחו את דעתי ואת שפתי, שלא יגרמו לי להרגיש כאילו אני מתנהלת בחיינו הצרפתיים, לא עם ספריי בשיער ולא עם בוץ על הנעליים. בסופו של דבר, החלטתי להתייחס לגוף שני רבים כאל ברירת המחדל התקנית, ואת tu, מכווץ השפתיים אבל המעט יותר משוחרר, בכל זאת, בחרתי לתרגם כאילו הוספתי לכל פניה את הסיומת "אחי". כגון: "מה המצב, אחותי, הכל בסדר?". התרגום החדש פישט את התנהלות ה-vous וה-tu שלי. פתאום נעשה ברור וטבעי שרק לחברים פונים ביחיד, כפי שנעשה ברור שאין לפנות למורות בבית הספר ב"אחותי", וכל הזרים המיידיים השתבצו ל-vous שלהם.

כל ה-vous הזה גם עזר לי – בת למעמד הפועלים, צאצאית לקופאית ולעצמאי בתחום מכירת הגזוז – לקבל בהכנעה את תואר המאדאם שהוענק לי. בפעם הראשונה בחיי שהייתי בבית מלון עם המשפחה – מלון שלושה כוכבים בנתניה, כן? לא בדיוק הריץ – רציתי לקבור את עצמי ממבוכה כשמלצר פתח לי את הדלת. ופתאום אני נוחתת בפריז, אחרונת המהגרות, נטולת דירה, חסרת אישור שהייה, ולמרות זאת פותחים לי דלתות, ואף מסכימים שאני מאדאם. אני? מאדאם היא לא הגברת הזאת עם הפאה הבלונדינית הגבוהה, הלחיים הסמוקות מדי, נקודת החן המלאכותית ובית הבושת המפואר? אכן, יחד עם הניסוח מחדש של גבולות ה-vous, הפך עולמי, עולם של ברנשים וחתיכות, להיות מורכב מגבירות ומאדונים.
אלא שביום בהיר אחד, בדרך חזרה מהגן, הציעה אמא ידידותית אחת שנעבור ל-tu. לקח לי עד קצה הרחוב להבין מה זה הסה-טטווא הזה שהיא מציעה לי, ואז עוד כמה רמזורים להשלים עם העובדה, שהנה, שוב זה נעשה מורכב.

הפניה ברבים אמורה להיות עניין של כבוד, אבל למעשה, כל הסיפור הוא עניין של שמירת דיסטנס. מתברר, שגם לצרפתים מלידה ההבחנה בין ה-vous ל-tu היא עיסוק בלתי פוסק בהגדרה השוואתית של סטטוס, של יחסים ושל קרבה.

זה עניין של בחירה. בסרטים צרפתיים, למשל, כשהגיבורים מתחילים לדבר האחד אל השניה ב-tu, זה הסקס של ליל אמש שהעביר אותם מה-vous למשהו מעט אישי יותר. אבל אפשר להחליט, שכל ה-vous הזה נפוח מדי, ולדבר מלכתחילה בגוף יחיד לכל מי שאיננו בתפקיד. אפשר להיות אמיץ ולשאול בשיחת vous אם אפשר לעבור ל-tu, אבל זה כמו להציע למישהו חברות או לשחרר קצת את העניבה. מעטים הצרפתיים שיעיזו, מהגרים – לעולם לא.

מהגרים, סיפרה לי ז'אן, כשניסינו לנתח את דפוסי ה-vous/tu שלה, תמיד פונים לכולם ב-vous. היא, מקומית ותיקה, פונה אל חלק מהאנשים ככה ואל חלק אחרת. מתברר, שאתה פונה בגוף יחיד, בגובה העיניים, רק למי שאתה מזהה כבן המעמד שלך, בהנחה שהוא מוכן לחלוק איתך את אותה קטגוריה חברתית.

הבייביסיטר שלנו, נערה מתוקה בת תשע עשרה שדגתי במועדונית העירונית, מתעקשת להמשיך ולפנות אליי בגוף שני רבים. התחלנו ב-vous, כי אני לא מפלה את בנות השירות הציבורי על רקע גיל. אבל מרגע שהצטרפה לעובדי הקונצרן הזעיר שלנו, קפצתי על ההזדמנות לדבר אליה ב-tu. הייתי בטוחה, שהיא מחכה שאשחרר אותה כבר מעול הריחוק של ה-vous, וגם חשבתי שמי שרוחצת את הילדות שלי, שמנשקת ומחבקת אותן, ומביאה להן מתנות ליומולדת, היא קרובה מספיק בשביל tu ביתי ואוהד.

אבל היא התעקשה על vous. ככה היא רגילה, הסבירה, לדבר אל מבוגרים (איה!), עם מעבידים (אאוץ'!), עם הורים (נו, טוב). חשבתי לנסות טיפול בהלם ולחזור לדבר אליה ב-vous, אולי ככה היא תראה כמה זה מגוחך, אבל התברר שמבחינתה, בסך הכל השבתי את הסדר על כנו.

לקח לי זמן להבין את עוצמת הטעות. הנחתי שהגרעין האנושי שואף לקשר יותר מכל דבר אחר, ואת הקליפות שעוטפות אותו יש להסיר לאט מאוד, או לחילופין בקצב צברי אורי-זוהרי של "יבוא לך". אבל יש גרעינים אנושיים ששמירה על האוטונומיה חיונית עבורם יותר. חבר שעובד בעסקי הטלויזיה, סיפר לנו שסביבו נוקטים בלשון tu, אבל הוא מקפיד על ה-vous. "כשאתה מדבר לאנשים ב-tu", הוא הסביר לנו, "הם חושבים שהם חברים שלך, והגבולות המקובלים נרמסים. הבוס שלנו מרגיש חופשי עם העמיתים שלי, שמדברים איתו ב-tu. הוא גם מרגיש חופשי לבקש מהם טובות, למשל, להעיר אותם באמצע הלילה שיבואו להחליף מישהו. לי", אמר בגאווה, "זה לא יקרה".

תסבוכת Vous/tu המשונה ביותר, היא אצל רופא השיניים. הרופא והאסיסטנטית שלו עובדים אף אל אף כל היום, כבר שנים. שניהם צעירים ונחמדים, ומסיבות של נימוס מקצועי, שניהם מדברים אחד לשני ב-vous. באופן עקרוני, גם אני, הפציינטית, הייתי אמורה להשתמש ב-וו, אלא שהרופא הוא חבר של חברה ואבא של ילד מהגן, על כן יחסינו המהוססים התקבעו על tu. וכך, אני מדברת אליו ב-tu ואליה ב-vous, הוא מדבר אלי ב-tu ואליה ב-vous, ורק היא, שיש לה גישה חופשית אל הפה שלי, שעובדת מצח אל מצח עם הבוס שלה, מדברת אל שנינו ב-vous.

זה משונה מעט פחות מהמנהג הרווח במסיבות, למשל, לנשק זרים שזה עתה הוצגת בפניהם, ואז לדבר אליהם ברשמיות של עובד ציבור. המצאתי לי כלל: אפשר לדבר ב-tu עם מי שכרגע נשקת לו. לא הצליח. ניסיתי, במקום לחיים, להגיש יד ללחיצה. לא הלך. אז עברתי לתכנית של הערכת-בזק ותרגולת ייחודית: לאבחן מראש עם מי צפויה שיחת vous ולהעניק לו נשיקות אוויר, סמוכות ללחייו. וכך הפכו בשבילי, נשיקות האוויר, מהמחווה המזוייפת ביותר האפשרית, לביטוי של מעט כנות בקשר.

* פורסם לראשונה ב"מפריזה", הטור שלי במוסף 24 של ידיעות אחרונות.

צבעי העונה: אדום, לבן, שחור. עם נשר. מכונית בחגיגות הניצחון בשאנז אליזה

(לא כל תמונה שווה אלף מילים. לא אם המצטלמים מקפידים לדהור מול המצלמה. כנראה שנצטרך להוסיף לדימויים המטושטשים כמה מילות הסבר, בכל זאת).

כבר בדרך לקולנוע ראיתי ארבע משאיות משטרתיות חונות בשורה באחד הרחובות שנשפכים לשאנז אליזה. היו גם שוטרים משועממים שעצרו מכוניות קטנות שלא נשפו את אוויר האגזוזים שלהם במועד, אבל חשבתי שאולי ככה זה בשאנז אליזה, ליתר בטחון.

הסרט "זה מסובך" היה בדיוק כמו שרצינו שיהיה: מצחיק, פוטוגני לתפארת ובעיקר מעורר תקווה. הגיבורים  היו מלאי פגמים חינניים והסטיילינג, כפי שהוזהרתי מראש, היה מושלם ואף פדגוגי: כזאת ראה ויישם. על השניה הראשונה מריל הכריחה אותי למחות דמעה בחשיכה, אחריה, צחקנו המון ואפילו הזלנו (מה אני מדברת בשמו, אני הזלתי) עוד כמה, ואפילו הרהבנו עוז ותפסנו את המתרגם לצרפתית נוטל לעצמו חירות אמנותית משעשעת. אז מה עוד אפשר לבקש מערב חורפי ומהנה שכזה.

חגיגה ים תיכונית, זה מה שאפשר. כשיצאנו מהקולנוע, מתכננים שוב לקפוא (לא פר כזה קור בלי קצת שלג), נפלנו לתוך מהומת אלוהים. שוטרים, קודם כל, בטונות. השוטרים הצרפתים הם עם משעשע, שכדאי להקדיש להם פוסט נפרד, אם לא ספר (צילומים). הם היו יכולים להיות חתיכים, באופן גורף, לולא היו מחליטים לעטות מבט קבוע של נעשה ונשמע, כלומר של לואי דה פינס, כלומר של אהבלים מוחלטים.

אבל מאחורי השוטרים היו כל המכוניות הצופרות בקצב הידוע. הבחור, שנהנה מאוד מהסרט בזכות ג'ון קראסינסקי מ"המשרד", שאותה הוא ראה כל יום ברכבת בדרכו למשרד שלו, נזכר שהיום התקיים גמר אליפות אפריקה בכדורגל, ולפי הדגלים נראה, שמצרים ניצחה.

ילדה קטנה ודגל מצרים. נגיד שזה היה לכבוד השלום, לא יותר נחמד?

אחד מהחלון ואחד על מכסה המנוע. וגם המכונית בצבע מתאים

איך בכלל מארגנים דבר כזה? מאות מכוניות מצריות, כולל מרצדסים, בשביל לשמור על הסטריאוטיפ, עומדות ליד הקונקורד ולפי אות מתניעות ומתחילות לחרוש את השאנז למעלה-למטה? אם נשאיר את השאלות הלוגיסטיות לאחרים, השאנז אליזה נכבש כולו במכוניות שנהגיהם צופרים בקצב אחיד, שהנוסעים בהן מאתרים את כל הפתחים האפשריים (חלונות, סאן רוף, הדלת האחורית של הבגאז', שהקפידה להיטרק ללא הרף על הבחור שהגיח ממנה) יוצאים, חצי גוף ויותר מזה על שמי השאנז הקפואים, מנופפים בדגלי מצרים, משמחים את עצמם ואת חבריהם למכוניות ליד ואת כל קהל הצופים שעומדים ומצלמים, חוץ מהשוטרים כמובן, ששומרים על פנים חתומים (ובכל זאת קצת מצחיקים).

מחלונות המכוניות בוקעים גם תופי מרים, וצהלולים ונשים בכיסויי ראש שחורים שפניהם מאופרים בצבעי הנבחרת, כלומר בצבעי הדגל, ובאופן כללי, הרבה יותר מדי גפיים, יותר מכפי שחוקי להכיל במכונית פרטית אחת. הפליא עשות ג'יפ אדום אחד, שמחלון הגג שלו יצא בחורה, ועל מכסה המנוע עמד בחור שנפנף דגל גדול על רקע שער הניצחון, ומהצד של הכביש עמד בחור שלישי וטילטל את כל הקומפלקס הזה בעליצות כזאת, שעלה במוחי שאולי אנחנו מפרשים לא נכון התקהלויות שמגיעות לשיאן בטלטולים מסיביים של רכבים.

אובדן הפוקוס באדיבות הבחור שמנענע את הג'יפ. תודה

טוב, זה הגיוני. אתם יודעים כמה קר לקפוץ לבריכות הקטנות שבצידי השאנז?

כמו בכל סרט אמריקאי שמכבד את עצמו, ובטח כשהגיבורה שלו עוסקת בבישול, פריז הבהבה גם ברקע של "זה מסובך". אולי זה מופיע אצל מריל סטריפ בחוזה. בכל אופן, בלילה במאפיה שלה, בזמן גלגול קרואסונים עם שוקולד (ולא ייאמן שהם לא קראו לזה pain au chocolat) סיפרה ג'יין, כלומר סטריפ, לסטיב מרטין, המחזר האדיב שלה, שבצעירותה היא באה לפריז לסדנת אפייה של כמה ימים ונשארה שנה לעבוד במאפייה.

קשה להאמין שעל פריז הזאת היא סיפרה לו במבט מצועף כשאמרה לו "מרסי מיסייה" במבטא די מושלם. אבל הנה היא, פריז, רב לאומית וקונפליקטואלית וחיה ובועטת וצופרת בקצב אחיד. ונכון, זה מסובך. אבל מה לא.

שלג. עכשיו. מבט לכיכר נסיון מתוך המאפיה שהתחפשה לבקתה בהרים

נכון שפיתחנו מעטה דקיק של חסינות ואחרי שקפאו אצלנו כמה חברים שהיו מצויידים בבגדים קלים מדי, לא תתפסו אותנו אומרים: "האמת שלא כל כך קר". אבל בכל זאת, השבוע האחרון תפס אותנו באזורים מסויימים, עדינים ורגישים לקור. בכפות הרגליים. הסתיו האדיב והשמשי שלא ניצל את זכויותיו להקפיא לנו את הצורה, נחטף באחת על ידי חורף עצבני, שהתחיל באפס מעלות והתקדם משם. אני כמובן מגזימה, אבל אתרי התחזיות שהבטיחו שלג בסוף השבוע, הדאיגו את כולנו. זה כמו צירים: מי זוכר מה לבשנו בשנה שעברה כשירד שלג? אם מתאמצים, אני זוכרת מגפיים שנהרסים. כמעט-התחלקויות עם ילדה על הידיים על מעטה הקרח שנוצר אחרי צניחת השלג היפהפיה. זוכרת רגליים שמאבדות תחושה, וכשהן מחזירות אותה, היא מתבררת כאוסף משונה ולא אחיד של כאבים.

הכנו גטקעסים מדרום תל אביב, אין לי מושג מה עושים הפריזאים כשאין להם את ברוך גרוס בהישג יד, ארבע שכבות שמתחממות על התנור וצעיפים שבית הספר מוכרח להסכים להם (את הארוכים הוא מסרב לקבל משיקולי בטיחות), ומצב רוח של דחיפות וזהירות, ועדיין לא היה שלג.

וברגע שירדנו למטה, התחיל לנשב לו השלג הראשון של החורף הזה. לבן, קל ויפה, פתיתיו מסתחררים לו האחד סביב השני, ונוחתים בצייתנות על לשונותיהן השלוחות של הילדות. בחיי, אפילו לא היה קר. שמחה זה עניין מחמם, מתברר. מכיוון שאנחנו מתחברים לאתרי חיזוי אוויר אופטימיים – כבר גילינו שממילא אין שום טעם בהתכוננות לבשורות רעות – השלג, שהיה אמור להיות קל, מסוג השלגים שנעלמים עוד לפני שהם נוגעים ברצפה, הכביד והלך, והדרך לבית ספר היתה לבנה, עדיין לא מחליקה, וכל מי שפסע בה, הרגיש כאילו מסיבת ההפתעה הזאת נערכה לכבודו. חוץ מאלה עם המטריות.

הכל מושלג, חוץ מפתחי האיוורור של המטרו

צוות המורים וההנהלה הודה שאין לו שום טענה נגד הצעיפים שלנו, קיבל בהכרת תודה את קופסאות הטישו שהביא כל הורה למען שלום הכלל, ושמע, כאילו לראשונה, שמחר התחזיות, גם האופטימיות שבהן, גורסות שיהיה קר. ההורים, כל ההורים, כולל ההורים האלה, מודאגים מאוד, כי העיריה החליטה לחלק לבתי הספר שי לחג: מופע רחוב. כלומר שיתקיים בחצר בית הספר.

אי אפשר לטעון שאנחנו נגד תרבות, גבוהה, נמוכה, אופראית, רחובית, ותמיד אנחנו שמחים לקבל מתנות מעיריית פריז. אבל ככה נראית כרגע חצר בית הספר:

חצר בית הספר. חמישי בבוק

הנהלת בית ספר עוד לא הודיעה על ביטול ההצגה, מחד. מאידך, אמנם בית הספר לגמרי בעד אוויר צח, בכל מזג אוויר שלא יהיה (אם כי המורה שלנו הודיעה בשמחה עם טיפונת של שמחה לאיד, שלא היא זאת שאחראית היום על הילדים בהפסקה), אבל אחרי שכבר שבוע חצי מעובדי פריז רבתי עצבניים בגלל עיצומים יעילים של עובדי קו RER A, אני מתארת לעצמי שאפשר יהיה לסמוך על ועד העובדים של שחקני מופע הרחוב שידאגו לזכויות המשתתפים בהצגה. אם לא, מקסימום נקבל 180 אנשי שלג קטנים מחר אחרי הצהריים.

בף בורגיניון. מהביסטרו מתחת לבית

התחושה המשונה ביציאה מהסרט "ג'ולי וג'וליה", הוא הנינוחות המוחלטת שבה אנחנו פוסעים מהקולנוע אל המטרו. רק כשאנחנו תופסים מקום בעמידה מול אחת הדלתות האוטומטיות של קו 1, אנחנו מבחינים בהעדרו של קריז בלתי נשלט שמדהיר אותך, נניח, לשדוד פוא גרא משולהב בקלוודוס מאיזה ביסטרו מזדמן. שעתיים וקצת של בישול צרפתי, שמתרחש בפריז ובניו יורק – או קיי, קווינס – שתיים מתוך שלוש הערים האהובות עלינו בתבל והמרעיבות אותנו ללא תקנה, ואנחנו חוזרים הביתה בלי לחרוג מהתכניות לאיזה סטייק ותפוחי אדמה מוקרמים, רק כדי להספיק לשחרר את הבייביסיטר לפני המטרו האחרון. הייתכן שמתינות היא השחור החדש?

את "ג'ולי וג'וליה" רקחה נורה אפרון משני סיפורים אמיתיים של גאולה דרך האוכל, דרך המטבחים. ג'וליה צ'יילד היתה אשתו של דיפלומט שהוצב בפריז בשנות החמישים. מתוך אהבה לאוכל ולא פחות מתוך שיעמום, פנתה ללימודי בישול בקורדון בלו, ובסופו של דבר חיברה את אחד מספרי הבישול המשפיעים ביותר באמריקה. היא הפכה למבשרת האמריקאית של הבישול הצרפתי האיטי, האיכותי והחמאתי.

חמישים שנה מאוחר יותר, ג'ולי פאוול היא בשלנית חובבת, העובדת למחייתה בתפקיד משרדי מדכדך בניו יורק שאחרי אסון התאומים. כצפוי, חברותיה המצליחניות מותירות אותה מאחור, ואם לא די בכל אלה, היא ובעלה נאלצים לעזוב את ברוקלין ולעבור לגור מעל פיצריה בקווינס. בייאושה כי רב, היא מחליטה על פרויקט בעל דד ליין ומשמעות: לבשל במשך שנה את 524 המתכונים בספרה האלמותי של ג'וליה צ'יילד. בבלוג שלה היא תיעדה מדי יום את המאמצים, את ההצלחות והכשלונות.

את הסרט ראינו בלה האל, הקניון המכסה על המלכודת התחבורתית המכונה שאטלה. בית הקולנוע, שנקרא – רמז מטרים שלא קלטנו בזמן – "אוריינט אקספרס", היה קטן ודחוס. בין שני הכסאות היחידים הפנויים באולם ישבה אישה חמורת סבר, שקראה לה בספר הקטן שלה בהמתנה מתוחה לתחילת הסרט. כמעט נחרכנו מהבעות אי שביעות הרצון שלה, כשביקשנו ממנה לזוז כסא אחד. חיש מהר התברר גם, שהאולם נהנה מתכונות ייחודיות לאולמות שנמצאים מינוס ארבע קומות מתחת לאדמה, בעיבורה של אחת מתחנות הרכבת הגדולות בעיר: הוא היה טחוב, מחניק, חם מדי, והכי טוב – כל כמה דקות הרעידה אחת הרכבות את כל האולם.

בהתחלה זה הרגיש כמו אפקט משוכלל להמחשת הרעש בדירתם הקווינסית של ג'ולי ובעלה, אבל אחר כך התברר שכניסתה של רכבת לתחנה מזעזעת את האולם הקטן מדי ארבע דקות, גם כשעל המסך מופיעה פריז, בצבעים דהויים ופאר ישן של שנות החמישים. אבל הסרט, ככל סרט נורה אפרוני, היה כיפי ונעים ומצחיק וכתוב טוב ובעל חום אנושי בסיסי, מריל סטריפ כג'וליה צ'יילד היתה מצחיקה ונוגעת ללב, ומהאישה הקפוצה שישבה לידינו, בקעה אחת אחרת, שהתפקעה מצחוק לבדה, דיברה אל המסך בקול רם בשתי השפות, צרפתית ואנגלית, בסבתאיות ג'וליה צ'יילדית עולצת ויודעת-כל.

פול משכנע את ג'וליה למצוא כיוון ולשנות את העולם. טיפה

ג'ולי נחושה בדעתה. וחמושה

ג'ולי מנסה משהו. במאמץ

כה שלא הלכנו לדרוש את הכסף בחזרה, וממילא לדרוש כסף בחזרה בצרפת הוא פרויקט ארוך יותר מחיי המוצר והלקוח גם יחד. זה סרט מתוק ומבעבע, ומריל סטריפ נהדרת כג'וליה צ'יילד הסבתאית מלידה. ועם זאת, למרות כל הניסיונות של ג'ולי ושל ג'וליה לפלט דגים, לחלץ עצמות מברווזים, להשתלט על סרטנים סוררים, אף מנה על המסך לא תופסת אותך בבטן באופן משכנע וחסר רחמים, לא הסול מונייר בתחילתו, לא הברווז הממולא העטוף בבצק שבסופו, ואפילו הבף בורגיניון שניסתה ג'ולי להכין, נשרף פעם אחת יותר מדי. אז נכון, אומר בעלי, זה לא סרט על אוכל. זה סרט על פרויקטים מגלומניים ודבקות דתית בהם, הוא מציע, תכתבי על זה. הנה משהו שאת מבינה בו.

אבל העובדה שסרט שלם על בישול צרפתי לא מעורר את בלוטות הטעם, מציפה שאלה שאנחנו משתדלים להדחיק כבר מזה זמן: מה יש להם, לצרפתים, שהם כבר לא מתלהבים מאוכל הצרפתי שלהם?
יהיה קל מדי להאשים את התיווך האמריקאי בהשטחת הטעמים, באיבוד התשוקה לאוכל. אכן, ג'ולי פאוול סופגת קיתונות של ביקורת על העדר ההבנה האמיתית שלה בבישול. על האישום הזה, אגב, היא עונה: אפשר לחשוב שטענתי אחרת! והנה הבדל אחד מכריע בין האשה האמריקאית לצרפתיה: הכנות הבלתי הכרחית הזאת. מצחיק ומשביע לחזור הביתה מהסרט, ומיד לקרוא את הבלוג והמקורי של ג'ולי פאוול, שמתעד את "פרויקט ג'ולי וג'וליה", כמו גם את הבלוג העכשווי שלה, שמתעד את "פרויקט ג'ולי פאוול הופכת לסלבריטי בזכות עצמה". באותה קלות, אפשר גם למצוא באינטרנט את שיעורי הבישול הטלוויזיוניים המקוריים של ג'וליה צ'יילד, ולהתחיל למרוח חמאה על הכל, כולל על החיים עצמם.

אבל אי אפשר להאשים את האמריקאיות בהכל. מהסרט "דינר ראש", אמריקאי לא פחות, עם קמצוץ של איטלקיות חיונית, שעטנו כאחוזי אמוק למצוא בדחיפות מסעדה שתגיש אוכל כלשהו שיהיה מסעיר ועסיסי כמו זה שראינו על המסך. לא, במקרה הזה, יש אמת בפרסום. הצרפתים התרחקו מהבישול הצרפתי הפול בוקוזי, זה שג'וליה צ'יילד ביקשה להביא לפתחם.

בין שאר החלומות שהצטיידנו בהם בטרם בואנו לצרפת, היה גם אחד בנוגע לרכישה סדורה ויסודית של תורת הבישול הצרפתי, הישר מהמקור. רציתי ללמוד להכין מרק בצל סמיך ועמוק בלי להשקיע בו יום עבודה שלם, להפוך סטייק על המחבת כך שהוא יהיה אדום מספיק ועדיין נימוח ולעיס, ולדעת להכין טארט טטן, טרי וחמצמץ ומקורמל לתפארה.

רצינו ללמוד, אבל אין ממי. בפעם הראשונה שאכלנו רע אצל חברינו הצרפתיים, חשבנו שאנחנו הוזים או שמדובר בטעות דגימה. אבל הבישול המחופף התברר כממצא עקבי למדי.

יש מי שמאשימים את מרד הסטודנטים של 68′, והמגמות לשיחרור האשה שפקדו מאז את צרפת. הסבר כזה קראתי בבלוג של מולי בנטמן, שבמשך חמש השנים שבהן חי בצרפת, הוא נאלץ לאכול בבית לפני ארוחות ערב אצל חברים צרפתיים. בעיני, הנשים כאן לא משוחררות משום עול פרט לעולו של הצלוליטיס, ולמרות זאת, הן יכולות להציע לארוחת ערב קלילה בגט עם חמון ספרדי מהשוק או עוף צלוי שנקנה בשוק במחיר גבוה מעט יותר ממחירו של אותו עוף טרי.

אוכל צרפתי טוב, יש להודות, אנחנו אוכלים כאן בעיקר אצל חברינו הישראליים. אצל הצרפתים אנחנו אוכלים אוכל רע, אוכל מהיר ופיקחי כמו טארטים שמתקתקים בדקות מהבצק המצוין שנמכר בסופר, או אוכל טרי ובלתי מתבשל: גבינות, לחם, ירקות, נקניק. המארחת הממוצעת, גילתה לי ברי ואן דר קאמפ מקומית, נסמכת על הסיוע ההומניטרי שמגישה לה תמיד רשת פיקאר, שמייצרת מנות קפואות לא רעות בכלל וייצוגיות מספיק לאירוח.

הבישול הצרפתי הממושך, כמו הארוחות האינסופיות, נתפסים כאן כמשהו משפחתי, עתיק, כפרי, ישן, שאבד עליו הכלח. אם כבר תתפסו צרפתי בן דורנו טורח על הסירים, הוא עסוק, ככל הנראה, בבישול של משהו בריא, רצוי אורגני, כמו תרד ושקדים במעט לימון וסויה, האנטיתזה המוחלטת לתבשילי מיליון השעות ומיליון הקלוריות המסורתיים.

וכך, למרות שנסעתי לכאן נחושה ללמוד את סודות המטבח הצרפתי, התברר לי, שאי אפשר לקצר טווחים עם מרק בצל, שסטייק מעולה מכינים בקלי קלות רבה מבשר מעולה, ושבתוך סיר הברזל הנכון יקבל כל תבשיל את העומק הצרפתי הנדרש של מאות שנות מסורת.

מה שבסופו של דבר למדנו כאן, הגיע ממטבחים אחרים מאשר אלה של ג'וליה, ג'ולי ופול בוקוז. למדנו להכין מרק עוף תאילנדי עם חלב קוקוס ופטריות, לחתוך דגים נאים לסביצ'ה של יילו טייל, אבוקדו וצ'ילי ובעונת הסיילים – לקנות סירי ברזל איכותיים. ולא, אף לא סופלה זהבהב ואוורירי אחד.

את הנשק הסודי שלנו לחורף, בף בורגיניון משכר ורב טעמים, אנחנו קוטפים, כל פעם מחדש, מתוך מתכון ישן שגזרנו פעם מעיתון "העיר".

* פורסם לראשונה בטור שלי, "מפריזה", במוסף 24 של ידיעות אחרונות.

חיליק גורפינקל מאתגר את הביף בורגיניון הקבוע שלנו בסיפור יפה ומגיר מיצים על הביף בורגיניון ביועזר ומתכון מתווך היטב של זנב שור של פטרישיה וולס, מתוך "אחר".

חוזרים מחופשה. מתחילים לחפש עבודה, שמרטפיות, דירות

כמה הצעות עבודה, חיפושי דירות הצטברו בתיבת הדואר של פריזאית, במשך כל החופשה ולרגל הרנטרה:

1) עבודת שמירטוף קבועה: שלוש הבנות המקסימות של משפחת צרפתי, בנות 6, 9 ו-11, שגרות באזור Arts et Metiers, מחפשות בייביסיטר דוברת עברית או אנגלית, לעבודה קבועה, למשך 3 שעות כל אחר צהריים ובימי רביעי. לפרטים: איזבל בלוך-סרפתי, מייל: isabelle.serfaty@gmail.com. טלפון: 06.23.77.37.36

2) שתי ילדות משגעות מחפשות שמרטפית מסורה, אחראית וכיפית, בעלת תושיה וניסיון בטיפול בילדים, דוברת עברית או צרפתית, באזור Nation. לפרטים כתבו אליי.

3) עדי, סטודנטית ישראלית שהגיעה ללמוד מוסיקולוגיה בפריז, מחפשת דירה שמתאימה לשותפות, או חדר בדירת שותפים. להצעות: 06.15.99.24.09, adiburt@gmail.com.

בדיוק אותו הים. איזה מזל

הממ. סוף סוף קצת נחת.

לא, המון נחת. הביקור בישראל היה נפלא, מחמם, מייזע, מקרב לבבות, מאוורר, עמוס, אינטנסיבי, מחדש, טעים (המסעדות בתל אביב מעולות, כבר אמרתי? מעולות), ואפילו הביא איתו כמה עניינים חדשים לשנה החדשה. כיף לנסוע למקום שאתה מכיר ואוהב כמו תל אביב, וממילא, כל נסיעה לחו"ל שווה כפליים כשאתה גר בפריז, פעם אחת בגלל החו"ל, פעם שניה בגלל שאתה חוזר, בסופו של דבר, לפריז.

אבל כשחזרתי, חיכתה לי הפתעה משמחת (חוץ מפריז, חוץ מסיום השיפוץ בפינת הרחוב הניו יורקית שבה אנחנו גרים, חוץ מהסתיו הזה שקפץ עלינו ככה. עוד אחת). הפינה/אתר/מיזם אהוב עלי, vingt, המונה מדי שבוע 20 דברים ש (השלימו את החסר) בפריז, ועושה זאת בדיוק מופלא, נקלע ככל הנראה למשבר יצירתי, והכריז על תחרות נושאת פרס. מי שיציע לו כותרות שוות למדורים הבאים, יזכה בקטלוג של התערוכה "Elles" המוצגת בימים אלה במרכז פומפידו.

שלחתי רשימה נאה לפני שנסעתי, ובניגוד לנטייתי הקבועה לא לזכות בשום דבר, עכשיו אני גם הבעלים החוקית של הקטלוג וגם של רשימת 20 על שמי. הנושא שהצעתי, 20 דברים מופקעים בפריז, זכה, ואף שודרג, ל-20 arnaques. ארנק, כפי שלמדתי ממש לא מזמן בזכות כרזות של סרט שכלל את המילה המשונה הזאת, הוא שוד (ואפשר לנחש את המקור של שתי המילים בשפות השונות, שהגיעה בטח מיוונית. ומה זה אומר ששודדים לך את התיק הקטן? ארנק ארנק?).

בכל אופן, למרות שאפשר היה לחשוב שאפשר למנות רשימה של אלפי דברים מופקעים בפריז, או אולי עדיף לנסות למצוא בפינצטה ובזכוכית מגדלת 20 שאינם מופקעים (כבר שנתיים כאן ומצאנו רק שניים: קורנפלקס וחינוך לגיל הרך), הם ערכו רשימה נחמדה של 20 מופקעונים, שאת חלקה אני לא ממש מכירה, כרגיל ברשימותיהם.

הנה התוספות שלי לרשימת 20 המופקעונים שלהם:

21.קפוצ'ינו ב-4 יורו, ב-6 מול הפומפידו, ב-8 בפושון (תמיד גרוע)

22.תיקוני בגדים. 15 יורו למכפלת, 150 להחלפת בטנה

23. לחם שאור בקייזר. טעים אבל יקר באופן מזעזע

24. חיתולים חד פעמיים. חשבתם שסופר פארם יקר? כאן כל חבילה עולה פי שתיים, מה שמעודד מאוד גמילה

25. מוניות. קנס של 20 יורו למי שמפספס את המטרו האחרון

אביתר בנאי. צוותא

20 ישראליים

לכבוד הזכיה שריגשה אותי יותר ממה שהיתה אמורה לרגש, אני יודעת, ולכבוד החזרה מהחופש, ותחילת שנת הלימודים ולרגל שלהי שנת תשס"?, ולכבוד ולכבוד ולכבוד – 20 דברים נהדרים שיש רק בישראל:

1. אורנה ואלה

2. סבתא וסבא

3. סבתוש וסבוש

4. שאר המשפחה

5. דיזנגוף

6. חברים שפוגשים במקרה בדיזנגוף

7. בתי הקפה על דיזנגוף

8. בתי הקפה באחד העם

9. קפה הפוך וטוב

10. ים

11. שקיעה בים

12. קרטיבים בים

13. קפה קר, בים או בכל מקום אחר

14. הופעות בצוותא

15. חברים מהצבא שפוגשים במקרה בכניסה להופעה בצוותא

16. מזגנים

17. רופאים שמדברים עברית

18. שמלות שנרכשות בשקלים

19. שדרות בן גוריון

20. נמל התעופה בן גוריון

סרקוזי וברוני. היא יכולה להיכנס לבריכה, הוא לא. צילום: Snapper Media

הצרפתים נלחמים מזה זמן במנהגי הלבוש של נשים איסלאמיות הדוקות. הנימוקים הם בעיקר שיוויונים, הסיבה היא בעיקר גזענות ופחד. הקרב גלש לאחרונה לבריכה, לאחר שאישה שלבשה בורקיני (שילוב של בורקה ובקיני שהוא הלהיט האיסלאמי של השנים האחרונות: סוג של חליפת צלילה שמכסה כל טפח אפשרי ושומרת על צניעות מקסימלית) נזרקה מהבריכה בטענה שבריאות הציבור שוללת כניסה עם בורקיני למים. הסערה כמובן גדולה.

מקריאה קצת יותר מעמיקה מתברר שאכן בבריכות כאן חלים חוקי לבוש מחמירים. גברים למשל נדרשים להיכנס למים אך ורק בבגדי ים הדוקים בגזרת ספידו (הלינק הוא לטור מעניין בנושא בגרדיאן הבריטי). מה שנחשב חטא אופנתי כמעט בכל מקום אחר בעולם, הוא נורמה מקובלת (וכדרכם של הצרפתית קשיחה) בכל בריכות השחיה של צרפת. גם הפעם הנימוק הוא בריאותי: גזרת בגדי הים הרחבות יותר סופחות חול ולכלוך ופוגעות באיכות המים. ומה על פגעי האסתטיקה?

מעבר לתעלה המגמה היא הפוכה לחלוטין.  זה אומנם מריח קצת מכלור ויחסי ציבור אבל באלטון טאוורס, פארק מים גדול בבריטניה, הכריזו השבוע ברצינות על איסור לבישת בגדי ים ספידו לגברים "כדי למנוע מבוכה ממבקרי הפארק ולשמור על האווירה המשפחתית". לא פחות.

בורקיני. 572 שקל

קריאה נוספת:

הבלוג הפופולארי בגדי ים לנשים מוסלמיות

רוצים לקנות בורקיני? ממש כאן

הארץ – הכתבה המתורגמת מהגרדיאן על איסור כניסה עם בורקיני לבריכה.

(מושיק)

יום הבסטליה: משורין על רקע הבולנז'רי השכונתית

- תהיה עוגה?
בעיני בת ה-3 חגיגות יום הולדת חייבות לכלול עוגה. אפילו כשמדובר ביום ההולדת של המדינה המארחת שיש בכלל מי שקוראים לו יום הבסטיליה.

חזרנו מטיול ארוך מעולפים למחצה כשחזינו בפלא בפלאס דה לה נסיון, הכיכר ליד הבית שלנו. ממש כמו בכיכר מלכי ישראל, טנקים מפוזרים סביב סביב והמוני ילדים מקפצים עליהם בעליזות.
חנינו, פרקנו ולחלק מאיתנו נשארה מספיק אנרגיה לזנק לכיכר בחיפוש אחר העוגה הנכזבת ו-"האיש ששר ששירים".
בכיכר המתין לנו רכב כיבוי אש ענק ונוצץ שאנשי הצוות שלו (הפומפיה) הם שזוכים לכבוד הרב ביותר מילדי פריז משך כל ימות השנה, יותר מכל חייל, שוטר או אופה. לידו ולאורך כל היקף הכיכר פוזרו רכבי צבא שונים שאני בטוח שיש מי שמסוגלים לתת בהם סימנים. מבחינתנו כולם היו טנקים.
באופן מפתיע הפריזאים נהגו ליד הטנקים שלהם כישראלים ממש. בודקים, מטפסים, מצטלמים ונהנים מהאחיזה החסונה של מיטב הבחורים והבחורים של הרפובליקה בדרך אל ומתוך הצריח.
הערב ירד, הכלים המשוריינים החלו לשעוט בכיכר ולהסתדר בטור לכיוון הבסטיליה. אחרי שתפסנו עמדת תצפית משופרת וסיימנו לנופף להם לשלום הבחנו פתאום באטרקציה האמיתית של התצוגה.

הבולנז'ריה הניידת

צבא צרפת בחר להציג, וכנראה מסיבה טובה, את הבולנז'ריה הניידת שלו. מדובר במאפיה משוכללת למדי המוצבת בתוך קונטיינר (המסוגל להיכנס לאוניה, משאית או מטוס, לפי ההסבר הדו-שפתי) שכל תכליתה לספק בגטים להמוני החיילים בחזית. כדי שהציבור הצרפתי יוכל להתרשם כיצד מנוצלים כספי המסים שלו הצבא לא התעצל וסיפק לקהל תצוגת תכלית: אלפי בגטים טריים חולקו היישר מפס הייצור לאל ידיו המושטות של ההמון המרוצה.

רק אנחנו, מסתבר, הגענו קצת מאוחר מדי, לכן חזינו בבגט האחרון נמסר לידי הילד שעמד לפנינו בטור. מזהל שהבולנז'רי שלנו הצליחה להביס את כל הטנקים ולהישאר פתוחה בכיכר.

אם תגיעו לאזור: כמה פרטים על מאפיית הבית שבתמונה

ובינתיים בישראל: אתר הארץ במצגת תמונות מסכמת לאירועי היום בפריז

(מושיק)

פריזאים מחזיקים ברוב המאסטים, ברו דה שרון

IVY Paris הוא אתר שמדווח מדי פעם על אירועי תרבות ואופנה. חוץ מההדר היפה שלו, אני מתה על רשימות ה-20 שהאתר הזה עורך. זה תמיד קצר ומדויק, כמו למשל, הפוסט האחרון, על 20 המאסטים של פריז:

1. נוויגו 2. סיגריות 3. צעיף 4. מפת פריז 5. מולסקין או יומן 6. טלפון חכם 7. נעליים שטוחות או נעלי הליכה 8. תיק קנווס או סל 9. משהו לכתוב איתו 10. כסף קטן לקפה מהיר על המדרכה 11. משקפי ריי באן 12. הוכחה לכתובת העדכנית שלך 13. פאריסקופ 14. אטיטיוד (תמיד) 15. כרטיס אשראי לקניות אימפולסיביות 16. בקבוק מים 17. כרטיסי ביקור 18. הזוכה האחרון של פרס גונקור 19. קרם שיזוף 20. שחור.

מה שהם אמרו. פרט לפריסקופ, שלדעתי איש כבר לא סוחב או מתחפר בכתב הקטן והבלתי קריא שלו. ואת השחור, כאמור, אפשר לגוון מדי פעם באפור. ליברלים.

ולא רק שהבחירות שלהם בתוך ה-20 מצוינות, כוללות גם את המאסטים הידועים לכל וגם תוספות ייחודיות משלהם, מקסים במיוחד תמהיל הקטגוריות שהם מרכיבים:

20 משוררים

20 מדרכות של בתי קפה

20 מהפכנים

20 סרטים שמתרחשים בפריז

20 זמרים

20 מזרקות

20 ניחוחות

20 מסלולים (יער ואנסן, המונופרי הקרוב אליך, בית הקפה שלך, מעבר חומרי הניקוי האקולוגיים בסופר).

20 בארים

20 חנויות וינטג'

20 פטיסריות

20 חנויות ספרי אמנות

20 גנים וגינות

20 שווקים

20 גלריות של אמנות מודרנית

20 שמות של רחובות (rue au Lard, rue des Mauvais Garçons, rue Monsieur le Prince)

20 מוצרים של בתי מרקחת

20 חנויות יין

20 של חיי לילה

20 לחמים

20 ביטויי סלנג

20 דברים לעשות בפריז לפני החזרה מהחופשה (להעמיד פנים שאתה צרפתי כשאתה מדבר עם תיירים, להחנות איפה שבא לך, לשבת על הדשא).

20 מידות פריזאיות רעות (לא להחזיר צלצול, נוטלה, בוגדנות)

20 מוזיאונים מתמחים

20 אמני רחוב

והאהוב עלי: 20 רחובות מיוחדים, וילג'ים בפריז

הרשימות האלה הן כמו האין ואאוט של עיתון חדשות רק בלי האאוט והן מצוינות בשביל להכיר קצת את הרוח הפריזאית, כפי שהיא נתפסת על ידי הגולים האנגלוסקסיים בה, אבל בעיקר, הן מאירות את הפינות הפחות מובנות מאליהן של פריז. ברובן יש גם קישורים לעוד מידע על ההמלצות. ברשימה לקונית, קצרה, הם מצליחים להיות גם אינפורמטיביים, גם מדוייקים ורגישים ולזהות את הגרעין של הרוח הפריזאית העכשוית, וגם מצחיקים. סחתיין.

ועוד אחת:

20 ביטויים צרפתיים. ועכשיו הוסיפו גם את התרגום לאנגלית, כמה מקסים מצידם.

באותו עניין:

יונתן מוסר את הקודים הסודיים של הצרפתי הנהנתן.