אפור עמוק וצער על מוגבלות היכולת הצילומית

אז אני כאן כבר כמעט יומיים ועוד לא נגעתי בקרואסון. או באקלר שוקולד. אקלר שוקולד גם לא בטוח שאטעם, אקלר זה משהו שעושים עם הילדות. ואיכשהו לא דחוף לי. כלומר אולי עכשיו כשאני כותבת על זה קצת כן.

גם בגט טרם קניתי, לשבת איתו בחוץ עם חריץ גבינה. עד עכשיו היה קר מדי ורוחות גחמניות נגשו במי שחשב לרגע ליהנות לו מהחוץ.

פגשתי חברה חדשה, וההזדמנות להראות לה את פריז שלי הנחיתה אותי מיד בפוזיציה הידועה, והאהובה למדי, יש להודות, ואני אוהבת שיש לי עם מי לפלוש לחצרות פנימיות בעקבות קצה קצהו של משהו מסקרן. התכנון להתחיל את הבוקר בתערוכה של איי ויי ויי בז'ה דה פום (רק בשביל המשפט הזה שווה ללכת לתערוכה) נפל על הצורך הדחוף בקפה קצר שנתמשך לשיחה ארוכה עד שהמלצר גירש אותנו והלכנו לחפש משהו לאכול. ובכן, ככה זה הולך: לא הזמנתי לשום מקום לצהרים, גם בחירת המסעדות לערב והזמנתן היתה פרויקט, אבל כן הכנתי לי רשימו של מסעדות וכתובותיהן, שיהיה. מעבר מהיר הראה שאנחנו לא רחוקות מהגיוזה בר, המקום החדש והמדובר של Passage 53 המעולה ועכשיו גם המכוכבת. מיד סיכמנו שזה מה שמתחשק לנו.

לא היינו רחוקות, אבל שבע דקות ההליכה הפכו לשעה וחצי של שוטטות, כניסה לחנויות וגלריות ויציאה מהן, עיקופים קטנים בעקבות פינות מעניינות, התעכבויות מול התרחשויות שקרו לנגד עינינו. אפילו השמש יצאה פעם פעמיים שלוש, בראשונה לעשר שניות, בשניה לעשרים ובשלישית לדקה שלמה. ספרתי.

זוג לעתיד מנסה להעשיר את אלבום החתונה

אם רק הנודניק עם המצלמה היה מפסיק להפריע

היה יוצא מזה צילום חתונה מעולה. ושימו לב לשושבינה

עברנו בפסאז' שבו אפשר למצוא את כל הצעצועים שאי פעם נוצרו (והתאפקנו. למדי) ובסוף הגענו לפסאז דה פנורמה.

פסאז' דה פנורמה. מסעדה יפה מאוד, אבל לא זאת שאליה הלכנו

גיוזה בר. עשר דקות בתור וזה עובר

גיוזה בר. משהו מאואיסטי כמעט בפועלות שמכינות רק מנה אחת

גיוזה בר. אבל מעולה

גיוזה בר. ובדיוק, אבל בדיוק מה שהיינו צריכות באמצע היום

הגיזה בר חצוף בגאוניותו (וכבר כתב מישהו שלולא הוא היה שייך לבעלים של פסאז' 53 הוא לא היה זוכה להייפ הזה): רק גיוזה, רק סוג של אחד של גיוזה, מעולה, עשויה מבשר חזיר שנקנה אצל Desnoyer, הקצב הכי טוב בפריז, ויש בה משהו למון גראסי, עדין ומפתיע (בקטנה, זאת גיוזה אחרי הכל). גם הרוטב מצוין, וזאת שנשברה ועברה מהצ'ופסטיקס לאצבעות שנראית לעיל, חילצה מהפועלות הסיניות שהמרכיב הסודי שלו הוא אשכוליות. שישה יורו לשמונה גיוזות, שמונה יורו לשתים עשרה, יש אפילו טייק אוואיי, והשירותים, סליחה שאנחנו מרחיקים עד למחוזות האלה, מציעים כנראה משהו מהחוויה שמציעים השירותים היפניים.

Ai Wei Wei / Jeu de Paume. אצבעות משולשות

כל הבוקר דיברנו על האוכל בפריז. הרי הביסטרונומיק, שהם התפתחות חשובה בגסטרונומיה הפריזאית, הולכים ונעשים דומים זה לזה ואגב כך גם הולכים ומתייקרים, לא עוד 30 יורו לארוחת ערב, אלא לכיוון ה-40. והיורו כל כך יקר, ובישראל יש מסעדות כל כך טובות. והאמת, לך תתרגש אחרי שראית כבר כל כך הרבה מסעדות, טעמת כבר כל כך הרבה מנות, ראית כבר את כל החצילים מוקצפים ואת כל הסלקים קלויים, ואת כל הדגים משומרים ואת כל עלי הפרא שלוקטו ביער רחוצים ומוגשים על צלחת ענקית שצוירה ביד אמן.

Septime. בינגו

Septime, שבה אכלנו אתמול בערב, מצליחה לעשות מה שרבות אחרות לא. היא מצליחה להיות מעולה, מיוחדת ועדינה, להכין ביד אמן, ידענית ומוכשרת אוכל שהוא גם מעניין וגם טעים מאוד, מבלי להעמיד את הכישרון שלה בינך ובין תענוגות האכילה.

אני ממש מצטערת שלא הצלחתי לצלם אותה טוב יותר, כי ספטים היא מסעדה ממש יפה, וגם המנות היו יפות, ולמען האמת – אפילו הצוות היה די חתיך, באופן נגיש שכזה.

זה לא ביסטרונומיק, לא ברמת המחירים שלו, בכל אופן. קארט בלאנש עולה 55 יורו לאדם, והוא כולל שתי ראשונות, דג, בשר וקינוח. לשלושה, כולל יין מוצלח (Morgon Pur, בשלושים ושניים יורו), עלתה הארוחה 211 יורו. למרות שניקולא חזר בשבילי על ההרכב המדויק של כל מנה ומנה, הרשו לי לחסוך את זה מכם. כל המנות היו עשויות מחומרים מצוינים, הדג למשל, לא יודעת אם אפשר לראות את זה בתמונה, היה כל כך נקי ויפה, כאילו מישהו שרטט את הבשר שלו בעיפרון מחודד, ועליהם נוספו תמיד איזה רסק ועוד כמה עלים ולפעמים איזה גרגר או שניים וכמעט תמיד רסס של ים. טוב, לא של ים, אבל של שמן או חומץ כלשהו, והכלשהו הזה היה עדין והולם.

Septime. להתחיל ארוחת ערב באור היום

Septime. אחרי הנקניק והלחם המעולה, כבר היינו לגמרי מוכנים להתחיל

Septime. המלצרית מקנקנת לנו את היין

Septime. קוקי סן ז'אק, רסק תפוחים, עלה ורסס של חומץ בן יין, אם אני זוכרת נכון

Septime. אספרגוס לבן וחבורתו

כאן למשל, הדג היה עדין וטוב, ואנחנו סולחים על מניירת הקצף, כי חוץ מהרסק, לא חשוב מאיזו עדה, שמתחבא מתחת לקונסטרוקציה, עלה הכרוב ועלה המנגולד חטפו איזו מכת גריל מדוייקת שהפכה אותם מגחמה קישוטית לבני לוויה נכונים לדג הלבנבן הזה. זה מה שהיה שם, מין הפתעות קטנות של בנות טעם שצצות פתאום ונעלמות כלעומת שבאו.

הקינוח היה סתם. וחבל. אני מבינה שהמטבח לא נעים לו לקנות קינוחים אצל אחרים, גאווה מקצועית וכל זה, אבל במקום שבו לפחות בעשרים מקומות שונים אפשר להשיג שוקולדים פנטסטיים ופטיסרי שלא מהעולם הזה, אני מעדיפה שמישהו ירוץ לקנות איזו פארי ברסט טובה מאשר לקבל עוד משהו מוקצף ולא נורא מעניין.

אני מאוד נהניתי מהארוחה, מהמסעדה, מהאוכל, מהיין, מהצוות הנעים, מהערב כולו, אפילו מהויכוחים הפוליטיים שנמתחו מהקצה שלנו של שולחן העץ המחוספס ועד לקצה השני שלו. יונתן מעדיף דברים קצת פחות מצוייצים, וניקולא פסק: החומרים מעולים, הבישול יצירתי ומקצועי, היה מאוד מאוד טעים, אבל המנות קטנות מדי ולא מאפשרות להתענג עוד קצת על הטעמים, להרגיש אותם יותר.

קרפצ'יו עגל מרהיב וטעים. צילומים: אורית אדם

מדי פעם תוקפת אותי המחשבה על הימים שאחרי החזרה הביתה ואם להיות מדויק יותר – על הביקור הראשון בפריז לאחר שנעזוב. כמו בפרויקט ערב-חג מגזיני אני מנסה למפות את הבולנז'רי שאהיה חייב לדגום, את הגינה הכי מקסימה ואת המסעדות לערב הראשון, השני והשלישי של ימי הנוסטלגיה העתידים לבוא. זה לא קל.

אורית וצחי, נטולי היסטוריה תעסוקתית מעיקה של רשימות ודירוגים, נקטו בגישה משחררת ערב ביקור הריבאונד שלהם בעיר והפקידו בידינו את מלאכת בחירת המסעדה. לאחר הצצה ברשימה ממש כאן ושלל דחיות מנומסות ממוסדות קולינריים וותיקים יותר הזמנתי מקום בפסאז' 53, מסעדה צעירה שעברה בשלום את גל המבקרים הראשון שהסתער עליה והשאירה רושם מסקרן ומפתה.

הגענו בקלות מפתיעה למסעדה הממוקמת בפסאז' העתיק בפריז ששווה סיור קל בפני עצמו, ומיד צץ בנו ספק קל: המסעדה הקטנה מעוצבת באופן מרושל ולא אחיד באווירת לאונג' ולא מעוררת ציפיות לאוכל מרגש. הכסאות-ספות הבטיחו חוסר נוחות קל (וקיימו) ורק גרם מדרגות לולייני ותלול לאללה ממנו הפציעה מדי פעם המלצרית הענוגה של המקום יצר עניין בחלל.

המדרגות למטבח

אבל כשהגיע האוכל, כל החששות התבדו. קרפצ'יו העגל העבה יחסית הונח על צלחת במבנה מדוייק של נתחים מהוקצעים, הבשר היה מושלם במרקם ובטעם והרוטב הלם אותו בנינוחות. אגב, התפריט הלא מאוד עמוס משתנה מדי ערב, אבל כמעט כל המבקרים הקודמים שבילו במקום התענגו גם הם על גרסאות שונות של קרפצ'יו. לצידו לקחנו את המנה הראשונה השנייה שנותרה – מרק אפונה קר שהיה מוצלח ומרענן אך טעמנו כבר גרסאות מוצלחות ממנו למנת אפונה, למשל בעסקית הצהריים המעולה של גי סבואה.

הסרטן, הארטישוקים וגבעות הקצף

לעיקרית שוב הזמנו את כל מה שיש ומזל שהיינו בדיוק ארבעה. לשולחן הופיע סרטן חלוט ומקולף בטעם אלוהי עם כמה כיפות קצף אופנתי שהוסיפו ארומה מעושנות לצד ירקות בטיפול מושלם, נתחי חזה ברווז בצבע אדום עז ששיקמו את האמון שלנו בבשר הזה ונתחי עגל בבישול איטי וממושך שהצליחו לחלץ אנחות אושר מאורית. ציינו לנו בסיפוק שלראשונה מזה זמן, המנות העיקריות הצליחו להיות מפתיעות, יצירתיות וטעימות ממש כמו הראשונות ושמדובר בטבח-על שיודע לבחור נתחים בצורה יוצאת דופן ולהעניק להם טיפול מדוייק ועדין.

ורוד ורוד מעל ירקות מושלמים

הבחירה של חומרי הגלם הטובים בעיר בפרט בכל הנוגע למנות הבשר והדג אינה מפתיעה בהתחשב ברזומה של השף היפני של המסעדה, שעבד בעבר ב-ל'אסטרנס (L'Astrance) הנחשבת, במסעדה היפנית (שטרם ניסינו) אידה וגם יחד עם פייר גרנייה ובהרכב הספקים המובחר: הבשר מגיע מקצב העילית Hugo Desnoyer, בין היתר הודות לקשרים משפחתיים עם אחד מבעלי המסעדה.

ברווז ואספרגוס

באופן מצער אם כי מובן, מחיר חומרי הגלם מפעפע גם לתפריט ומדובר במסעדה יקרה יחסית לביסטרואים דומים. הראשונות תומחרו ב-12 עד 20 יורו והעיקריות ב-20 עד 32 יורו. הקינוחים, העומדים יפה ברף האיכות של המקום, יוסיפו עוד 7 יורו למנה. במבחן הארוחה שלנו, המחיר מוצדק ושווה לחלוטין את החוויה הגסטרונומית. כל שנותר לקוות הוא שהפריזאים יאהבו את המקום כמונו ולא ינטשו אותו כשימשיכו למקום הטרנדי הבא.

(מושיק)

היה גם קינוח: פרחי ביגוניה מעל קצף עדין. מסתתרת למטה: פסיפלורה

מטרו: Grands Boulevards כתובת:

Aux Lyonnais

או ליונז היה ביסטרו פריזאי עתיק יומין, מ-1890, שהגיש אוכל מאזור ליון. עד שהגיע אלאן דוכאס, השף ואמפריית האוכל, קנה אותו, שכר אנשים שצחצחו אותו וחידשו אותו, והפך אותו למקום אופנתי, שבו אפשר לאכול את האוכל של ליון בטוויסט אופנתי, ולטעום ממגע הזהב של דוכאס במקום בכמה מאות יורו, בכמה עשרות. לא רע.

Aux Lyonnais

המסעדה מאוד יפה, כי אין שילוב מוצלח יותר ממסורתיות מצוחצחת ומהוקצעת. לא בדקתי את אלה של הגברים, אבל בשירותי הנשים ביליתי אי אלו דקות של התפעלות מהעיצוב ומהיופי. לפי הספר, גם לפי הספר של אלכסנדר לוברנו, זה מקום מאוד מוצלח. הכל עשוי ממוצרים אזוריים משובחים, התפריט עשיר במאכלים כפריים, עשירים בתורם בשומנים, המלצרים יודעים אנגלית, ויש כל מיני הגנבות מודרניות בתוך המאכלים המסורתיים שמכינים אותם בהקפדה גדולה. בפועל, היה מוצלח, לא נכחיש זאת, אבל מעט קריר מדי, אולי כמו שמסעדה שהבעלים שלה יושב ומביט ממעל בה ובמסעדותיו האחרות ולא משקיף בחרדה לדלת, לבדוק אם מגיעים היום לקוחות ואיך היה להם. יש עסקית בשלושים יורו לאדם, אבל לא מצאנו בה דברים שרצינו, מכיוון שחלק מהבישול המסורתי הכפרי עשיר בחלקים פנימיים שמאתגרים את תפיסות האסתטיקה שלנו. צלופחים וארנבות – בפעם האחרת. מה אספר לילדיי. גם ככה לא נעים כל העניין הזה עם הברל'ה, שהוא גם חבר וגם מנה טעימה בשום, חמאה ותבלינים.

Aux Lyonnais

הלחם היה מצוין, הכלים יפים, ההגשה מדויקת. הייתי שמחה לבשר שמרק החסה הירוק והסמיך מאוד המעוטר במעט שמנת, הוא גם טעים, אלא שהוא לא היה. טוב ממנו היה הבריוש שבתוכו נאפה נקניק (cervelas pistache) ששחה ברוטב נהדר, שהמלצרית אמרה שהוא פורט שצומצם מאוד ותו לא. וגם pot de cuisiner, גרסה בוהקת משומן של בשר ופטה יחד, על פרוסות קלויות של לחם עבה, שהיה באמת גם כפרי, גם טעים מאוד וגם הזמנה פתוחה ומיידית לצינתור לבבי. דבקנו במסורת החדשה שייסדנו, לפיה אנחנו לוקחים שלוש ראשונות ועיקרית אחת (מומלץ בחום. ממילא ראשונות טעימות ומעניינות יותר, וממילא אנחנו אוכלים יותר מדי), חלקנו חזה עגל שהיה טעים, עשוי באופן מיוחד, פרוס לשכבות של בשר ושומן שנצלו יחד ונחרכו מלמעלה. היין ששתיתי, משהו מ-Gevrey (הוא עבד מהר, ושמו האמיתי היה ארוך מכדי לזכור) היה באמת נהדר, ואכן עלה 14 יורו לכוס. הוא היה היקר ביותר ברשימת היינות שעל הלוח.

Aux Lyonnais

אני מאוד נהניתי מהיין, מהפוט דה קוויזינה ומהקינוח הנפלא, Fraisier – שוב, אותו טריק של שילוב מרכיבים שונים בתוך צנצנת זכוכית: עוגה וקרם ירקרק ותותים וסירופ של תותים שנמסך מעל. גם הסופלה שהוזמן באחד השולחנות האחרים נראה כמו מנה שהייתי שמחה לקפוץ לתוכה ראש. אבל מ' טוען שקינוחים בפריז זה לא חוכמה.

Aux Lyonnais

עם היין היקר, ועוד כוס אחת זולה יותר ב-8 יורו, שלוש ראשונה, עיקרית אחת והפרזייר הנהדר, שילמנו 91 יורו. במחיר הזה, הייתי צריכה לקפוץ עוד פעם אחת לשירותים היפים.

Aux Lyonnais

Aux Lyonnais. 32, rue Saint-Marc, 2eme. 01.42.96.65.04

סגור בשבת בצהרים, בראשון ובשני.

Passage Vivienne

אחד הפסאז'ים היפים והעתיקים של פריז, מקום לבילוי שעה יקרה של יום גשם. בפסאז' היפהפה אפשר להכנס לחנויות בגדים כמו זאת של Nathalie Garcon במספר 15, או להתעלף בחנות פרחי הבד מגרלנדות הפרחים המוארים אצל L'Aparte (שבעים ומשהו יורו ויש לכם שרשרת לקישוט החלון, מזכרת נפלאה מפריז) במספר 48.

La Marelle היא חנות מוצלחת של בגדי יד שניה שם.

La Marelle, 21/25 galerie Vivienne, 2eme. 01.42.60.08.19

Gallerie Vivienne, 2^e.

Metro: Bourse, Palais Royale-Musee du Louvre

לא רחוק משם:

Stock-B. שורות שורות של חולצות חולצות חליפות חליפות וגם סוודרים

אי אפשר להאשים את השהות בפריז במסע הצלב הקטן הזה שלי. עוד קודם, ידעתי שגברים נראים טוב יותר בז'קטים, וכן – רציתי שכולם יידעו. זה צריך להיות הז'קט הנכון, זה צריך להיות תפור למידות, וזה צריך להיות מלווה בתלבושת המתאימה. אבל לא יעזור לכם, לא תירוצים של חום ולא של ישראליות: גברים נראים טוב יותר בחליפות. אני מוכנה לוותר על החלק התחתון, ז'קט עושה את רוב העבודה.

בניגוד לנשים הצרפתיות שהן מלאות שיק גם אם לא ממש סקסיות בעיני, הגברים הצרפתיים די סתמיים. מה שכן, הם יודעים לא להסתובב במכנסיים קצרים, ויודעים ללבוש ז'קט, אפילו קליל, מעל כל טישרט שלא תהיה, וחברים יקרים, באמת, לטובתכם אני אומרת – זה משפר את המצב דרמטית ולא משנה מהי נקודת הפתיחה. חם בארץ? באמת? ועקבים זה נוח?

במקרה נפלנו למקום שהצליח להגשים לנו סוף סוף את האידיאולוגיה ועל הצד הטוב ביותר, והחלק הכי טוב, שזה קרה בלי שאני אחשד בניסיון לבצע מייקאובר לחתן השמחה. ב-Evalon יש כל כך הרבה דגמים של חליפות, לחורף, לקיץ, מכותנה, מג'ינס, מקשמיר, שקשה לא להתחיל למדוד. והמוכר המתוק מאוד גילה סובלנות לבורותנו בתחום, ובאמת לימד אותנו את המבוא לבחירת ז'קט וללבישתו. עד כדי כך, שאני חשבתי שעדיף להתחיל באחד, אבל חתן השמחה רכש בכל זאת שניים.

עכשיו נותר רק לקצר את השרוולים ולמצוא את ההזדמנות המתאימה להתחפש קצת.

בסביבות המאתיים יורו לז'קט בשיא העונה, מחצית ואף פחות בסיילים, ושימו לב: יש גם מיני-סייל על בגדי החורף באמצע אוקטובר.

kiliwatch-web tv

Kiliwatch, חנות הגברים המסחררת, אני יכולה להתעלף שם מהעדר חמצן ומרוב מגוון, אבל אי אפשר להתווכח עם המוצלחות של הקונספט והביצוע: קולקציה מצוינת של יד ראשונה ושניה, לגברים ולנשים וגם מחלקת ספרי עיצוב ולייפסטייל. טוב, נו, גם האתר מהמם.

Kiliwatch. 64, rue Tiquetonne. 2eme, 01.42.21.17.37

Out, 9 rue tiquetonne

M: Etienne Marcel, Les Halles

קצת מאחורי כל ההמולה, Out, ברחוב טיקטון 9, הוא בוטיק מגניב ומיוחד, עם בגדים לנשים ולגברים, ולמעשה הרחוב כולו מתוק ומיוחד. לא לשכוח להבלע בתוך הפסאז' הסמוך, Passage du Grand Cerf.

Out. 9, rue Tiquetonne, 2eme. 01.42.33.34.07

Chez Maman

למרות שמה, שה מאמא, איננו מסעדה ביתית שמגישה חמין ומרק עוף, אלא חנות שעונים מקורית ומיוחדת, בעיקר של שעוני גברים מכל הסוגים: מוינטג' ועד לאלה עם משחקי הפולשים מהחלל. הליפ קולקשן נהדרת:

אבל גם האחרות מיוחדות מאוד, ושוות מדידה. חלק גם רכיש בהחלט. 

Chez Maman Montres, 4, rue Tiquetonne, 2eme

01.40.28.46.09