עושה חשק לקבוע משהו. Le Train Bleu

מזל שהיתה לנו פגישה באזור.

דווקא בניתי על המקום הזה לחגיגת יומולדת ילדותית אחת או אחרת, כי אם אפשר לדעת עליו דבר אחד מראש, זה שהוא חגיגי. אבל המחירים הגבוהים הרתיעו אותי, כמו גם הניסיון: מקומות שהם יפים עד כדי כך, במיוחד כאלה שחוסים בצל כנפי ההיסטוריה, נוטים לדהור לכיוון הממוצע על ידי הגשת אוכל בינוני עד רע מאוד. יש לנו ניסיון בינוני מינוס עם Bofinger המהוללת, ואפילו עם Le Vaudeville, שאמורה אמנם להשתייך לרשת Flo, אבל לוברנו טען שהיא בכל זאת טובה. גם שם, לא שהיה גרוע, אבל ממש גם לא היה טוב. גם לגבי Le Train Bleu, המסעדה-בר-קפה-בראסרי-מה לא שבגאר דה ליון, טען לוברנו שהאוכל אמנם יקר מאוד, אבל הוא טוב, ושהדקור שווה את היוקר.

אני, אגב, מסכימה עם זה. אולי לא לשלם עשרה יורו לכוס מיץ גזר ב-George היפהפיה בקומה השישית של מרכז פומפידו, אבל האווירה משנה, ושווה את הכסף. הגבול שלי הוא לאכול גרוע ויקר. אבל אני מוכנה בהחלט לשלם היטב עם אוכל סביר במקום יפהפה.

עזבו עקרונות. היתה לנו פגישה, והיה לנו קצת מהבוקר הקפוא הזה, ונזכרתי שבגאר דה ליון נמצאת Le Train Bleu.

גאר דה ליון. אחת הרכבות מכאן מביאה לפול בוקוז

תחנות רכבת פועלות עליי בדרכים סותרות: הן מרחיבות את הריאות וצובטות את הלב. שהרי תמיד יש בהן פוטנציאל לנסיעה, לגילוי  מקומות חדשים, ובתוך הפוטנציאל הזה טמון גם זרע הפרידה. גאר דה ליון לא שונה, והאמת שאפילו כשמגיעים אליה במטרו, הדוכן לממכר מאפים שם, Bon Journee, מפזר שם ריחות מסחררים של קרואסון שוקולד.

כשעולים במדרגות, לכניסה הראשית של המסעדה-בר-בראסרי-מה לא, אפשר להרכין מבט ולהציץ לנעשה במטבח. זה לא מראה מבטיח.  אבל למי אכפת מהקרואסונים שדרך החלון המאובק נראים עבשים, מתגלגלים על איזה מגש מתכת. ברגע שנכנסים פנימה, והנברשות וציורי הקיר, ומחיצות העץ וריפודי העור, וברזולי הנחושת, והמלצרים המחולפים, כל הבל אפוק הזה מתאגד כדי לתת לך את התחושה שמשהו מיוחד יכול לקרות עכשיו. פעם ביום מוכרח להתארגן לו רגע כזה, שמשהו מיוחד יכול לקרות בו.

המלצרים עסוקים בשלהם, והתפריט ב גוני ויקר באופן שערורייתי, אבל למרבה ההפתעה, השוקו (בשמונה יורו, נו) היה כוס ריקה עם קנקן של חלב חם וקנקן של שוקולד מומס, הקפה היה בסדר, והמאפים היו כמו שצריך.

שוקולד חם, הפוך ושלושה מיני-מאפים. 19 יורו. שווה

אבל מה שהיה הכי מגניב, מרענן ומפתיע, היה המסביב:

אני מחבבת את הרובע שלי. מבט החוצה

ומלצרים בחליפות. Le Train Bleu

גם אנחנו באצילים. אחד מציורי הקיר ב-Le Train Bleu

בהתחלה חשבתי שכולם מסביב בדרך לאנשהו, עם מזוודות על גלגלים או תיקי גב. אבל לאט לאט (וליתר דיוק – בדרך לשירותים) התחוור, שהטראן בלו, בשעות הבוקר, הוא מה שהיה לי מטילדה בישראל, או מלון מנדרין, עם הספגטי המוקרם שלו והקפה ההפוך בכוס זכוכית גבוהה (אבל בשלושה צבעים, הלו!): מקום טוב באמצע, נוח לפגישות וידידותי לאדם העובד מחוץ לביתו. במה שהם קוראים "בר", ועוד "ביג בן בר" יש כורסאות עמוקות מרופדות בעור בורדו, לחוץ פנימה בכפתורים עגולים, והן כולן, כמה מפתיע לגלות, מאויישות באנשים עם  לפטופים. וחשבון הוצאות, אני מניחה. למרות שאם באמת אפשר לשבת על קפה בארבעה וחצי יורו כל הבוקר, אפילו לא מוכרחים תומך נדיב בשביל זה.

לידינו ישב עיתונאי חמוד וריאיין מישהו שנראה כמו מנהיג מקומי, קטן, עם חיוך טוב, וסנדלים וגרביים. ופתאום הצטערתי שאין לי יותר מדי פגישות עבודה לקבוע, כי אני די משוכנעת שלפגישות עבודה שם הייתי מגיעה ממש בשמחה (וגם בזמן. כשנוסעים במטרו אף פעם לא נתקעים בלי כרטיסי חניה).

0

שומרי האגם, פארק פלוראל * צילום: עידו למפרט

בתחילת אוקטובר הזדמנתי שוב לפאריז הפעם ליום עיון עם חברת HBO במלון ז'ורז' החמישי מרשת פור סיזנס. על המלון עצמו אין טעם להרחיב. אם אתה לא שייחי סעודי, אוליגרך, או נערת ליווי שמבקרת את שני הראשונים, אין ממש טעם לברר את מחירי הלינה. תוכל כמוני לבהות בסחלבים התלויים באוויר בלובי ולשנן את הקפיטל של מרקס.

חומות טירת ונסן * צילום: עדו למפרט

המבצר בלב טירת ונסן * צילום: עדו למפרט

דייר קבע בטירה * צילום: עדו למפרט

סתיו בין חומות הטירה * צילום: עדו למפרט

מבט ממגדל הטירה לכיוון יער ונסן * צילום: עדו למפרט

המטרה האמיתית של הנסיעה היתה, כמובן, לבקר בשני פארקים שמזמן סימנתי כשווים ביקור. פארק פלוראל הצמוד לטירת ונסן ופארק סיטרואן ברובע ה-15. כדי להגיע לפארק פלוראל צריך להמשיך עם קו המטרו מספר אחד עד סופו – תחנת טירת ונסן. שם על שטח גדול פרוסים שני ארמונות, מצודה מרשימה למראה וכמה קסרקטינים צבאיים פעילים. הטירה עצמה, שהתחילה את דרכה כאחוזת צייד במאה ה-12, שימשה כארמון במאה ה-14, כמחסן נשק במאה ה-18 וככלא נאצי במאה ה-20, מהווה כיום אתר סימפטי ומנומנם משהו לשוטטות נינוחה. ניתן לבקר רק במצודה, בקתדרלה השוממת ובמעט מן המבנים. מי שמחפש טירה או ארמון מרוהטים בכבדות, מצויידים בשיריונות אבירים וסממני עושר מן הסוג שעורר פריזאים טובים לטבוח באצולה, ימשיך לוורסאי. בטירת וונסן הבניינים ברובם עירומים מריהוט או קישוטים. אולם נחמד מאד להסתובב בחצרות רחבות הידיים או לטפס לחדר העבודה והשירותים (כן, כן) של פיליפ השישי, שהיה כנראה בחור קטנטן כשבוחנים את גודל החדר בו בחר להרהר על צרכי ההמון בעודו עוסק בצרכיו שלו. בדף האינפורמציה שקיבלתי עם כניסתי למצודה שמחתי לגלות כי המלך הנרי החמישי, שעל שמו נקרא המלון המפואר מתחילת הדברים, מת בטירה מדיזנטריה במאה ה-15, וגופתו הורתחה במטבח המצודה לפני שאושר לשלח אותה הביתה, לאנגליה.

היציאה הצפונית ממתחם הטירה מובילה היישר לפארק פלוראל. היום היה יום חמישי, לפני המולת סוף השבוע, המאפיינת פארקים עירוניים. הפארק היה נטוש למדי, דבר שהוסיף חן מיוחד לשוטטות בו. הפארק אינו מן הפארקים הנראים כפיסת טבע פראית בלב העיר, אלא פנינה פרחונית מטופחת ומתוכננת כגינתו של ארמון. בכל פינה מסודרים ערוגות פרחים צבעוניות, דרכים סדורות בריבועי יער מוקפדים, אגם גדול הנשלט ע"י אווזים אסרטיבים ואין ספור פינות חמד עם מגוון אטרקציות לילדים. ממיני גולף עם מיניאטורות של בנייני פריז, רכבת, מתקני משחק ועד מפלים מלאכותיים ומזרקות.
גם כאן כמו בכל פיסת דשא פנויה בפריז, תמיד אפשר למצוא את הנוהג המקסים של פריזאים, ובעיקר פריזאיות צעירות רבות – יושבות על הדשא, על ספסל, על מדרגות אבן, על החבר – כולן אוחזות ספר או מגזין ומתנתקות לרגע מהעיר שבחוץ. אם פארק פלוראל לא היה כה רחוק מן המרכז הוא ללא ספק היה דוחק את גני לוקסמבורג מתואר הגן המועדף עלי בפריז.

נערת קריאה * צילום: עדו למפרט

שלכת בפארק פלוראל * צילום: עדו למפרט

בקצה השני של העיר – ביום שבת, עברתי לפארק השני – פארק אנדרה סיטרואן. כדי להגיע לפארק לוקחים את קו 10 במטרו ויורדים, כמה מפתיע, בתחנת אנדרה סיטרואן. לפני שנכנסים לפארק כדאי ללכת כמאתיים מטרים ימינה (אם פניכם לנהר) כדי לגלות את אחותו הקטנה של פסל החירות. הפסל שתעתע בהריסון פורד בסרט "פרנטיק" הינו עותק מ1889 של הפסל ששימש כאחד המודלים שקדמו לבניית הפסל המפורסם שנשלח לניו יורק. פארק סיטרואן הסמוך נבנה במקומו של מפעל סיטרואן ששכן שם וכל כולו מהונדס ומעוצב עד מוות.

אולי זה מזג האוויר שהיה אפור וקריר, ואולי ירגמו אותי חובבי הגן ברגבי אדמה מהפארק, אבל פארק סיטרואן נראה ומרגיש כמו גן הנצחה מטופח במיוחד. שבילים נמתחים מנקודה לנקודה, חוצים שישה גנים המתמקדים בחמישה נושאים שאיש לא ינחש (מתכות, כוכבי לכת, ימי השבוע, מים וחושים), עצי נוי כלואים באדניות בטון מוגבהות, עמדות תצפית מוגבהות סביב רחבת דשא גדולה, הכל נראה ומרגיש כמו תרגיל עיצובי מבריק של ארכיטקטים נטולי נשמה. למרות שביקרתי בסוף השבוע. אף אחד לא טרח לשבת ולקרוא שם, או חלילה לשחק עם איזה ילד, או סתם להנות מהחיים. כל המבקרים בגן היו עסוקים בג'וגינג בשביליו המהונדסים. כולם רצו שם. אפילו הברווזים במדשאה רצו. האטרקציה הגדולה של הפארק – כדור פורח ענקי (הגדול באירופה) היה מושבת בשל מזג האוויר הסגרירי. המזרקות פעלו חלקית ושתי החממות הגדולות של הגן היו סגורות.

רצים בפארק אנדרה סיטרואן * צילום: עדו למפרט

פסל החירות * צילום: עדו למפרט

פסל החירות משקיף על הסן * צילום: עדו למפרט

הכדור הפורח (או לא) בפארק סיטרואן * צילום: עדו למפרט

בקיצור, זהו פארק מעניין בשביל מי שמתעניין בארכיטקטורה אורבנית. עבור כל השאר – ובכן, פריז מציעה לדעתי פארקים מלהיבים יותר, ולמי שמחפש להעביר בפארק כלשהו חצי יום לבד, בזוג או עם ילדים – פארק פלוראל מחכה לכם, כולל בונוס מיוחד של טירה ימי ביניימית בסופו של קו אחד של המטרו.

- עדו למפרט הוא מנהל קריאייטיב וחובב צילום מתל אביב, שביקר בפריז ממש לא מזמן, ובטח עוד ישוב.

יום הבסטליה: משורין על רקע הבולנז'רי השכונתית

- תהיה עוגה?
בעיני בת ה-3 חגיגות יום הולדת חייבות לכלול עוגה. אפילו כשמדובר ביום ההולדת של המדינה המארחת שיש בכלל מי שקוראים לו יום הבסטיליה.

חזרנו מטיול ארוך מעולפים למחצה כשחזינו בפלא בפלאס דה לה נסיון, הכיכר ליד הבית שלנו. ממש כמו בכיכר מלכי ישראל, טנקים מפוזרים סביב סביב והמוני ילדים מקפצים עליהם בעליזות.
חנינו, פרקנו ולחלק מאיתנו נשארה מספיק אנרגיה לזנק לכיכר בחיפוש אחר העוגה הנכזבת ו-"האיש ששר ששירים".
בכיכר המתין לנו רכב כיבוי אש ענק ונוצץ שאנשי הצוות שלו (הפומפיה) הם שזוכים לכבוד הרב ביותר מילדי פריז משך כל ימות השנה, יותר מכל חייל, שוטר או אופה. לידו ולאורך כל היקף הכיכר פוזרו רכבי צבא שונים שאני בטוח שיש מי שמסוגלים לתת בהם סימנים. מבחינתנו כולם היו טנקים.
באופן מפתיע הפריזאים נהגו ליד הטנקים שלהם כישראלים ממש. בודקים, מטפסים, מצטלמים ונהנים מהאחיזה החסונה של מיטב הבחורים והבחורים של הרפובליקה בדרך אל ומתוך הצריח.
הערב ירד, הכלים המשוריינים החלו לשעוט בכיכר ולהסתדר בטור לכיוון הבסטיליה. אחרי שתפסנו עמדת תצפית משופרת וסיימנו לנופף להם לשלום הבחנו פתאום באטרקציה האמיתית של התצוגה.

הבולנז'ריה הניידת

צבא צרפת בחר להציג, וכנראה מסיבה טובה, את הבולנז'ריה הניידת שלו. מדובר במאפיה משוכללת למדי המוצבת בתוך קונטיינר (המסוגל להיכנס לאוניה, משאית או מטוס, לפי ההסבר הדו-שפתי) שכל תכליתה לספק בגטים להמוני החיילים בחזית. כדי שהציבור הצרפתי יוכל להתרשם כיצד מנוצלים כספי המסים שלו הצבא לא התעצל וסיפק לקהל תצוגת תכלית: אלפי בגטים טריים חולקו היישר מפס הייצור לאל ידיו המושטות של ההמון המרוצה.

רק אנחנו, מסתבר, הגענו קצת מאוחר מדי, לכן חזינו בבגט האחרון נמסר לידי הילד שעמד לפנינו בטור. מזהל שהבולנז'רי שלנו הצליחה להביס את כל הטנקים ולהישאר פתוחה בכיכר.

אם תגיעו לאזור: כמה פרטים על מאפיית הבית שבתמונה

ובינתיים בישראל: אתר הארץ במצגת תמונות מסכמת לאירועי היום בפריז

(מושיק)

ז'אן קפ דה וויל, ספרן מחונן

וזה ז'אן קפ דה וויל. חנות הספרים שלו, שנקראת פשוט "חנות ספרים", רק בצרפתית, היא האטרקציה ליודעי ח"ן בשכונה שלנו. הלכתי לדבר איתו קצת, למרות שהקשרים שלי ביחידת החילוץ הארצית התרופפו קמעה.

הוא היה מנהל שיווק בכיר למדי באחת מיצרניות הרכב הגדולות. "במקום טוב באמצע, את מכירה את העיקרון הפיטרי, כן?", הוא שואל אותי. מכירה. החברה גדלה והציעו לו לעבור לארצות הברית אבל הוא לא רצה לעזוב את פריז, והעדיף לא לדרוך על ראשו של איש ולא רצה שידרכו על ראשו שלו, כמילותיו שלו. זאת היתה ההזדמנות לפרוש ולפתוח ספריה, כמו שתמיד חלם. בהתחלה היתה לו חנות גדולה יותר, בת שבעה עובדים, אבל הוא לא רצה יותר להעסיק איש, פרט לו ולשליח שמביא את החבילות מההוצאות, אז הוא התמקם בחנות הספרים הקטנה שלו.

הערימות הספונטניות שגבהות שם יכולות בקלות לקבור כלב קטן. "זאת הדרך הכי טובה למכור ספרים, מסקנות של שנים רבות של עבודה כמנהל שיווק? "לא", הוא צוחק. "חשבון פשוט: יש בערך שלושה מיליון כותרים בצרפתית. לי בחנות יש רק 33 מ"ר, אבל המינימום שיכולתי להרשות לעצמי להחזיק בחנות הוא 23 אלף כותרים. פחות מזה באמת אי אפשר. וזה הסידור היחידי של 23 אלף ספרים על 33 מ"ר".

תוך כדי שיחתנו בשביל הנחש הצר שמוביל מדלת החנות לעומק הספריה, מגיעים קונים, מבקשים חוברות לימוד או ספר מסויים, וקאפ דה וויל עוצר אותי מלסגת אחורנית. הם נעלם בתוך הספרים ותוך חצי דקה חוזר עם מה שביקשו, מעביר להם את הספר או חוברות העבודה מעל ראשי, והם מעבירים אלי את הכסף, אני מעבירה לו. גשר צר מאוד. אחד הלקוחות הצעירים, מבקש לשמחתו,ספר של Laurent Gaudé, הסופר הצרפתי הטוב ביותר בעיניו כיום, שבמקרה גם מופיע על שער Page, ירחון בעלי חנויות הספרים, שם כותב מדי פעם גם קפ דה וויל.

ולא, הוא לא פוחד ממפולת. "צריך ללכת לאט. אם ממהרים או עושים טעות, אז הספרים נופלים עליך. אבל אם הולכים בשלווה ונחת, הם נשארים בדיוק במקום ואין שום בעיה".

* הטור שכתבתי בנושא קריאה במרחקים, שהיה התירוץ שלי ללכת לצלם את קאפ דה וויל.

Marche d

יש שווקים שקרובים אלינו הביתה, יש אחד אפילו ממש במרחק כמה דקות הליכה מאיתנו. אבל כשאני יכולה להקדיש בוקר עם עגלת קניות לשוק, אני נוסעת למרשה ד'אליגרה, ברובע ה-12. אני לא יודעת למה דווקא הוא.

בטח כי הגן של הבת שלי היה שם.

Marche dAligre

מרשה ד'אליגרה לא פרוש לאורך שדרה כמו מרבית השווקים האחרים, אלא יש לו כיכר אחת ובה דוכני ירקות ופירות מצוינים וגם בגדים מיד שניה, שוק פשפשים, ובדים יפים, יש לו חלק סגור, של שוק ובו מעדניות, והוא מוקף בתי קפה נחמדים, גבינריה, מאפיות וחנויות דגים שנמשכים גם לכיוון rue d'Aligre. אולי זה מבנהו המיוחד שמזמין הסתובבות אחרת, או המגוון האנושי, או הגודל המושלם – לא גדול מדי, לא קטן מדי. בול.

בכיכר אפשר גם להצטייד במצרכי יסוד בפראנפרי, הסופר הפשוט והזול, או, טוב יותר, להתענג על מצרכים אסייאתיים בסופר המוצלח שנמצא שם בצמוד.

הגבינריה האהובה עלי היא Libert, שיש בה גבינות מצוינות ומיוחדות, הגשה ידידותית למשתמש ובעלים שלא נותנים לך להרגיש בור ועם הארץ, אלא מובילים אותך בין הגבינות, מסבירי פנים ומסבירי גבינות.

ב-Moisan, המאפיה האורגנית, יש מאפים מצוינים ולחמים נהדרים, תבקשו את קווין ד'אמן, לי היא נשמעת כמו מלכת עמאן, אבל זה מין מאפה מתקתק ופריך וטעים נורא, שנדבק לשיניים ומספק את הצורך לנשנש בזמן הקניות.

vivaduc des arts

זה ממש מהמקומות הקלאסיים לקטגורית "אם אתם כבר בסביבה". כי הויואדוק דז ארט והפרומנד פלאנטה הם נחמדים ברמה המקומית ודוגמא נהדרת לפיתוח עירוני, אבל הייתי משקיעה בהם זמן, רק, אם למשל, יש לכם שעתיים פנויות עד לאופרה שבבסטיליה.

הויואדוק הוא בעצם מוביל מים עתיק, שבין קשתותיו נפתחו חנויות, גלריות ובתי מלאכה. פריז, כידוע, היא לא ניו יורק, ולכן בתי המלאכה והגלריות מרתקים יותר במלאכת יד קפדנית וטובה מאשר ביצירתיות וחדשנות. מבעד לחלונות הזכוכית הגדולים כיף להציץ לאלה שמאיירים כלים בעבודת יד, בונים כינורות וטווים חוטים ואורגים בדים. יש גם חנויות של כלי בית וסירים מהודרים ומצוינים וגלריות. אבל לא נראה שזה מקום טוב במיוחד לשופינג. המלצת הקניות היחידה שם היא Tissus Malhia, בית מלאכה לאריגת בדים יפהפיים ומיוחדים, יושבות שם נשים ובוחרות חוטים שונים ומשונים וממש אורגות אותן לכדי בדים משגעים, שאפשר לקנות גם בתצורתם המקורית או כצעיף, חצאית או ז'קט. ז'קטים נעים סביב המאתיים יורו, חצאיות בהרבה פחות ויש גם פינת מציאות, אבל זה מסוג הדברים שאחרי שמתאהבים בהם מאוד קשה לבחור אחד אחר רק כי הוא בחמישים אחוזי הנחה.

אם מחליטים כבר לעשות את הויואדוק, אפשר לחזור אחר כך לכיכר הבסטיליה דרך הפרומנד פלאנטה, השדרה שהוקמה על גבי הויואדוק, במקום פסי הרכבת שהיו שם קודם: יש למצוא את גרם המדרגות הקרוב, וללכת בתוך שדרה פורחת, תלויה שלוש קומות מעל מפלס הרחוב, ולהתפעל ממה שזה עשה לפיתוח הסביבתי ולבתים הצמודים אליה. אם תיסחפו עד קצה הטיילת, תגיעו לגני Ruilley בשדרות Daumesnil, מקום נחמד לפיקניקים.

Tissus Mahlia, 19, Ave. Daumesnil, 12eme. 01.53.44.76.76

Métro: Bastille

Bastille Night

(תהרגו את ורדי, לשעבר תושבת נלהבת של הרובע ה-11, היא לא מוכנה לקרוא ל-Bastille בסטיליה. אז בבקשה, הכירו נא את הבסטי ובאותה הזדמנות גם את העיר פארי. ברוכים הבאים; כ.ר.).

* בסטי – מארה – פומפידו:
מכיכר הבסטי נכנסים לרחוב בסטי, פונים ימינה לרחוב טורנל, שם נמצא בית הכנסת הגדול של פריז, ברחוב פה דה לה מול פונים שמאלה לכיוון הפלאס דה ווז' ומשם ממשיכים ישר כל הזמן לרחוב פרנק בורג'וואה. באחד הרחובות פונים שמאלה ונכנסים לתוך המארה. עוברים ברחוב רוזייה – מעוז היהודים והפלאפל, רחוב וייה דו טמפל וברחובות הקטנים שחוצים אותם עד שמגיעים למרכז פומפידו.

* בסטי לכיוון האיים:
מכיכר הבסטי הולכים בולבארד הנרי ה-4 , חוצים את הגשר סולי ומטיילים בשני האיים של פריז – איל סנט לואי ואיל דה לה סיטה עליו גם נמצאת הנוטר דאם.

* סיור מוניומנטים (ארוך למדי ברגל, אפשר לנסוע את חלקו עם קו 76 ):
מכיכר הבסטי מתחילים ללכת על רחוב סנט אנטואן (שימו לב לא להתבלבל בינו לבין רחוב פובורג סנט אנטואן שנמצא מצידה השני של הבסטי). רחוב מקסים משובץ מעדניות וחנויות. בהמשך משתנה שמו והופך לרחוב ריבולי, אחד הרחובות המרכזיים של פריז. מיד אחרי בניין העירייה המרשים (ההוטל דה ויל) תמצאו את כל החנויות השוות, כל השמות, כל המותגים. מההוטל דה ויל ממשיכים על רח' ריבולי לכיוון הלובר, מתפעלים מהפירמידה, חוצים את גני טיולרי, ממשיכים דרך הקונקורד, השאנד אליזה ועד שער הניצחון. ארוך, מעייף אבל מקסים.

* אמת האמנויות והטיילת התלויה:
מכיכר הבסטי פונים לרחוב ליון (ממש ליד בניין האופרה החדשה) וממשיכים לאוונו דומניל ((Daumesnil). מחפשים בצד שמאל מדרגות שעולות למעלה לטיילת מרהיבה באורך 4 ק"מ שנמצאת בגובה של קומה שלישית. טיילת יפהפיה ובסופה פארק מקסים. מתחת לטיילת נמצאות גלריות וחנויות מעצבים מיוחדות.

- ורדי פרידמן, חיה בפריז 5 שנים, מורה ליוגה, אוהבת לאכול ולבשל

לא רחוק משם:

מסלול נוסף, בחצר האחורית של הבסטיליה

אסקלונה, חנות נעליים ברו דה לה רוקט.

La Fee Verte, קפה אינטרנט ברו דה לה רוקט.

שה ז'אנו, ביסטרו פרובנסלי שמח.

שה קלמנט, מסעדה מסורתית מתאימה למשפחות.

בלו אלפנט, מסעדה תאילנדית יוקרתית.

giraffes-en-zoo-vincennes

שני יערות גדולים נמצאים מחוץ לפריז אבל סופחו אליה, והם נהנים כרגע מהשייכות לתחילית המיקוד היוקרתי 75 (המיקוד של פריז הוא 75, ואז 0 ואז מספר הרובע, כך שאם בידיכם כתובת מפורטת, כך אפשר לדעת את מספר הרובע  75001 מציין מקום שנמצא ברובע הראשון, 75012, למשל, מציין את הרובע ה-12). אז יער ונסן, bois de Vincennes נמצא ברובע ה-12.

parc-floral

הוא עצום בגודלו, יש בו הכל מהכל, מסוסי פוני ועד קרקס ובטח אגם וסירות וגם manege, הקרוסלה הצבעונית, ששום טיול ילדים פריזאי אינו שלם בלעדיה (או בלי עשר כמותה) אבל יש בו עוד כמה דברים שווים לאללה: 

האחד הוא גן החיות, שהוא גן מלאכותי ונחמד, עם פינגווינים וג'ירפות. 

השני הוא האקווריום של פורט דורה: המלצה חמה לימים גשומים מאוד: אקווריום מוצלח של המון דגים ופירות ים, מנמואים קטנים ומפוספסים ועד לתנין ענק, מכוער ומפחיד. הילדים נהנים שם מאוד. 

aquarium-porte-doree

והשלישי הוא Parc Floral, שנמצא מול Chateau de Vincennes: האמת היא, שהגנים היפהפיים שבלב העיר – לוקסמבורג וטיולרי בראש ובראשונה, הם מספיק ירוקים בשבילי ומספיק קרובים בשביל להסתפק בהם בטיול קצר לפריז. אבל במקרה שאתם מתגוררים לא רחוק מקצה הרובע ה-12, ואוהבים גנים, פרחים, פרפרים ו/או מוזיקה או שיש לכם ילדים שזקוקים להתרוצצות הגונה, Parc Floral הוא מקום מקסים מאוד ורב פעילויות. זה יער גדול ובו הרבה חלקים שמוקדשים לפרחים, חלקם נדירים ומיוחדים וחלקם סתם יפהפיים, יש בו ביתן של פרפרים, וביתן של עצי בונסאי, וגם מספר גדול של מתקנים לילדים, וגם מגלשות ענק, אומגה, בריכת כדורים. יש בו מקום לפיקניקים ויש גם מסעדות והרבה עגלות עם ארטיקים ובקיץ יש בו המון מופעים של ג'ז ומוסיקה קלאסית. 

parc-floral

מרבית השנה הכניסה היא חינם. בסופי השבוע של חודשי הקיץ, אז מספר הפעילויות גדל עוד יותר, הכניסה עולה 5 יורו לאדם, לילדים מתחת לגיל 7 הכניסה חינם. 

Metro: Cahteau de Vincennes

La Fournee Daugustine Boulangerie

בצומת המאובקת הזאת של הרחובות Ave. Courteline ו-Boulevarde Soult, ברובע ה-12 עמוק לכיוון הפריפריק, נמכר בפחות מיורו קרואסון שוקולד חמאתי, רך, נימוח, טוב יותר מהרבה פן אה שוקולה שטעמתי כאן. פאן אה שוקולה זה עניין של טעם אישי, והחיפושים עדיין, אבל אם במקרה אתם באזורPorte de Vincennes  (שהוא לא במרחק הליכה מיער ונסן, אל תטעו), תבדקו אותו. 

ה-Boucherie הצמודה אגב, מוכרת בשר של פרות שמנות ויפהפיות מלימוזין, וזה בשר יקר ואיכותי מאוד מאוד. הסטייקים מגיעים כל כך יפים, עטופים בנייר העטיפה, שאנחנו מתמהמהים לצלות אותם.

ואם הגעתם עד הלום ואתם מאובזרים במטבח וחשק לבשל, חמש דקות הליכה מפורט דה ונסן נמצא רו דה רנדוו, על חנויותיו המצוינות: בשר (אבל תקנו אצל ההוא מהלימוזין, הם ברנדוו מצוינים אבל הוא הרבה יותר טוב), דגים, פירות וירקות מדוגמים אצל טוני וגבינות. אבל בעניין המאפים, אם לא קניתם בלה ברטאן, תתתאפקו עוד קצת עד Fournee d'Augustine  בכיכר Nation, יש להם מאפים טובים וקינוחים טובים עוד יותר. 

Metro: Porte de Vincennes, Nation

החבר שלי פייר, ברחוב יד הזהב. טרם הספיקונו

אני אוהבת אזורים מתפתחים, כאלה שיש להם פוטנציאל, אבל עדיין לא סיימו להאפות. בטח בגלל זה, בטח גם בגלל הקרבה לרובע השתיים עשרה שבו אני גרה, הרובע האחת עשרה הוא אחד האהובים עלי בפריז. הוא גדול, הוא מפוזר, הוא לא אחיד ומגוון, הוא הולך ונעשה מגניב ומעוצב, יש בו הרבה איים של עניין וצבע והוא לגמרי לא מושלם.

הסיור הזה, שהצליח לי במקרה, הוא דוגמה להליכה בשוליים, במקומות שעדיין לא הפכו לנחלת הכלל, הם לא עשויים עד הסוף, הם לא תפורים בקצוות, אבל יש להם יופי וייחוד וקסם.

במפה חפשו את כנסיית סן ברנרד, שנמצאת מול כיכר באותו שם. שמתם לב לגינה ליד שהצמחיה בה כאילו בלעה את אחד הבקבוקונים של עליסה בארץ הפלאות? בלי פחד. square majorelle היא מין מבוך ריבועי של צמחיה גבוהה וגבוהה יותר, עם מזרקות פושטיות שנובעות מהרצפה ועושות רעש של יער באמצע העיר, והרבה אנשים שיושבים בשוליה עם ארוחת הצהריים שלהם והמקינטושים הלבנים לגלוש בהם באינטרנט החופשי, וכולם נותנים לפכפוכים להשליט בהם רוגע. אמצע העיר, כן?

square Majorelle

והנה הכנסיה היפה שמולה, סן ברנרד, וגן המשחקים הנחמד. והנה רחוב Forge Royale: רחוב בתחילת פריחתו, ונחמד לעבור בו, בין החנויות המיוחדות, הגלריות ואלה שעדיין לא מאויישות.

Walldesign  היא חנות של מדבקות לקירות. זה תופס חזק, המדבקות האלה לקירות, ואפשר להבין למה בצרפת, בה בעלי הבתים אוסרים על קידוח בקירות , זה מקבל תהודה נוספת. החנות הזאת לוקחת את זה צעד אחד קדימה, עם מגוון גדול של מדבקות וחיפויי קיר מסוגים שונים ועם אפשרויות של שילובים, שחלקם עוצבו על ידי המעצבת ססיל קרייגר. יש כאלה שאפשר להניח ולהוריד לפי החשק, אבל הכי נחמדים שם הבורדרים, אלה שמפרידים בין החלק העליון של החדר לזה התחתון ועשויים להוסיף עניין בכל מקום, בתנאי שאין עליהם דובונים: בכלום כסף, 17 יורו ל-4 מטר, נמכרים שם בורדרים של צילומים פנורמיים של ערים: יש של ברלין, פריס ולוס אנג'לס. הכי יפה, הוא – אובייקטיבית – הפריזאי, מה שיאפשר לכם למקום את המנורה בדיוק בין האייפל ללה דפנס.www.extratapete.de

Walldesign, 25, rue de la forge royale, 11eme

Tel: 01.43.48.30.24

www.walldesign.fr

בקצה הרחוב נמצאת לשכת החובבים – le cabinet d'amateur: גלריה של כל מה שאפשר להדפיס על נייר: גלויות, ליתוגרפיות ציורים וצילומים. חוץ מצילומים מוצלחים למדי ותערוכות נושאים אקטואליות, כדאי לבקש מבעל המקום לראות את אוסף הגלויות החתומות שלו, שמכיל גלויות חתומות של יוזף בויס, של גילברט וזו'רז', של כריסטוף ושל אמנים אחרים מהקליבר הזה, שעולות 100 יורו האחת. אני מניחה שלמעריצים זה לא המון.

ועוד דבר מרענן בתכלית: נמכרות שם, בחמישים יורו האחת, לפעמים גם פחות, עבודות של הצמד dix10, שזה בעצם 10 על עשר. אלה עבודות בקוים פרימיטיביים של גואש על קרטון גלי, של חפצים מחיי היומיום של אמנים: מברשות, צבעים, שפכטל. במקור העבודות נמכרו על ידי האמנים, כשהן מתומחרות במחיר החפץ המצוייר בהן. כלומר ציור של המברשת עולה כמו שעלתה המברשת וכן הלאה. http://www.dix10.net/. דרך יפה להתפרנס, להמשיך ליצור וגם לפרק את האמנות לחומריה הבסיסיים: מברשת, פחית, יורו כאן, עשרה יורו שם, גם הם רוצים להתפרנס.

le cabinet d'amateur. 12, rue de la forge royale, 11eme.

01.43.48.14.06

rue-forge-royale-11eme

Forge Royale מקביל לרחוב Trousseau, המשופע בבתי עסק קטנים ומיוחדים, ומתוקים מאוד. כמו למשל, Les passementeries de l'ile-de-France, במספר 11, חנות המוקדשת לכל גדילי הוילונות שבעולם. יש בה רק את החבלים שבהם רותמים את הוילונות ואת הגדילים שנתלים מהם, מעודפים בחמישה יורו לאחד, עד לעצומים בגודלם ובמחיריהם.

שווה לעבור ברחוב הזה, להציץ בחלונות של חנויות הפרחים המקסימות, לפשפש בבגדי הילדים המתוקים ויקרים מדי ב-Antigone & Balthazar (טרוסו 44), ואז ללכת לנפוש ב-Square Trousseau המקסימה. כמה אפשרויות: מעברו השני של פובורג סן אנטואן יש מאפיה ובה פיצות שוות, שמנמנות בארבעה יורו, שאפשר לאכול על הספסל. בכיכר עצמה, יש את Ble Sucre, שזאת מאפייה יותר מפונפנת, יקרה אך מוצלחת, שם אפשר לשתות גם קפה מוצלח (אך לא הפוך, אם תרצו תקבלו קצת חלב) והכי נחמד לקנות שקית של שוקט, פחזניות חלולות שגבישי סוכר זרויים עליהם, וללכת לגינה.

ממש ליד, בפלאס d'Aligre, נמצא שוק מקסים, אחד היפים והשוקקים, של ירקות מצוינים בעיקר, אבל גם פרחים ודגים ומה לא. יש גם שוק מקורה, שיש בו מעדניות איטלקיות טובות. סביב השוק הזה יש הרבה דברים שחבל להחמיץ: חנות, ממש ליד הפראנפרי (סופר בסיסי שנמצא בשולי כיכר השוק) יש חנות סינית, עם כל המצרכים הנדרשים. אפשר לעצור גם באחד מבתי הקפה וברי היין הנחמדים שמקיפים את השוק ונהנים מתצפית משתתפת בפעילות שלו. אני ישבתי פעם דווקא במסעדה הדי יוקרתית שמשקיפה על סקוואר טרוסו, וכך היא נקראת בעצמה, Square Trousseau, נמצאת ברח' Antoine Vollon 1. זאת מסעדה נחשבת, הדורה ויקרה יחסית, וכנראה בצדק, לפי מעט הדברים שטעמתי. השוקו החם שלהם עשוי משוקולד ולרונה והוא מצוין.

באותו רחוב, בפאתי סקוור טרוסו, יש חנויות מעניינות של מעצבות, וגם מעברה של החנות. לא כדאי להחמיץ גם את הרחובות הסמוכים (חנות יפהפיה של בגדי ילדים ודקורציה לחדרי ילדים, למשל, ברו דה פראג). אבל בינינו, סביר להניח שאת הקניות המוצלחות ביותר תקנו בקוקאי, בפינה של וולון ופובורג סן אנטואן, ואם יש לכם ילדים שאתם אוהבים או רוצים שיאהבו אתכם, ממש ליד, בפובורג סן אנטואן 120-122 יש שלוש חנויות של Du Pareille Au Meme, הרשת הצרפתית עם בגדי הילדים הכי צבעוניים, משעשעים וכיפיים, ובמחירים הכי שפויים באזור.

באותו עניין:

על ההיסטוריה של פובור סנט אנטואן.

לא רחוק מכאן:

רו שרון וקלר

Via Antonia, 212 Fbg. St. Antione

Le Temps Au Temps, 13, Rue Paul Bert, 01.43.79.63.40

]]> http://parisait.com/2008/06/24/%d7%94%d7%97%d7%a6%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%9b%d7%99%d7%9b%d7%a8-%d7%94%d7%91%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%94-%d7%a6%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91/feed/ 1 48.8512573 2.3803780