כל המאמרים המתויגים תחת "הרובע ה-3" 
יום שני, 5 בספטמבר, 2011
תודה, באמת. לא, באמת (פריז 2: מרסי)
יום שלישי, 1 בפברואר, 2011
חם מבפנים. אדים והשתקפות בחלון בית הקפה של merci
הבית שלנו נהנה מעיצוב תאורה ייחודי: אור יום שופע פנימה דרך ענפי עצים ובלילה – פנדלים מפזרים נוגה חשמלי באין מפריע. כלומר, עדיין, גם למעלה מעשור אחרי שעברנו לכאן, לא קנינו הביתה מנורות. יש לי כמה תירוצים טובים, אבל נדמה לי שתוקפם פג לפני חמש שנים בערך. בשורה התחתונה, הבית שלנו סובל כרוני מבעיות גימור, מה שלא מפריע לנו להרגיש בבית במרסי, מקדש העיצוב האהוב עלינו.
כתבתי כבר מספר פעמים ולמספר מקומות על מרסי, החנות הכה שווה, שאנחנו חוזרים אליה שוב ושוב. היא מקום שמעבר לסטייל שלו, מעורר חשק וגם השראה.
זכות השיבה לפריז (1) / אביגיל בורשטיין
יום שני, 27 בדצמבר, 2010
חוז הכיסופים שלי אינו מחוז, אפילו לא עיר. בדוחק אפשר להגדירו כשכונה ואם ממש לדייק שלושה רחובות. שלושת הרחובות שלי בפריז.
בשנתיים שגרתי בעיר טיילתי והכרתי חלקים נרחבים ממנה – זאת עיר שכל הכתרים שנקשרו לראשה מוצדקים וראויים. אבל מי אני שאספר לכם, הרי מי שהיה בה, ולו לדיל של סופשבוע, התוודע לקסמיה. אבל פריז – בדומה לתל אביב אגב, אבל בשיק שאין שני לו – כובשת את הלב דווקא בשכונתיות שלה, ביקומים הקטנים, הנדיבים ביופיים, שהם מעיין איים עצמאיים שדי בהם כדי להרוות את הלב והעין והבטן והראש.לכן כשאסע בפעם הבאה לפריז לא אצא מגבולות ההוט מארה – שדות האליזיום הנצחיים שלי – ולא תהיה מאושרת ממני.הנה כמה תחנות שלבטח אפקוד
גלריות: הרחובות Saintonge, Debelleyme, Vielle du Temple מלאים גלריות נפלאות, מגוונות ומתחדשות תדיר והביקור בהן הוא לא פעם הזדמנות להציץ לתוך חצרות פנימיות יפיפיות שנסתרות מהרחוב. רוב הגלריות מוקדשות לצילום ובזכותן אפשר לוותר על ביקור במוזיאונים (הלב נצבט מהוויתור על Palais de Tokyo , Maison Européenne de la Photographie או על ה-Jeu de Paume וחלל התערוכות שלו ב Hôtel de Sully. אבל ניחא). למי שאוהב את האמנות שלו, כמוני, במנות קטנות ובחללים משתנים.
בית קפה: קשה לבחור בית קפה אחד ויחיד. את כולם אהבתי: את הפריזאי המסורתי עם המלצרים המרוטים והשתייה על הדלפק, את המעוצב והמלוקק שמחיריו הגבילו אותי להזמנת קפה בלבד, את בית הקפה החמים בשוק ואת השתייה על ספסלי הדוכן האיטלקי של מיקלֶה, את הקפה של הברזילאי והעוזר שנראה אסיר בשיקום, שרק אצלם יש עגבניה ומלפפון בז'מבון-פרומאז', את בית התה שמרוב טרנדיות חששנו להיכנס אליו עם ילד ועוד ועוד ועוד. אבל אם לבחור אחד אבחר בקפה שבמרכז תרבות שבדיה דווקא: קסם שבדי ב-hôtel particulier בלב המארה. בית קפה זעיר, עם שעות פתיחה ביזאריות ועוגות נפלאות. אווירה חמימה בחורף וחצר שטופת שמש בסתיו ובאביב. במרכז מוצגות גם תערוכות אמנות ועיצוב שבדי.Institut suédois à Paris, 11 rue Payenne)
Marché des Enfants Rouges: השוק הקטן שמתחת לבית היה מרכז החיים של השכונה ושלנו. היו שם הירקן, הקצב, הדייגים שאיישו בסופשבוע את הדוכן המרכזי השוקק, מעדניית הגבינות, בית קפה, דוכן אוכל איטלקי וגם גינת תושבים שיכולנו להתבשם ממנה בישיבה על ספסל מתחת לעץ ערמון. והיה שם גם הצלם השרמנטי ובעל היוזמות שצילם את תושבי השכונה ואירגן תערוכות על קירות השוק והילדה מימי, יקירת השוק, ושניהם מככבים עד היום על המקרר שלנו ומזכירים ימים קרירים ושלווים יותר.
Rue Charlot/ Rue de Bretagne
מסעדה: את המנה הכי טעימה בעולם כדאי לאכול בצ'יינה טאון הפצפון של הרובע ה-3. ברחוב Volta כמה וכמה מסעדות פו, אבל רק זו שבבית מספר 3 שווה כניסה, כפי שמרמז התור שלפני הדלת. במסעדה רק שתי מנות: מרק בקר, שטעמתי רק פעם אחת, ובובון (השם הוא מעין עיוות צרפתי לא ברור למנה הנקראת בויאטנמית Bun Bo Xau) וזאת, רבותיי, המנה הכי טעימה בעולם. איטריות דקיקות בתיבול נפלא, בשר בקר, ירקות טריים ובוטנים. המסעדה חסרת חן, הישיבה בשולחנות משותפים והאווירה תכליתית אבל חבל להחמיץ. Pho, 3 rue Volta.
Square du Temple: פריז משופעת פארקים וגינות, אבל אף אחד מהם לא ישווה לגינה השכונתית שבה ביליתי שעות ארוכות, בשמש, בגשם ובשלג במשחק עם בני ובצפייה בהלכות אמהות/מטפלות/ילדים מקומיים. מי שהמילים גינה שכונתית מעלים בו חזיונות של מגלשות פלסטיק, קקי של כלבים ומצע מצמיגים, יתכבד וידמיין מדשאה מזמינה, אגמון עם ברווזים, ארגז חול ומתקנים ובמרכז במת אבן קטנה ומקורה שלפעמים התקיימו בה מופעים ובדצמבר הוצבה בה סחרחרת סוסים, כמו של פעם, להנאת ילדי השכונה ובחינם.Rue de Bretagne/ Rue de Temple
מריאן: יציאה מהמטרו במקום חדש תמיד היתה כרוכה בהתרגשות, היתה מין הבטחה בעלייה האיטית מבטן האדמה לאזור לא מוכר בעיר הכי יפה בעולם. היציאה שהסבה לי את העונג הרבה ביותר, ונמצאת שלא במקרה בפריז "שלי", היא היציאה הדרומית מתחנת רפובליק. יציאת המדרגות הנעות אל הכיכר רחבת הידיים. מראה הפסל של מריאן, סמל המהפכה שמתגלה אט אט, לא פחות מרגש לדעתי מהמונומנטים המוכרים כמו שער הניצחון והקונקורד.
- אביגיל בורשטיין חיה תל אביב וחולמת פריז. לפרנסתה, ולמרבה ההנאה, מתרגמת ספרים מצרפתית ומאנגלית.
~ פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~
0
שנה טובה, 2005. הצלם השרמנטי ומימי, יקירת שוק הילדים האדומים
מחוז הכיסופים שלי אינו מחוז, אפילו לא עיר. בדוחק אפשר להגדירו כשכונה ואם ממש לדייק שלושה רחובות. שלושת הרחובות שלי בפריז.
בשנתיים שגרתי בעיר טיילתי והכרתי חלקים נרחבים ממנה – זאת עיר שכל הכתרים שנקשרו לראשה מוצדקים וראויים. אבל מי אני שאספר לכם, הרי מי שהיה בה, ולו לדיל של סופשבוע, התוודע לקסמיה. אבל פריז – בדומה לתל אביב אגב, אבל בשיק שאין שני לו – כובשת את הלב דווקא בשכונתיות שלה, ביקומים הקטנים, הנדיבים ביופיים, שהם מעיין איים עצמאיים שדי בהם כדי להרוות את הלב והעין והבטן והראש. לכן כשאסע בפעם הבאה לפריז לא אצא מגבולות המארה העליון – שדות האליזיום הנצחיים שלי – ולא תהיה מאושרת ממני. הנה כמה תחנות שלבטח אפקוד.
הכי טוב שיש / ז'אק ז'נאן, שוקולטייר
יום רביעי, 14 ביולי, 2010
גן עדן לאובססיביים. מיסייה ז'נאן מבריק שוקולדים
לצרפתים יש ביטויים מעודנים לתיאור פעולות חיים בסיסיות, אבל בכל הנוגע לאמנות הפיתוי יש להם מילים מפורשות בהחלט, וז'אק ז'נאן, ככל הנראה השוקולטייר הטוב בעולם, משתמש בכולן ובעוד כמה. את שיחות הטלפון שקדמו לראיון הוא חתם בנשיקות, ומשם רק הלך והסלים. ליד שולחן שיש גדול במעבדת השוקולד שלו, הוא הולך לרגע וחוזר עם קרמל צהוב מאוד של פסיפלורה ומנגו, שזה הרגע נעטף בצלופן שקוף, מגיש לי אותו, ומסביר: "זה כדי לפתות אותך".
שיטת האסימונים: Café des Musées, Lenôtre
יום שבת, 6 במרץ, 2010
נתחיל מהסוף. מקרון מוזהב של Lenôtre
תמרצתי את עצמי: אם אסיים לארוז בזמן, תהיה לנו שעה לפני איסוף הילדות מהגנים ולפני טיסת הערב המאוחרת. מתברר ששיטת האסימונים עובדת עלי יופי, אם רק תחליפו אסימונים במקרונים.
ארזתי הכל, בעצמי, אף אחד לא נתן לי שום דבר להעביר, וכן, אני יודעת למה אתם שואלים.
בריטית בפריז: Rose Bakery
יום שני, 19 בינואר, 2009
Rose Bakery. הלחם של פואז'רן
אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אפילו ברומא, על מסעדותיה המצוינות והאוכל האיטלקי שהוא-הוא האהוב עלי מכל, אפילו שם, אחרי חמישה לילות של פסטה מכל הסוגים, הגיע הרגע שבו התחשק לי לאכול משהו אחר, ולו כדי לאוורר קצת את החך.
הכל לגבר: Stock B
יום ראשון, 18 בינואר, 2009
Stock B. המון בגדי גברים, ודי בזול
תגלית שלו, בהצצה העקבית שלנו לתוך החצרות הפנימיות: Stock B היא חנות גדולה בת שתי קומות של ז'קטים, חליפות, מכנסיים, חולצות מכופתרות, ג'ינסים, עניבות, חגורות ומעילים. לצד פירמות סבירות באיכותן כמו Gant אפשר למצוא גם פריטי מעצבים כמו דולצ'ה וגבאנה וקנזו. יש המון מידות, וכרגע יש יש תיקונים אם צריך, ובימים אלה – חמישים אחוז הנחה כמעט על הכל.
שווה ביקור סבלני לגברים שמתכננים לשפר הופעתם.
להתהדר בנוצות אפשריות: La Fee Maraboutee
יום רביעי, 26 בנובמבר, 2008
נאה, צרפתי, רכיש. יחסית. La Fee Maraboutee
ההליכה מה-haut marais לכיוון המארה עצמו, היא אחד ממסלולי הקניות היפים והמתסכלים. בעיני, יותר מתסכל אפילו מאוונו מונטאן, שם הכל באלפי יורואים. כי ברחובות (רשמו, זכרו, ופסעו מעדנות): Charlot, Poitou, Debelleyeme, ובהמשך ב- Vieille du Temple, יש חנויות מעצבים מצוינים, מקוריים, צעירים ודי בשלים, והמון דברים שלולא סוגיית המחיר הייתי מאמצת בשמחה גדולה. המעצבים של המארה העליון אינם פראדה, לא בהידור המופרז ולא במחיר. הם מסתפקים במאתיים, שלוש מאות יורו לפריט. לכאורה רכיש. בטח יחסית לאלפיים יורו למעיל יפה של פראדה או של לאנוון או מארני.
זוהר מקומי: shine
יום שלישי, 25 בנובמבר, 2008
- יש הרבה דברים העומדים בפני הרצון. Shine
לא, זאת לא התמונה הכי טובה שאפשר להפיק משיין. פשוט לא ממש מרשים לצלם במקומות האלה, ושם גם אפשר להבין למה. המקום הזה, בליבו של ה-haut marais, החלק האהוב עליי לקניות המדומיינות שלעולם לא אעשה, הוא מפגן של איסוף משובח של בגדים ואביזרים.
- כל הנוצץ זהב. Shine
יקר שם? אהה. הכל יחסי, כי Marc פחות יקר ממרק ג'ייקובס, ו-See by Chloe, זול יותר מסתם קלואה, רפטו זה כולה רפטו, 150 יורו לזוג נעליים שאמורות להיות גם יפות, גם נוחות וגם על-זמניות. אבל הז'קטים המעולים לגמרי, הג'ינסים המדוייקים, אפילו הצעיפים והכפפות ומין חותלות ידיים ורגליים שאפשר לקנות שם, הם פשוט כאלה שלא הוגן שלא יהיו שלנו. וחוץ מזה, שיש בה משהו עסוק והומה וזוהר אבל אפשרי לגמרי, בחנות הזאת המתגוונת ללא הרף, ובאמת, שמישהו יקנה לי שם כבר תלושים לחג. לחג כלשהו.
- עוד כמה דברים שלא יהיו שלי. Shine
Shine
rue de Poitou 15, 3e
Metro:Saint-Sébastien – Froissart
0
לא רחוק משם:
0
שוק הילדים האדומים.
פמפלט, מסעדה מצויינת.
איב אנדריו/וינסנט ז'אלבר – בוטיק מעצבים מוצלח ברו שארלו המצוין ממילא.
0
באותו עניין:
בחנויות של לה פיסין (הבריכה) אפשר למצוא בגדי מעצבים מעונות קודמות בחצאי מחיר ומטה.
0
מבחן מוס השוקולד: שה ז'אנו
יום שני, 27 באוקטובר, 2008
שה ז'אנו הוא ביסטרו פרובנסאלי מוערך ואהוב, על ידי תיירים ומקומיים כאחד. אז ככה: הוא אכן מגניב מאוד, הכיכרונת שבו הוא נמצא יפהפיה, כשנכנסים אליו בהחלט מרגישים שמגיעים למקום הנכון, ולכך מוסיף היחס שנע בין נחמד למתנשא של מלצריות המקום. הוא לא יקר במיוחד, וגם לא יוצא דופן באיכויותיו הקולינריות. נחמד לפגוש את התיבול הפרובנסאלי – עשבים עשבים ועוד קצת עשבים באוכל, אבל הפרשנות המקומית היא בסיסית וטעימה.
