צלב קרס ליד המדרגות הספרדיות ברומא, במקרה. הכיתוב אומר משהו על קומוניסטים דווקא

פריזאית יקרה,

אנחנו מתכננים לעבור לגור בצרפת. שמענו על האנטישמיות המתגברת, ורציתי לשמוע ממך, הכצעקתה?

תודה,

אזרחית צרפתיה בהתהוות

בהתהוות יקרה, מעניין שאת שואלת ובדיוק בעיתוי הזה. ואני ויהודי צרפת קצת חלוקים בנושא. הם, שיש לומר שיש להם יותר ניסיון ממני, חיים כאן מתוך מודעות מתחדדת והולכת לאנטישמיות. הם סבורים שהיא עולה ומקצינה, וזאת אחת הסיבות שהם קונים דירות בישראל בכזה מרץ. פעילים פוליטיים מרגישים גם הקצנה בעמדות הרשמיות נגד ישראל, והיהודים שחיים בצרפת מרגישים שזה משפיע עליהם ישירות. אני, לעומת זאת, מרגישה את האנטישמיות הרבה פחות. אולי זה בגלל שאני עדיין חיה רגל כאן ורגל שם, ומעולם לא התחריתי בצרפתים על משרות, למשל. בשיחות ארוכות ונוקבות עם יהודים צרפתיים, גיליתי שהחוויות הקיומיות שלנו שונות באופן מהותי, שאנחנו מפרשים סימפטומים באופנים שונים, החיישנים שלנו מאתרים סימנים שונים.

בכל אופן, אני יכולה לספר לך על האנטישמיות מנקודת מבטי.

אני מרגישה את האנטישמיות הרבה פחות מחברינו היהודים. למעשה, כמעט ובכלל לא. אם צריך לכמת, בפילושמיות אני נתקלת הרבה יותר. בכל מפגש אקראי, באוטובוס, אפילו בתור לחיסון לשפעת A, פונים אלי אנשים שהם יהודים או דוברי עברית או סתם שמעו שתל אביב היא מקום נהדר והם מתים לבקר שם, או שלמדו יידיש מרצונם החופשי שיש להם חברים בקיבוץ כלשהו בדרום או משהו. אם יש אנשים ששומעים את העברית שאנחנו מדברים בינינו ולא אוהבים את העובדה שאני ישראלית או יהודיה, הם פשוט לא אומרים לי את זה.

אבל חווית האנטישמיות/פילושמיות, תלויה תלות חזקה בשני גורמים: באיזור המחייה שלך ובתקופה. אנחנו גרים בפריז, במקום טוב באמצע. זה אזור שיש בו מיעוטים ומהגרים כמעט כמו מקומיים, אבל איכשהו נשמר איזון עדין, מעניין שעובד טוב. אני לא יודעת למה, אולי כי אין רוב לאף מיעוט. ואולי, אם יש כעסים או איבה או ביקורת, הם מתחבאים מאחורי הנימוס. בסדר מבחינתי.

בכיתות של הילדות בבית הספר יש הרבה יהודים והרבה ערבים (גם סינים, קוריאנים, אנגלים, איטלקיים, אפריקאים – זאת פריז, יש כאן מהכל), ויש לנו חברים ערבים, ואין עם זה שום בעיה. ובכלל, את רוב הילדים אי אפשר להגדיר בכלל בלי הרבה מקפים: אנגלים-צרפתיים-פורטוגזים, קנייתיים-צרפתיים, אלג'יראים-ערבים-צרפתיים, או השילוב האהוב עליי: סיני-צרפתי-מרוקאי-יהודי עם נטיה אמריקאית חזקה.

אין ספק, שיש אזורים בפריז ובצרפת שיש בהם הרבה ערבים, או איזורים נאורים פחות, או איזורים אולי בוטים יותר. ברובעים 18, 19, 20 שמעתי מיהודים צרפתיים שבבית הספר הציבורי לפעמים מציקים לילדים על רקע יהדותם. אבל גם ב-15. האמת, אני לא יודעת האם ההצקות לילדים יהודיים שונות בהרבה מהצקות על רקע ג'ינג'יות, נומך, עושר, עוני, טיפשות או חוכמה. אני לא יודעת כי אני שומעת את זה מסיפורים בלבד. החוויה העמוקה של היהודים היא כאן היא שיש אנטישמיות ואנטי-ישראליות, ולכן ייתכן שגם תופעות (מבאסות אמנם) שמתקיימות בכל חברה ובכל מקום, מתפרשות על הרקע הזה כאנטישמיות. ואולי זה חריף יותר.

משתנה נוסף חשוב הוא התקופה. בזמן המלחמה האחרונה שהיתה בישראל, כשהיתה ביקורת ציבורית עזה מאוד על ישראל, היה מאוד לא נעים להיות כאן. רגע, אני מנומסת: היה קשה. היה לא טוב.

משתי בחינות: כעסתי מאוד על מה שישראל עשתה, והיה לי מאוד קשה לייצג אותה, ומאידך – הזעם על ישראל היה עז וכן, בוודאי שלא התחשק לי להצטרף אליו, וכן, לפרקים זה גם היה מפחיד. ליד הבית שלנו התקיימה הפגנה ענקית נגד ישראל, ומכיוון שהביקורות הן קשות (ישראל רוצחת, ישראל רוצחת ילדים), והזעם גואה, היה ערב אחד, אותו ערב של ההפגנה, שבו פחדתי לנסוע במטרו וגם ביקשתי מהילדה שלי שנדבר צרפתית. ופעם אחרת היתה הפגנה מול סלון הספרים, וכשצעקו במטרו "ישראל רוצחת", החבאתי בתיק את הספרים בעברית. בדרך כלל אני קוראת במטרו בעברית בלי בעיה בכלל, מה שמעורר תמיד שאלות ושיחות, על כיוון הקריאה, ואיזו שפה קשה יותר (צרפתית!).  אלו היו שני ערבים בשנתיים ומשהו שנות חיינו כאן, ככה שאלה רגעי קיצון, אבל הם קיימים על ספקטרום החיים כאן, בתדירויות, שהן ככל הנראה, משתנות.

עם כל זה, צריך להבדיל בין אנטישמיות ובין הסתייגות מזרים. צרפתים לא משתגעים על זרים. הם שמרנים במיוחד, וכמו כל העולם גם הם מבוהלים מתנועת העמים בין המדינות ומהשינויים שהיא כופה על סגנון חייהם. את הטינה הזאת, או ההסתייגות, מרגישים בעיקר עם צרפתים מהסגנון הישן, בני חמישים ומשהו, והרבה במוסדות המדינה – מורה ותיקה מאוד בבית הספר, פקידת עירייה, שכנים שמתעצבנים על הרעש שלא במידה. זה גם כי אנחנו כנראה מרעישים יותר מהצרפתי הממוצע, אבל זאת הזדמנות לכעוס עלינו קצת, שהנה, עוד חדירה עוינת לצרפת (אגב, לפי מה שאני מבינה, צרפתים סופגים את זה לפנים הרבה יותר חזק כשהם מגיעים לישראל). זה לא כיף, אבל זה בקטנה, והולך ופוחת ככל שאתה חי בלב הערים, ככל שאתה לומד את מנהגי המקום, ככל שאתה מתקרב לשכנים ומטפח יחסים נעימים יותר שבין אנשים, ולא בין שני לאומים.

כמובן שקיימות שאלות גדולות עוד יותר. כמו אם יש אנטישמיות, האם זה אומר שמסוכן לחיות כאן, ואם מסוכן לחיות כאן, האם זה מסוכן יותר מאשר בישראל (בנושא הזה יש לי תשובה ברורה. בישראל מסוכן הרבה יותר). ושאלות גדולות אפילו עוד יותר: האם צריך לנהל את חיינו לפי מה שמסוכן ומה שלא. ועוד כמה ענקיות, כמו התפקיד שממלא קיומה של מדינת ישראל בשמירה על חייהם של הגולים ממנה, התפקיד האישי של כל אחד בתרומה לקולקטיב הזה, הישראלי, ועוד כמה שאלות שההיסטורי והקולקטיבי בהן מתרסק על האישי, הפרטי, הרגעי.

במילים, קל לי יותר לענות על שאלות של קרואסונים.  במעשים, ממילא כולנו עונים על השאלות האלה כל הזמן.

ובאותו עניין:

טור שלי במפריזה: "מפריז קל יותר לחסום את רעש המסוקים"

בית. באשר הוא

נהג המונית שאסף אותנו משארל דה גול נכנס לפריז דרך פורט דה מונטריי במקום דרך פורט דה ונסן, העליה הקבועה שמובילה אלינו הביתה. באחת עשרה וחצי בלילה שולי הרובע העשרים רחשו חיים. זה היה מקום יפה, המקום שאליו הגענו, גם אם קצת בלוי בקצותיו. גברים משופמים ישבו ליד שולחנות קטנים על מדרכות צרות סמוכות לכביש, כאילו לא עומדים לסגור הכל תוך חצי שעה. היא הפתיעה אותי, העיר הזאת, עם המבנים האירופאיים המפוארים והמוזנחים שלה, דגדגה אותי בתסיסתה העדינה, והיה נדמה לי שכבר הייתי כאן פעם, לפני שנים.

שבועיים קודם לכן, לעומת זאת, הנסיעה מבן גוריון לבית ההורים שלי הרגישה כמו דרך שעושים פעמיים בחודש. אולי לא פעם בשבוע כמו שהם היו רוצים, אבל מספיק. כבר כשעולים לטיסה הילדות מתניעות את צהלת ה"כולם מדברים כאן עברית" הקבועה שלהן, וההבילות הזאת שמכה בך, עם היציאה מאולם מקבלי הפנים של נתב"ג, היתה גלויה ומוכרת, מחממת ומשביעה, כמו טוסט בשק"מית. הנסיעה הזאת נקבעה מטעמים פרוזאיים: גם בפריז אין גנים באוגוסט. אבל היא לא היתה נסיעה ככל הנסיעות. מטען כבד הונח על כתפיה: היא אולי הנסיעה שלפני הנסיעה האחרונה שלפני חזרתנו לארץ. נסענו אחוזי פחד ממה שנגלה בישראל. ממה שנגלה כאן על עצמנו: שהחום הזה כבר לא בשבילנו. שהבעבוע הקבוע של החיים כאן מבשל אותנו יתר על המידה.

זה בדיוק מה שגילינו. למרות שמישהו ארגן לנו הקלה בעומס החום. וגם המזגנים – איזו המצאה נהדרת. והים, שהיה בדיוק אותו הים. והקרטיבים. והקפה הקר. ובתי הקפה. והרחובות. והסבים והסבתות. והחברים. המיידיות של החיבור הטבעי, העמוק, הפיזי, עם המקום הזה, מהממת, מחסלת כל זיכרון אחר מהחיים שלנו. בביקור של שבועיים ישראל נהדרת. אפשר להבין את יהודי צרפת שמקדישים את חופשות החו"ל שלהם לה בלבד. המסעדות מעולות, המלצרים נחמדים, הרחובות שוקקים, הנשים יפות, האנשים אופנתיים; לא מעודנים ומוקפדים כמו באירופה, אבל התודעה האופנתית והתעוזה התל אביביים גדולים לאין שיעור מהרמוניית האפור הפריזאית.

התמקמנו במהירות בדירה החדשה הזמנית שלנו. עשר דקות מהים. שתי דקות מבית קפה מוצלח, שהופך להיות שלנו תוך שתי כוסות קפה. והתרגולת עובדת: סיור בבית, להראות לילדות איפה השירותים, תכולת מזוודות נפרקת לתוך הארונות, ענבים וגבינה וקרקרים ויין לבן נקנים בסופר, וזהו, אנחנו כאן. לא רק ההמבורגרים של "מוזס" מפצים על חסך של חודשים (אין המבורגרים טובים בפריז. אל תחפשו אפילו). גם המפגשים בשר ודם משביעים. פגישות העבודה עמוקות ומשמעותיות וטובות, קצרות מדי גם כשהן נמשכות שעות. כולנו קופצים למים במהירות, מתעדכנים לעומק, חושפים פחדים ורצונות, מקבלים החלטות. עוד מעט ייפרשו בינינו אלפי הקילומטרים ונמשיך לדבר ולכתוב, אבל בינתיים, תעביר את הסוכרזית, תודה.

בכלל לא התגעגענו, שיהיה ברור. מבקרים אותנו בתדירות גבוהה מספיק כדי לספק את צרכינו החברתיים והמשפחתיים, החדשות שמגיעות מישראל איומות ומקצינות משבוע לשבוע, וביקור ב"דיאדה" בנמל הזכיר לי כמה אני שונאת את ההורות הישראלית, המתאמצת והלוחצת, ששאבה אותי לתוכה. אבל אנחנו פורשות מגדודי האימהות המותשות מסוף אוגוסט, וקונות המון ספרי ילדים, וגלידה שמטפטפת לכל עבר ברוח החמה, ואז היא רואה את הים.

לא, אי אפשר להכנס אליו עכשיו. אין ירידה מהנמל לחוף, והרופאה אמרה שאסור, הרי הפצע ברגל עוד פתוח. והיא מתחילה לבכות. אם משה רבנו היה ילדה קטנה, ככה בדיוק הוא היה בוכה כשראה מנגד את הארץ המובטחת. לא בכי גחמני או תובעני, רק צער עמוק על מה שאיננו, אכזבה על הכמעט. לא היתה ברירה אלא למצוא רופא אחר שקבע שים זה פשוט מעולה לפצעים פתוחים. והמים היו מלוחים וטעימים, דיווחה האחת, והשקיעה היתה ורודה ובהמון צבעים, דיווחה אחותה, ואמבטיית הפולידין שאחר כך עבדה כמו קסם, דיווחו הסבא והסבתא המאושרים. חוף אחד משם, בלי תיאום מראש, כי פתאום אפשר היה, היינו רק אנחנו שנינו במפרץ של חוף הילטון, רק שנינו ועוד כמה זוגות בשיחות ליליות מימיות, חברות שברחו למשפחות שלהן והעדיפו לשכשך במים על פני עוד קפה, מקומי שאסף תייר או להיפך ביעילות מעוררת השתאות, ועוד כמה זוגות שפרושים בחושך, רחוקים מספיק כדי שנרגיש שכל הים הזה שלנו, קרובים מספיק כדי שלא נרגיש לגמרי לבד. וכשסוגרים את הים, אנחנו מוצאים את עצמנו צועדים מאחורי זאת שרקמה את הביטוי היפה, דרך גן העצמאות המשתפץ, דרך ז'בוטינסקי, עם מגבת זרוקה על הכתף ועיגולי הרטיבות המלוחה בכל המקומות הקבועים. אנחנו חוצים את בן יהודה לצד דבוקה גדולה שמקשקשת באנגלית קולנית, חולפים על פני צעירים שמלהגים בצרפתית, וחולפים על פני שולחנות במסעדות שספרדית עולה מהם. ואנחנו אלה וגם אלה וגם אלה. אנחנו ילידים ומקומיים ואנחנו תיירים, מתפעלים מהקצב והחום של העיר הזאת ומשלל מוקדי העניין שלה, וכמותם מזועזעים מיוקר המחייה ומגסות הרוח.
הילדות ואביהן שרועים על ספסלים ליד חגורות המטען בשארל דה גול. ברווח שנוצר בין הסיבוב הראשון שבו לא הגיעו המזוודות שלנו לבין הסיבוב השני שבוודאי יביא אותן, אני מחליפה בזריזות כרטיסי זיכרון. כרטיס הזיכרון הישראלי נכנס לשקית עד לפעם הבאה, והטלפון שלי מתאזרח בצרפתית, והנה מגיעות ההודעות שהגיעו למספר הצרפתי שלי בימים האחרונים של החופש: שלום מתוקים, חזרנו לפריז, מה איתכם? וחבר אחר כותב באנגלית, מה קורה, אתם כבר כאן?
הפעם לא הזמנתי מראש הסעה, מישהו שיכיר אותנו כשננחת. אבל כשאנחנו עומדים בתור של המוניות, כבר לא מלווים אותנו הרגשות הקבועים של הזרות, של התמימות, של מי שתיכף עומדים לרמות אותו במחיר. הנהג לוקח אותנו, כמו שמורה לו הג'י.פי.אס, דרך פורט דה מונטריי, ומביא אותנו הביתה בעשרה יורו פחות מהתעריף שאנחנו משלמים תמיד.
תוך כמה ימים מתחיל בית הספר, ופריז נעשית שוב מוכרת, וכשאני מוצאת את עצמי מחליפה הודעות טקסט בצרפתית עם חברות על חוויות היום הראשון ללימודים, אני מבינה שזה לא יעזור, גם זה סוג של בית.
בלתי אפשרי לבחור בין פריז ובין תל אביב, בין צרפת וישראל. הן מציאויות מקבילות שבהן חיים אנחנו ואנחנו האלטרנטיביים, ואלה בסדר, ואלה גם. זאת היכולת לרחף ביניהן, שמחזיקה אותנו ככה, נרגשים כאן וכאן, חיים כאן ובועטים כאן, נושמים עמוק ולרווחה בשתי שפות לפחות. יום אחד נצטרך להכריע בין שתי המדינות, אולי אפילו לא בעוד הרבה זמן. בינתיים, מוכרחים להשאיר את השבילים ביניהן פתוחים וחופשיים, גם במחיר מיסי המעבר הכבדים.

* פורסם ב"מפריזה", הטור שלי ב"24″ של ידיעות.