La Régalade Saint-Honoré. שמחה וריחות טובים

ובחזרה לטיול ההוא בפריז. ארבעה ימים, כל כך הרבה ציפיות, כל כך הרבה טעמים.

כבר חזרתי ואמרתי ואמרתי וחזרתי וזה לא משהו שאפשר לחזור עליו יותר מדי פעמים: הדבר הכי חשוב בטיול משפחתי לפריז, זה שאסור לשכוח לארוז או להכין מראש, זה שאסור לוותר עליו בכל מחיר, הוא, כלומר ברוב המקרים היא, השמרטפית. במקרה שלנו, זאת היתה גם פגישה משמחת, והשארנו את שלושתן, שתי קטנותינו וזאת שהשגיחה עליהן לא מעט, לקפוץ על המיטות בבית המלון, בעוד אנחנו שמנו פעמינו אל La Régalade Saint-Honoré, אחת המסעדות החדשות, שכבר זכו לשלל עיטורים וביקורות נלהבות.

היה קר והיינו ערים כבר עשרים שעות בערך, שלהן קדמו רק שעתיים שינה. וכך קרה, איכשהו, שויתרנו על הליכה ברגל, ואפילו על נסיעה במטרו, והזמנו מונית. במסגרת התכנית "היה תייר בעירך שלך", נהג המונית לא התרשם מהמבטא הצרפתי שלי, שמעולם מצבו לא היה טוב יותר, וסובב אותנו בכחש ובעיר וכך שבע דקות מונית הפכו לעשרים ומשהו, ושמונה יורו לעשרים. סגרנו על ארבע עשרה, מתברר שאפילו המונה נתון למשא ומתן.

האמת, שזה רק היה מכעיס למחצה. שכן, אחרי שלוש שנים של חיים בפריז ללא מכונית, הפעמים הספורות שבהן לקחנו מונית היו מבחינתי רגעי קסם (וגם עלו ככה, לעזאזל איתם). חלונות המכונית פריז נראית שונה, מה גם שהמוניות נוסעות לעתים בכבישים שאנחנו לא מגיעים אליהם, כמו המנהרות המהירות שאליהן נכנסים מנוף נפלא אחד ומהן יוצאים לנוף מסחרר אחר, ובין לבין נזכרים שבאחת כזאת נהרגו הנסיכה דיאנה ודודי פיאד, מה שנו, מוסיף עוד מימד טראגי ונסיכי למעמד.

אבל זה היה הלילה הראשון שלנו, מבין שלושה בפריז, והיחיד שאליו הצלחתי להזמין מראש למסעדה שווה (למה אני לא מקשיבה לעצות המצוינות של עצמי?), וכבר ביציאה מהמלון הודענו למסעדה שאנחנו מאחרים בחצי שעה, והנה איחרנו בעוד מחציתה, ולא רק שקור כלבים, באיזור סנט הונורה רוב המסעדות הן או לא טובות או יקרות מאוד, ולך תמצא שולחן חלופי בעשר וחצי בלילה.

לה רגלאד סנט הונורה היא אחד הביסטרונומיק מהוללי השם, שנפתחו זמן קצר לפני שעזבנו את העיר. היא היתה בהחלט ברשימת הטרם הספיקונו לאור עברה המרשים: מסעדת אחות ללה רגלאד שהקים ברובע ה-14 איב קמדרבורד (היום השף של לה קומטואר המצויינת והאהודה באודאון), שהיא לא רק עטורת שבחים, אלא גם לא יקרה (שלושים ומשהו יורו לארוחת שלוש מנות, כאחיותיה לז'אנר). אבל לפני שעזבנו, אכלנו כל כך הרבה דברים טובים, שעזבו את מפלס הכולסטרול הגואה, פשוט לא נותרו לנו עוד בלוטות טעם משוחררות, הרפתקניות (ולכן מעולם לא נכתבה כאן ביקורת על לה קומטואר, על ל'אמי ז'אן המרתקת, על לה מוריס המאכזבת בענק, ועל עוד כמה שכן הספקנו לאכול בהן טרם עזיבתנו, ולחלקן התייחסתי במשפט בפנקס השחור הקטן שלנו).

אז סוף סוף השגנו שולחן בלה רגלאד ואנחנו הולכים להפסיד אותו בגלל שנהג המונית מתבלבל במספרי הבניינים של אחד הרחובות הכי מפורסמים במרכז העיר?

וזאת היתה ההפתעה הראשונה בלה רגלאד: בעוד המסעדות בפריז הן הרבה דברים, רק לא ממש מכוונות לקוח, אם תרשו לי לרגע מינוחים ארגוניים אופנתיים מראשית העשור הקודם, בלה רגלאד, אופנתית ומבוקשת ככל שתהיה, קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. הם החזיקו את המטבח רק עוד רגע בשבילנו, הושיבו אותנו וכמעט בלי לחץ לקחו מאיתנו הזמנה.

אחרי שהזמנו, די בפזיזות, התפנינו להביט מסביב: פשוט לגמרי, כמעט נטול עיצוב, שולחנות שולחנות, שוב גבריים למדי, חוץ מכמה נשים יפות משובצות פה ושם, פורצות בצחוקים מתגלגלים שהשתבצו יפה בערב ההומה שהיה שם. הקהל בלה רגלאד שבסנט הונורה, אחד הרחובות האופנתיים והיוקרתיים ברובע הראשון, הזכיר דווקא את זה של Le Baratin שלנו, משולי הרובע העשרים: פריזאי, יפה דיו ועם זאת משוחרר ושמח.

תפריט היין היה גם הוא טוב, ומשוחרר. במקום לסחרר אותנו בשמות של יקבים וטרוארים, הסבירו לנו מתחת לכל שם מה בדיוק נקבל: מה זה? (סוג היין) מי זה? (שם היינן) ואיך זה? (פירותי, כיפי, קל, מרתק, מורכב, ושלל שמות תואר שעשו חשק לטעום את כולם).

ויותר מזה אני לא יכולה לספר לכם. כי אחרי שקיבלנו פטה כבד כפרי וגס, כזה שעובר משולחן לשולחן והולך מצוין עם לחם השאור, החרדל והקורנישונים (למדתי לחבב את המכוערים הקטנים האלה), והתחלנו לקבל את המנות הראשונות והמרתקות וגם המצוינות שתראו תיכף בתמונות, ואחרי ששתיתי מהיין הטוב, הצהלה הכללית, הקור, העייפות, ההתרגשות הגדולה, נתנו בי אותותיהם, והאמת היא, שכמעט נרדמתי על השולחן.

לא פלא שלמחרת קמתי שבעה מאוד, ולשמלה השחורה שלי מליל אמש היה ריח של אוכל נהדר.

פטה. כבד. וטעים

עוד מסעדה גברית. מה קורה היום? המלצריות, לעומת זאת, נשים וגם מתוקות

משמאלנו - רק גברים. ובקבוקי יין נגמרים

הם קוראים לזה לזניה. אבל זה עדין כמו מילפיי רטוב ופציח (כן, בו זמנית)

ריזוטו וקלמרי. לטענתו, זאת הדרך היחידה לתת לקלמרי משמעות

עוף. אבל איזה. והראשטי שלצידו טוב אפילו יותר

דג. (אבל איזה?)

קראמבל. החלק החלש יותר של הארוחה, ועדיין טוב מאוד

מוס פסיפלורה. היי, אפשר היה לחשוב שזאת מסעדה תל אביבית בסוף שנות התשעים

אובססיה אהובתי. הכרזה לתערוכה של לוסיאן פרויד במרכז פומפידו

12, 14, 15, 12.

זאת היתה התחזית בתחילת השבוע.

17, 11, 14, 14, 16.

זאת התחזית להמשך. בפועל, אמנם ברגע זה יורד גשם (החיים כאן ניתקו אצלנו את הקשר המיידי שנוצר בין קור ובין גשם), אבל בגדול – חולצה וז'קט. בבקרים אולי קצת יותר קריר. סוודרון. כבר לא צריך לבזבז עוד חמש דקות ביציאה מהבית על איתור שתי כפפות, צעיף וכובע. והרבה יותר חשוב: כבר לא צריך לצאת בחושך. אפילו כשמתעוררים יש אור בחוץ, כשחוזרים הביתה עדיין אור, וזה יילך וישתפר, עד לשעות האור המופרזות של הקיץ (בשמונה בערב סוגרים את התריסים ומודיעים לילדות שלא משנה לנו מה קורה בחוץ, עכשיו לילה).

ובינתיים, גם בחזית האמנותית מתנערים משנת החורף בכמה תערוכות מסקרנות מאוד.

1) פרויד. לוסיאן פרויד. במרכז פומפידו. רטרוספקטיבה כזאת רצינית ומקיפה, שבביקור האחרון שלנו בפומפידו, מתישהו בפברואר, כבר התגלגלו בחנויות המוזיאון מרצ'נדייז של האיש, האגדה, הנכד והפורטרט של קייט מוס.

חמישים ומשהו עבודות שלו, פורטרטים עצמיים וציורים אחרים, וגם צילומים ועבודות אחרות שמתעדות את העבודה שלו בסטודיו. עד 19 ביולי 2010. פתוח, בדרך כלל, 11h00 – 21h00. סגור בימי שלישי.

געגועים לאורקה? מתוך התערוכה של ביט טאקשי קיטאנו

2) טקאשי קיטאנו בפונדסיון קרטייה. בעידן של ריבוי משימות ורב תחומיות, קיטאנו הוא כנראה אחת הדוגמאות הקיצוניות, ובעיקר ביכולתו להצטיין בכמה תחומי עשיה שונים. קיטאנו הוא במאי של סרטי גנגסטרים אפלים, אלימים ומצליחים מאוד, שחקן והיוצר והמנחה הגאה של שעשועון משימות טלוויזיוני מצליח. התערוכה "Gosse de Peintre", ("ילד של ציור", יש לנו בעברית מקבילה סלנגית למילה 'ילד'?) מזמינה את טאקטשי לשלב את שתי התמות שמסתמנות בפועלו (כך לפי הקטלוג, כמובן): ילדות ודימוי (במובן של אימג'). הוא מצהיר, בפתח הדברים שהוא מבקש למתוח את מושג האמנות, להפוך אותו לשגרתי פחות, סנובי פחות, יותר יומיומי ונגיש. התערוכה היא שילוב של ציורים ילדותיים של קיטאנו, וידאו, חפצים ומשחקים שנוגעים לילדות, שיחד מהתלים בתפיסות המקובלות של האמנות המודרנית ובמסורת היפנית.

כן, גם לי זה נשמע כמו משהו שעשוי להיות מרתק באותה מידה שהוא מסתכן בלהיות קשקוש מקושקש.

אבל התערוכה שלו, הפעם תחת השם השני שלו, ביט טאקאשי קיטאנו, זה שאחראי לסדרות הטלוויזיה שהוא עושה, מוצגת בפונדסיון קרטייה. וזה אחד המקומות האהובים עלי בכל פריז כולה: הבניין המבריק והנהדר של ז'אן נובל, שדרות ראספאיי, ותירוץ מצויין לבקר ברובע ה-14 המיוחד. והמכון, שמבין משהו בגלאם ובאסתטיקה, אכן מעדיף את אמניו כשהם סלבז כלל עולמיים (פטי סמית', דיוויד לינץ') וכשהם עושים עבודות יפות, אבל כמה שזה יפה ולרוב גם די מוצלח. בקיצור, נלך ועוד ואיך. ועם הילדות, כמובן.

(ולהפתעתי, אתר הגלריה היחיד, שלצד המידע על שעות הפתיחה מספק גם רשימת מסעדות נחמדות באזור. זה שירות).

אגב, מרכז פומפידו משתף פעולה, ומציג במקביל לתערוכה רטרוספקטיבה של סרטיו של קיטאנו.

זה לא הכל, חברים.

0

איב סן לורן. המשקפיים כבר חזרו

3. איב סן לורן בפטיט פאלה. 307 דגמים של איב סן לורן המנוח, וצילומים שמתעדים את השפעתו על עולם האופנה במשך ארבעים שנות פעילותו.

נשמע כיף, ואפשר משם להמשיך ישירות לשדרות היוקרתיות שלצד השאנז אליזה, לבדוק במו ידיכן הממשמשות האם וכיצד הוא אכן השפיע.

לא צועקים במוזיאון. ליל קיץ של אדוארד מונק בפינקוטק

4) אדוארד מונק בפינקוטק. איכשהו עוד אף פעם לא הייתי בפינקוטק בפריז, משום מה, בחורה שטחית שכמוני, בכל פעם שאני מגיעה לכיכר המדלן, איכשהו אני מוצאת את עצמי בוהה בתיירים היפניים בפושון. אבל בפעם האחרונה זאת לא היתה אשמתי, כי הפינקוטק היה סגור לשיפוצים, והתכונן לתערוכה הזאת, מונק: האנטי-צעקה.

הפינקוטק מציע מבט אחר ומקיף על מונק, האמן פורץ הדרך לתקופתו, שמצליח באמצעות צבע ומשיחותיו להעביר מצבים נפשיים מהבד למרווח שבינו ובין הצופה.

- – -

זהו, הרבה עבודה, ואפילו שמש בחוץ. שבת שלום ושבוע טוב.

שיאו, המעצב הגרפי שעבר להכנת תה בעקבות אשתו השפית. יאמ'צ'ה

כשהחלטנו לנסוע לסוף שבוע זוגי באחת הערים האהובות עלינו ביותר, כל מה שהיינו צריכים זה בעצם לייצא את הבנות למבוגרים אחראים בתשלום. וכך זכינו בסוף שבוע פריזאי ארוך, נטול ילדות ונטול משימות (אם נתעלם מאחת גדולה בתחילתו ואחת גדולה בסופו. כן, נתעלם). זה היתה הזדמנות טובה לגשת לרשימת ההמלצות שלנו ולראות מה מתוכה אנחנו מתכוונים סוף סוף ליישם.

ליאמ'צ'ה התכוונתי כבר מזמן להגיע. ההמלצות עליה היו כה לוהטות, עד כדי שלובראנו היה מודאג שהן מזניקות את אדלין גראטאר, השפית, לעמדה שהיא לא תוכל לשרוד בה ותאלץ לאכזב. עופר ואייל הספיקו להשתמש בהמלצה הזאת לפנינו, וכל כך נהנו. לא רק מפני שהאוכל שם עדין ומיוחד, והם מסוגלים להערך לצמחונים שזאת דרישה מקדימה אצלם, אלא שהארוחה מלווה בתה מסוגים שונים, שמותאם למנות. ברגע שקראתי שזה הגימיק של יאמ'צ'ה, ידעתי שאם יש לקוחות לטריק כזה, אלה עופר ואייל, שאוהבים תה עד כדי כך שרכשו קומקום טמפרטורות חדש (אייל משום מה חושב שזה לא אקט נחוש יותר מאשר מסירותנו האינסופית למכונת הקפה שלנו, אבל אני אומרת: קומקום טמפרטורות?!). בכל אופן, אייל ועופר נהנו כל כך ביאמצ'ה, שבביקורם הבא הם התעקשו להזמין אותי לארוחה איתם, אבל בגלל שביאמצ'ה מקפידים מאוד על השעות, לא הצלחנו לארגן את זה. אז אייל ועופר שוב הלכו ושוב נהנו ושוב אמרו שאני פשוט מוכרחה ללכת.

אז לא היתה ברירה. הלכנו.

בצהריים. כי בצהריים עוד אפשר להשיג מקומות מהשבוע להשבוע. והאמת, שיש בה משהו שמתאים לצהריים. לא כי היא לא מפוארת מספיק, אלא יש בה איזו עדינות, היא דורשת התעכבות על ניואנסים שסביר יותר להבחין בהם באור יום.

בישול שליו להפתיע במטבח הקטן. יאמ'צ'ה

המסעדונת הקטנה הזאת, לא יותר מעשרים מקומות ישיבה כולל שניים שיושבים ממש על סיפו של המטבח, נפתחה רק במרץ וכבר ההזמנות שלה לארוחות ערב סגורות חודש קדימה, פשוט כי יותר מחודש הם לא מוכנים לקחת הזמנות. בעלה של אדלין, שיאו, (שאת שמו האמיתי אני לא חושבת שיש דרך בעולם לתעתק לעברית או לשפה כלשהי, רק אפשר לומר שזה קצת יותר מסובך מלומר יאמצ'ה), הוא במקור מעצב גרפי ובמקור מהונג קונג. אלא ששבני הזוג החליטו להקים מסעדה קטנה משלהם, אחרי שאדלין עשתה את הסיבוב שלה בל'אסטרנס, ואחר כך במסעדה הונג-קונגית של איזה שף קצת משוגע, הוא הפסיק עם העניין הזה, והתחיל להכין תה.

יחד עם מסלול הטעימות שלהם, ב-45 יורו לסועד, הם מציעים מסלול של יין שמלווה את האוכל, מסלול של תה, ומסלול משולב, שעליו הלכנו אנחנו, כדי לנסות להבין פעם אחת מה מלהיב את כולם בנוזל השחור ומכתים השיניים הזה עם הזכרונות מהצופים, של עשרות תיונים מסתחררים בדוד ענק, עם קילו סוכר שנשפך פנימה.

ביאמ'צ'ה לא מציעים את שני סוגי התה האהובים עלי, יחסית, תה מהצופים ותה של אמא כשחולים (אותו דבר עם המון לימון), אלא תה יסמין ותה מההרים עם ניחוחות של טחב ויער וכל מיני כאלה.

התפריט משתנה בכל יום, לפי התוצרת העונתית, מה שמביך את בעלה כל כך, כמו שהוא אומר במבט קונדסי מאחורי הזגוגיות ומתחת לשיער הקופץ, כי הוא מתאים את התה למנה שהוא חושב שתצא, ואז היא מפתיעה אותו במשהו אחר. אז אדלין מבשלת במטבח ובעלה מכין תה. ואתה ציירת את שושנות המים על הקיר? אני שואלת אותו אחרי שהוא התחיל לשאול אותנו שאלות על צילום המנות. לא, זה חבר, שבא לכאן וחשב שזה ממש יתאים כאן.

כמקובל בימינו (ראה זה קיטשן גלרי) המטבח של אדלין פתוח לחלל ההסעדה, והיא עובדת בו בטמפרמנט של מרפאה בעיסוק. כשהיא מסיימת את הסרוויס ופותחת לפטופ, היא אפילו לא נראית הרוגה.

"הנינוחות הזאת צריכה לבוא מאיתנו", מסביר שיאו, "אחרת לא יהיה נעים במסעדה. גם אנחנו משתדלים לא להרוג את עצמנו. אנחנו לא לוקחים יותר מהזמנה אחת לאותו שולחן לסרוויז, כך שלא צריך לזרז אף אחד בזמן האוכל".

ניסינו לצלם את המנות, מה שזיכה אותנו רק בסוף הארוחה בשאלה של שיאו (למה?), ובהמשך לתשובתנו בשאלת ההמשך: "אתם מכירים את עופר ואייל?". אבל ברוח הנעימות והנינוחות הכללית, אפלולי שם ולגמרי אין תאורה שמתאימה לצילום אוכל. אני מביאה את הצילומים וגם את פירוט המנות (עד  לספרה החמישית אחרי הנקודה, לא יותר מזה, כי באנו לחגוג, לא לכתוב ביקורת אוכל, וגם ממילא הכל משתנה מארוחה לארוחה), בשביל ההתרשמות. אבל את השורה התחתונה אפשר לכתוב כבר באמצע: תזמינו. זה מעניין ונעים, ויפה נורא, וחלק מהמנות היו ממש מעוררות התפעלות, ובעל הבית נזכר מדי פעם בחציל ההוא, אז כנראה שהם עושים משהו נכון. ובשביל שיאו, הוא נורא חמוד.

מה שנורא כיף במקום, זה שהמלצר מבקש את כל המגבלות ואי האהבות, ואז השפית מחליטה בשבילך מה לאכול.

חציל משומר בפלפל סצ'ואן ונקניק איברי עם פירורי ברוקולי. יאמ'צ'ה

עוף מנורמנדי בשתי צורות הכנה, אורז איטלקי שחור וכרוב סגול. יאמ'צ'ה

קינוח של מחית אננס, גבינה לבנה, פרחי לוונדר ועלה מקנה סוכר. יאמ'צ'ה

אז אכלנו שם כרובית בפרחי כוסברה סגולים וסומסום לבן, חציל משומר בפלפל סצ'ואני איבריקו פלוס עוד משהו מגורגר (שוב ברוקולי?), מרק ירוק מאוד של Cresson, עלים ירוקים ממשפחת החרדליים. אכלנו פעם משהו דומה, מחסות, באו ליונז, הביסטרו היקר של אלאן דוכאס, אבל כאן הוא היה טעים ממש, ופיסות של פואה גרא וקלאמרי שהיו בו, הוסיפו (הקלמרי קצת פחות, אם שיאו או אדלין במקרה קוראים כאן).

אלה היו ראשונות. הדבר היחיד שהיה קצת מתסכל באופן האכילה הזאת, שלא ידענו עוד כמה מנות לפנינו, והתביישנו לשאול, וככה היה קשה יותר לפקח על הקיבולת (לא שהיינו מסוגלים להפסיק אחת מהמנות האלה באמצע, אבל לחשוב על זה, זה גם משהו). היה גם עוף, שלשם הגיוון לא היה מברס אלא מנורמנדי, והגיע בשתי צורות הכנה: טיגון ואידוי. והונח על אורז איטלקי שחור, עם עלה של כרוב סגול ועלה ירוק כלשהו. שאלנו על זהותו, אבל שתי כוסות היין שהתווספו לכל אחד מאיתנו, הראשון היה לבן, ששמו נשכח מיד, והשני בורדו 2005, וגם שמו נשכח מיד, אז אנחנו לא יודעים מה היה העלה הירוק מאד שהתקפל מתחת לעוף הצהבהב.

תה ושתי כוסות. יאמ'צ'ה

והתה? התה הגיע בקנקני חרס קטנים ומתוקים להפליא, ואכן שיאו טרח ללא הרף על הכנת התה המתאים לכל מנה, אבל התה, אחרי הכל, צר לי להודות, היה תה. אפילו אם הוא קצת עם לחות ועשביות יערית, כפי שהיה התה ההוא, עדיין נשאר תה, עם הבסיס התה-אי שלו, שתמיד מעיק טיפונת על החך. ואילו תה יסמין, סליחה, תמיד מזכיר לי מטהרי אוויר.

הקינוח נראה בהתחלה כמו אכזבה: מחית אננס עם גבינה לבנה עדינה מאוד, פרחי לבנדר, ועלה מקנה סוכר. זה קצת הזכיר לנו פרילי, אבל מביס לביס הוא הפך ממכר יותר ויותר. ומשום מה, בעוד הוא מפנטז על החציל אני כמהה שוב לשילוב המוזר והתינוקי/קשיש הזה, של פרילי אננס וגבינה לבנה. הרבה יותר בוגר מצידו.

ורק כי יש עוד פרטים והמלצות לחלוק, וכל כך מעט זמן, אני אסתפק בינתיים ברשימה הקצרנית הזאת, בעיקר כדי שלא תגידו שלא אמרתי. הרחבות בהזדמנות.

אחרי יאמ'צ'ה הלכנו ללובר, ואחרי הלובר לקרוסל דה לובר, שזה סוג אחר לגמרי של חוויה תרבותית, ובסופו התחשק לנו סרט של וודי אלן, קנינו פריסקופ וגילינו איזה קולנוע מתוק להפליא בגדה השמאלית, עם חנות ספרים משומשים, ומסעדה (פושטית לגמרי, והאוכל גרוע, אבל היא רומנטית), הקרנות מיוחדות, אולמות זעירים, והמון שמאלנים. הזכיר את קולנוע סמדר בירושלים (אני לא בטוחה שככה באמת קראו לו) וזאת היתה גם הזדמנות להיזכר בעובדה שוודי אלן נחשב לאלטרנטיבה ושוליים, בכל מקום אחר בעולם, פרט לישראל, ועוד סיבה טובה להיות גאים בישראל.

למחרת היינו באיטינרר, מסעדה שזכתה לביקורות נלהבות מצד כל החבר'ה שאני קוראת, ולצערי אני לא יכולה להצטרף לתשואות. לא שהיה שם רע, אני יכולה להבין את הביקורות הטובות, כי על פניו האוכל עשוי מחומרים מצוינים ועם יותר משמץ של יצירתיות, והמחיר בסדר גמור: 36 יורו לארוחת שלוש מנות.

אבל בערב שבו היינו אנחנו היה צפוף נורא, כאילו ניסו לחקות איזו אינטנסיביות ניו יורקית, הושיבו אותנו בשולחן לא טוב, וזכינו לשירות די מחורבן. האוכל עצמו היה מוצלח, אבל היה הרבה יותר יפה ממעולה. די אם נזכיר את קינוח עוגיית תה ירוק, שהיה יפהפה: בין שתי פרוסות מלבניות של עוגות סולת, עם שכבה בעובי זהה של עדשים, כן, עדשים, היה מוס במרקם דביק, כמו רובה, רק בצבע ירוק מאוד, מעליו גלידה וניל נחמדה, ובה נעוצים דפים דקיקים ירוקים. היה יפהפה, משונה, ובכלל לא טעים.

ואחרי הצניעות והרוגע והייחוד של ארוחת יום האתמול – בואו נאמר שהארוחה ביאמ'צ'ה הזכירה לנו את שארלוט גיינסבורג – אז הארוחה באיטינרר היתה קולנית מדי, מגרדת אפילו. מה שכן, לקחת פיק סנט לופ התברר בפעם השניה כבחירת יין מוצלחת במחיר סביר (למעשה כמעט הכי זול בתפריט).

(לא להתבלבל. על האיטינרר אני לא ממליצה. שתי המסעדות האחרות כאן הן אלה ששוות).

אה, וגם בפעם השלישית הפיק סן לופ התגלה כבול מתאים. לקחתי אותו כשבדקתי בעניין ה-KGB, מסעדת הבת של הזה קיטשן גלרי,  שגם כן סוחטת תשואות ממי שלא תרצו. הפיק סן לופ היה שוב טוב, האוכל היה עדין ומיוחד וטוב, הקינוחים היו פנטסטיים, והמחיר היה טוב. והקהל היה שווה התעמקות יתירה. לא מתעלפת, אבל זאת אפשרות נהדרת לארוחה קלה, מוצלחת, ולא מאוד יקרה במקום אופנתי בגדה השמאלית (והנה – ביקורת שלישית באותה מכה. אפשר ללכת לעבוד סוף סוף).

י

מתחת מחכה מוצרלה נפלאה. Les Fines Gueles

Les Fines Gueles, הוא מבתי האוכל והיין שלוקחים ברצינות את עבודתם. לעומת הח"מ, שאיכשהו, בגלל ריבוי אירועים בלתי סביר, שכותבת עליו חודשים אחרי באופן כללי ולאחר שנשכחו הפרטים הקטנים. וחבל. כי במקום הזה (שקצת מעצבן להגות את שמו בצרפתית מעוברתת) הפרטים הם שחשובים.

Les Fines Gueles הוא בעצם בר יין מורחב. הוא נתון במבנה עתיק של מרתף יינות, עילי בחלקו, ולבנים לא מסותתות בולטות מהקירות המטוייחים כאילו היינו בניו יורק ובעל הבית השתוקק להזכיר במשהו את אמא אירופה. לצד היין מוצע תפריט מרוכז ומדויק, שכל חומרי הגלם שעליהם הוא מושתת נקנים אצל המשובחים שבספקים. והנה מתחילים להגיע התיאורים מחוסרי הפרטים: אז הקצב הוא דנוייה, אותו אחד שעל תוצרתו נאקנו בפסאז' 53, אבל הירקות, החמאה, הגבינות, הפרושוטו, אנחנו לא זוכרים בוודאות את שמות המשפחה שלהם, אבל כולן משפחות צרפתיות של בעלי מקצוע מביני דבר ובעלי שם. ארוחת החומרים שאכלנו שם, אם תרצו, היתה חכמה אך לא מתחכמת, משובחת, עדין, טריה לתפארה או מיושנת כדבעי.

כך, מנה פשוטה להרכבה של פרושוטו עם מוצרלה, הופכת להיות תרכובת שאי אפשר להתנתק ממנה לטובת המנות האחרות,של טעמים עדינים ומקוריים, של רך ורטוב עם גמיש ולעיס, עם טיפה של שמן זית, ועגבניה אחת מיובשת נפלאה.

הבשר של Desnoyer, אי אפשר להתחרות בו

היין שלקחנו בהמלצת המלצרית, שהייתי אומרת שהוא סנסר או סוטרן או קוט דה לוברון, אבל האמת היא שאני לא זוכרת איך קראו לו (תזכורת: לכתוב ביקורת באותו ערב, לכתוב ביקורת באותו ערב, לכתוב; נו), היה לבן ומוצלח בשל החמסין שנפל על פריז באותו לילה נהדר. הוא היה וטוב, ולא יקר בכלל, כשלושים יורו לבקבוק, ולמרות שהשירות היה בעיקר נורא מבולבל (אם כי כל אחד מהצדדים התעקש להשתמש בשפה הכי פחות חזקה שלו: אני בצרפתית והן באנגלית), לא זכינו ולו לעיקומון אף קליל על בחירתנו באחד מהיינות הזולים שבמקום, עיקומון שאנחנו רגילים כבר להתעלם ממנו במסעדות יוקרה.

תיכף נדבר על עניין היוקרה ועל היוקר.

בעניין העיקריות: אין מה לומר, הבשר של דנוייה באמת גורם לך להביט בזלזול על כל פרה אחרת, אבל פסאז' 53 העמידו רף גבוה של טיפול נפלא, יצירתי, מעורר תאווה, בבשר. כאן הוא היה מדויק וטעים, ועם איזה ניקיון וקלילות משמחים, אבל לא מלהיב. הדג היה מצוין והירקות שלצידו היו מיוחדים וטובים.

זה זמן להידרש לעניין היוקרה. אין ספק, שהאוכל, שעשוי מרכיבים כאלה, שאת מחיריהם המלחיצים אנחנו מכירים היטב, שווה את מחירו. להכין את אותן מנות בבית, מאותן חומרים, יעלה יותר. אבל, אנחנו, שבדרך כלל אחראיים להחליט איפה נפגשים עם חברינו שבאים לבקר מישראל, רגילים לבחור – אלא אם צוין בפירוש אחרת ומבעוד מועד – מסעדות מזן הביסטרונומיק, אלה שמתכנסות, איך שלא מסתכלים על זה, ל-30-35 יורו לראשונה-עיקרית-קינוח.

על Les Fines Gueles שמענו שהיא עונה לקריטריון הזה (וגם שלוברנו וסימון ממליצים עליה, חותם איכות כפול), אבל זה לא נכון. בסופו של דבר שילמנו כ-180 יורו לארבעה כולל יין. כלומר, כ-45 יורו לאדם. זאת אומרת, זאת בכל זאת הרמה השניה של המחירים (צר לי, 30 לארוחה היא הראשונה. לא באמת אפשר לאכול כאן ארוחה טובה, ששווה לספר עליה, בפחות מזה). ועדיין היא לא מסעדה יוקרתית במובן המפונפן של המילה או של השירות החנפני. יש בה משהו צעיר וקל, זה מקום לקפוץ אליו לדרינק פלוס עם חברה טובה (הממ, נתתי לעצמי רעיון), יותר מאשר ללכת לארוחה כמו שהולכים לארוחה. לאכול בה זה כמו לקנות טי שירט משובחת, עם גימורים עשויים היטב, פטנט הצווארון דק כראוי: ככה אוכל צריך להיות, בעצם, ולא ניתן למחיר לקלקל לנו את הרעיון האוטופי, שאוכל מצוין כזה יסמן את קו הבסיס של חיינו.

הקינוחים, גם הם, היו מענגים ופשוטים, עם שמץ מודרניות, ובלי ציוצים: לחם מטוגן, כלומר בשמו הפרוסטי, לחם אבוד, שהיה חמאתי כל כך שהיה צריך להתחיל בו את הארוחה, ועוד איזה אפרסק בגלידה שהוכנה במקום: ובגלל שהכל שם מעט אפלולי כיאה לבר יין, כל התמונות נצבעו בצהבהבות שמטשטשת את מה שחשוב שם: הדיוק, הטריות, העידון.

אני לא יודעת מה איתכם, נעשיתי רעבה.

בוקר טוב, חג שמח ושנה טובה.

Plein écranPlein écranPlein écranMetro: Bourse, Pyramides, Palais Royal – Musée du Louvre

הגלגל הענק בטיולרי. שווה לאללה

הקיץ מגיע אט אט לסיומו ונכון שמחר (שבת) צופים לנו החזאים 32 מעלות ישראליות כמעט אבל הימים כבר מתקצרים ומדי פעם אפשר כבר לדמיין משבי רוח קרירים ואת הרנטרה של ספטמבר – החזרה מהחופשה, המקבילה המקומית ל"אחרי החגים" שהכל מדברים בה בערך כבר ממאי.  מצד שני, זה בדיוק שיא עונה התיירות הישראלית לעיר ואם אתם כאן בימים הקרובים כדאי שתנסו להספיק לבקר בשתי אטרקציות מקומיות שאו-טו-טו נסגרות: החוף של פריז (Paris Plages) והיריד של גני טיולרי (fête de tuileries).

פיל ומכונית בטיולרי. מי צריך יותר?

בגני טיולרי יש יריד חמוד ונינוח שמציע שלל מתקנים לקטנים, בינוניים וגדולים. גם אם אתם בלי ילדים, סיבוב בגלגל הענק הוא ממש בגדר חובה. הגלגל הגבוה למדי מספק תצפית נפלאה ונדירה על פריז והוא חוויה רומנטית מומלצת. ילדים אמיצים אך מחונכים (המתקן מאובטח בסטנדרט הצרפתי הטיפוסי, קרי כלל לא. בת ה-3 שלנו נשארה על הקרקע כי חששנו שליבנו לא יעמוד בקופצנות היתר שלה ברום הגלגל) יהנו לא פחות. גם שאר המתקנים מוצלחים מאוד, כמו שנכתב כבר כאן (ויש אפילו ברד!). היריד נמשך עד 26 באוגוסט. עוד פרטים כאן (בצרפתית).

החוף של פריז (יוזמת הקיץ המבורכת של העירייה המקומית)  שרובו מתרחש על גדות הסן מציע גם שלל פעילויות חינם לילדים באזור אגן לה וילט. יש שם כדורים ענקיים וכיפיים שצפים על המים ואפשר לקפוץ ולרוץ בהם, פינות אומנות ויצירה שמארגנים אנשי הסיטה דז אנפן, מיני סירות פדלים כיפיות וגם פינות ישיבה נעימות. אם תמשיכו בסיור במעלה התעלה תגיעו בסוף לפארק לה וילט הכייפי מאוד ובכלל זאת הליכה מומלצת מאוד.

גלגל במים. פרי פלז' בלה-וילאט

אגב, הפעילויות לילדים אמנם חינם, אבל כנראה שצריך להירשם אליהן מוקדם יחסית כדי לתפוס מקום. כשאנחנו הגענו אחרי הצהריים כבר הכל היה מלא, בבוקר כשעברנו וראינו אנשים בתור לא התחשק לנו לחכות. עדיין, היה כיף לראות את כל הקרנבל הזה.

(מושיק)

]]> http://parisait.com/2009/08/14/end_of_summer/feed/ 11 http://parisait.com/2008/11/11/le-laboratoire-%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a4%d7%95%d7%92%d7%a9%d7%aa-%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%94-%d7%a4%d7%95%d7%92%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%95%d7%9e%d7%9a/ http://parisait.com/2008/11/11/le-laboratoire-%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a4%d7%95%d7%92%d7%a9%d7%aa-%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%94-%d7%a4%d7%95%d7%92%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%95%d7%9e%d7%9a/#comments Tue, 11 Nov 2008 07:00:30 +0000 http://www.parisait.com/?p=1915

ספרות הטעם. Photo: Bruno Cogez

הלכתי לאכול במעבדה. כמובן שאין כמו בגט וגבינה ויין, לא לשכוח את הפותחן, על פונט נף. אבל במעבדה של דייויד אדוארדס, מפרקים את האוכל, ולא רק אותו – גם את הסיפור שלו – עד לרכיביהם הזעירים ביותר, מרכיבים אותם מחדש, והנה לכם; לגמרי לא בגט על הגשר, אבל משהו לעניין בו את הראש ואת החך.
אדוארדס הוא מין אביר רנסנסי הרפתקן, רב יכולות ושאיפות. הוא אמריקאי וצרפתי, סופר ומדען, שפיתח משאף אינסולין, משהו שעתיד להחליף את הזריקות התדירות לאיזון רמות הסוכר אצל חולי סכרת. עשה את שלו ועדיין לא הרגיש שהוא יכול ללכת, אלא הקים, באוקטובר האחרון, את הלבורטואר, "המעבדה", מוסד מרהיב שמטרתו ליצור מפגש של ממש בין אמנות ומדע. לקראת כל תערוכה נבחר אמן מצליח או מבטיח, משדכים לו מדען רלבנטי לפי בקשתו מהשורה הראשונה ויחד הם מתכנסים לפיתוח ועבודה משותפים של משהו חדש לגמרי.
ואני הלכתי לאכול שם. כן, מוזר כמו שזה נשמע, לאכול במעבדה של אמנות, או באמנות של מעבדה, מוזר ומעניין. שכן, הפרויקט הנוכחי של הלברטואר הוא הסְפֵרָה של תיירי מרקס. מרקס, מחלוצי המטבח הדקונסטרוקטיבי, הוא שף המעוטר בשני כוכבי מישלן, ונבחר ב-2006 לשף השנה של גומיו. והתערוכה שלו במעבדה עמוסה מושגים פיזיקליים, שדקונסטרוקטיבי הוא הנהיר שבהם.

גסטרונומיה מולקולרית היא תחום מדע שעוסק בתהליכים הפיזיקליים שמתרחשים בבישול. במעבדות ויטה, נדמה לי, עוסקים כבר שנים במטבח דקונסטרוקטיבי, כשהם מצליחים לייבש את כל מרק העוף הזה, תרנגולת וירקות וחום אימהי, לאבקה שאפשר לשנע ממקום למקום. הפירוק הזה של אוכל לתכונותיו הבסיסיות, ההפרדה בין הטעם והריח והמרקם רק כדי להרכיבם מחדש אחרת, קורים גם במסעדות יוקרה מפונפנות: באטלייה של רובושון אכלתי פעם מרק עוף, בחיי, כמו של אמא שלי, רק בצורת ג'לי, עם ייצוג זעיר וכתום מאוד לגזר וכתם ירוק בתפקיד צרור התבלינים. בספון של אלאן דוכס בפריז אכלנו פעם אוכל שרכיביו המקוריים נטחנו ורוסקו ויובשו ומוצו ונקרשו כג'לי, כדי ליצור ארוחה חייזרית לחלוטין, משונה וטעימה ויפהפייה כמו מיס תבל של מאדים.
עוד קצת פיזיקה וכימיה, רגע לפני שמתחילה הארוחה: כבר לפני שמונה שנים הצליח השף הקטלאני פראן אדרייה ממסעדת אל בולי לייצר טיפות קטנות של ג'ל, ספרות, זה נקרא, או ביצים, בעממית, שאוחזות בתוכן את כל הטעם של משהו, בלי המרקם. הבעיה היתה, שהקרום שעטף את הספרה הזאת היה מעט מלוח ומריר. מרקס וז'רום ביבט, הפיזיקאי שעבד איתו על הארוחה-תערוכה, הצליחו לדקק את הקרום, לנטרל את טעמו הסורר, וליצור ספרה שמכילה רק את הטעם המיוחל. הביצים נוצרות כששני צינורות דקים, האחד עובר בתוך השני, מטפטפים בו זמנית שמן שאוצר את הטעם, ואת המעטפת שאוספת את הטיפה. לתוך קערה של מים נופלות טיפות זהובות של טעם, ביצי קוויאר מעשה ידי אדם, ומגנט מערבב אותן לבל יידבקו האחת לשנייה.
בחלל התצוגה האפלולי מוקרנים סרטים של תהליך הכנת הארוחה על הקירות ועל ארבעת שולחנות האוכל. האוכל הפעם הוא לא הכיבודים שלצד האמנות, אלא המרכז המוחלט, דורש, כמו אמנות מודרנית, סבלנות ופיענוח. התנאים הסביבתיים עוזרים לך לגלות סובלנות לאקספרימנטליות: המלצרים, עוזרי שפים וסטודנטים לאמנות, מוזגים שמפניה ומגישים מים בבקבוק כדורי שהיד חופנת בשמחה. לנגד עיניך הם מכינים את הארוחה בבנטו בוקס, קופסת האוכל היפנית המסורתית שזכתה לעיצוב חדשני, כשלכל אחת מהמנות קומה משלה: ראשונה, עיקרית וקינוח.

המנה הראשונה היא עגבנייה עם מוצרלה. זאת קוביה של עגבנייה, שדפנותיה גולחו, מוצרלה הוזרקה לתוכה, והיא שוקעה בתוך ג'לי של עגבנייה. לפני ההגשה הבריש אותה המלצר בשמן זית, פיזר עליה מלח גס, ובזהירות הניח עליה חופן של ביצים, ספרות טעם של שמן זית ובזיליקום. זה לא רע, ממילא אני מתה על עגבניות והספרות הזעירות מתפקעות בפה כמו בקבוקוני המיץ של פירות ההדר, הקרום שלהן עדין אפילו עוד יותר, פנינים של טעם טהור. הג'לי מזכיר קצת את הצבא, אבל זכרונות כאלה השמפניה שוטפת בקלות.
אוי, העיקרית ממש לא טעימה. במגש האמצעי של הבנטו בוקס יריעת בקר דקיקה ומיובשת ומגולגלת סביב גזר, מונחת על ג'לי של גזר, ליד פס בוהק של פירה גזר ולידם, גזר, אמיתי, ציורי, עם גבעול והכל, זרוי בקוקוס. נו, עשו כאן צימעס מהגזר, וגלילי הבשר מייצרים חוויה קצת משומרת. גם הקינוח היה יותר תצוגת תכלית מאשר טעים: פודינג צימוקים ופירות הדר, עם ציפוי יפהפה בסגול עז של קסיס ואבקת תפוז זרויה מלמעלה, וקצף עננת אשכולית אדומה שהתפוגג במהרה.

מתוך הפרויקט של Gross+Ikeda, עד 12 בדצמבר 09. photo: Marc Domage

כשהכל יפה ומושקע כל כך, והכל, מספרות הטעם, הבנטו בוקס וצילומי האוכל, נעשה על ידי טובי המוחות והידיים, אבל התוצאה לא ממש טעימה, אי אפשר שלא לחשוב על קפה כאילו, שפתחו פעם בבית הספר לעיצוב אסכולה, בית קפה שלא הוגש בו דבר. אולי הארוחה הזאת היא בכלל ניסוי בפסיכולוגיה חברתית. במסעדה, ארוחה כזאת היתה ממש מרגיזה אותי, אבל כאן קשה שלא להידבק בהרפתקנות של המעבדה, בנכונות לצאת לעולם חדשניים, גם אם בלתי מושלמים. התפריט הוחלף כבר פעם מאז פתיחת התערוכה, ובטח יוחלף שוב.
הארוחה מסתיימת בקפה ומאפה, כלומר קפה, כמו שצריך, אמיתי, עם טעם וגוף ולצידו וויף, המשאף, שהפעם לא משחרר אינסולין אלא טעמים של שוקולד. יש להכניס אותו לפה ולשאוף בעדינות כדי להרגיש את הטעם, מסבירה דיילת הוויפים ואני נשנקת, כמו כל מי שמנסה לראשונה בשולחנות סביבי. אבל בניסיון השני, המתון, נפוץ בפה טעם של קקאו, תחושה שוקולדית שנעה בין הטעם לריח.
לרגע נדמה שנמצאה הדרך לשלוט בצורך הזה במאה גרם שוקולד ליום. עזבו מולקולרי, דברו איתי קלורי. אבל עם השאיפה השלישית, והתבססות הטעם בבלוטות, ברור שהתחושה העדינה, האבקתית, הטהורה של הקקאו לא יכולה להחליף את התענוג שבקריעת הנייר המתכתי, שבשבירת השורה הראשונה ואז של השנייה, של הלעיסה, של תחושת ההמסה בפה, של ההתחבטות לגבי השורה הבאה והכניעה הידועה מראש לחשק הזה, והתענוג שברגשי האשמה. נראה אותם מקפסלים את זה.

* Le Laboratoire, 4 rue de Bouloi. M: Palais Royal / Musée du Louvre. מחיר: 27 אירו לארוחת שלוש מנות, 15 אירו לקינוח בלבד, או 6 אירו לקפה והוויף, כולל כניסה לתערוכה. להזמין מראש. נגמר ב-21 ביולי 2008.

* פורסם לראשונה ב"מפריזה", במוסף "24″ של ידיעות אחרונות.

Angelina. Chocolat chaud et qq crayons

חשבנו מה לעשות ביומולדת ארבע. את יורו דיסני אנחנו עדיין שומרים למשבר הגעגועים הביתה לישראל, בלונה פארק – היינו כבר כמה פעמים, לגנים אנחנו הולכים כל הזמן וים – פשוט אין כאן. הבילוי האולטימטיבי, אם כן, לילדה עם גנים דומיננטיים של חיבה לשוקולד כמו שלה, היה מובן מאליו – ללכת  לשתות את השוקו הכי טוב בפריז.

לפעמים היא יודעת לדחות סיפוקים, הילדה הזאת, בעיקר בעבור סיפוקים אחרים. אז כשיצאנו בתחנת המטרו של טיולרי, היא דרשה ללכת לבקר בטיולרי, למרות שניסינו לקצר תהליכים ולפתות אותה בשוקו חם. היא צודקת, כי שוקו חם טעים יותר כשעייפים.

Jardines de Tuileries

בגני טיולרי היא בדקה מה שלום הברווזים באגם (ואני לא יכולה שלא לחשוב לאן הם יעופו כשהאגם יקפא), ואחר כך עשתה סיבוב על הפוני  (המחיר עלה לשלושה יורו לסיבוב; איש הפונים לא שמע על המשבר העולמי), שיחקה עם אחותה הקטנה במגרש המשחקים המוגן והמשוכלל ורק עוד סיבוב אחד בקרוסלה שמשמיעה תמיד מוזיקה קלאסית שמיימית.

Manege au Tuileries

אנג'לינה, שנוסדה ב-1903, היא אחד מבתי התה הידועים בפריז. היא מפוארת, עם שתי קומות, ציורי קיר ופיתוחים תקרות שולחנות שיש וכורסאות עור עמוקות, אבל כנראה נשחקה מעט מהתנועה התיירותית הערה תמיד, וגם השירות אנטיפתי דיו בשביל להבין שאתם בפריז.

Angelina: passage rue de Rivoli

אז לא נחמדים שם, אבל למי אכפת כשהשוקו באמת כל כך מופלא. שתי כוסות שוקו אנג'לינה עולות 13.80, והן מגיעות בקנקן חרסינה גדול של שוקולד חם, חלק, סמיך וקטיפתי, וקערית קטנה של קצפת מצוינת. לא רק שהשוקו מופלא, הוא גם ממלא כל כך שלא יכולנו לדגום את העוגות (במקרה שתצליחו לארגן מקום, המונבלאן נראה מעולה, עם קרם ערמונים ומרנג ובמחיר של כמעט שבעה יורו).

Angelina. בפנים. יפה ומהודר, אם כי שחוק מעט

לקחנו גם קלאב סנדוויץ' נחמד ומהודק (15.50 יורו), תוספת של צ'יפס לילדות (5 יורו), קפה קר, שהוא לא מה שאתם רגילים אליו, אלא ממש קפה – מוצלח אמנם – על קרח (5.90), ובמקום קצת חלב הביאו לנו כוס שלמה בעוד 2.30 יורו. הילדות היו מאושרות: שילוב של השוקו הטוב בפריז וצ'יפס מוצלח כשלעצמו באמת יוצר את הארוחה המושלמת שהן היו מוכנות להשבע בה בוקר, צהריים וערב.

Angelina. Millefeuilles

סוכריות שוקולד על מקל של מישל קלוזיאל בעוד שלושה יורו לאחת הרחיבו את ההתפנקות עד לשעת השינה.

ואנחנו היינו מאושרים, כי עם כל חיבתן לשוקולה שו, כמה הן כבר מסוגלות לשתות ממנו, מישהו היה מוכרח לעזור להם לסיים את הפרויקט.

- – -

(הוראות שימוש, בכל זאת: ללכת לטיולרי עם ספר, סנדביץ' מבגט וגבינה שתכינו מבעוד מועד, ואז, באנג'לינה להתמקד בגברות הפריזאיות הסועדות בגפן ובשוקו החם ובו בלבד. אפשר גם לתמוה איך פרוסט כתב ספר שלם על עוגיית מדלן ולא על שוקו חם, שהוא הוא השכלול הכי מפנק עלי אדמות לחלב אם (טוב, הוא וגלידה, אבל זה עניין אחר לגמרי).

באותו עניין:

דיוויד לייבוביץ' סוקר את השוקואים החמים הכי טובים בפריז וגם מספק מתכונים למי שאיבד את הדרכון.

גרידסקיפר, לעומת זאת, טוענים שאנג'לינה היא מלכודת תיירים, ומצביעים על המקומות שלהם לשוקו חם בפריז (כולל אנג'לינה הבלתי נמנעת).

Cojean. לאתנחתא אחרי הלובר

מטר מהלובר, ליד Le Fumoire המפורסם, ביניהם מפרידה רק גינה פורחת וכנסיה שמצלצלת יצירות שלמות בשעות עגולות, נמצא הדבר הכי הפוך ללובר עצמו: CoJean.

שתיתי שם קולה זרו, והיא היתה מצוינת, כך שלא מדובר בהמלצה על עילוי גסטרונומי. אבל המקום עצמו עשוי כל כך יפה, שנמשכתי אליו שוב ושוב עד שהזדמנה האפשרות לנסות שם את אותה דיאט קולה של סוף העשור. זה מזנון שאפשר לאכול בו גם סלטים ואם מתעקשים אפשר גם לאכול בו סוג של ארוחה חמה. אבל אני חשבתי עליו בעיקר על מקום למנוחה נעימה אחרי הסיור המפרך בלובר, במקרה (הסביר, בואו נודה) שקר מדי לנוח בחצר הרבועה של הלובר או על פונט מארי, על הסן הקרוב מאוד. קו ז'אן צבוע בתכלת נעימה, עם שולחנות פורמייקה ושאר אביזרי סיקסטיז-בואכה סבנטיז ועם מוזיקה טובה במערכת מצוינת שמשחררת לחללים הגבוהים צלילים נקיים ומדוייקים. הולך מצוין עם דיאט קולה.

CoJean, 3 Place du Louvre, 1er

Metro: Louvre-Rivoli

לא רחוק משם:

שה לה וייל, האלטרנטיבה לארוחה רצינית וטובה

Linas

אם צריך סיבה טובה לעשות קניות באטיין מרסל, והחנויות של יוז'י יממוטו לא מספיקות, הקפה הטוב של אילי שמוגש ב-Lina's הוא תירוץ מצוין. בית הקפה הוא קצת אמריקאי, עם אינטרנט מהיר סנדוויצ'ים יפים נורא, קינוחים טעימים ולא צרפתיים (כמו זה הנהדר של עוגת גבינה יצוקה בתוך כוס פלסטיק שקופה, נסוכה ברוטב מנגו כתום), אריזות שקופות ואסתטיות ותפוסה נמוכה להפתיע.

Linas

זה לא יקר (לארוחת בוקר של בראוני וקפה גבו ממני 3.90, וקפוצ'ינו לבדו עולה שם 2.50, שזה שני יורו פחות מכל הקפהאים האיומים שם בחוץ), זה נורא יפה, והקפה טוב. אני חוזרת: הקפה טוב. ובאביב ובקיץ יש כמה שולחנות בחוץ ואפשר לעשן עם קפה טוב. בפריז. או לה לה.

Linas

Lina's, 50, rue Etienne Marcel, 1ere. 01.42.21.16.14

Metro: Les Halles, Etienne marcel

ויש עוד לינות

עוד מקומות שאפשר לשתות בהם קפה טוב בפריז (דייויד לייבוביץ').

לא רחוק משם:

Paul & Joe

E. Dehillerin

לא חסרות חנויות מקצועיות בפריז לממכר סכינים ותבניות וסירים טובים, גם בישראל, למען האמת. אבל יש משהו משכר בלראות את כל סירי הנחושת בשלל הגדלים בחנות של דהילרין ברובע הראשון, או לדמיין איך תכינו קרפים כל יום, במחבתות השטוחות להפליא שנמכרות שם.

האמת, שזה בהחלט עושה חשק לבשל, או לאכול במסעדה שמישהו אחר מבשל בה, אבל בירור קצר העלה, שאכן מעט יותר זול לרכוש שם סיר של Le Creuset  (כי אמנם סיוט לסחוב הביתה, אבל איזה כיף זה לבשל בסיר מפריז). במיוחד הייתי מתעניינת ב-Doufeu של לה קרוזה, סיר שמבטיח לעבות את אדי הבישול ככה, שהרוטב יצטמצם למופת והבשר או הדגים יישארו רכים ועסיסיים. 

 E. Dehillerin, 18-20, rue Coquilliere, 1ere. 01.42.36.53.13

Metro: Louvre-Rivoli, les Halles