מלון שנגרילה פריז. כ-500 מטר מהאייפל

מוסף ממון של ידיעות אחרונות פרסם בערב שבועות האחרון (2011) כתבה על "מלונות היוקרה החדשים החמים ביותר בעולם". התמונות והתיאורים אכן מפתים לגמרי, אבל יש משהו מעורר ספקות בכך שהכתבה לא חתומה (דני שדה כתב התיירות ועכשיו גם התעופה של ידיעות הוא מקצוען, אולי מהאחרונים שעוד נותרו בתחומו. מעניין האם הקרדיט שלו נשמט, הוסר או שמישהו אחר כתב את הכתבה). מצד שני, מכיוון שההמלצה בפריז מסתמנת כראויה למדי, אולי זה סימן טוב גם עבור יתר המלונות.

הבחירה הפריזאית של ידיעות היא שנגרילה (SHANGRI-LA). אני מודה שהוא לא היה ברשימה המיידית שלי לחופשה בתקציב בלתי מוגבל בעיר (מצאתי שם חדרים זוגיים החל מ-950 דולר, ובידיעות יש פער של כ-100 דולר למעלה), אבל מסתבר שמדובר במלון חדש לגמרי שפתחה ממש לאחרונה (דצמבר 2010) רשת מלונות היוקרה מהונג-קונג בבניין מרשים ברובע ה-16, בסמיכות לאייפל ולטרוקדרו. הפריזאית יודעת לספר שהמסעדה היקרה לאללה שנפתחה במלון כבר מעוררת הדים. בקיצור, אם יוצא לכם להתארח במקום בשבועות הקרובים, אל תהססו לטקבק.
אם אתם רוצים ללכת על בטוח, לכו על הריץ המפורסם (החל מ-650 יורו ללילה לזוג) או הלה-מוריס (החל ב-450 יורו ללילה לזוג). מלונות שווים במחירים שפויים יותר תמצאו כאן.

עוד מלונות מומלצים מתוך הכתבה:

סוהו האוס, ברלין. בניין באוהאוס משוחזר ברובע מיטה שמציע 40 חדרים ב-6 קטגוריות איכות שונות. בעיתון משבחים את שיעורי היוגה הפרטיים של המלון וספות הקטיפה האדומות והלוהטות בלובי. שם טוענים שניתן להשיג שם חדר החל ב-476 דולר לזוג, אבל אני הצלחתי למצוא חדר זוגי כבר בקצת פחות מ-250 דולר דרך אתר BOOKING החביב עלי. הנה, ממש כאן.

בורג'ו אגנזיה – מלון בוטיק יוקרתי ויקר בדרום איטליה (דרומית לבארי) בקרבת החוף האדריאטי. זכה להיכלל במספר רשימות נחשקות בשנתיים האחרונות.

טראמפ סוהו, ניו-יורק. מגדל בן 46 קומות שכולו מלון יוקרה מודרני ומעוצב. גם כאן, בידיעות נוקבים ב-460 דולר לזוג כמחיר פתיחה ואני מצאתי ב-360 דולר, אבל מה זה כבר 100 דולר אם אתם ישנים בטראמפ?

W RETREAT, בקוסמוי, תאילנד. לחלוטין לא נמצא על מפת הנסיעות הקרובה שלנו, אבל התמונות גרמו לי להרהר במפה מחדש. החל מ-650 דולר לחדר זוגי.

* גילוי נאות: לאחרונה (יוני 2010) הצטרפנו למערכת השותפים של booking זה אומר שאם תזמינו חדר בגלל שלחצתם על אחדים מהלינקים למעלה, הם מבטיחים להעביר לנו קצת עמלה. אם זה מעצבן אתכם במיוחד, לחצו עלהלינק הזה, דרכו לא נקבל אפילו תודה (אבל אתם תשלמו אותו דבר).

(מושיק)

~ פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

הו הו הו. חלון ראווה ב-NK. צילומים: עדי פורת

לקח לי זמן להתאהב בשטוקהולם. כלומר, כבר מההתחלה הלכתי שבי אחרי היופי שלה, האיים, הפארקים העצומים, הבניינים העתיקים. אבל את פנינות החן האמיתיות שלה מגלים רק אחרי שנים של שוטטות והיכרות וניסיונות. כשעזבתי את שטוקהולם, ישירות אל הפיח של קינג ג'ורג', התגעגעתי עם דקירות פיזיות של ממש בלב, ליופי ולניקיון של העיר, וגם למקומות שפשוט אין, אין בארץ.

בארבע השנים שחלפו חזרתי לשטוקהולם חמש-שש פעמים. בכל פעם זה הרגיש כאילו שבתי הביתה, כאילו פרט לעניין הזה עם הבלונד והדרכון אני בעצם שבדית. בפעם האחרונה הייתי שם לפני שנה וקצת, בחודש רביעי להריון, יודעת שעכשיו זו פרידה להרבה יותר זמן, כי כשאשוב, ועוד אשוב, זה כבר יהיה אחרת. ועדיין, בכל הפעמים ששבתי ובכל הפעמים שאשוב, יש מקומות שתמיד אחזור אליהם.

בקתה טיפוסית. סקאנסן

1. סקאנסן (Skansen)

היה היה שבדי אחד ששכחתי את שמו (איזו פאדיחה אם קראו לו סקאנסן, הה?), שהחליט שצריך מוזיאון פתוח בשטוקהולם. והאיש הזה העביר לאי בלב שטוקהולם מבנים שבדים מסורתיים מכל רחבי המדינה. היום אפשר פשוט לקנות כרטיס ולהיכנס לשבדיה של פעם. בין המבנים משוטטים שחקנים לבושים בתלבושות ממאות קודמות ומדברים איתכם. את האציל תמצאו משוטט בגינתו, המורה בבית הספר הכפרי תארח אתכם בכיתה, רועת האווזים תקדם את פניכם בחווה שלה, ובחנות הסוכריות ימכרו לכם סוכריות כמו שעשו פעם. הכל כמובן ממוקם בפארק ענק וירוק עם נקודות תצפית על העיר, ואם יש לכם ילדים שלא מעריכים את כל היופי הזה אז יש שם גם גן חיות, פינת ליטוף ולונה פארק קטנטן. לכאורה מדובר במקום תיירותי, אבל אני הלכתי לסקאנסן כמה פעמים בכל קיץ, גם כשגרתי בעיר. פתוח רק בקיץ (ובחורף יש כמה שבועות של יריד כריסמס), ושווה לפחות חצי יום.

אם אתם כבר שם: סקאנסן ממוקם באי דיורגורדן (Djurgården) שבו ממוקמות חלק נכבד מהאטרקציות של העיר. סביב סקאנסן תמצאו גם את הלונה פארק טיבולי, את מתחם אסטריד לינדגרן ואת המוזיאון המפורסם ואזה, ובו האוניה שטבעה והוצאה בשלמותה מהמים. נשמע משעמם אבל האמת שמרתק. אפשר לאכול צהריים ב-Ulla Winblad, שמגישה אוכל שבדי מסורתי אבל דווקא טעים. ואם תשבו בחצר המסעדה תקבלו תפריט בחצי מחיר.

סליחה מתוק. השארנו את המוצץ בסקאנסן

2.  הקונדיטוריה Vetekatten

לוקח זמן להתרגל להרינג ולכדורי בשר, אבל לפחות במתוקים השבדים חזקים. הקונדיטוריה וטהקאטן מציעה עוגות שבדיות אמיתיות וטעימות. שווה לבוא לקראת החגים, כי אז מקבלים את העוגיות השוות של חג המולד והפסחא. זה אומנם מקום שנראה מושלם לתה עם סבתא, אבל בסופ"שים קשה למצוא שם שולחן. הכתובת: Kungsgatan 55

ואם אתם כבר שם: וטהקאטן יושב על רחוב קונגסגאטאן, המלא חנויות עיצוב סקנדינבי ואירופי. הכי מומלצת היא Stockhome המגניבה והלא נורא יקרה.

עוגות שוודיות. שוודיות אחת אחת

3. חנות המדע הבדיוני בעיר העתיקה SF Store

אולי צריך להיות גיקית כמוני כדי להתלהב מחנות מלאה בספרים, משחקים וסרטים של פנטזיה ומדע בדיוני, אבל בעיני היא מלהיבה גם למי שמסתפקים בהארי פוטר. ואיזה גאון מי שמיקם את החנות הזו בעיר העתיקה של שטוקהולם, המלאה סמטאות צרות וימי ביניימיות, מרוצפת באבנים עתיקות ומלאת מקומות היסטורים שקרויים בשמות כמו "כיכר מרחץ הדמים"? בדיוק מה שצריך כדי להלהיב אנשים שגם ככה חובבי סיפורי אבירים ונסיכות. הכתובת: Västerlånggatan 48.

ואם אתם כבר שם: תקשיבו למדריך התיירים שלכם שייקח אתכם לצפות בארמון המלך ובחילופי המשמר. אפשר גם לסייר בארמון ובין היתר לראות את המיטה העתיקה של המלכה, שמסביבה, יסבירו לכם בגאווה, בכל פעם שמלכה שבדית כרעה ללדת במאות הקודמות, התכנסו כל אנשי החצר לצפות במחזה, רק כדי לוודא שאכן מדובר ביוצא חלציה ממש של המלכה. הו, הזוועה.

4. המוזיאון הטכנולוגי: Tekniska Museet

איי קיד יו נוט. גם לי לקח שלוש שנים להגיע לשם, כי מי את מי לעזאזל מעניין מוזיאון טכנולוגי, אבל מתברר שכל הקומה הראשונה של המוזיאון מוקדשת לפלאים טכנולוגיים שאפשר לנסות בעצמכם – נדנדות א-סימטריות, ספירלות ענק שמסובבים על עצמכם, וכאלה. וונדרלנד אמיתי, מקום מושלם לילדים אבל גם המבוגרים נהנים מאוד. איך התערוכות בקומה השנייה? אין לי מושג, אף פעם לא עליתי. הכתובת: Museivägen 7.

5. המוזיאון לאמנות מודרנית Moderna museet

אין צורך להכביר מילים. אוסף נאה, חנות מוזיאון נאה, והכל ממוקם באי קסום בלב שטוקהולם. נייס. הכתובת: Slupskjulsvägen 7-9.

העץ שבחנות. NK

6. הכלבו NK

כל מה שכלבו צריך להיות. כמה קומות ענק עם בגדי מעצבים, כלים מעוצבים, מחלקת ספרים מכובדת, מחלקת צעצועים שווה, קפיטריה גדולה ואם תרדו לקומת המרתף תגלו גם כלי אוכל מעוצבים שווים ומעדניות קטנות. אם השם מצלצל מוכר זה בגלל ששם רצח מטורף את שרת החוץ אנה לינד לפני שמונה שנים. איכשהו זה לא מוזכר בחנות… בכריסמס בכלל שווה לבוא לשם: מילא העץ בגובה שש קומות שתלוי שם, חלונות הכלבו הופכים למיצגים מושקעים בטירוף, ומהווים אטרקציה לכל שבדיה והסביבה. מובן שהלכתי בכל כריסמס. הכתובת: Hamngatan 18-20.

7. הרחוב Hornsgatan

הוא רחוב ארוך באי הדרומי של מרכז העיר, Södermalm, בד"כ משוטטים ברחוב החוצה את האי מצפון לדרום, Götagatan, אבל אני דווקא מעדיפה את הורנסגאטאן, שחוצה אותו ממזרח למערב. אולי בגלל שסמוך אליו למדתי שבדית במשך כמעט שנה ויצא לי להכיר אותו מקרוב. הרחוב מלא בבתי קפה קטנים ומקסימים ובחנויות קטנות של כל דבר כמעט – בגדים, עיצוב, יד שנייה, מה שבא לכם. אגב, זה האי שבו מבלה מיקאל בלומקוויסט את רוב זמנו בספרים השני והשלישי בטרילוגיה מילניום. גם מיקאל וגם ליסבת סלאנדר גרים בסודרמאלם.

ואם אתם כבר שם: טוב נו, טיילו גם ב-Götagatan יש גם בו המון בתי קפה וחנויות מקסימים.

הורנסגאטאן. כלומר אופנוע והורסגאטאן

8. המקום של המרקים: Sibiriens Soppkök

מסעדה קטנטונת, שישה שולחנות זוגיים מצטופפים בחדרון קטן, שמגישה בעיקר מרק. אין כמו מרק ביום חורף קר, ובמקרה של שטוקהולם גם ביום קיץ קר, ובמסעדה הזו, בתפריט שכתוב על הקיר, תמצאו מרקים כמו מרק אבוקדו ומרק זעפרן. השף יוצא מדי פעם אל הסועדים, המרק והאווירה מצוינים, ואפילו המחיר אפשרי. נעים. Roslagsgatan 25.

אם אתם כבר שם: ובמקרה אור יום, לכו עוד 200 מטר ותגיעו להאגה-פארקן, אחד הפארקים העצומים של שטוקהולם. מובטחים שני אגמים והרבה דשא.

לכתוב את הרשימה הזו רק הזכיר לי כמה מתחשק לי שוב לבקר בשטוקהולם. אולי זה באמת הזמן לבחון את העניין הזה שכולם מדברים עליו, איך זו העיר הכי ידידותית לאמהות עם תינוקות. מצד שני, איך דוחפים עגלה למקום הקטנטן של המרקים? אלוהים, הדילמה. טוב, לעת עתה נסתפק בהרינג מאיקאה. הו הו הו, מרי כריסמס וגוד יול.

- עדי פורת היא עיתונאית, כותבת הבלוג "עדי בעולם", חיה בשטוקהולם, תל אביב ובימים אלה עולה חדשה ללונדון.

- – -

פריזאית בעד זכות השיבה: אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריז, סהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלו, הדס שיינפלד לרכבות של לונדון, תמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמל, שרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריך, אייל דה ליאו לאור האמסטרדמי, ורדית גרוס להתאהבות בניו יורק ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.

במבי לחג או עגל הזהב. געגועים עם אורות מנצנצים

אין כמו תקופת החגים להתענג בה על געגועים: געגועים לעץ אשוח ענק מול כנסיית נוטרדם, געגועים לחלונות המקושטים של גלרי לפאייט, געגועים לעבר שמעולם לא היה לנו, געגועים לעיר שהיתה שלנו ואיננה עוד.

במקום תלושים לחג, במקום מארז של קומקום חשמלי וצנצנת קפה נמס, במקום אייפד (גם אם הייתם מעדיפים, עמכם הסליחה), קבלו ערימה של געגועים. אבל מנומקים. ומפורטים. ובטכניקולור.

חברי הכבוד של "פריזאית" (הכבוד, כמובן, כולו שלי), הסכימו להגיש, כל אחד בתורו, את הגעגוע הפרטי שלו לעיר שהיתה פעם שלו, יחד עם רשימת המקומות אליהם הוא מוכרח לחזור רגע אחרי החתמת הדרכון. ניו יורק, לונדון, ציריך, שטוקהולם, אמסטרדם, פריז, כמובן, וגם תל אביב – כל אחת מהן היא האקסית המיתולוגית של מישהו, והוא יספר לכם למה בדיוק הוא מתגעגע בה.

עד כה, אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריז, סהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלו, עדי פורת לעוגות של שטוקהולם, הדס שיינפלד לרכבות של לונדון, תמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמל, שרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריך, אייל דה ליאו לאור האמסטרדמי, ורדית גרוס להתאהבות בניו יורק, ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.

אתם מוזמנים להדליק את האח, למזוג לעצמכם משהו טעים, ולפתוח מתנה-מתנה, געגוע-געגוע, משאלה-משאלה. מותר לקרוע את העטיפה, מותר לגזור וכדאי לשמור, וכל יום תהיה אחת חדשה.

הכתובת על הקיר. חלון הראווה של החנות, לשעבר, של אילוצ'קה בגן החשמל

Pavillon de la reine

זה תמיד מתחיל ממייל מהוסס שמתנצל על ההעדרות הממושכת (וההדדית יש לציין) מחיינו, שואל מה נשמע ומבשר על הגעה קרובה לעיר. ערב, יומיים או סופשבוע שנפרטים להמלצות על שתי מסעדות ומלון. בתחום המסעדות, אנחנו דווקא בסדר. כרטיס האשראי יעיד שאנחנו לא מתרשלים בגיזרה הזאת. אבל כשמדובר במלון – אנחנו בבעיה. נסו לשלוף מהשרוול המלצה על מלון ליד הבית. נכון שקשה?

בדיוק למצבים האלה המציאו את השמור החזר. הרשימה שגובשה כאן היא תוצר של אוסף עדויות ממקור ראשון (החברים ישנו, אנחנו באנו לבקר בלובי) או שני (החברים נהנו, פגשנו אותם במטרו) או שלישי (הבלוגרית האמריקאית החביבה עלינו ממש התלהבה) וככזאת השתמשו בה תוך הסתייגות מסוימת – תמיד כדאי לבדוק גם את המלצות הגולשים באתרי ההזמנות הגדולים באמצעות גיגול זריז. יאללה לרשימה:

Pavillon de la Reine
מלון בוטיק קלאסי ואיכותי ממש בתוך פלאס דה ווז'. יפהפה, מוקפד ועם ארוחת בוקר מלכותית ראויה. מומלץ מאוד. יקר מאוד.מדובר בכ-400 יורו ללילה. אבל שווה.

כתובת: 28 Place des Vosges

אתר המלון

Le Bourg Tibourg
לה בורג טיבורג, מלון מוצלח ונעים וממוקם מצויין במארה. חדר זוגי בכ-230 יורו ללילה. מערכת ההזמנות קצת מעצבנת ומומלץ להתקשר אליהם – הם מדברים אנגלית מצוינת.

אתר המלון

Bel-Ami
מלון נעים בגדה השמאלית בנקודת מוצא מעולה לטיול ערב נעים ברובע הלטיני והאיים ובקרבת שלל מסעדות מעולות. מודרני מעוצב ואיכותי.
חדר זוגי בכ-400 יורו. עדכון: מחירי החדרים מתחילים ב-160 יורו למזמינים מספיק מראש.

אתר המלון //  להזמנות במחירים מוזלים (בדרך כלל. מומלץ להשוות לאתר הרשמי)

MAMA SHELTER LOGO

Mama Shelter

מלון עסקים סופר מעוצב ומגניב לאללה שתכנן פיליפ סטארק. הוא זכה בלא מעט תחרויות ודירוגים ולא בכדי: נוח, חדשני וחוויתי עם אופציה לא רעה למפגשים מעניינים בלובי ואפילו זול למדי במונחי העיר. חסרונו הגדול: מרוחק ממרכז העיר (ברובע ה-20) ומתחנת המטרו. אם אתם אנשי עסקים / לבד והגעתם לעיר ללילה או שניים. זאת בחירה ממש מוצלחת גם אם לוקחים בחשבון את המונית הלוך וחזור בבוקר ובערב (כ-15 דקות נסיעה, 20 יורו).

אתר המלון // להזמנות במחירים מוזלים (שוב, למרות ההבטחות למחיר הזול ברשת, כדאי להשוות).

צמד הערות לסיוום:

1. הדרך הטובה ביותר למצוא מלון טוב וזול (יחסית) בפריז היא לחפש דרך אתרי המלצות הגולשים, כמו tripadvisor. הבעיה: לרוב הגולשים אין מושג על מה הם מדברים וחלק מהביקורות פיקטיביות. במסעותינו באירופה אנחנו משתמשים כמעט תמיד ב- booking.com המצויין. מנסיוני הוא בולט על פני האחרים במהימנותו. ובדרך כלל יש למעלה מחמישים תגובות על כל מלון. הציונים והביקורות הטקסטואליות מאוד אמינות, ומשקפות היטב את איכות המלונות עוד טרם הביקור. שירות הלקוחות יעיל, ומניסיון ברוב המלונות הם מציעים את התעריף הזול ברשת. אבל אחרי שנבחר המלון, מומלץ תמיד לעשות עוד חיפוש אחד על המחיר באתרים אחרים או באתר המלון עצמו.

גילוי נאות: לאחרונה (יוני 2010) הצטרפנו למערכת השותפים של booking זה אומר שאם תזמינו חדר בגלל שלחצם על הלינק למעלה, הם מבטיחים להעביר לנו קצת. נחיה ונראה. אם זה מעצבן אתכם במיוחד, לחצו על הלינק הזה, דרכו לא נקבל אפילו תודה (אבל אתם תשלמו אותו דבר).

2. הת'ר סטימלר הול, עיתונאית אמריקאית שחיה בפריז, בודקת מלונות עבור Fodor's ומדריכי תיירות אחרים. היא ראתה מאות מלונות, ובוחנת את הסך הכל הכולל של המלון, מהעיצוב, הניקיון ועד השירות. היא מאוד יסודית ומקיפה. במדריך המלונות שלה היא עובדת חזק על הנמכת הציפיות, וסוקרת שורה ארוכה של מלונות שהיתה בהם בעצמה, לעתים גם בילתה לילה (על חשבון המלון אמנם), בחלוקה לרבעים, לרמות מחיר, לסגנונות.

(מושיק)

שתיפתח עליי, שתיפתח. תיקרת הזכוכית הצבעונית של הבראסרי בפרנטמפ

הצרפתית השגורה מזכירה לי תסכיתי רדיו ישנים. "נראה לי", למשל, מיתרגם כאן ל"יש לי הרושם". גם בפי ילדים קטנים. "אני מתארת לעצמי" הוא "אני מדמיינת" רב האפשרויות. וגם ברכות השנה החדשה נשמעות בדיוק כמו הגלויות הישראליות של פעם, שופרים ונצנצים מודבקים: בריאות טובה, מיטב האיחולים.

כשלעצמנו, אנחנו חגגנו את השנה החדשה באביב הישראלי היהפהפה של סוף דצמבר, ולכן קצת באיחור נפרסים כאן איחולי שנה אזרחית נהדרת לכל מי שגולש לכאן בקביעות או בטעות, מחפש רעיונות לנסיעה הבאה או מעלה זכרונות מזו הקודמת.

ובתור תשורה לשנה החדשה, או קישוטים לעץ, אם תרצו, מוגש לכם לקט אסוציאטיבי של דברים טובים.

סיכום השנה של אלכסנדר לוברנו: הוא מתלהב מכמה מקומות, ביניהם מיאמצ'ה המקסימה. מעניין שבסיכום שלו יש נטיה חזקה למסעדות האחרונות שסיקר. וגם לקפה דה מוזה, שאותו נשמע שממש שווה לבדוק.

שירה שניצר, petit pois, היא בלוגרית פריזאית שכותבת יפה על אוכל, על קניות של אוכל, על פריז וקצת על לונדון. היא הכינה ביף בורגיניון שמיימי, לדבריה, לפי המתכון הזה מהאתר של מגזין גורמה (שהלך גם הוא בדרך כל עיתון מודפס, ולנו זה כואב יותר).

ועוד באדיבות Petit pois: בפעם האחרונה שערכתי השוואה מבוקרת של לחמים וקרואסונים זה היה בשנת 2004, זה היה לעיתון "העיר", וזה היה באותם רגעים ממש שעץ ענק בחצר הבית קרס לנגד עינינו המשתאות ופינו עמוס הפחמימות. מאז, ההשוואות המבוקרות היחידות שנתקלתי בהן בעיתונות הישראלית היו של הגברים שכל כך נהנים לעשות את "בלייזר", ואלה תמיד שיכורים כשהם עורכים את ההשוואות או כשהם כותבים אותן; למעשה, הם משתכרים כבר למפרע, כשהם מתכננים אותן.

על הרקע הזה, משעשע בכל פעם מחדש, אם כן, להיתקל בטעימות המבוקרות בעיתונות הצרפתית. ככה בוחרים בלה פיגארו את טארטלט הלימון הטוב ביותר. אגב, עם כל הז'אק ז'נאן הסליחה, אני סללתי את דרכי לליבו של גבר דווקא באמצעות פאי הלימון הזה, מהמתכון של "לאשה". טוב, באמצעות ארבעה ממנו. וגם קיש.

ואי אפשר בלי הסיילים, התחלה מעולה לשנה חדשה. הסיילים הרשמיים של החורף התחילו כתמיד, ביום רביעי, ה-6 בינואר, ויימשכו חמישה שבועות,עד ה-10 בפברואר. בילינו היום, ביום השני לסיילים, ב-Printemps, שליד הגלרילה, בהאוסמן. לא ידענו אם זה יתברר כצעד אמיץ או דווקא כטפשי. פרט לשלטים הצהובים המכריזים על גובה ההנחות (שלושים אחוז עד חמישים אחוז בשלב זה) ושקיות הנייר הצהובות שכיסו את שדה הראייה, היה סביר בהחלט ואפילו כיף. מתברר שבפרנטמפ אפשר ללכת לאיבוד במשך שבוע לפחות בין שלושת הבניינים (גברים, נשים ובית המחוברים ביניהם בגשרים תלויים בקומות השניה והשלישית), אבל הסיילים היו אמיתיים, הקהל הרחב היה מנומס ונעים, ועדיין היו הרבה יותר פריטים בהנחה מאשר ידיים מחפשות. מעילים פנטסטיים נרשמו אצל מקס מארה ואצל קלואה כמובן וכמה ז'קטים מוצלחים (ואף רכישים, לשם שינוי) ב-APC.

בראסרי פרנטמפ. האמא והבת התלבשו בצבעי המקום

פרנטמפ, וגם גלרי לפאייט ואף לה  בון מרשה, כלומר כל בתי הכלבו הרציניים של פריז, מנוקדים בבתי קפה ומסעדות. בניגוד למחשבה האוטומטית, הם לאו דווקא גרועים במיוחד. הם בהחלט יקרים מדי, זה נכון, אבל גם נורא יפים, ותחנה חיונית לעצירה והתרעננות במהלך הקניות.

אנחנו, שהחלטנו להיכנע להיצע הבלתי אפשרי לעיכול ולהקדיש את כל היום לסיילים, נחנו בבראסרי בקומה השישית של פרנטמפ. ובכן: המקום מרהיב ביופיו, והאוכל, כמקובל בבראסרי בני ימינו, קצת חצוף. הקרפצ'יו עצמו היה בסדר, אבל הביצה העלומה שהגיעה איתו הוכנה מבעוד מועד והגיעה קרה מהמקרר, שזה יותר מצחיק ממעצבן. אבל מאוד יפה שם, ואם כבר רוצים לקנות ברצינות, תחשבו על עצירה לאפריטיף (11 יורו לקיר רויאל, 6 יורו לכוס יין בורגון לא רע) וסלט (משהו כמו 17 יורו, מה חשבתם) כדי לצאת לחלק השני של היום צלולים ובעלי כושר החלטה.

קרפצ'יו בבראסרי פרנטמפ. מחד, מי הוגה מנה עם ביצה עלומה במקרר, מאידך, היה גם צ'יפס

מפתיע אגב, שהרוכשים מסביבנו מתייחסים כנראה לסיילים כחווייה אינטימית או לחילופין כפעולה עניינית לגמרי, סידורים. פרשנות בצד, תצפית משתתפת העלתה שכמעט כולם היו שם בגפם. מצחיק היה לראות בחלק של הגברים כמעט אך ורק גברים, כאילו היינו במיונים לסיירת (גם שם לדעתי כבר אמורות להיות יותר נשים ממה שראינו הבוקר ב-Printemps Homme), ולהבדיל, לגלות שגם הנשים בכל חלקי הקונגלומרט הסתובבו בגפן. מה שמעלה את השאלה: מי ישמור להן בשירותים? וכשירות אחרון ודי לקוראינו: הקוד לשירותים המשונים בקומה השישית, שמיועדים לסועדי הבראסרי בלבד, הוא A1238. אני חושבת.

שתהיה לכולם שנה אזרחית נהדרת, שנה של בריאות מופלגת, שלווה, התפתחות, עניין, סקרנות, הרפתקאות, רווחה ואהבה. ושלום, אם אפשר. עולמי, מקומי, שיתחיל איפה שהוא, וימשיך משם.

שיאו, המעצב הגרפי שעבר להכנת תה בעקבות אשתו השפית. יאמ'צ'ה

כשהחלטנו לנסוע לסוף שבוע זוגי באחת הערים האהובות עלינו ביותר, כל מה שהיינו צריכים זה בעצם לייצא את הבנות למבוגרים אחראים בתשלום. וכך זכינו בסוף שבוע פריזאי ארוך, נטול ילדות ונטול משימות (אם נתעלם מאחת גדולה בתחילתו ואחת גדולה בסופו. כן, נתעלם). זה היתה הזדמנות טובה לגשת לרשימת ההמלצות שלנו ולראות מה מתוכה אנחנו מתכוונים סוף סוף ליישם.

ליאמ'צ'ה התכוונתי כבר מזמן להגיע. ההמלצות עליה היו כה לוהטות, עד כדי שלובראנו היה מודאג שהן מזניקות את אדלין גראטאר, השפית, לעמדה שהיא לא תוכל לשרוד בה ותאלץ לאכזב. עופר ואייל הספיקו להשתמש בהמלצה הזאת לפנינו, וכל כך נהנו. לא רק מפני שהאוכל שם עדין ומיוחד, והם מסוגלים להערך לצמחונים שזאת דרישה מקדימה אצלם, אלא שהארוחה מלווה בתה מסוגים שונים, שמותאם למנות. ברגע שקראתי שזה הגימיק של יאמ'צ'ה, ידעתי שאם יש לקוחות לטריק כזה, אלה עופר ואייל, שאוהבים תה עד כדי כך שרכשו קומקום טמפרטורות חדש (אייל משום מה חושב שזה לא אקט נחוש יותר מאשר מסירותנו האינסופית למכונת הקפה שלנו, אבל אני אומרת: קומקום טמפרטורות?!). בכל אופן, אייל ועופר נהנו כל כך ביאמצ'ה, שבביקורם הבא הם התעקשו להזמין אותי לארוחה איתם, אבל בגלל שביאמצ'ה מקפידים מאוד על השעות, לא הצלחנו לארגן את זה. אז אייל ועופר שוב הלכו ושוב נהנו ושוב אמרו שאני פשוט מוכרחה ללכת.

אז לא היתה ברירה. הלכנו.

בצהריים. כי בצהריים עוד אפשר להשיג מקומות מהשבוע להשבוע. והאמת, שיש בה משהו שמתאים לצהריים. לא כי היא לא מפוארת מספיק, אלא יש בה איזו עדינות, היא דורשת התעכבות על ניואנסים שסביר יותר להבחין בהם באור יום.

בישול שליו להפתיע במטבח הקטן. יאמ'צ'ה

המסעדונת הקטנה הזאת, לא יותר מעשרים מקומות ישיבה כולל שניים שיושבים ממש על סיפו של המטבח, נפתחה רק במרץ וכבר ההזמנות שלה לארוחות ערב סגורות חודש קדימה, פשוט כי יותר מחודש הם לא מוכנים לקחת הזמנות. בעלה של אדלין, שיאו, (שאת שמו האמיתי אני לא חושבת שיש דרך בעולם לתעתק לעברית או לשפה כלשהי, רק אפשר לומר שזה קצת יותר מסובך מלומר יאמצ'ה), הוא במקור מעצב גרפי ובמקור מהונג קונג. אלא ששבני הזוג החליטו להקים מסעדה קטנה משלהם, אחרי שאדלין עשתה את הסיבוב שלה בל'אסטרנס, ואחר כך במסעדה הונג-קונגית של איזה שף קצת משוגע, הוא הפסיק עם העניין הזה, והתחיל להכין תה.

יחד עם מסלול הטעימות שלהם, ב-45 יורו לסועד, הם מציעים מסלול של יין שמלווה את האוכל, מסלול של תה, ומסלול משולב, שעליו הלכנו אנחנו, כדי לנסות להבין פעם אחת מה מלהיב את כולם בנוזל השחור ומכתים השיניים הזה עם הזכרונות מהצופים, של עשרות תיונים מסתחררים בדוד ענק, עם קילו סוכר שנשפך פנימה.

ביאמ'צ'ה לא מציעים את שני סוגי התה האהובים עלי, יחסית, תה מהצופים ותה של אמא כשחולים (אותו דבר עם המון לימון), אלא תה יסמין ותה מההרים עם ניחוחות של טחב ויער וכל מיני כאלה.

התפריט משתנה בכל יום, לפי התוצרת העונתית, מה שמביך את בעלה כל כך, כמו שהוא אומר במבט קונדסי מאחורי הזגוגיות ומתחת לשיער הקופץ, כי הוא מתאים את התה למנה שהוא חושב שתצא, ואז היא מפתיעה אותו במשהו אחר. אז אדלין מבשלת במטבח ובעלה מכין תה. ואתה ציירת את שושנות המים על הקיר? אני שואלת אותו אחרי שהוא התחיל לשאול אותנו שאלות על צילום המנות. לא, זה חבר, שבא לכאן וחשב שזה ממש יתאים כאן.

כמקובל בימינו (ראה זה קיטשן גלרי) המטבח של אדלין פתוח לחלל ההסעדה, והיא עובדת בו בטמפרמנט של מרפאה בעיסוק. כשהיא מסיימת את הסרוויס ופותחת לפטופ, היא אפילו לא נראית הרוגה.

"הנינוחות הזאת צריכה לבוא מאיתנו", מסביר שיאו, "אחרת לא יהיה נעים במסעדה. גם אנחנו משתדלים לא להרוג את עצמנו. אנחנו לא לוקחים יותר מהזמנה אחת לאותו שולחן לסרוויז, כך שלא צריך לזרז אף אחד בזמן האוכל".

ניסינו לצלם את המנות, מה שזיכה אותנו רק בסוף הארוחה בשאלה של שיאו (למה?), ובהמשך לתשובתנו בשאלת ההמשך: "אתם מכירים את עופר ואייל?". אבל ברוח הנעימות והנינוחות הכללית, אפלולי שם ולגמרי אין תאורה שמתאימה לצילום אוכל. אני מביאה את הצילומים וגם את פירוט המנות (עד  לספרה החמישית אחרי הנקודה, לא יותר מזה, כי באנו לחגוג, לא לכתוב ביקורת אוכל, וגם ממילא הכל משתנה מארוחה לארוחה), בשביל ההתרשמות. אבל את השורה התחתונה אפשר לכתוב כבר באמצע: תזמינו. זה מעניין ונעים, ויפה נורא, וחלק מהמנות היו ממש מעוררות התפעלות, ובעל הבית נזכר מדי פעם בחציל ההוא, אז כנראה שהם עושים משהו נכון. ובשביל שיאו, הוא נורא חמוד.

מה שנורא כיף במקום, זה שהמלצר מבקש את כל המגבלות ואי האהבות, ואז השפית מחליטה בשבילך מה לאכול.

חציל משומר בפלפל סצ'ואן ונקניק איברי עם פירורי ברוקולי. יאמ'צ'ה

עוף מנורמנדי בשתי צורות הכנה, אורז איטלקי שחור וכרוב סגול. יאמ'צ'ה

קינוח של מחית אננס, גבינה לבנה, פרחי לוונדר ועלה מקנה סוכר. יאמ'צ'ה

אז אכלנו שם כרובית בפרחי כוסברה סגולים וסומסום לבן, חציל משומר בפלפל סצ'ואני איבריקו פלוס עוד משהו מגורגר (שוב ברוקולי?), מרק ירוק מאוד של Cresson, עלים ירוקים ממשפחת החרדליים. אכלנו פעם משהו דומה, מחסות, באו ליונז, הביסטרו היקר של אלאן דוכאס, אבל כאן הוא היה טעים ממש, ופיסות של פואה גרא וקלאמרי שהיו בו, הוסיפו (הקלמרי קצת פחות, אם שיאו או אדלין במקרה קוראים כאן).

אלה היו ראשונות. הדבר היחיד שהיה קצת מתסכל באופן האכילה הזאת, שלא ידענו עוד כמה מנות לפנינו, והתביישנו לשאול, וככה היה קשה יותר לפקח על הקיבולת (לא שהיינו מסוגלים להפסיק אחת מהמנות האלה באמצע, אבל לחשוב על זה, זה גם משהו). היה גם עוף, שלשם הגיוון לא היה מברס אלא מנורמנדי, והגיע בשתי צורות הכנה: טיגון ואידוי. והונח על אורז איטלקי שחור, עם עלה של כרוב סגול ועלה ירוק כלשהו. שאלנו על זהותו, אבל שתי כוסות היין שהתווספו לכל אחד מאיתנו, הראשון היה לבן, ששמו נשכח מיד, והשני בורדו 2005, וגם שמו נשכח מיד, אז אנחנו לא יודעים מה היה העלה הירוק מאד שהתקפל מתחת לעוף הצהבהב.

תה ושתי כוסות. יאמ'צ'ה

והתה? התה הגיע בקנקני חרס קטנים ומתוקים להפליא, ואכן שיאו טרח ללא הרף על הכנת התה המתאים לכל מנה, אבל התה, אחרי הכל, צר לי להודות, היה תה. אפילו אם הוא קצת עם לחות ועשביות יערית, כפי שהיה התה ההוא, עדיין נשאר תה, עם הבסיס התה-אי שלו, שתמיד מעיק טיפונת על החך. ואילו תה יסמין, סליחה, תמיד מזכיר לי מטהרי אוויר.

הקינוח נראה בהתחלה כמו אכזבה: מחית אננס עם גבינה לבנה עדינה מאוד, פרחי לבנדר, ועלה מקנה סוכר. זה קצת הזכיר לנו פרילי, אבל מביס לביס הוא הפך ממכר יותר ויותר. ומשום מה, בעוד הוא מפנטז על החציל אני כמהה שוב לשילוב המוזר והתינוקי/קשיש הזה, של פרילי אננס וגבינה לבנה. הרבה יותר בוגר מצידו.

ורק כי יש עוד פרטים והמלצות לחלוק, וכל כך מעט זמן, אני אסתפק בינתיים ברשימה הקצרנית הזאת, בעיקר כדי שלא תגידו שלא אמרתי. הרחבות בהזדמנות.

אחרי יאמ'צ'ה הלכנו ללובר, ואחרי הלובר לקרוסל דה לובר, שזה סוג אחר לגמרי של חוויה תרבותית, ובסופו התחשק לנו סרט של וודי אלן, קנינו פריסקופ וגילינו איזה קולנוע מתוק להפליא בגדה השמאלית, עם חנות ספרים משומשים, ומסעדה (פושטית לגמרי, והאוכל גרוע, אבל היא רומנטית), הקרנות מיוחדות, אולמות זעירים, והמון שמאלנים. הזכיר את קולנוע סמדר בירושלים (אני לא בטוחה שככה באמת קראו לו) וזאת היתה גם הזדמנות להיזכר בעובדה שוודי אלן נחשב לאלטרנטיבה ושוליים, בכל מקום אחר בעולם, פרט לישראל, ועוד סיבה טובה להיות גאים בישראל.

למחרת היינו באיטינרר, מסעדה שזכתה לביקורות נלהבות מצד כל החבר'ה שאני קוראת, ולצערי אני לא יכולה להצטרף לתשואות. לא שהיה שם רע, אני יכולה להבין את הביקורות הטובות, כי על פניו האוכל עשוי מחומרים מצוינים ועם יותר משמץ של יצירתיות, והמחיר בסדר גמור: 36 יורו לארוחת שלוש מנות.

אבל בערב שבו היינו אנחנו היה צפוף נורא, כאילו ניסו לחקות איזו אינטנסיביות ניו יורקית, הושיבו אותנו בשולחן לא טוב, וזכינו לשירות די מחורבן. האוכל עצמו היה מוצלח, אבל היה הרבה יותר יפה ממעולה. די אם נזכיר את קינוח עוגיית תה ירוק, שהיה יפהפה: בין שתי פרוסות מלבניות של עוגות סולת, עם שכבה בעובי זהה של עדשים, כן, עדשים, היה מוס במרקם דביק, כמו רובה, רק בצבע ירוק מאוד, מעליו גלידה וניל נחמדה, ובה נעוצים דפים דקיקים ירוקים. היה יפהפה, משונה, ובכלל לא טעים.

ואחרי הצניעות והרוגע והייחוד של ארוחת יום האתמול – בואו נאמר שהארוחה ביאמ'צ'ה הזכירה לנו את שארלוט גיינסבורג – אז הארוחה באיטינרר היתה קולנית מדי, מגרדת אפילו. מה שכן, לקחת פיק סנט לופ התברר בפעם השניה כבחירת יין מוצלחת במחיר סביר (למעשה כמעט הכי זול בתפריט).

(לא להתבלבל. על האיטינרר אני לא ממליצה. שתי המסעדות האחרות כאן הן אלה ששוות).

אה, וגם בפעם השלישית הפיק סן לופ התגלה כבול מתאים. לקחתי אותו כשבדקתי בעניין ה-KGB, מסעדת הבת של הזה קיטשן גלרי,  שגם כן סוחטת תשואות ממי שלא תרצו. הפיק סן לופ היה שוב טוב, האוכל היה עדין ומיוחד וטוב, הקינוחים היו פנטסטיים, והמחיר היה טוב. והקהל היה שווה התעמקות יתירה. לא מתעלפת, אבל זאת אפשרות נהדרת לארוחה קלה, מוצלחת, ולא מאוד יקרה במקום אופנתי בגדה השמאלית (והנה – ביקורת שלישית באותה מכה. אפשר ללכת לעבוד סוף סוף).

la pied d'eiffel

אני מת על האייפל. אוסף הקורות והמסמרים הענק הזה, שהוקם פשוט כי אפשר, הוא אחד האתרים האהובים עלי בעיר. האייפל, שציין ב-מאי 120 שנות עמידה גאה, סובל מגורל דומה לאחרים שתמיד נמצאים שם בשבילנו באופן מובן מאליו: בקרב טיילנים וותיקים וחדשים כאחד, הוא נתפס כאתר מעט טרחני, שחוק ומיותר. ממש השבוע גיליתי, למשל, שחברים טובים שלנו שגרים בעיר עוד מתקופת שיראק מעולם לא טיפסו עליו.

אבל אנחנו לא כאלה. המחשבה לגור ליד המגדל שימחה אותי כל-כך עד שכמעט הפקרתי מאות יורואים במזומן אצל נוכלת מקומית רק בגלל שהבטיחה לנו דירה עם אייפל מהחלון. גם עכשיו, מראה האייפל המפציע לפתע בין גגות הבניינים הוא קסום בעיני. משמח לגלות, שהמגדל הפיל בקסמיו גם את הדור הצעיר ששמח להצטרף לביקור במגדל כמעט בכל פעם שיש הזדמנות.

אלא שעד היום, הביקור באייפל היה חוויה מתישה אפילו לאוהביו. התורים בכניסה איומים: קר שם לאללה גם בימים שלא נורא קר, עשרות תגרני האייפל מעכירים את האווירה וכבר אמרתי משהו על התורים? מדובר בממוצע בהמתנה של שעה וחצי-שעתיים עד לרגע ההגעה לקופות. משם צפויה לכם עוד לפחות חצי שעה עד שתהיו באמת למעלה במרפסת הפתוחה של הקומה ה-3. בירידה צפוי פקק דומה. בעיקר אחרי-הצהריים ובערב – זה יכול להגיע לכמעט שעה. ועדיין, אהבנו אותו ושבנו אליו.

ועכשיו הסקופ: האייפל חוגג כאמור יום הולדת עגול ולכן עד סוף 2009 מדי לילה ב-8, 9, 10 ו-11 מתקיים על גבו מופע אורות בן 17 דקות (ב-5 הדקות הראשונות הוא מנצנץ כהרגלו מדי שעה ואז מתחילות 21 הדקות של המופע. סרט קצר תמצאו כאן). המופע נעשה לכיוון הטרוקדרו כך שאפשר לשבת על גדת הסן מעבר לגשר ולהנות באופן ילדותי משהו מ-400 האורות המתחלפים והנוצצים. אבל זה עדיין לא הסקופ.

רציתי לקחת את הילדות לראות את מופע האורות, כדי לבדוק את מועדי המופעים נכנסתי לאתר הצנוע אך היעיל של מגדל אייפל ושם באחד העמודים הפנימיים מצאתי אוצר. הנהלת האייפל מריצה בימים אלה פיילוט חרישי במסגרתו אפשר להזמין כרטיסים און-ליין לאייפל. כרגע ניתן להזמין כרטיסים שבוע מראש בלבד ורק עד לקומה השנייה (ניתן לרכוש באייפל עצמו בקומה השנייה כרטיס המשך לקומה השלישית, הגבוהה ביותר. יש שם תור קצר אבל לא מזכיר בכלום את מה שמצפה לכם למטה). לאחר ההזמנה, מדפיסים את הכרטיס ובשעה היעודה מגיעים לשער המיוחד לקבוצות וכרטיסים מוזמנים. תוך 5 דקות כבר היינו במעלית בדרך למעלה. יעיל למופת וכמעט מנקר עיניים.

אנשי האייפל מצהירים באתר שהפיילוט יימשך עד ה-22 לנובמבר 2009, שאלתי את צוות המגדל והם לא ידעו להשיב אם הפיילוט ימשך ובאיזה מתכונת, אבל נכון להיום ניתן להזמין כרטיסים ללא בעיה למרות שמועד סיום הניסוי חלף לו. אמשיך לעקוב ולעדכן. בקיצור, הנה הלינק להזמנות המוקדמות, נסו בעצמכם.

לקט המלצות אייפל אישיות לחלוטין:

- בקומה השנייה של המגדל נמצאת מסעדת ז'ול וורן שכנראה מגישה אוכל לא רע בכלל (מהמלצות. לא ניסינו) אך כצפוי יקרה מאוד. אם מישהו היה וניסה, שיגיב.

- אם יש לכם זמן ואתם מגיעים עם ילדים, דרך כייפית במיוחד להגיע לאייפל היא באמצעות הבאטובוס. קו הסירות שנע לאורך הסן ועוצר במיקומים אסטרטגיים. בניגוד להפלגות התיירותיות המפורסמות יותר (באטו מוש או באטו פריזיאן), הסירה-בוס האי זולה יחסית (12 יורו למבוגר, 6 לילד, הנחה למחזיקי נוויגו) וברכישת כרטיס אפשר לעלות ולרדת ממנה איפה שרוצים וכמה שרוצים. מעט מנג'ס ליום שלם אבל כדאי לקחת אותה מההוטל דה ויל ועד לאייפל ל-20 דקות של הפלגה נעימה ויפה.

- הקרוסלה שנמצאת למרגלות האייפל מוצלחת מאוד, זאת שנמצאת מהעבר השני של הנהר לכיוון הטרוקדרו אפילו עוד יותר מוצלחת, אחת השוות בפריז ואתר צילומים מעולה.

- אם נגזר עליכם לחכות בתור האימתני, השאירו שם אדם אחד בלבד וטלפון סלולרי. המתנה משפחתית היא מתכון להתבאסות קולקטיבית. גם אוסף הרוכלים שמפתה את הילדים לא מקל על ההמתנה. אגב, התור לכניסה שמובילה למדרגות קצר יותר. בריא יותר. מעייף יותר.

- אם כבר החלטתם לקנות משהו – ההתמקחות יעילה מאוד. מפאת הפדיחה לא אספר מה רכשנו וכמה, אבל רק שהמחיר הסופי היה זול ב-70% מהדרישה המקורית.

ועוד כמה ענייני אייפל פרוזאים יותר:

- המגדל פתוח מדי יום מ-09:30 ועד 23:45. בקיץ (13 ביוני עד 31 לאוגסט) פתוח מ-09:00 ועד 00:45.

- הכניסה בתשלום מגיל 4. ומחירה: במעלית לקומה ה-2: 4 יורו לילדים, 6.4 לבני 11-24, ו-8 יורו למבוגרים. אם תרצו להגיע לקומה השלישית העליונה, תשלמו 7.5 יורו לילדים ו-13 יורו למבוגרים. ילדים מטפסים ברגל (לקומה ה-2) ישלמו 3 יורו, ההורים ישלמו 4.5 יורו.

- כאן תוכלו לקרוא את כל מה שכתוב עליו בפריזאית

לא רחוק משם:

אפשר לצאת לסיבוב קניות בפאסי

ללכת לראות את מוזיאון קיי ברנלי

או לעשות סיור על סגווי שיוצא ממש מהאייפל (צריך להזמין מראש)

(מושיק)

כפיות תות ומקרוני קרמל

חגיגות יום ההולדת של הפריזאית בכבודה ובעצמה דווקא תפסו אותנו מוכנים. קפה של בוקר במרסי, הסתובבות קלה במארה, ביקור ביום האחרון של התערוכה של גילברט וג'ורג', עוד כמה גלריות והתיצבות לארוחת הצהרים במלון לה בריסטול. המסעדה במלון עוטרה בכוכב מישלן שלישי במדריך החדש שפורסם במרץ 2009 ומציעה עסקית צהריים בתעריף שפוי למחצה*. חוץ מזה וסתם שתדעו, מיתון או לא מיתון, עדיין קשה למצוא כאן מקום לצהריים במסעדות 3 כוכבי מישלן בהתראה של פחות משבוע.

לשמחתנו, אנחנו כבר הרבה יותר מנוסים בהתמודדות עם גינוני הנימוס והשירות של מסעדות העל הפריזאיות, אבל עדיין לא בדיוק יודעים מה אומרים לשף כשהוא מגיע לכבד את השולחנו בנוכחותו אי-שם לקראת הקינוח. לכן גם הפעם תקענו בו עיני עגל מאושרות, הנהנו בשביעות רצון ולחצנו את ידו בחום. חבל. היינו רוצים לדעת איך מכינים את גלידת היוגרט החלומית שהוא הגיש לנו או לגלות מה הרכיב הסודי בסוכריית הטונה האדומה והווסאבי. מכיוון שגם המצלמה שלנו נאלמה דום כשהבחינה בו (נראה אתכם מבקשים להצטלם עם השף) תאלצו להסתפק בתמונה מרוחקת יותר.

השף אריק פרשון עובר להגיד בונז'ור

בעיר מספרים שהשף, אריק פרשון שמו, ידוע בעיר בקפדנותו הרבה על כל פסיק במטבחיו ומדריך מסעדות שאנחנו שומרים לו אמונים טוען כי בין היתר הוא מקפיד על הכנת כל הצירים מדי לילה מחדש. פרשון הגיע ללה-בריסטול לפני 9 שנים כשהמסעדה כבר זכתה לכוכב אחד, אבל היתה עדיין רחוקה מליגת העל של המסעדנות הצרפתית. אחרי שנתיים, המסעדה זכתה בכוכב השני, ולאחרונה כאמור, הגיע השלישי.

הדיווח המלא והביקורתי יותר בוא יבוא אבל בינתיים נאספו להנאתכם מנות הארוחה בסדר כרונולוגי. בגדול, אנחנו מצטרפים להחלטה של מישלן. הכוכב השלישי במקומו. איכות המזון יוצאת דופן, השילובים של פרשון מדוייקים ולפעמים אפילו מסעירים, המנות אסתטיות להחריד, השירות יוקרתי אך ידידותי והדקור מרשים. יאללה, אוכל:

טרום פתיחה: צ'ורוס סרטנים במרק מלפפון וכרישה, סוכריית טונה אדומה ווסאבי לצד אננס מיובש וכפית זית

מרענן חיך פלפלי

הראשונה שלה: ביצים

מקרל בג'לי עם נגיעות קסיס. אלוהי ויפהפה

לחמניות 5 דגנים

עיקרית: חזיר, צנונית אדום-לבן ורביולי סלק וחרדל

היה גם דג עם מיני מולים. המנה היחידה שקצת אכזבה

בדרך לקינוח: גלידת יוגורט עם סוכריות וגרד לימון על מצע דובדבנים וג'לי

קינוח: גלידת קפה על מצע תלת שכבתי שלא רואים בתמונה

אפרקסים בטעם נפלא עם גלידה וסירופ עדין

לפני סיום: מרשמלו ומרמלדת אפרסק, היו גם שוקולדים

Hotel Le Bristol

112, rue du Faubourg Saint Honoré

Tel: 33-1-53434340

* שפוי למחצה זה 85 יורו לאדם לפני יין. אבל אל תגלו לה, כי אצלה בתפריט, כמקובל כאן, לא הופיעו מחירים.

(מושיק)

]]> http://parisait.com/2009/11/12/le_bristol_paris/feed/ 7 48.8715858 2.3147430 http://parisait.com/2009/10/26/%d7%9c%d7%aa%d7%a4%d7%90%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%a6%d7%94-%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%92%d7%96%d7%95%d7%a8-%d7%95%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%a8-2/ http://parisait.com/2009/10/26/%d7%9c%d7%aa%d7%a4%d7%90%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%a6%d7%94-%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%92%d7%96%d7%95%d7%a8-%d7%95%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%a8-2/#comments Mon, 26 Oct 2009 07:00:31 +0000 כנרת http://parisait.com/?p=3720

בהמשך להמלצות הקודמות, לגשם שמתעקש לטפטף בחוץ כשאני צריכה ללכת לשוק לקנות אוכל לארוחת הערב, לעצים של האח שהזמנו היום ומוכנים עכשיו בשקים-שקים לשעת השי"ן שלהם.

3) הסלבי הנהדר, הצלם והמלהק הפנטסטי, ממליץ ומצלם, כמובן, על תערוכה של חבר שלו, גזווייה ויילאן, בארמון וורסאי. מרשים ומרתק לראות תערוכות של אמנות מודרנית בורסאי, כמו את זאת של ג'ף קונץ שראינו בזמנו, וסיבה טובה לנסוע למקום הזה. ואני ממליצה על התמכרות לסלבי.

4) הת'ר סטימלר הול ממליצה על שוקואים חמים שאינם אצל אנג'לינה או קפה דה פלור, או לדורה. ואני ממליצה על הת'ר, על סקציית חיי הלילה שלה, כולל הבלוג שלה Naughty Paris, ועל ביקורות בתי המלון המהימנות שלה, בכולם ביקרה, בחלק גם לנה בעצמה. עוד בענייני שוקו, ריצ'רד נייהם מספר על שוקו חם שאינו נופל בטעמו מאלה של איקונות השוקו החם בפריז, באיזור Saint Paul Village המתוק והמרכזי. ואם שוקולד הוא העניין שלכם, חיקרו לעומק את האתר של דיוויד לייבוביץ' בנושא.

5) הפיגארו בוחר את 21 הגלריות הקובעות בפריז, לרגל ה-FIAC ושאר אירועי אוקטובר. מתוכן אני מחבבת את תדיאוש רופאק ואת פרוטן.

6) משה גלעד על מלונות מוצלחים בפחות מ-2500 יורו ללילה. על מאמא שלטר (להזמנות) אני שומעת כל הזמן, הקורא ליאור כל כך התפעל ל"פריזאית" שמיהר לכתוב מייל שיפרט את יתרונותיו: "ציפיתי שהוא יעלה 200 יורו ללילה, אבל מצאתי חדר זוגי ב-109, והוא פי עשר יותר שווה מכל מלונות המאה יורו ללילה. נכון, הוא לא ממוקם טוב, אבל יש הרבה דברים לעשות באזור, הבאר של המלון מלא בשיק ובאנשים שנראים מעולה, שחזרו הרגע מסן טרופז, או שהיו בעצם בדרך לשם". שווה למהר למאמא שלטר לפני שיתקלקל, במקרה שבו אתם לא מחליטים דווקא לשכור דירה, האפשרות העדיפה עלי.

7) גי סבואה חושף בפני האתר QYPE את המלצותיו: איפה קונים עוף מברס או ירקות מעולים. בצרפתית, אבל אפשר להבין את הכתובות עצמן.

7) ועוד קרן אן, אחרון ודי:

שבוע טוב.

המלצה טובה היא המלצה שמקורה אמין, שככל הנראה תוכיח את עצמה בשעת השי"ן. המלצה משובחת היא כזאת שכבר לקרוא אותה מעורר ומשביע בו זמנית, כמו ההמלצות של מיכל ניב על מוזיקה, של רון מיברג על פיטר לוגר, של נילי לנדסמן על בגדים (והנה כבר חשפתי את גילי התרבותי. לא נורא, אומרים ששלושים וחמש הוא העשרים וחמש החדש, רק חבל שאני אף פעם לא מצליחה למצוא המלצות משובחות על קרמים נגד קמטים).

בימים האחרונים עברו תחת הסמן של העכבר, ובמקרה אחד אפילו ממש תחת הידיים, פיזית, כמה המלצות שוות. אין כאן ביקורות של מיברג, לצערי. אבל יש כאן צרור של המלצות מפי אנשים שיודעים על מה הם מדברים, המלצות שהן גם מרחיבות ידע על תחום מסוים, המלצות של גזור ושמור, או לכל הפחות המלצות של קרא ופנטז.

1) אלק לובראנו, מבקר האוכל, יקיר האתר, מספק רשימה ממצה, מגירה מיצים, שתשמש אותנו עוד מעט כשיהיה ממש קר ונפסיק עם העניין הזה של האוכל הקליל והאופנתי: המקומות שבהם אפשר להשיג את הסטייק והצ'יפס הכי טובים בפריז. הוא עושה את זה בבלוג המעולה של דיוויד לייבוביץ', והנה קיבלתם עוד המלצה על הדרך. במקום הראשון שעליו הוא ממליץ, ביסטרו פול ברט, היינו, ואכן חלקתי עם נועם, את אחד מנתחי הבשר הכי טובים שאכלתי בפריז, יפהפה, ארגמני, ברמת עשייה מושלמת, ובכמות שהספיקה לשני נהגי משאיות רעבתניים באופן בלתי פריזאי בעליל כפי שהיינו.

2) כתב הגרדיאן ג'ון בראנטון ממליץ על עשרה ביסטרואים זולים וטובים. סימנתי לעצמנו את Le Pre Verre הנודעת וכמובן את שתי המסעדות ברובע ה-12, שגם ברנטון, כמה יפה מצידו, כותב שהוא "הפך לאחרונה לאחד המקומות הכי טרנדיים בפריז". מה שכן, שימו לב, שאולי חוץ משה גלאדין, הנחמד והעליז, שרוב הביסטרואים הם הביסטרונומיק המפורסמים של 30 היורו לארוחה, כלומר ממש לא "מחירים מצחיקים", כפי שטוענים בהפניה לכתבה ב"עכבר עולם".

30 יורו למניו שלם, כמו שכתבתי המון פעמים, הוא מחיר הביסטרונומיק המקובל. במחיר הזה אפשר לאכול היטב, לעתים לאכול מעולה, ולפעמים גם יצירתי ומפתיע. זול ממש, זה לא. לא רק במונחים שקליים, גם מרבית חברינו המקומיים לא אוכלים במקומות כאלה לעתים קרובות מדי.

ארבעה ביסטרואים נוספים מוסיף לרשימה מרק ביטמן מהטיימס, החביב עלינו. באיטינרייר כבר כמה פעמים לא הצלחנו להזמין מקום, אבל אולי אתם תצליחו. אופס, הזמנו. דיווחים בקרוב.

3) קרן אן. כשהעליתי את האתר לראשונה לפני שנה, פינטזתי גם על פס קול שילווה אותו, אם אי אפשר ארומה של קרואסונים, לפחות שיהיו שנסונים. במקום לשבור את הראש ולדחות את היישום הזה להשד יודע מתי, הייתי צריכה פשוט להניח לקרן אן לשורר את כולו, אולי לערוך פנימה איזה יוסי בנאי או אסף אמדורקי או אדית פיאף או ז'אק ברל וקצת Air. (הבלוג של סטרוברי צולל עמוק פנימה לתוך המוזיקה הצרפתית הנוסטלגית, למי שרוצה לשמוע במקביל לאתר בעצמו).

קרן אן, נדמה לי, היא הזמרת היחידה שיש לי את כל הדיסקים שלה. גיליתי אותה בזכות הפרומואים העקשניים שהריץ עליה גל אוחובסקי לפני כמה שנים. אני מתה על כל מה שהיא עושה. הכל. על המוזיקה שלה, עדינה ומרירה ויודעת בהחלט להיות שמחה, אוורירית ובשרנית לפעמים, על הסטייל שלה, שהוא לא איזה ביג דיל, ובדיוק זה מה שמקסים בו, על זה שהיא מדברת עברית ואנגלית וצרפתית, על זה שהיא מדברת בשקט, על זה שהיא מתה על תל אביב, ניו יורק ופריז, ושהמוזיקה שלה נוסעת בין הערים האלה ונשארת בהן מספיק זמן כדי להדביק, ועל איזו צניעות מסוימת, אמיתית, שנדמה לי שיש בה.

וכן, על זה שהיא הגרסה הכי ישראלית לשרלוט גינסברג.

בערימת עיתונים שהביאו חברים טובים שבאו לבקר, מצאתי את הפרויקט המורחב במגזין גלריה (גיליון 5-6) על קרן אן. שם, היא ממליצה על מקומות בפריז. ואלה המקומות שהיא אוהבת (בקיצורי ההמלצות שלה, בשל זכויות יוצרים):

Le derrière, rue des Gravilliers 69
דירה פריסאית שהוסבה למסעדה.

cafe Burq. rue burq 6
שהיה הבר השכונתי שלה במשך שנים, קרן אן עדיין מקליטה באזור ומגיעה לשם מדי פעם.

L'Hotel. rue des Beaux Arts 13
מלון בן 20 חדרים, כל אחד מהם מעוצב אחרת, מסעדה ובר: מטבח מדהים, קינוחים וקוקטיילים יוצאי דופן

מוזיאון גוסטב מורו
הסטודיו של הצייר בן המאה ה-19,
Musee Gustav Moreau, rue de la Rochefoucauld 14

Le Cave des Abesses, rue des Abesses 43
בר ייין, עם מנות קטנות של גבינות ונקניקים לידו. קרן אן ממליצה ללכת על הסנט אסטף או על הקרוז ארמיטז' דה קומבייה.

Le Salon du Pantheon, rue Victor-Cousin 13
בר מסעדה הממוקם מעל הסינמה דו פנתאון, נעים ורגוע.

Hotel du Nord, quai de Jemmapes 102
המסעדה שצמודה למלון המיתולוגי מהסרט הוטל דו נורד, על קנאל סן מרטן. אווירה אופנתית ונעימה, אוכל בינוני (את זה אני אומרת, לא קרן אן).

Pierre Herme, Rue Bonaparte 72
בעיני קרן אן, מעצב הקינוחים החדשני, היצירתי והאמנותי ביותר.

אליסון,
מקום טוב לקניות, שוב באזור אבס.
Allison, ue des Abbesses 38

Design bookstore Artazard, quai de Valmi 83
חנות ספרי אמנות וגלריה עם מבחר גדול של ספרי עיצוב ואמנות.

- – -

השבוע, תופיע קרן אן בסאל פלייל, ביום שלישי, 27.10, עם המופע Lady and the Bird, צמד שהיתה מעורבת בו בתחילת דרכה. אני, לצערי, לא אוכל ללכת, ואצטרך לחכות לפעם הבאה.

טוב, עוד מעט המשך ההמלצות על ההמלצות.