כנף. יום אחד אפרוש

קודם כל היה הריח הזה, של האח המבוערת.

שכחתי אותו. הייתי בטוחה שהוא טבוע אצלנו כל כך חזק. כשחזרנו באוגוסט לישראל הגענו למרכז קניות גדול של רהיטים, בחיפושים אחרי השלמות ריהוט לבית הישן-חדש.

בעוד מד הטמפרטורה במכונית הצביע על 43 מעלות, וכל מיטות הקומותיים נראות מכוערות ויקרות באותה מידה, נשאבתי בניגוד לרצוני לחנות קמינים ואחים – אין אפילו דרך סבירה לומר את זה בעברית, אח ברבים - אבל אני עמדתי שם, וניסיתי למצוא דרך לקבוע אח בדירה בבניין תל אביבי ישן. ואם נצליח, תהיתי, האם השכנים ירשו לנו לחצוב ארובה דרך הסלון שלהם? והאם פר נואל יואיל בטובו לגלוש אלינו דרך הארובה?

אבל זה היה באוגוסט. מאז השתלבנו במרחב ונעשינו אקולוגיים ובמקום קמינים התקנו מאווררי תקרה בכל חדר, כדי שיסחררו את החום. אבל עכשיו, בסוף ינואר, כשהמונית עצרה ופרקה אותנו בפלאס דה ווז', לא פחות, הדבר הראשון שהכה בנו היה הריח הזה, של האח המבוערת. ונזכרתי ששכחתי.

ואז, רק אחרי הריח, מגיע הקור. כמו כל דבר בפריז, גם הקור מגיע באיחור קל ובנון שאלאנט. ברגע הראשון אתה מביט בו משועשע. קטן עליך. הוא לא כזה נורא כמו שנראה בתחזיות.

ככה נחתנו: פלאס דה ווז', ריח של אח מבוערת, שלוש מזוודות, שתי ילדות נרגשות, המון תכניות ולא יותר משתי מעלות צלזיוס.

place des vosgesing. הבנות טריות, הספסלים חדשים מדי

קשתות מבפנים. Place des Vosges

על פלאס דה ווז', אותו קסם של סימטריה מושלמת ומתעתעת, המקום שממנו העולם נראה קוסמופוליטי, שלו ויפהפה, אפשר היה לסמוך שלא תשתנה. אבל הדשא היה תחום בסרטים, כאילו חקירת רצח מתקיימת שם עכשיו. הקורבן: הדשא. החשוד העיקרי: הקור. המחיר החברתי: כל הערוגות בשיקום. ובניגוד למה שטענתי, פלאס דה ווז' התהדרה במתקני שעשועים חדשים, מאתגרים ומעניינים יותר. גם הספסלים התחדשו, ולרגע תהיתי לאן הולכים הספסלים הירוקים המהוהים כשהעולם קופא. הרי כשויקטור הוגו יצא לטיולים בגינה מתחת לבית, על הספסלים הירוקים הוא ישב כשהגיה את כתבי היד שלו.

המתקנים החדשים, נירוסטה יפה עם בליטות מפלסטיק צבעוני שאוחזות היטב בנעליים שמטפסות עליהן, היו קפואים, אבל הילדות היו אחוזות התרגשות שדומה לזו של ילדים שרואים בפעם השניה בחייהם את הים, ואני התכוונתי להתיישב על אחד הספסלים החדשים ולצלם אותן, או את המקום. אלא שהיה לי קר, וראיתי במו עיני איך השתי מעלות האלה, כלומר החום שיילך וייבנה ובשיאו של היום יסתכם בשתי מעלות, עושות להן דלקות ריאות ודלקות אזניים, ועם כל אלה הייתי מסתדרת, אם עוד הייתי מרגישה משהו מכפות הרגליים שלי.

איזו מן אהבה זאת, נזפתי בעצמי, אם אני אוהבת את פריז רק עד חמש מעלות קור, ולא מעלה אחת מתחת לזה. אחר כך ניחמתי את עצמי, שיהיה קל יותר לחזור ככה הביתה. וידעתי שאני משקרת לעצמי.

זה היה הזמן ללכת לאכול. לא מתוך רעב, רק מתוך קור.

לוחות ויינות היום ותאורה נמוכה וכל הסיפור. צהרי חורף בפריז

Le Repaire de Cartouche היא מסעדה ותיקה, סוג של מוסד שנמצא בדיוק על הגבול בין הרובע ה-11 לשלישי, בין כיכר הבסטיליה לרפובליק. קראתי עליה תשבחות (פטרישיה וולס היא לקוחה קבועה), קראתי טרוניות של השנים האחרונות (בעיקר טענות נגד השירות), ואיכשהו אף פעם לא הצלחנו להגיע לאכול בה ממש כשגרנו כאן. הזדמנות לתקן: היא נמצאה מטר מהמלון, ומגישה אוכל צרפתי, היפוכו המוחלט של הנובל קוויזין: אוכל כבד, עתיר רטבים, בשר ציד, נקניקי דם, והיא קלאסיקה פריזאית, וזה נשמע לי שזה בדיוק מה שהיינו צריכים כדי לרכך את הנחיתה בקור ההוא.

התמזל מזלנו בטיול הזה, ובכל אחת מהמסעדות שאליהן נכנסנו, הכה בנו ריח של אוכל טוב (חוץ מבסושיה, וטוב שכך). כך היה גם שם.

על הלוח שמחוץ לחזית הבורדו הצרה של המסעדה, הובטחה עסקית של 17 אירו. בקומה למעלה (רק שם, אגב, אפשר לאכול את העסקית הזולה) ישבו גברים בהפסקת צהריים המרפק אל מרפק האופיינית, ובקומה למטה (שם התפריטים יקרים קצת יותר, 26 יורו לארוחה מעוטת אפשרויות, 20 וקצת למנה עיקרית כלשהי) – אותו דבר, פלוס השולחן הפנוי שהזמנו חצי שעה קודם.

גברים גברים גברים. זאת מסעדה גברית מאוד, מתברר. וגברים שיוצאים לצהריים בצרפת עושים את זה בלארג'יות (טוב, לא בלה דפנס. אבל באיזור המארה, אם כבר יצאת לארוחת צהריים, רצוי שהיא תכלול לא רק יין אלא גם דיונים מעמיקים על החיים). גברים מפעם, מין אולימפיה של פריז: שפמים, חליפות, צחוקים רמים, כרסים. וגם חתיכים.

לכן אולי לא היה מפתיע לגלות שהתפריט מכיל יותר חלקים פנימיים מקישים עדינידינים, ושבין המנות הראשונות לא נמצאה אחת שלא היתה בשרית מאוד. השף הנחמד והגבוה הציע לילדות פסטה עם ז'מבון, ואנחנו לקחנו שתי כוסות קרוז הרמיטאז' מצוין (ואחר כך התברר לי ששתיה בצהריים זאת יכולת שהיא לא רק נרכשת, אלא גם אובדת. בקיצור, צריך להתאמן עליה יותר, או להצטייד ביותר אדווילים).

האוכל בה היה עשוי טוב, רק לא כל כך בשבילנו. הדבר הכי פחות בשרי להתחיל איתו היה כרישה עם שבלולים (הכרישה היתה טעימה, השבלולים היו סתם, כדרכם של שבלולים). אחת מהשתיים שהיו עוברות פעם ליד חנויות דגים ומתענגות על הריח, או מחשבות כמה תרנגולות כבר אכלו בימי חייהן, כנראה כבר היגרה סופית לארץ השניצלונים והצ'יפס, והרחיקה את הכסא שלה מאמה שוחטת החלזונות. די בקלות הבטחתי לה שלא אזמין יותר אף פעם שבלולים.

המנות העיקריות של שנינו היו טובות, שלו אף טובה מאוד, אבל הצימוקים בפונדנט השוקולד, ויותר מזה – הרום שקלקל קינוח נהדר של בריוש אבוד, הזכירו לי, שוב, שאנחנו, ככל הנראה, לא קלאסיקה צרפתית; בקושי נובל קוויזין פריזאי.

סגור בשבת ובראשון, כדאי להזמין שולחן מראש

בלי בתי. כרשה ושבלולים

רייט ולחם שאור. הארד קור

קרוז הרמיטאז' ומיץ תפוזים כמעט טרי. לה רפר דה קרטוש

תפוזים ויין. בריאות

השולחן שבעומק המסעדה. עריכה ראשונה

פסטה וצלי. מנת ילדים (בעלי תיאבון)

אני כבר לא זוכרת איזה חלק של איזו חיה. אבל זה היה טעים והערמונים היו הורסים

שלו. הכי טעים. האם מדובר בחזיר בר? הקור והיין טשטשו את הכרתי

וככה מכינים שולחן לחברים של: מגלגלים מגבות. תיכף תתחיל כאן ארוחת טעימות כלשהי

פונדנט שוקולד. צימוקים?

בריוש אבוד. אפילו טוב יותר מלחם אבוד, אבל רום?

המשך יבוא.

במונמרטר, בין רו דה מרטיר וסקרה קר. דירה להשכרה

והפעם שלוש דירות, אחת במונמרטר, אחת באוברקמפף (שלא מיועדת רק לקיץ) ואחת בנסיון, ברובע ה-12.

1) במונמרטר, במעלה רחוב מרטיר המשגע ולמרגלות הסאקרה קר, כלומר ב-rue la Vieuville המתוק מאוד מאוד, מוצעת להשכרה דירה, הדירה מיוחדת וחמימה ומאופיינת בפריזאיות לא מוקפדת.
האיזור מקסים וציורי, מוקף בבתי קפה קטנים, מסעדות ומאפיות.
בדירה חדר שינה גדול, סלון ומטבח פתוח, שירותים וחדר אמבטיה בנפרד, והיא מאובזרת לעילא (אינטרנט, מכונת אספרסו וכו').

תאריכים:
יולי 2009: בין שבוע לעשרה ימים.
ספטמבר 2009: 19.9-27.9.
הצעות נוספות יתקבלו בשמחה.

לפרטים: yaelredl@gmail.com

2) ברובע ה-11, מתפנה דירת שני חדרים, ברחוב קטן ושקט שיוצא מאוברקמפף. הדירה בת 40 מ"ר, והיא יכולה להתאים גם לשותפים, כי יש בה שני חדרים נפרדים.

דירה נעימה ליד אוברקאמפף. מתאימה גם לשותפים

בנוסף, יש חדר אמבטיה מרווח, מקלחת נפרדת עם שרותים ומטבח סגור. הדירה בקומה ראשונה עם מעלית בבנין עתיק ושמור עם קונסיירז' וחצר פנימית ופרחונית.
יש חיבור מהיר ואלחוטי לאינטרנט וטלפון שמאפשר שיחות חינם לישראל.
הדירה נמצאת ליד שתי תחנות מטרו (מנילמונטאן, קו 2 ורו סן-מור, קו 3) וכן קו אוטובוס (96).

הדירה ליד אוברקמפף. מתאימה גם לשותפים

מחיר: 550 אירו לשבוע בחודשי הקיץ (מינימום השכרה לשבוע). לתקופות ארוכות משבוע התעריף יהיה נמוך מעט יותר.
שכירות למספר חודשים עד שנה (החל מ-1 ביולי)  1450 אירו לחודש.

לפרטים אפשר לפנות למאיה: apartmailparis@gmail.com

3) ברובע ה-12, לא רחוק מנסיון, באזור מגורים סימפטי, מתפנה למשך שלושה וחצי שבועות בקיץ (סוף יולי וכמעט כל אוגוסט) דירתם רחבת ידיים (יותר מ-120 מ"ר) של חברים שלנו.
הדירה יפה ומוארת, מוקפת במרפסות ופונה לגינה, מתאימה למשפחה עם ילדים.
האזור שכונתי ונעים, הגישה לכל פריז מהירה וקלה בזכות 5 קווי מטרו, RER אחד (ישירות לדיסני) והרבה קווי אוטובוס שמובילים.
לפרטים, אפשר לפנות כאן (ב"כתבו אליי", כאן מימין).

Caffe dei Cioppi. רוקה טובה ומוצרלה

מן הראוי היה שנגלה את קפה דל צ'ופי בעצמנו. הרי בדיוק האזור הזה, של הרובע ה-11, ליד כיכר טרוסו, לא רחוק מכיכר הבסטיליה הוא איזור השיטוטים האהוב עלי, וממש עד לא מזמן היתה שם, בפסאז' הקטן שיוצא מפובורג סנט אנטואן, מסעדה הודית זעירה.

אבל חלק מהזמן שמושחת על שיטוטי אינטרנט (אנחנו יכולים להכניס את זה תחת סעיף "קשר עם ציבור הבוחרים") מגלה גם את המטבע שמתחת לפנס. גם אלק לוברנו וגם פרנסואה סימון סיפרו על המסעדונת הזעירה הזאת, שהמטבח שלה הוא רק דופן אחת בחדר הלא גדול, פרנסואה סימון אף אמר, שהוא היה הופך אותה למסעדה השכונתית שלו, לו היתה זאת רק השכונה שלו.

וזאת, אכן, מותק של מסעדה. שמחה, מתוקה, איטלקית כראוי, הירקות קלויים בעדינות, הגבינות כיפיות, הפסטות משמחות. זה צפוף וקטן, 5 שולחנות בפנים ועוד איזה שלושה בחוץ, אבל מוצלח ולא יקר.מוכרחים להזמין מקום, וגם אז עלולים לחכות בחוץ (אבל מקבלים פרוסקו על חשבון הבית).

הקינוחים נראים גם הם טובים. מצד שני, אמורינו פתחו סניף חדש בכיכר הבסטי, ועוד לא הצלחנו להכריע נגדם.

באותו עניין:

המסעדות השוות של "פריזאית"

עוד דברים שקורים ברובע ה-11

rue de Charonne. מתבשל על אש קטנה לכדי אזור מקסים ומגוון

Rue De Charonne ברובע ה-11 הוא אחד הרחובות האהובים עלי, בזכות המיקום המדויק שלו על הסקאלה בין סטייל וגראנג'. הוא מתחיל עמוק בבולואר שרון, ברובע ה-11, כמעט ה-20, ונמשך עד לפובור סן אנטואן, בואכה הבסטיליה. ובהתאם, ככל שהוא מרחיק מבולוואר שרון ומתקרבים ללב העיר, קצת אחרי שחוצים את Richard Lenoir, הוא זונח את חנויות הריהוט העתיק והמשומש, חנויות האלקטורוניקה בשנקל והמסעדות המרושלות והזולות לטובת ברים שכונתיים וחנויות מעצבים.

בנקודה הזאת ממש, במספר 80, אפשר למצוא את La machine à écrire, מין בר זעיר עם כורסאות שקפיציהן נטשו אותן לפני שנים, ולמרות זאת שווה לשבת בו לכוס יין ונשנוש קטן לצידה, בזכות העיצוב המקסים של איורים קטנים של מכונות כתיבה בעט נובע על הקירות, אהילים שהם חולצות מכופתרות הפוכות, ספרים שמודבקים זה לזה בערימות, אחרים שעדיין אפשר לקרוא (בצרפתית כמובן) וכמובן מכונות כתיבה.

בהמשך הרחוב חולפים על פני רחוב Trousseau, שהוא כשלעצמו מוביל למתחם מוצלח של בתי קפה, בארים, ספרים ובגדי ילדים. אבל Rue Keller הוא קו פרשת המים של רו דה שרון. אחריו הוא מתחיל להיות ממש קולי. (אם אתם רוצים להתחיל את הטיול שם, תתכווננו למטרו Ledru Rollin).

בפינה של שרון ורו קלר נמצא Pause Café, בית קפה, שחוץ מהקפה הגרוע שלו, הוא נקודת עצירה מצוינת, בזכות הקהל המעניין שבו – גם אם לא תזהו את הסלבז המקומיים תוכלו ליהנות מאבק הכוכבים שלהם (רח' שרון 41).

Pause Café. סלבז מקומיים שלא קל לזהות, אבל נחמד לשתות קפה בסביבתם

קחו כמה דקות להתעכב על רו קלר המקסים. יש בו חנויות של מעצבים צרפתיים, מאוד אלגנטיים, מאוד שיקיים, ועם זאת – לגמרי משהו שאפשר ללבוש בסופו של דבר בארץ (אבל לספר שקניתם בצרפת). השמלות של Anne Willi (קלר 13) אווריריות ומוצלחות וגם החנות עצמה שובת לב (תציצו לחצר הפנימית). מאה יורו יקנו לכם שם משהו נחמד. חנות הפיצ'פקס St. Charles de Rose מחזיקה בגדי תינוקות וילדים מקסימים, צלחות פלסטיק, טבעות מחומרים שונים, הרוב רכיש בהחלט  וזה מקום מצוין ומיוחד להצטייד בו במתנות.

אחרי המפגש שלו עם רו קלר, נעשה רו דה שרון צפוף בגלריות, ברים ומסעדות. מתוקה ומעניינת היא  Le Bar a' Soupes, שמגישה רק מרק או עסקית של כמה מרקים בארוחה אחת, והקפה בקפה Moro הצמוד, על רו דה תאילנדר, לא רע בכלל. חנויות המעצבים שבפרק הרחוב הזה נחמדות, בטווח מחירים שבין הזול יחסית (sessun) ועד ליקר יותר.

Almost Famous (רח' שרון 33) היא חנות אוסף, שמחברת יפה בגדים ותיקים של see by Chloe, ג'ינסים של Cheap Monday השוודים, מרק ג'ייקובס, רפטו ואחרים. French Trotters שממולה (מס' 30), של אוהבי האופנה והאמנות קרול וקלרנט, גם היא לא מסתפקת באופנה הצרפתית ואוספת ממדינות שונות בעולם בגדים מוצלחים, בעלי שמות מוכרים מעט פחות ללא-צרפתים, שפרוסים על פני שתי קומות. ויש גם בגדים לגברים. באתר החנות יש גם בלוג של הבעלים שנוסעים בעולם לאסוף בגדים והמלצות.

French Trotters. בגדים חדשים במראה של וינטג' צילום: עידן כהן

Almost Famous. חיבורים מוצלחים של מותגים צילום: עידן כהן

כל רחוב באזור המתוק הזה, שכבר שנים הולך ומתבשל על אש קטנה לכדי סוכריה אמיתית, מגוונת ומרתקת ויפה, מוביל לתגלית אחרת, כמו הגינה המיוחדת ברחוב Forge Royale (ומתברר שלא יכולתי להתאפק וכבר כתבתי עליה ועל סביבתה). קחו את הזמן כדי לגלות אותם בעצמכם (אבל אל תשכחו לעדכן אותנו). והכי חשוב – מרו דה שרון, כולו, נובעות חצרות פנימיות, מקסימות, קולנועיות לגמרי. בחלק מהן יושבים עדיין מפעלים, רפדיות ונגריות, באחרות כבר משרטטים מעצבים ואדריכלים, אבל בכולן רתומים זוגות של אופניים לאיזה צינור חלוד, בכולן חתולים מדגמנים פריזאיות עצלה ונהנתנית, ולכולן שווה להציץ פנימה.

rue de Charonne, חצר פנימית יפהפיה

Metro: Charonne, Bastille, Ledrue Rollin

תודה לעידן כהן על הצילומים היפים של פרנץ' טרוטרס ואלמוסט פיימס, שכדאי לראות את הצילומים האחרים שלו.

באותו עניין:

אתר טוב לאיתור חנויות בפריז

לא רחוק משם:

סיור בחצר האחורית של הבסטיליה

טיולים מכיכר הבסטיליה – ורדי פרידמן

מפעם לפעם, גורמה מקומי של שלושים ומשהו יורו לארוחה

L'amie Pierre, מותק של מסעדה, זולה, שכונתית ומוצלחת

La Fee Verte – קפה אינטרנט מסביר פנים ברו דה לה רוקט

Le Marsangy. לוח היינות המקומיים, זולים וטובים

אין סיכוי שהיינו בוחרים בו לפי מראהו החיצוני. ולא כי הוא נראה רע, לגמרי לא: הוא קטן, קירותיו מצופים במראות ובלוחות שמלאים בהצעות והיו בו גם כמה סועדים כשנכנסנו. ביסטרו.

חיפשתי מקום לארוחה משפחתית מוצלחת. לא התחשק לנו שום דבר מפונפן או יקר במיוחד וביום גשם כזה גם לא התחשק אפילו להרחיק, חיפשנו מקום שיהיה נעים וטעים, ואם אפשר, גם קצת מיוחד. שיתאים לטעמים שלנו ולזה המפותח אך השמרני מעט יותר משלנו, של הוריו. בגיליון מיוחד שהקדיש מגזין גורמה לפריז כתב אלכסנדר לוברנו סדרת כתבות שהכתירה את הרבעים הנידחים יחסית, תשיעי, עשירי, אחת עשרה, שתיים עשרה היקר והטוב, תשע עשרה ועשרים -  כ"הגדה השמאלית החדשה". תודה אלכ. זה גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב לגבי השכונה שלי (לא שהיו לי הרבה אפשרויות בחירה בזמנו). בכל אחד מהרבעים שעומדים אוטוטו להיות הדבר הבא, המליץ על המסעדות השוות. Le Marsangy אוזכרה שם.

אבל כאמור, היא נראתה נחמדה ודי סתמית מבחוץ, וכמו שתמיד קורה, כשאני אחראית לבחירת המקום – ואיכשהו תמיד אני אחראית לבחירת המקום – אני קצת מוריקה בכניסה. בשביל זה הבאתי את כולנו עד הלום?

כן, לגמרי. ובצדק.

זה היה ביסטרונומיק כמו שביסטרונומיק צריך להיות. בדיוק. קטן, חמים, אישי ומסביר פנים, זול, יצירתי וטעים מאוד.

רביול גדול עם בשר סרטן. Le Marsangy

נתחיל ביין: הדברים האלה שהיו משורבטים על הלוחות היו רשימות של בקבוקי יין לפי איזורים הגידול שלהם.  בקבוקי יין ב-16 יורו, ו-18 ו-20, מחירים מצחיקים. בחרנו אחד מהם, מעמק הלואר, לפי המלצת המלצר, והוא היה מצוין. לא קל להבין ולבחור יין טוב וזול בשל ההיצע הפסיכי פשוט בהיקפו, ומקום שמראש דואג לתפריט שמציע יינות כאלה משדרג את הארוחה עשרות מונים. לאכול טוב זה מצוין, אבל לאכול זול וטוב זה כבר ממש כיף.

Le Marsangy. מבט אל המטבח

הראשונות היו חמודות ומפתיעות: הרביול הגדול עם בשר הסרטן, מנה של פטה כפרי של כבד עם מין קונפיטורה של פירות אדומים, ואפילו נקניק, סתם נקניק, אבל עסיסי וטוב, עם סלט תפוחי אדמה, המאכל המשעמם ביותר בעולם, בעיני, שהצליח להיות כאן חמוד ומעניין בזכות תיבול מיוחד ומקפיץ בחומץ וגם טוסט עם ממרח של פטריות בגבינה היה כיפי.

טרין כפרי עם קונפיטורה של פירות אדומים. Le Marsagny

גם העיקריות היו מצוינות: דג עם ירקות שניקלו בעדינות, שוק טלה של שבע שעות (אוסובוקו בעצם) היתה עשירה ומצוינת, ואפילו ה-rognons שלי עם פסטה ורוטב עדין וטעים, עד שנזכרתי תוך כדי אכילה מהן Rognons.

Rognons בפסטה. מישהו יודע מה זה Rognons? עכשיו אתם אומרים?

רק הקינוחים לא עמדו במפלס אחד עם המנות הראשונות והעיקריות. מרק השוקולד, מנה שלעולם לא אוכל לעמוד בפני שמה המפתה, מוכרחה עוד עבודה שם במטבח הפתוח חלקית, וטארט טאטן היה כיפי בעיני חלקנו (הצודק!).

Le Marsangy

Av. Parmentier 73, 11eme

Tel: 01.47.00.94.25

סגור: שבת בצהרים וראשון

Metro: Parmentier

0

* Rognons זה כליות.

0

[geo_mash_up]

בגדי הצבאות כולם באוברקמפף

מתברר שגם חיילים הצבא הצרפתי לא מקבלים מספיק מדים וצריכים להשלים בעצמם ציוד. אבל מכיוון שאין

Chloe for less in Oberkampf

מכירים מישהו שעובד ב-Chloé? כן, סטלה מקרתני גם אצלי בספיד דיאל, אבל לא, היא כבר לא עובדת שם. יש כאן אובססיה פריזאית לקלואה, המותג שהוא לא רק יקר בטירוף, אלא גם מחייב רזון בלתי מתפשר וטעם טוב, ומכיוון שלא כל אחת יכולה להרשות לעצמה ללבוש קלואה, פיננסית וגופנית כאחד, הכי קל להתמקד בתיקים.

ובכן, ברחוב Timbeaud 8, נמצאת חנות Twin 7 ובה מבחר עצום של תיקי קלואה בהנחות מופלגות, חולצות, ג'ינסים ונעליים במחירים סבירים יחסית. איך אני יודעת? הצצתי. חלון הראווה מפתה אותך בים של תיקים ובמכשול בפני סקרן: החלונות מכוסים כמעט לגמרי, והדלת נעולה. הכניסה מותרת רק למי שנמצא ברשימות. אפשר להרשם רק אם מישהו שרשום מזמין אותך, או אם מכירים מישהו שעובד בקלואה. שום טיעון לא עזר להכניס אותי פנימה, וניסיתי כמה חזקים במיוחד.

Twin 7. למקושרים בלבד

בינתיים, אפשר להתנחם בחנות הצמודה, משם מגיע הבחור האסרטיבי עם מפתח הקסמים לחנות האוצרות, שהיא כנראה חנות העודפים של חנות העודפים, אבל בשבתה ככזאת, מציעה דברים לא רעים בכלל. בחנות, שנראית בזארית לגמרי ואפילו שם אין לה, אפשר למצוא דברים די מצוינים של קלואה, כמובן, קולבים שלמים של דונה קארן, רלף לורן, דולצ'ה וגבאנה, וגם ארמאני וסטלה מקרתני. רוב החנות בשבעים אחוז הנחה על המחיר המקורי. זה מגיע לפחות ממאה יורו לחולצות יפות, מאה וקצת לשמלות נהדרות, שלוש מאות למגפיים של קלואה (לא, זה ממש לא הרבה), ועד 140 לנעליים שטוחות.

תשכחו מטלפון ומשעות פתיחה. הם גם לא אוהבים עיתונאים.

Les Bas Fonds

אמא שלי לימדה אותי שפיצה אוכלים בפיצריה וסטייק בסטייקיה. אבל המסעדה הזאת מתעקשת להיות גם וגם. וגם. לכן הופתענו כשאכלנו בה טוב. Les Bas Fonds היא מסעדה ומועדון גם יחד, ויאללה – גם בר יין. משחק המילים שהיא בחרה לשמש לה כשם מעלה על נס דווקא את הסלאמס, אבל גם מדגיש את העולם התחתון שלהם, הדיסקוטק במרתף המסעדה, שפועל בחמישי, שישי ושבת, עם ריקודי שנות השמונים.

הם היו כל כך נחמדים מחד, וכל כך לא מקצועיים, מאידך – פיליפ, הגבר הנחמד בז'קט לקח את כל ההזמנות מכל האורחים והגיש להם את המנות וגם ענה לטלפונים וגם הוציא את הפח וגם שכח לתת לנו תפריטים, שחששנו לגורל המנות שלנו. אבל לא פיליפ הכין אותן, והן היו טובות. העוף היה רך ועסיסי מאוד, ברוטב עדין וטעים, וגם הברוקולי והקישואים בצד נותרו חיוניים אחרי ההקפצה. גם הרוטב של הפסטה בקארי עם שרימפסונים זעירים היתה מצוינת אם כי הפסטה עצמה היתה עשויה מדי, ואת שני אלה אכלנו אחרי קרפצ'ו מצוין ממש, שחלקנו לראשונה. רק פונדנט השוקולד לקינוח, היה לא טוב.

Les Bas Fonds: Les Plats

גם יין הבורדו בשלושה וחצי יורו לכוס היה טוב מאוד, והעובדה שהם היו נחמדים אלי עוד כשרק ישבתי שם לבדי עם מחשב במשך שעתיים על כוס יין, גם היא משחקת לטובתם, כולל הזיתים שנתנו לי  (יש להם חיבור לאינטרנט אבל לזכותי ייאמר שלא ניסיתי אותו).

הדיל הוא כזה: בצהריים יש עסקיות  (formule midi)  של 12-16 יורו. בערב היא גולשת באלגנטיות למסעדות השלושים יורו, כשבערבי הדיסקו, הדיסקו כלול במחיר.

היא לא הטובה מבין מסעדות 30 היורו לארוחה מלאה (זאת, זאת וזאת טובות קצת יותר) אבל היא טובה מספיק, נחמדה לאללה ובטח שווה בארוחת הצהריים הזולה יותר. ויאללה, דיסקו.

לא רחוק משם:

חנות נטולת שם ועמוסת מותגים בשבעים אחוזי הנחה

חנות מוזרה ומעניינת לבגדי צבאות העולם

לה וילרה, בר יין ומסעדה טובה ממש ויקרה יותר באוברקמפף

Marche d

יש שווקים שקרובים אלינו הביתה, יש אחד אפילו ממש במרחק כמה דקות הליכה מאיתנו. אבל כשאני יכולה להקדיש בוקר עם עגלת קניות לשוק, אני נוסעת למרשה ד'אליגרה, ברובע ה-12. אני לא יודעת למה דווקא הוא.

בטח כי הגן של הבת שלי היה שם.

Marche dAligre

מרשה ד'אליגרה לא פרוש לאורך שדרה כמו מרבית השווקים האחרים, אלא יש לו כיכר אחת ובה דוכני ירקות ופירות מצוינים וגם בגדים מיד שניה, שוק פשפשים, ובדים יפים, יש לו חלק סגור, של שוק ובו מעדניות, והוא מוקף בתי קפה נחמדים, גבינריה, מאפיות וחנויות דגים שנמשכים גם לכיוון rue d'Aligre. אולי זה מבנהו המיוחד שמזמין הסתובבות אחרת, או המגוון האנושי, או הגודל המושלם – לא גדול מדי, לא קטן מדי. בול.

בכיכר אפשר גם להצטייד במצרכי יסוד בפראנפרי, הסופר הפשוט והזול, או, טוב יותר, להתענג על מצרכים אסייאתיים בסופר המוצלח שנמצא שם בצמוד.

הגבינריה האהובה עלי היא Libert, שיש בה גבינות מצוינות ומיוחדות, הגשה ידידותית למשתמש ובעלים שלא נותנים לך להרגיש בור ועם הארץ, אלא מובילים אותך בין הגבינות, מסבירי פנים ומסבירי גבינות.

ב-Moisan, המאפיה האורגנית, יש מאפים מצוינים ולחמים נהדרים, תבקשו את קווין ד'אמן, לי היא נשמעת כמו מלכת עמאן, אבל זה מין מאפה מתקתק ופריך וטעים נורא, שנדבק לשיניים ומספק את הצורך לנשנש בזמן הקניות.

mon ami pierre

גילוי הביסטרו הזה שמור לחמי וחמותי, שבאים לבקר אותנו כאן מספיק כדי לאמץ מקום קבוע משלהם. באזור האהוב עלי ברובע ה-11, ליד Faubourg St. Antoine,  Square Trousseau ו-rue Charron המוצלחים, יש רחובצ'יק שחבל לפספס, רחוב יד הזהב, Rue de la Main D'or. יש בו תיאטרון קטן, וחנות יפהפיה של מרצפות שעושה חשק להחליף את הגרניט פורצלן במשהו יותר מיוחד וגם את הביסטרו הזה, הביסטרואי כל כך וידידותי למשתמש, של החבר שלי פייר. 

mon ami pierre

זה מקום קטן, שכונתי במופגן, שלפי הבעלים העגול והחייכן שלו, נראה שאפשר היה למצוא אותו בדרום צרפת. זה בדיוק מה שאני אוהבת במקומות האלה, ברחובות הקטנים והמרוחקים חמש דקות הליכה מהמרכז.

האוכל שם טעים, אכלתי שם איזה סטייק לימוזין משובח שלא עושה מעצמו עניין, וההוא שממול לקח איזו מנת יום מוזרה עם מאגרה דה קאנאר על ספגטי, משהו שמזכיר את מנת הדגל של ספר הבישול של חיים כהן, מנה מקושקשת וטעימה. 

באמצע הערב הגיע אקורדיוניסט לחמם את האווירה, ואמנם רק הבעלים ריחף במלוא גודלו בחלל המסעדה, אבל מתברר שבצרפתית נגינת אקורדיון היא עניין פיוטי ונעים יותר מזאת הישראלית, ותמיד מצחיק לשמוע איך לא משנה איפה תלחץ על אקורדיון, בסוף ייצא ממנו "הבה נגילה". היה כיף לגמרי, ועם כוס יין אחת זה עלה משהו כמו שלושים יורו.  

L'Ami Pierre, 5, rue de la Main d'Or. 01.47.00.17.35

פתוח: ב'-שבת צהריים וערב. 

Métro: Ledru_rollin, Faidherbe-Chaligny