חצי אייפל, כביש מסוכן לחצייה, גשר פלדה ופנסי רחוב מושלמים

כשכתבתי לחברתי סמדר שפריז הולכת ומתרחקת ממני, היא חשבה שטוב שכך, שאולי עכשיו היא תראה לי פחות זוהרת ויותר אמיתית. ביום שפריז תראה לי אמיתית, עניתי לה, היא תמעל בתפקידה.

((יש לי במחשב עשרות תיקיות של צילומים נבחרים מהחודש ההוא בפריז. בכל לילה של חופשת האוגוסט הפריזאית שלנו ישבתי ומיינתי את התמונות הטובות יותר לתיקיות, כדי למצוא את הידיים והרגליים באלפי התמונות והזכרונות שצברנו, כדי לכתוב עליהם. בסוף, למרות ההקפדה הזאת, החופשה היתה חזקה מהרצון לכתוב עליה, והתיקיות האלה מחכות עדיין במחשב, ממתינות)).

החלק הכי יפה של הנסיעה בקו העילי הכי יפה. קו שש חולף מעל טיילת הברבורים

קו 6 הוא האהוב עלי מכל קוי המטרו. נכון, לקו 1 יש יתרונות, וקו 14 מהיר כקליע, קו 4 מגיע לסן ז'רמן ובקו 9 מקבלים את נאומי הקבצנים המרגשים מכולם. אבל מסלולו של קו 6 הוא הכי יפה, ורק בגלל שאני נחמדה אליכם (ומאותגרת טכנולוגית) אני לא מעלה את סרטי הוידאו המלאים של המסלול המלא שלו, כפי שצילמתי פעם מצד אחד של הדרך ופעם מצידה השני.

לא זוכרת לאן בדיוק התכוונו להגיע באותו יום. ייתכן שירדנו בביר חכים, התחנה של האייפל, ויצאנו מהתחנה מאחת היציאות האחרות שלה. ופתאום הגענו לשם.

Allez! Allée des Cygnes

אי הברבורים הוא סוללה מלאכותית שמפלחת את הנהר באחד הפרקים היפים יותר שלו, במקום שבו  הוא מורד בעירוניות שלו, מתרחב ומרחיב את הלב. אורכו של האי תשע מאות מטרים ורוחבו לא יותר מ-11 מטרים. מתוך הסן צופה אי הברבורים (או טיילת הברבורים. אני מציעה את "משעול הברבורים") על בתיהם האוסמניים בני המאה שנה ויותר של עשירי הרובע ה-15 וה-16 ועל מגדלי משרדים ומגורים שהם מופת של כיעור מודרני, מיטב האופנה של שנות השישים והשבעים.

קוביזם. מגדלי הרובע ה-15 ומגדל צף במאוזן

לאורך האי עצמו נטועים עצים מכל קצוות תבל, ואיכשהו בילינו יותר משעה בין העלים המשוננים של אלון הודי ובין עליו החלקים של אלמון הונגרי. או להיפך. כשיורדת החשכה, כך אומרים שם באינטרנט, האי הזה הוא מקום למצוא בו הומואים לרנדוו קצר בחיק הטבע. טעם טוב יש להם, אלה.

עצים בני כל הלאומים, ורגליים בכל צבעי הסניקרס

ברבורים? דרורים? יונים.

נהר. היו גם כמה ברבורים, אבל הם היו מהירים יותר מצמצם המצלמה שלי

ג'וגינג של אב ובת (לא שלנו. אצלנו אכילת אקלרים בצוותא משמשת כפעילות הורה-ילד)

זו דווקא שלי. וזו גם כן

ופתאום, בקצה האי, צללית מוכרת

במלוא תפארתה

הגשרים יפים יותר בדרך חזרה. סתם, נו

Oui Zazie, ça c'est le métro aérien

מערבה מכאן מתארח מתחת לגשר שוק גרנל. כאן, בין העמודים האלה, התפתח עסק אחר

מראה מתחת לגשר שמעל הגשר. המשך יבוא

ואז חצינו את הגשר.

פריז רבתי. מה יהיה בסופה? מפת פריז וסביבותיה על רצפת הלובי

חם. חם נורא. שלושים מעלות בסך הכל, אבל בנייני פריז מתוכננים לשמר את החום, והם עושים את המוטל עליהם. זה כלום, אני אומרת לכולם, כאילו הגעתי הרגע מהמדבר, אבל בכל פעם שאני נכנסת הביתה אני מחפשת את הכפתור של המזגן, באותה תנועה אינסטינקטיבית שבה אחרים שולחים יד למזוזה.
אז זהו, שאין כאן מזגנים, ועם כל הכבוד לפרקט, כפות הרגליים מתחננות למגען הקר של מרצפות הסומסום הישראליות.
לא מבינים כאן שום דבר בחום. אי אפשר לברוח מחום הרחוב לחנויות בשוליו, כי כולן מאפסנות את אותו אוויר הביל ויציב, איש לא מודע לסגולות הקירור של קפה ברד ואפילו ארטיקים בקושי אפשר להשיג. מניפות הן הנשק המתוחכם האחרון שנותר נגד החום, והן נשלפות מכל תיק, משנעות בקושי את האוויר הסמיך. החום, כפי שחום עושה, פוגע בסטנדרטים המוסריים והאסתטיים המחמירים, וכל האלגנטיות מתלחלחת או מתאדה, תלוי בשעה. בנות העיר עברו לשמלמלות טריקו קשורות בחגורה במתניים וסנדלי גלדיאטורים שטוחים. ברק שמנוני דקיק מכסה את כל פיסות העור החשופות, מפר את חוקי היסוד, אבל גם מחדיר בעיר הזאת קצת ריח נעורים. למרבה הצער, רוח נעורים לא מריחה כמו שאנל 5.
אפשר להימלט לקולנוע, לבקש מקלט מדיני בשגרירות ישראל הממוזגת לעילא או לקוות שמוזיאון, בטח אחד חדש ומשוכלל, יהיה תרבותי מספיק כדי להתכונן גם לימים החמים. כבר מזמן רציתי לראות את התערוכה "פריז רבתי – האתגר" במרכז הארכיטקטורה בארמון שאיו.

פריז העתידית כציור של מירו. מעבודות אחד הצוותים

אכן אתגר. ככל שפריז יפה, עשירה, תרבותית, מתויירת וגם צפופה עד כדי רוויה, הפרברים הצמודים אליה הם מוזנחים, מרובי מיעוטים, פשע ואבטלה. זה יותר מהסיפור הקלאסי של מרכז ופריפריה. בצרפת לא רע להיות פרובינציה מרוחקת, אבל גרוע מאוד להיות פרבר פריזאי. הפער בין היפה והחיה, הגרות בסמיכות כזאת, הוא בלתי נסבל.
עד כאן, הכריז סרקוזי, והוציא לדרך את הפרויקט הגרנדיוזי. עשרה צוותים מעורבים של אדריכלים, מתכננים ערים וסוציולוגים התבקשו לחקור לעומק את הבעייתיות של פריז ואת יחסיה עם הפרברים המקיפים אותה, ולהציג את החזון שלהם לעיר מודרנית שמכבדת את עברה המפואר, מחוברת לסביבותיה, ומחוייבת לשמירה על איכות הסביבה לפי הסכם קיוטו להפחתת פליטת גזי החממה.
אז זהו, שמיזוג זה כל כך לא צרפתי, לא בר קיימא והכי לא הסכם קיוטו.
כך שהחלונות הענקיים של הקומה הראשונה של המוזיאון, הפונים למגדל אייפל, הניחו לשמש לבשל את המבקרים בתערוכה. ככל שיענונו, כן נרבה וכן נפרוץ, ואיש מאיתנו לא נשבר באמצע. על רקע יציקות של תבליטים מהמאה ה-12, צמחו באולם המרכזי 10 מבני מתכת לבנים, צרים וגבוהים, בכל אחד מהם מציג אחד הצוותים את תשובתו לשאלה העצומה שנשאלו: פריז הזאת, מה היא תעשה כשתהיה גדולה?
מבקריו של סרקוזי טוענים שפרויקט "פריז רבתי" הוא דרכו להכנס להיסטוריה לא רק כבעלה של, אלא כממשיך דרכם של נפוליאון השלישי והברון אוסמן, שיחד דרסו בלוקים שלמים, ניסחו חוקי בניה דרקוניים והכבידו על קופת המדינה, עד שיצרו את פריז של היום, על שדרותיה הרחבות, הרכבת התחתית והסגנון האוסמני האחיד.

צמד אדריכלים מסביר רציונל כלשהו. ויש הדומים, סוף סוף

נתקלתי פעם בחוברת צילומים של פריז משנות השמונים המוקדמות: שער הניצחון, כיכר הקונקורד, גני לוקסמבורג, כנסיית נוטרדם. רק דגמי המכוניות העידו שעברו כמעט שלושים שנה מאז צולמו התמונות האלה. פריז, ככל נשותיה, מתכחשת לשנים שעוברות. היא יפהפיה, נכון, אבל היא גם מנומנמת, מתיישנת, מזהמת, צפופה ולא מחוברת לסביבתה המיידית.
סרקוזי, ורבים אחרים, טוענים שהגיע הזמן להעיר את הגברת. וזאת הזמנה מפתה, לשחק קצת באלוהים, להמציא עיר חדשה וחיים חדשים לתושביה. אפשר להרגיש איך הצוותים נהנו מהכרטיס הפתוח הזה, גם אם במקום חושך על פני תהום, תנאי הפתיחה בבריאה מחדש של פריז-רבתי מורכבים הרבה יותר, וכוללים, כפי שציין אחד הצוותים, את הפריזאים החמוצים.
ההצעות הוכתרו בשמות טעימים, כמו "לידות ולידות מחדש של תענוגות פריזאיים" או "מעיר של צורך לעיר של תשוקה", ובתרשימים נראתה פריז-רבתי פעם כמו תא חי מספר ביולוגיה ופעם כמו הדפס של חואן מירו – כתמים עירוניים מחוברים האחד לשני בקוים דקיקים מתעקלים. בשלב ההצעות הפרקטיות, אף צוות לא פסח על הוספת קוי מטרו עיליים, בבנייה ירוקה, נטיעת עצים, ושימוש בגגות הפריזאיים במקום לראותם בלבד.
הביתנים היו מלאי השראה, סרטי וידאו, מפות, תמונות, מודלים, המון מילים ומעט מדי חמצן. נשים בהריון נתמכו בבעליהן, מניפות נשלפו, אבל איש לא נשבר במסע להכרת העתיד האפשרי של פריז.

הנוף מחלונות הארמון נראה כאילו צולם בשנות השבעים

פעמים מעטות נפרצו גבולות הקונספט לעבר הפרקטיקה. אטלייה קסטרו הציע הדמיות מחשב של ערי הלוויין בגרסתן המושכת. בהדמיות היו ערי הלוויין ליעדי תיירות נוצצים, ולא האזורים הטורדים שהן היום. רנז'יס, למשל, שמאכלסת את השוק הסיטונאי שמזין את פריז, תהפוך למוקד משיכה קולינרי, הציע קסטרו, ואילו בעיר הלוויין ז'נוויליה הוא הצמיח במימי הסן דווקא את האופרה של סידני.
אנטואן גראמבק הציע את ההצעה המהפכנית ביותר. עיר צריכה ים, קבע. ערי נמל הן תוססות וחיות. אה, אין בפריז ים? נחבר אותה לים. הוא מציע לחבר את פריז, רואן ולה האבר, עיר נמל תעשייתית, לעיר אחת גדולה, שהסן, כך הציע, יהיה הרחוב הראשי שלה. מטרופול סן תהיה עיר שאורכה 180 קילומטר. לא ברור איך שולטים בעיר כזאת, אבל קולות פכפוך הפלגים וציוץ ציפורים שבקעו מרמקולים, גרמו לפריז להשמע כמו כיף גדול.
בביתן של ז'אן נובל ושותפיו, ההוא עם הלידות מחדש של התענוגות, מציגים מסכי פלזמה הדמיות יפהפיות: פרנק גרי מקשט את מגדל מונפרנס, ג'ני הולצר מציגה על הסן, והפריפריק, הכביש הטבעתי שמקיף את העיר ומפריד בינה ובין הפרברים כמו קונצרטינה, הופך לשדרות מוארות. הדמיות הוידאו יפות כל כך עד שאי אפשר שלא לחשוד בהטעיית הציבור. הם בעצמם מציעים לחשוד: במקום שבו צריכים להיות עצים, רצות המילים "עצים". שיכונים נוסח עמידר הופכים, באמצעות תוספת של חזית זכוכית וברזל, למבנים אלגנטיים ובעלי מרפסות. מילים מילים, הדמיות הדמיות, יפות כמו חלום עתידני. אבל בביתן של נובל יש גם שני הדומים גדולים ונוחים לשבת עליהם, לעיין בכל אלה.
בין כל האוטופיות המשכנעות, הייתי בוחרת במי, שאחרי כל הניתוחים העירוניים, הסוציולוגיים, הפוליטיים והאסתטיים, זכר גם להציב כיסאות בביתנים הדחוסים; כל האחרים רק חושבים שהם יודעים מה האזרח צריך. ואם מישהו מהצוותים היה מפעיל גם ונטילטור, הייתי נותנת לו גם לתכנן את תל אביב.

- פורסם לראשונה ב"מפריזה", במוסף 24 של ידיעות אחרונות.

*התערוכה (Le Grand Pari(s, מוצגת עד ה-22 בנובמבר ב: Cité de l'Architecture et du Patrimoine, שהקומה השניה שלו היא אפילו ממוזגת. גם התערוכה מרתקת וגם שאר המוזיאון הוא עשיר ויפה ומומלץ בחום (ובקור).

0

0

דמנטייבה באוויר. הסיבוב הראשון של טורניר רולאן גארוס 2009

היום (ראשון) זה נגמר. רוז'ה פדרר, חביב הבית, מול רובין סודרלינג ,השבדי המפתיע, יעלו למגרש המרכזי בגמר הגברים בדרך לסיומו של טורניר מעולה ומסקרן. גם אם טניס לא עושה לכם את זה, טורניר הרולאן גארוס המסורתי שנערך מדי שנה במאי על מגרשי החימר שבשיפולי הרובע ה-16 שווה ביקור והתכוונות מיוחדת. החימר האדום מעניק לספורט הלבן את החספוס שלפעמים כל-כך חסר לו והצרפתיות השופעת הופכת את כל החוויה למלבבת ומשפחתית.

טעויות של טירונים הובילו לכך שבשנה הראשונה לא השגתי כרטיסים. הפעם, אי-שם בפברואר נרשמתי להגרלה השבועית שבסיומה זכיתי (אם מקדימים להירשם זה עניין די מובטח)  בצמד כרטיסים למגרש מספר 1 ביום המשחקים השלישי בעלות של פחות מ-30 יורו לכרטיס. באופן עקרוני, הכרטיסים לימים מתקדמים יותר של האליפות לא עולים הרבה יותר (חוץ מהגמר וחצי הגמר) אבל ככל שנוקפים הימים מתנהלים פחות משחקים פר מגרש. ביום השלישי נקבעו 4 משחקים במגרש שלנו ובנוסף התקיימו עשרות משחקים במגרשים החיצוניים שהכניסה אליהם חופשית (אפשר לקנות כרטיסים מוזלים למגרשים החיצוניים בלבד).

דל-פוטרו. המשיך עד לחצי הגמר הרולאן גארוס 2009

הכרטיסים כאמור נרכשים מוקדם, וצריך לפתח שיקולים מתוחכמים בנוגע ליום המשחקים המועדף. מכיוון שנציגנו נוטים להכזיב באירועים גדולים, הנחתי שיש סיכוי גדול יותר לראות את שחר פאר, דודי סלע או יוני ורם, בימים הראשונים של התחרות. בסופו של דבר, פאר לא הרגישה טוב וכל השאר לא הצליחו לשרוד אפילו עד ליום השלישי של הטורניר. לכן, הסתפקנו, אני ומאייר הבית של הבלוג,  בדל-פוטרו שניצח בקלות והמשיך אח"כ עד לחצי הגמר, בשני משחקי נשים חד-צדדים אך מהנים וואפילו בטעימה ממשחק נוער מעניין. הגשם שדחה את תחילת היום בכשעתיים, גרם לכך שאת המשחק האחרון השארנו לצופים אדוקים מאיתנו.

דניאלה האנטוחובה. עפה באלגנטיות בסיבוב הראשון

שלל מסקנות מהירות לקראת טורניר 2010:

בניגוד למה שניתן לצפות, מגרש מספר 1 אינו המגרש המרכזי. המגרש המומלץ לבחירה בהגרלה הוא Court .Philippe Chatrier

לאחר תום המכירה של הכרטיסים באתר (אי אפשר לרכוש אותם רשמית במקום אחר)  ולקראת הטורניר עצמו מופעלת באתר מערכת מורכבת של מכירת כרטיסי יד שניה. הכרטיס נמכר במחירו הנקוב בתוספת עמלה ומאפשר להיפטר מכרטיס שרכשתם או להשיג אחד ברגע האחרון. ממש מחוץ למתחם, פועלים ספסרים רבים וחביבים למראה, לא ניסינו אבל נראה שלא שווה לוותר על הניסיון לרכוש אצלם כרטיסים אם אתם בעיר ולא נערכתם מבעוד מועד. בימים הראשונים למשחקים זה כנראה אפילו לא יעלה המון.

הגישה נוחה מאוד במטרו (קווים 9 או 10)  ודי קשה ברכב מפאת פקקים. מצד שני, יש הליכה לא קצרה אך המונית ונעימה מהמטרו ועד לכניסה למתחם.

שאנל שיפרס מדרא"פ בהפסד מול דמנטייבה. פריז 2009

(מושיק)

Passy. אפילו תחנת המטרו יוקרתית ואיכותית

לפעמים אני מוכרחה תירוץ. הרי בלעדיו, אני אשאר תמיד באזור המחיה הטבעי שלי – הרובע ה-12, ה-11, המארה. אלו יכולים להיות שיעורי הצרפתית שלי שהכירו לי לעומק את בוט או קאיי, או דלתות פתוחות בבלוויל שהכירו לי קצת את האזור המשונה והמשתנה הזה. אבל עד כה, שום דבר עד עכשיו לא הצליח להביא אותי לפאסי. כלומר ביום. היינו בלילה ב-Theatre de Chaillot, אבל כל מה שיכולנו לראות משם זה את האייפל מנצנץ באלפי אורות, וגם כשאתה לא בן ארבע זה מצליח להיות מרגש.

שוב הלכתי לראות את התערוכה של פיקאסו בגראנד פאלה, שוב הגעתי בזמן לא נכון*, שוב ירד גשם זלעפות, שוב חיפשתי משהו אחר לעשות ביום החופש הזה שלקחתי לי בפריז. וככה הגעתי לפאסי, האפר ווסט סייד של פריז. כמה נחמד לדמיין את החיים בתור קשישה עשירה שבחרה לא לעזוב לפרברים העשירים שלה ולהשאר בפריז, אפשר לחשוב גם על להעסיק נהג ועורך דין כמו הגברת שב"חתולים בצמרת". ובינתיים לעשות שופינג, גם אם הוא שוב ווינדו שופינג. זאת כמעט אותה ההנאה והרבה יותר מתאים למצב. מה שנחמד בפאסי, חוץ מהיוקרה המובנת מאליה, איזה שובע עירוני שלא מתרגש מעצמו, זה שיש שם הכל ומכל המינים ואפילו ברמות מחירים משתנות, אבל זה לא מתחם ענק ובלתי אפשרי לעיכול.

כבר כשיוצאים מתחנת הרכבת Passy, אל הגבעה שמרכזת בהנאה רחובות מרוצפי אבן, שהיו רטובים מגשם בזמן הטיול שלי, מרגישים שגבוה כאן, גם אם לא ממש רוחנית, אבל יפה כאן, בלי ספק, ונעים מאוד.

Passy. ביציאה מתחנת המטרו

פרקטיקה: מדי פעם בטיולים בחו"ל מתכננים לעשות מסע קניות, כזה שאיננו מעצבימי בהכרח, אלא לספק את החסכים, נו, אתם יודעים, לקצת H&M, למרות שתיכף יהיה בארץ, וקצת זארה, למרות שכבר יש. ובנטון ועוד כמה בייסיקס צרפתיים פחות או יותר או סתם כאלה שנחמד לקנות בחו"ל. ברו דה ריבולי יש את כולם, אבל די מבאס לזרוק יום שלם של טיול על רו דה ריבולי. אני מציעה לקחת את עצמכם ואת חלומות המעיל הצרפתי החדש שלכם לפאסי, שזה אמנם כמעט בקצה קו 6, אבל די מקסים. אפשרות אחרת: rue de commerce ברובע ה-15 לא רחוק מהאייפל, שהוא אפילו קטן יותר וכמעט שכונתי, ועם זאת יש בו הכל, אפילו קפה טוב (מלונגו, בול באמצע). אבל נחזור לפאסי.

מהמטרו כדאי לעלות ולפנות שמאלה לרו דה פאסי, ושם באמת מחכה תמהיל של הכל, מחנויות תיקים של חיקויי עור וחנויות של תיקי דולצ'ה וגבאנה בשש מאות יורו והמון ריצ'רצ'ים, חנויות של etam וחנויות אחרות של הלבשה תחתונה כמו דארג'ילינג הנחמדה, מותגים בסיסיים כמו Carrol או בגדי מעצבים מרמת הביניים של המחירים, כמו The Kooples בעלת הקונספט המגניב – בגדים לו ולה, יוניסקסיים ובעיקר די סקסיים, או מותגים יקרים יותר כמו זאדיג א וולטר, אם יש לכם כסף ופטיש לסריגים עדינידינים גזורים טוב.

הקניון של Passy. ריכוז יעיל של החנויות שצריך לעבור בהן

ונניח וגם עליכם ירד גשם, יש שם קניון, ואני אף פעם לא בעד קניונים, אבל זה בקושי קניונצ'יק, קטן וקליל ואכיל, ויש בו צ'ופר (חוץ מגאפ. נו, אז גאפ): Zara Home, חנות לכלי בית, מצעים ופיצ'יפקעס, שמצליחה להיות מה שזארה היתה פעם בתחום הבגדים: מעתיקנית מוצלחת שנושאת איתה ניחוח מסוים משלה.

כדי להתאוורר קצת מהקניוניות שתשתלט עליכם לחלוטין בניגוד לחוק הצרפתי, תוכלו לעשות סיבוב של צהרים במדרחוב הנחמד הצמוד rue de L'annonciation, לקנות גבינות או כמה פירות להמשך היום או כרובים, סתם כי פרחים נובלים בדרך כלל.

Rue de L'annonciation. כי כל קניון צריך מדרחוב ציורי לידו

כרוב. האופנה החדשה בתחום הפרחנות הפריזאי

והתוספת של זאב:

עזבו את סביוני גבעת הארזים ב', לכו ישר על פאסי הייטס (צילום: google maps)

* לפיקאסו מוכרחים כנראה ללכת בדחיפות, כי התערוכה תיכף מסתיימת. הייתי בטוחה שהם יישברו ויאריכו אותה, אבל במקום זה הם החליטו על נוהל חירום, ומ-30 בינואר עד ה-2 בפברואר היא תהיה פתוחה סביב השעון. כרטיסים מזמינים כאן. בחודש מרץ, לעומת זאת, מתחילה תערוכה של אנדי וורהול. יאמי.

אייפל, אחת הרגליים האיתנות

אהובי נסע לארץ, בחטף. יש איזו אשליה של קרבה ומיידיות, אבל האמת היא שלא פשוט ובטח לא זול לטוס מהרגע להרגע לבקר בארץ ובארצות אחרות. הרעיון של רק לקפוץ בנון שאלאנט ממקום למקום באמת מקסים בעיני, אבל בפועל הוא מזכיר לי תמיד את הסיבה שסאלי, מהארי,  נפרדה מג'ו: הוא לא רצה ילדים, כדי שיוכלו לטוס לרומא בהתראת אפס, או לעשות סקס על רצפת המטבח. אבל בסופו של דבר, מסבירה סאלי להארי, הם מעולם לא עשו את זה במטבח; יש שם אריחי קרמיקה קרים וקשים. והם גם אף פעם לא מימשו את הקפיצה לחו"ל בדקה התשעים.

אבל כל מה שדרוש כדי לגלות את המג'יק סטיק ואת היכולת לנוע בזריזות הוא סיבה טובה מספיק וכרטיס טיסה זמין. חברים טובים שלנו איבדו אבא, ותוך כמה שעות אב הבית היה על המטוס בדרך לישראל. הנסיבות עצובות, האפשרות להיות עם אנשים שאנחנו אוהבים ברגעים כאלה משמחת. גם היכולת להסתובב שוב ברחובות שאני אוהבת כל כך. פתאום קינאתי בו. פתאום התגעגעתי קצת.

מתורגלת כבר קצת בחד הוריות זמנית, טפו טפו, פיזרתי ילדה אחת ואת האחרת הפקדתי אצל בייביסיטר חדשה ומצוינת, ויצאתי לעבוד. כלומר לקחתי, כמדי בוקר, מחשב נייד ואת ספרון המפות של פריז, ועליתי על המטרו. קח אותי לאן שתיקח.

מטרו מספר 6 הוא עילי בחלקים רבים של המסלול שלו. עליתי עליו, התכוונתי לרדת בלה מוט פיקה-גרנל, התחנה הכי קרובה לאייפל, עכשיו כשתחנת ביר חכים בשיפוצים. אבל היה עמוס, ומהחלונות ראיתי שוב את שדרות גריבלדי היפות, אז ירדתי קודם.

יש כאן הרבה אזורים שתענוג ללכת בהם לאיבוד. גם היום, שלושה חודשים אחרי נחיתתנו כאן, יש עוד כל כך הרבה מקומות שעוד לא ראינו.

אז ירדתי בסוורה-להקורב, ללכת לאיבוד קצת שם. היה קר ורטוב, אבל הרטיבות הולמת את העיר הזאת. המדרכות כל כך שחורות, שגשם קל והן הופכות למראות כהות של מועדונים משנות השמונים, וככה רואים את כל היופי הזה כפליים. התכוונתי לדבוק בתכנית המקורית, ודרך שדרות גריבלדי היפות להתקדם לכיוון לה מוט פיקה גרנל, ומשם, בסיור רגלי ברובע השביעי, להגיע למוזה ד'אורסה הכל כך יפה. היינו בו כבר, אבל הקטנה עשתה בו שמות, השתמשה בכבלים שמפרידים בין התמונות הנהדרות ובין הקהל המשתוקק לראות אותן, בתור טרמפולינה, חבל דק להתאמן עליו ולפתח את שיווי המשקל. רק האיפוק העצבני של שומרי המוזיאון מנע מהם לזרוק אותנו משם, אבל הבנו את הרמז והתפנינו משם, רק אחרי שראיתי עוד כמה רקדניות של דגא וכמה נשים שמתנגבות אחרי אמבטיה. רציתי לחזור לשם לבד.

לבד. הייתי לבד. היה כבר מאוחר מספיק לשלוח SMS לארץ – התברר שזה אפשרי לחלק מהסלולריים, אתה מנסח בדיוק מה שאתה רוצה לאמר, רק בלעז, אבל זה כמו לשלוח בקבוק בים – לפעמים זה מגיע ולפעמים לא. אז שלחתי בוקר טוב ומקווה שישנת טוב ותתקשר כשתוכל. ישן טוב, כנראה.

במקום שדרות גריבלדי, מצאתי את עצמי באוונו דה סאקס, שדרות אספלט רחבות שהאייפל ניצב בקצותיהן. עדיין חשוך כאן בשעות כאלה. זה מדכא לצאת בבוקר כשחשוך, אבל אני כבר יודעת שעוד מעט, בסביבות רבע לתשע, תצא השמש. השאלה רק באיזה צבע תצבע את הכל. אוונו דה סאקס, יפות ושוממות מתחברות לשדרות ברטיי, ואלה מגיעות לאגליז דו דום – (שם קבור נפוליאון), שזה בעצם הגב של האינווליד, מבנה יפה, עם כיפת זהב, חפירים שמגנים עליו מכל הצדדים ועצים שמעוצבים כחרוטים, למעשה כפגזים. מאוד מיליטריסטים כאן, במיוחד בסביבות האקול מיליטר, הפו"ם של צרפת. בבניין האקול מיליטר נותרו חורים של פגזים וכדורים ממלחמת העולם השניה ועל כל בניין שלישי כאן יש שלט שמתאר מי נהרג על שמירת הבית, או בשפתם, העקרונית תמיד, גם כשאין צורך, על הגנת השיוויון, החירות והאחווה. אלא שלהבדיל ממבני הבטון המכוערים של בה"ד 1, כאן המיליטריזם לובש צורות כל כך יפות, כל כך מרשימות. לא ברור לי מה עדיף.

השמש קמה, היא מותחת זרועות והחליטה לטובתי: היום צהוב. היא לא מחממת, למה שתעשה את זה, אבל היא שופכת על העיר ואנשיה אור נעים ומחמיא. לפי הטלפון הדומם, הוא עוד לא קם.

אחרי עצירה קטנה לקפה באוונו דה טור מובורג, שוב מתברר שהמחשב הנייד הוא לא באמת נייד, כי הוא לא עובד ללא חיבור חשמלי, ואני ממשיכה לרחוב גרנל המתוק כל כך. עדיין קר, כבר מואר, והכל כל כך יפה. אזור הרובע השביעי הוא אזור של שדרות רחבות, עצומות, חזקות, מדויקות, ושל רחובות קטנים, אישיים כמעט, שנמתחים ביניהם, מנומרים בפטיסרי כחול ובולנז'רי ירקרק ובושרי אדום. את השמיים התחומים בין הבתים מנקדות עדיין מנורות חג המולד שדולקות גם ביום, כל כך עדינות שהמצלמה שלי לא מצליחה לתפוס אותן, אבל הן מדגדגות את העין, משמחות אותה. הכל סגור. מתי הם מתחילים את היום, הפריזאים האלה? הנה, בשוק רחובי קטן מתחילים לאט ובישנוניות לפרוס דוכנים. כי ריח של מרק עדשים ממלא את הרחוב הקטן, כנראה שמישהו בכל זאת התעורר באחד הביסטרואים. הקצביות כבר פועלות במרץ, על הגריל, עופיונים קטנים ומעושנים מפיצים ריח שהולך מצוין עם המרק ההוא.

גן קטן ומקסים, עם מערת סלעים ונחל

בלי כוונה, הגעתי שוב לשאמ דה מאר, הגנים של האייפל. אי אפשר להרגע מכמה שהמפגן הזה מרשים, חזק ויפה. תיירים חרוצים כבר עומדים בתור לטפס עליו. באחת השבתות כבר גילינו שיש המון מה לעשות בסביבתו של האייפל עם ילדים: יש סוסי פוני וקרוסלה ותיאטרון בובות וגני משחקים מתוקים, אבל עכשיו, אני עוברת בין הרגליים של האייפל ומגלה ליד הרגל המערבית שלו גן קטן ומקסים, עם מערת סלעים ונחל, ציור קטן של פסטורליה וטבע  ליד מפגן העוצמה האנושי הזה. חיילים, ככל הנראה טירונים, לפי גילם הצעיר והאופן שבו הכומתה עדיין לא יושבת להם טוב על הראש, צועדים בסך, אבל בערפילי הבוקר השמשי העדין הזה, אפילו חיילים שמסודרים בשלשות נראים כמו ילדים בטיול שנתי במשעולי הגן המפתיע הזה.

בוקר טוב ישראל. איזה כיף לשמוע את הקול העייף הזה תוך כדי הליכה. קר אצלכם, שמעתי. קפוא. קר יותר מאשר אצלנו עכשיו. היה נורא קר בלילה. הקור הזה תפס את כולם לא מוכנים. אצלנו כבר אפילו חם מדי בתוך הבתים. אז פגשת את זה ואת זה ואת זה? איזה כיף לך. ואיך נראית ההיא, אחרי לידה? קורנת? והתינוק מתוק? ודיברת גם איתם? והם מסרו ד"ש? והיא בהריון? ואו. איזו זריזות. ואיך התינוק שלה? ואיך העיר? ואיך זה לישון בבית של ההורים פתאום? הוא מתאר לי את העיר כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה. יותר נוח, כי מתברר שהוא דובר את השפה, אבל משהו בה אחר, כנראה שהיא לא מתמסרת בקלות לאוהבים ישנים שעזבו אותה וחוזרים רק לבקר.

אני כובשת את העיר ברגלי, חוצה את הסן בפונט ד'אינאה, מגיעה למקומות חדשים. הרובע השש עשרה מקבל אותי עם מדינאים ומוסדות אמריקאים. אוונו קנדי ואוונו דה ניו יורק, ושדרות הנשיא ווילסון, והגן המתוק שליד רחוב האו"ם. למוזה ד'אורסה כבר לא אגיע היום, אבל פאלה דה טוקיו כאן ממש ליד, וגם המוזיאון לאמנות מודרנית. הגעתי. נראה מעניין, גופי תאורה משונים תלויים מהתקרה הגבוהה, אבל יותר מדי אנשים בסרבלים ובתגים שמשתלשלים מצווארם נכנסים ויוצאים. שומר גדול עוצר אותי, רק מחר תפתח התצוגה לקהל. והמוזיאון לאמנות מודרנית – רק בפברואר. עכשיו, כשאני יודעת בדיוק איפה זה ואיך זה נראה, זה כבר בהישג ידי. ממשיכה.

שוב מטפטף, והג'ינס שלי כבר ספוגות עד הקרסוליים, ובכל פעם שאני מחליטה שהגיע הזמן להבלע באיזה מטרו שייקח אותי למחוזות ענייניים יותר, כמו הביסטרו ליד הבית שבו אני בדרך כלל יושבת לעבוד, הגשם נח והשמש יוצאת, ואני לא יכולה לוותר על עוד שעל.

איך הגעתי למונטאן, ההסתעפות היוקרתית מהשאנז אליזה? והאם סביר להכנס לחנויות האלה כשאני גוררת בשולי המכנסיים שלי את כל העפר המשוחרר של פריז? השטיחים העבים של פראדה ספגו את הרטיבות של הקצוות הנגררים של הג'ינס הגדול מדי שלי, ואני ספגתי את המבטים המנומסים אך היודעים שממני לא יראו שקל. בחלק גדול מהחנויות האלה אני יוצאת מרוצה, בסוג של שמחת עניים, כי גם אם היה לי כסף לא הייתי הולכת בבגדים האלה. אבל בפראדה – הו לא. מבחינתי אפשר לעבור לגור בתוך שמלות הטאפט הורודות היפות, גם את שמלת הצמר השחורה הפשוטה לכאורה אבל עם טריק בחלקה האחורי שגורם לה להשפך קצת ובעיקר מעיל העור הרך הזה, עם הרכיסה הצידית ובלי הצווארון, רק צריך להחליט על הצבע – האם החום הבהיר והקלאסי או שמא ורוד צבע גוף המקורי יותר.

רוב הזמן אני נהנית מהשקט הזה, מהעובדה שלמרות שמחירי הטלפונים ירדו מאוד, ששיחה לחו"ל עולה כמו שיחה לסלולרי בתוך הארץ, אבל איכשהו יש איזה מחסום פסיכולוגי שמונע מאנשים להתקשר לחו"ל באותה אגביות. אבל אחרי כמה שעות של שוטטות בדד, היה נחמד לשמוע את הטלפון מצלצל. לא לשיחת האיך אתם מסתדרים ואיך הולך ועדכונים כמו ההוא נולד וההוא מת  (למרבה השמחה עדיין המאזן הוא לטובת הנולדים; מעניין שעל לידות מודיעים לנו במייל, על מות בטלפון), אלא על השיחות האגביות האלה, שלא צריך להקדים להן אקספוזיציה ארוכה. כאלה שנפסקו אתמול כי הילד בכה או כי ארוחת הערב מוכנה ויימשכו מחר, ולא יהיה צורך בנערת מים שתשמור על הרצף, פשוט כי יהיה רצף.

מול החלונות היפהפיים והבלתי נגישים של מונטאן ועם הגי'נס שלי הנגררים על המדרכות אני נזכרת בג'וליה רוברטס ברודיאו דרייב, עם כרטיס האשראי של ריצ'רד גיר, ומבינה שנזכרתי נכון, כשאני רואה את החנות של הארי וינסטון, התכשיטן ההוליוודי שהשאיל גם לג'וליה שבסרט את ענק היהלומים שענדה לאופרה. אני חיה בסרט. בלי כתוביות. מדלגת על הארי וינסטון, ריצ'רד גיר שלי בארץ.

אני נזכרת בחברה שיש לי באזור, מרימה טלפון, אני מחכה מול השגרירות, שם היא עובדת. איזו נחיתה מהירה. הרחוב סגור כולו, באופן קבוע, על ידי שוטרים צרפתיים, מגלה מתכות מחפש מטענים מתחת למכוניות שרוצות לעבור. מאבטח ישראלי צעיר נאבק, בנחישות גרמיות של ממש אחרי צבא, במשפחה שרוצה להכנס בלי האישורים המתאימים. המריבה התלקחה עוד לפני שהתחילה. שפה ידועה, טונים מוכרים.  קר לאללה, ואלה שמוציאים את כל העצבים שם אחד על השני לא יודעים את זה, אבל הם מחייכים אותי, שלא בטובתם. צהריים קצרצר עם חברה, טלפון מהמטפלת, כן, לנסות להשכיב את הקטנה לצהריים, אפשר לתת לה לצהריים אורז, אחרת יהיה אחר צהריים של עייפות עצבנית. את הדרך למטרו אני כבר מוצאת בלי מפה, כבר מתיישבת, עייפה ונינוחה, בלי לספור תחנות, יודעת כבר איך להגיע הביתה.

*פורסם לראשונה בידיעות אחרונות, מוסף "24″, במדור "מפריזה"