אני הוא. Musée de la Chasse et de la Nature

מוזיאון הציד והטבע מלא פוחלצים ורובים ובזמן כתיבת שורות אלה מוצגת בו תערוכה של צילומים של מלכודות גיאומטריות במיוחד. אפילו ג'וקים אני לא אוהבת לצוד (מסיבות אנוכיות, אינני יכולה לעטות איצטלה של קדושה במקרה הזה), כך שמעולם לא חשבתי שיש לי סיבה טובה לבקר במקום הזה. ביג מיסטייק, היוג'.

Musée de la Chasse et de la Nature הוא מאלף ומרתק, ואחרי הביקור שם, גם שתי מילות התואר הללו נטענות בחזרה במשמעותן המקורית.

מנוחת הלוחם. Musée de la Chasse et de la Nature

באחוזה עירונית מפוארת ויפה, ותוך שימוש באוצרות חכמה, יצירתית ולעתים גם משעשעת, מצליח מוזיאון הציד והטבע לאחוז בכמה קטבים של ההוויה הקיומית, לקרב אותם זה לזה, לבלבל ולערבב את היוצרות. אולמות התצוגה מוקדשים, על פי רוב, לחיות, ומספקים עיון מעמיק בחיה שלה הם מוקדשים. וכך, למשל, בחדר המוקדש לזאב, דרים בכפיפה אחת  פוחלצים וכלי הציד ששימשו ללכידתם, וגם ציורי שמן מהמאה ה-17 אודות החיה הזאת או מסעות הציד שנערכו לכבודה, וגם זאב ממולא, כלומר בובה פרוותית וחביקה, שמוצגת עכשיו בתוך צנצנת פורמלין.

לכמה מהחיות מוקדשת מין שידת למידה, ארמואר נניח, מרובת מגירות וידיות למשוך בהן. בתחתיתה נמצא פוחלץ חמוד של החיה המדוברת, שפן, שועל או זאב. אם גוחנים לעבר העיניות, אפשר לראות את הטבע כפי שהוא נראה מעיניה של החיה האמורה. ואז מבינים שמותר, תופסים אומץ ומתחילים למשוך בידיות.

שידת הלימוד. זאת מוקדשת לארנבים. Musée de la Chasse et de la Nature

מגירה ראשונה: משל של לפונטיין על ארנבים. Musée C&N

במגירה השניה היה שיר על ארנבים (שאיכשהו חמק ממצלמתי).

ובמגירה השלישית: קקי של ארנבים (של הזאב היה יותר דרמטי).

וכך זה ממשיך: פוחלצים מתחת לציור תקרה בן זמננו אבל בסגנון אפעס פרימיטיבי, שלא הושלם, ופתאום אחד הפוחלצים פוצה את פיו ומנסה לומר לנו משהו. מכונית, אולי מיני מיינור, סלחו לי כי לא רק בארנבים אינני מבינה אלא גם בדגמים של מכוניות עתיקות, שהושארה לצד הכביש בוודאי אחרי תאונה קלה בליל הוללות, והצמחיה השתלטה עליה לחלוטין, וכל היצירה הזאת יחד – מכונית וטבע וסיפור שלא נכתב על ליל הוללות איטלקי ועל כל השנים שחלפו מאז אותו לילה – נחפרה והובאה כמו שהיא למוזיאון, מוצגת בינות לציורי השמן המדוקדקים.

וכך ממשיך לו המוזיאון לטלטל את אורחיו בין הפרימיטיבי והחייתי לשיאים של תירבות ואנינות, וכמו שהבטחתי משקשק ביניהם היטב: הרובים בעלי הקתות החרותית הם תכשיטי הרג יפהפיים; פסל, או שמא מיצב, עכשיו כשגם נוסף לו סאונד, של ציפורים מתקבצות על שולחן, זורק אותך לרגע פסטורלי עירוני או לסצנה מסרט אימה, מה שתרצה.

אח, הגרסוניירים של פעם. Musée de la Chasse et de la Nature

השטיח המעופף. Musée de la Chasse et de la Nature

קתות של רובים. תכשיטים. Musée de la Chasse et de la Nature

אחת החצרות הפנימיות. Musée de la Chasse et de la Nature

היצ'קוק?. Musée de la Chasse et de la Nature

ויש גם סאונד. Musée de la Chasse et de la Nature

השומרים במוזיאון, במקום לצוד אותך ואת ניסיונותיך העלובים לצלם בסתר, לוקחים אותך ביד ומראים לך מוצגים שנדמה להם שהחמצת, ומציעים לך לצלם, אם מתחשק לך. עוד היפוך של היוצרות.

כאן אין לקטות. Musée de la Chasse et de la Nature

1. היינו מחכים ללוקיישן יותר טוב, אבל אי אפשר היה לחכות

2. זאת העוגה

3. הכי

4. טעימה

5. שאכלתי

6. בחיים

7. את בטוחה

8. שאת

9. לא

10. רוצה

11. חצי?

12 טוב, נו.

13. הזדמנות אחרונה, בטוחה שלא?

14. או קיי, בעיה שלך.

15. כרגע היה!

16. אבל לא כזה.

- ז'ק ז'נאן: ככל הנראה, השוקולטייר הטוב בעולם, תואר שמחוויר כמעט ליד יכולתו לקסום קרמלים ומאפים למות מהם. הגיע, למגינת ליבו, רק למקום השני בתחרות טארט הלימון הטוב ביותר בפריז (שלו עשוי בעצם מליים), מה שלא מנע ממנו להוציא ספר הדרכה בנושא, והנה, ככה עושים את זה תוך שבע דקות.

- ליליאן ברטו: תושבת לטנטית של הרובע השישי, בעיקר בזמני הפגרה של "הבימה". ב"מלכת היופי של לינאן" היא משחקת בתפקיד הראשי של מורין פולן, רווקה בת 40, שחייה אינם רצופים בפטיפורים, אבל למרות זאת, או אולי דווקא בגלל זה, היא זוכה לאהבתה של ליליאן. תמונות קשות אלה מתעדות את רגעי השיא של המרת דתה של ליליאן מהגדה השמאלית לימנית. לזכותה ייאמר שהיא דבקה באמונותיה באדיקות, אלא שאני השתמשתי בנשק יום הדין.

חם מבפנים. אדים והשתקפות בחלון בית הקפה של merci

הבית שלנו נהנה מעיצוב תאורה ייחודי: אור יום שופע פנימה דרך ענפי עצים ובלילה – פנדלים מפזרים נוגה חשמלי באין מפריע. כלומר, עדיין, גם למעלה מעשור אחרי שעברנו לכאן, לא קנינו הביתה מנורות. יש לי כמה תירוצים טובים, אבל נדמה לי שתוקפם פג לפני חמש שנים בערך. בשורה התחתונה, הבית שלנו סובל כרוני מבעיות גימור, מה שלא מפריע לנו להרגיש בבית במרסי, מקדש העיצוב האהוב עלינו.

כתבתי כבר מספר פעמים ולמספר מקומות על מרסי, החנות הכה שווה, שאנחנו חוזרים אליה שוב ושוב. היא מקום שמעבר לסטייל שלו, מעורר חשק וגם השראה.

הנושא: עציצים. מרסי בקיץ

כאן רוקחים בשמים של אניק גוטל. ואפשר להביא בקבוק מהבית ולמלא

מארי פראנס וברנאר כהן עשו עסקה טובה. לפני כמה שנים הם מכרו בעיתוי מדויק וברווח גדול את "Bonpoint", חברת בגדי הילדים היוקרתית שייסדו. אסירי תודה על גורלם הטוב ועל הקריירה המוצלחת שלהם מחד וחסרי רצון לצאת לפנסיה מוקדמת מאידך, הם החליטו להקים עוד עסק אחד ודי, עסק שכל רווחיו יופנו לצדקה.

"מרסי", 1500 מטרים רבועים של עיצוב עדכני וטעם טוב, שנפתחה במרץ שעבר בשדרות בומרשה, בשולי המארה וליד כיכר הבסטיליה, הם הגשמה יפהפיה ומעניינת של החלום הזה. בשלוש הקומות המוארות באור יום, תודות לתקרת הזכוכית של המבנה, ששימש במאה התשע עשרה כחנות של בדי ריפוד, אפשר לקנות ספרים משומשים (וגם לתרום את שלכם), בשמים, בגדי מעצבים, בגדי ילדים וכמובן וינטג', כלי בית, רהיטים, קפה ועוגת מצוינת של פרג ולימון, בדים וכפתורים, עבודות אמנות, פרחים ועציצים ואף אחד מכל אלה לא מופיע בהקשר המובן מאליו שלו.

כשלושים איש עובדים ב"מרסי" בלחפש דברים יפים, קלאסיים, ואחרי שהם מוצאים אותם בשווקים, בקולקציות ישנות של מעצבים, ברחבי העולם או האינטרנט, הם מייצרים אותם מחדש, אבל קצת אחרת. שירי סלוין, סטייליסטית ישראלית שחיה בצרפת, ומזה כמה שנים עובדת עם דניאל רוזנסטרוק, המעצב האמנותי של מחלקת מוצרי הבית של "מרסי", היתה שותפה לתהליך ההקמה. "בעמודי חשמל ישנים השתמשו במבודדים מזכוכית", היא מספרת על התפתחותו של מוצר אחד מתוך האלפים. "אנחנו מוצאים אותם בעולם, למשל בארצות הברית, משנעים אותם לאנגליה, שם קודחים בהם והופכים אותם לגופי תאורה, רק אז הם מגיעים, כדי להימכר כאן". פריטים אחרים שהם חלק מהקלאסיקה העיצובית הצרפתית או העולמית, כמו למשל הכסאות הקלועים של בתי הקפה, הוחזרו לייצור מחדש, אבל בצבעים אחרים או בחומרים חדשים. הכוונה היא ליצור טווח מחירים שבו כל אחד יוכל למצוא את עצמו, וסלוין הביאה כדוגמה את מדף הקערות, שם נמכרות קערות זכוכית פשוטות בארבעה יורו האחת לצד קערות בדולח של "באקארה" במאה ומשהו, למקרה שחיפשתם מתנה לליל הסדר.

כוננית פלוס דברים. סדרתיות פלוס שינויים קטנים

למרות שהקערות בתמונה למטה עולות 30 לכל הבבושקה, שזה גם פרקטי וגם הגיוני, בדרך כלל הקולקציה של מרסי יקרה עד יקרה מאוד. ובכל זאת, אנחנו חוזרים פעם אחר פעם, מנסים את מזלנו, קונים מדי פעם מתנות מושקעות (קומת כלי הבית היא ממש אפשרית, אבל לצערי הפריטים של JosephJoseph שהם תמיד יפהפיים הם בסופו של דבר, בחיי היומיום, גאוניים פחות ממה שהם נראים). בכל ביקור הוא נראה אחרת לגמרי (חלק מהתמונות כאן צולמו ביום הראשון של הביקור שלנו בפריז, בינואר, ואחרות – יום לפני שעזבנו את פריז, באוגוסט). המעצבים של המקום, ונדמה שיש שם מחלקה רצינית שלהם, משנים בכל פעם את פני החנות בוריאציות על נושא נבחר, וביצירתיות וברוב סגנון ותעוזה, מלחימים יחד מוצרים יקרים וזולים, מקושטים ופשוטים, לכדי קומפוזיציות מושלמות. הפריטים המתוחכמים והיקרים משפיעים מזוהרם על האזרחים הפושטים יותר של החנות, והכל יחד מתלכד לכדי יקום קטן שיש בו לא רק סטייל, אלא גם שכל, יצירתיות ולא מעט חופש.

קערה בתוך קערה בתוך. גם שימושי, גם נאה וגם רכיש וגם התעצלתי לסחוב

אפשר למשוך את הביקור במרסי, ולאכול משהו קל במסעדה שבקומה התחתונה, שהיא ההופכי המוחלט של Le Repaire de Cartouche שנמצאת מעבר לכביש. זו של מרסי מגישה אוכל צמחוניסטי, סלק ואגוזים ועוגות גזר סטייל. ואפשר גם לשבת לקפה ועוגה נהדרת של פרג ולימון (ותודה לסמדר שהשיגה לי את המתכון המדוייק) בבית הקפה/חנות הספרים המשומשים שבקומת הכניסה. ואפשר גם לפטרל באזור הכניסה, להביט בנכנסים, שהם כולם, בלי יוצא דופן, לקוחות כעובדים, נוטפי שיק וייחוד, ולקוות לרגע שזאת דלת קסמים שהופכת אנשים מן היישוב לכאלה, ושהנה, בוודאי הפכה גם אתכם לכאלה ממש.

ממש.

בית הקפה, מבט מבפנים. עוגת הפרג לימון מעולה, ויש גם לה מונד

חזרה לבית הספר. רק לא שלנו

הילקוטים, מבט אחר (ועדיין לא ישים בשבילנו)

0

באותו עניין:

קולט, כמובן. האחות הבכורה, ההייפית והעשירה של מרסי

קונראן שופ: שהיא בין איקאה להביטאט לשארפר אימג', אבל מסודרת להפקות אופנה (של גאפ, אבל בכל זאת). וגם בגלל המיקום המושלם שלה, בפינת העיצוב שעל רו דה באק, וליד הבון מארשה (הו, קומת כלי הבית. הו, כל הקומות כולן).

ואחת שטרם הספיקותי: סרנדיפיטי. חנות קונספט חדשה ברחוב Cherche Midi, ברובע השישי.

0

0

הכל תלוי. ותקרת הזכוכית של merci

שוב Aesop. הנשים בפינה מנשנשות, רק שתדעו

החנות של Aesop בתוך merci. קארטונאז'

שולחן ערוך. וגם לוסטרה

תצ"א. קומת כלי הבית, מבט מלמעלה.

קומת כלי הבית. המקום שבו אפשר לקנות משהו הביתה. מטלית למשל

המוצגים הינם מטליות. מתוך קומת כלי הבית

ספונג'ה טיים. מבט מהקומה התחתונה לפטיו

ילדה סבורה ששמלה של מארני יכולה להתאים לה. למה לא

0

[geo_mashup]

0

~ פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

שנה טובה, 2005. הצלם השרמנטי ומימי, יקירת שוק הילדים האדומים

מחוז הכיסופים שלי אינו מחוז, אפילו לא עיר. בדוחק אפשר להגדירו כשכונה ואם ממש לדייק שלושה רחובות. שלושת הרחובות שלי בפריז.

בשנתיים שגרתי בעיר טיילתי והכרתי חלקים נרחבים ממנה – זאת עיר שכל הכתרים שנקשרו לראשה מוצדקים וראויים. אבל מי אני שאספר לכם, הרי מי שהיה בה, ולו לדיל של סופשבוע, התוודע לקסמיה. אבל פריז – בדומה לתל אביב אגב, אבל בשיק שאין שני לו – כובשת את הלב דווקא בשכונתיות שלה, ביקומים הקטנים, הנדיבים ביופיים, שהם מעיין איים עצמאיים שדי בהם כדי להרוות את הלב והעין והבטן והראש. לכן כשאסע בפעם הבאה לפריז לא אצא מגבולות המארה העליון – שדות האליזיום הנצחיים שלי – ולא תהיה מאושרת ממני. הנה כמה תחנות שלבטח אפקוד.

גלריות: הרחובות Saintonge, Debelleyme, Vielle du Temple מלאים גלריות נפלאות, מגוונות ומתחדשות תדיר והביקור בהן הוא לא פעם הזדמנות להציץ לתוך חצרות פנימיות יפיפיות שנסתרות מהרחוב. רוב הגלריות מוקדשות לצילום ובזכותן אפשר לוותר על ביקור במוזיאונים (הלב נצבט מהוויתור על Palais de Tokyo ,Maison Européenne de la Photographie או על ה-Jeu de Paume וחלל התערוכות שלו ב Hôtel de Sully. אבל ניחא). למי שאוהב את האמנות שלו, כמוני, במנות קטנות ובחללים משתנים.

כניסה לבניין בחצר פנימית. rue Debelleyme

בית קפה: קשה לבחור בית קפה אחד ויחיד. את כולם אהבתי: את הפריזאי המסורתי עם המלצרים המרוטים והשתייה על הדלפק, את המעוצב והמלוקק שמחיריו הגבילו אותי להזמנת קפה בלבד, את בית הקפה החמים בשוק ואת השתייה על ספסלי הדוכן האיטלקי של מיקלֶה, את הקפה של הברזילאי והעוזר שנראה אסיר בשיקום, שרק אצלם יש עגבניה ומלפפון בז'מבון-פרומאז', את בית התה שמרוב טרנדיות חששנו להיכנס אליו עם ילד ועוד ועוד ועוד. אבל אם לבחור אחד אבחר בקפה שבמרכז תרבות שבדיה דווקא: קסם שבדי ב-hôtel particulier בלב המארה. בית קפה זעיר, עם שעות פתיחה ביזאריות ועוגות נפלאות. אווירה חמימה בחורף וחצר שטופת שמש בסתיו ובאביב. במרכז מוצגות גם תערוכות אמנות ועיצוב שבדי. Institut suédois à Paris, 11 rue Payenne.

Marché des Enfants Rouges: השוק הקטן שמתחת לבית היה מרכז החיים של השכונה ושלנו. היו שם הירקן, הקצב, הדייגים שאיישו בסופשבוע את הדוכן המרכזי השוקק, מעדניית הגבינות, בית קפה, דוכן אוכל איטלקי וגם גינת תושבים שיכולנו להתבשם ממנה בישיבה על ספסל מתחת לעץ ערמון. והיה שם גם הצלם השרמנטי ובעל היוזמות שצילם את תושבי השכונה ואירגן תערוכות על קירות השוק והילדה מימי, יקירת השוק, ושניהם מככבים עד היום על המקרר שלנו ומזכירים ימים קרירים ושלווים יותר. Rue Charlot/ Rue de Bretagne.

מסעדה: את המנה הכי טעימה בעולם כדאי לאכול בצ'יינה טאון הפצפון של הרובע ה-3. ברחוב Volta כמה וכמה מסעדות פו, אבל רק זו שבבית מספר 3 שווה כניסה, כפי שמרמז התור שלפני הדלת. במסעדה רק שתי מנות: מרק בקר, שטעמתי רק פעם אחת, ובובון (השם הוא מעין עיוות צרפתי לא ברור למנה הנקראת בויאטנמית Bun Bo Xau) וזאת, רבותיי, המנה הכי טעימה בעולם. איטריות דקיקות בתיבול נפלא, בשר בקר, ירקות טריים ובוטנים. המסעדה חסרת חן, הישיבה בשולחנות משותפים והאווירה תכליתית אבל חבל להחמיץ. Pho, 3 rue Volta.

לא בדיוק גינת ביל"ו. Square du Temple by David Monniaux

Square du Temple: פריז משופעת פארקים וגינות, אבל אף אחד מהם לא ישווה לגינה השכונתית שבה ביליתי שעות ארוכות, בשמש, בגשם ובשלג במשחק עם בני ובצפייה בהלכות אמהות/מטפלות/ילדים מקומיים. מי שהמילים גינה שכונתית מעלים בו חזיונות של מגלשות פלסטיק, קקי של כלבים ומצע מצמיגים, יתכבד וידמיין מדשאה מזמינה, אגמון עם ברווזים, ארגז חול ומתקנים ובמרכז במת אבן קטנה ומקורה שלפעמים התקיימו בה מופעים ובדצמבר הוצבה בה סחרחרת סוסים, כמו של פעם, להנאת ילדי השכונה ובחינם.Rue de Bretagne/ Rue de Temple

מריאן: יציאה מהמטרו במקום חדש תמיד היתה כרוכה בהתרגשות, היתה מין הבטחה בעלייה האיטית מבטן האדמה לאזור לא מוכר בעיר הכי יפה בעולם. היציאה שהסבה לי את העונג הרב ביותר, ונמצאת שלא במקרה בפריז "שלי", היא היציאה הדרומית מתחנת רפובליק. יציאת המדרגות הנעות אל הכיכר רחבת הידיים. מראה הפסל של מריאן, סמל המהפכה שמתגלה אט אט, לא פחות מרגש לדעתי מהמונומנטים המוכרים כמו שער הניצחון והקונקורד.

מריאן בכיכר הרפובליקה. מתוך ויקיפדיה

- אביגיל בורשטיין חיה תל אביב וחולמת פריז. לפרנסתה, ולמרבה ההנאה, מתרגמת ספרים מצרפתית ומאנגלית.

- – -

גן עדן לאובססיביים. מיסייה ז'נאן מבריק שוקולדים

לצרפתים יש ביטויים מעודנים לתיאור פעולות חיים בסיסיות, אבל בכל הנוגע לאמנות הפיתוי יש להם מילים מפורשות בהחלט, וז'אק ז'נאן, ככל הנראה השוקולטייר הטוב בעולם, משתמש בכולן ובעוד כמה. את שיחות הטלפון שקדמו לראיון הוא חתם בנשיקות, ומשם רק הלך והסלים. ליד שולחן שיש גדול במעבדת השוקולד שלו, הוא הולך לרגע וחוזר עם קרמל צהוב מאוד של פסיפלורה ומנגו, שזה הרגע נעטף בצלופן שקוף, מגיש לי אותו, ומסביר: "זה כדי לפתות אותך".

קרמלים מנגו-פסיפלורה. זה כדי לפתות אתכם

זה לא אישי.

"אני אוהב לפתות", הוא אומר. "זה המקצוע שלי. זה היופי והאלגנטיות שבו: לזהות תענוג, ולדעת שהוא יכול להיות שלך. אנחנו חיים בעולם של פיתוי. מי שאומר שהוא לא רוצה למצוא חן, משקר. אני רוצה למצוא חן".

את השיחה התחלנו בסלון התה שבקומה הראשונה שבבית השוקולד של ז'אק ז'נאן, אבל אז ירדה אחת העובדות במדרגות הלולייניות ודיווחה לו שפראנס 2, תחנת הטלויזיה הארצית, בדרך לכאן, לראיון דחוף. הימים ימי קדחת הפסחא, ביצי שוקולד, ארנבי שוקולד ושוקולד באופן כללי עפים מהמדפים כמו מצות לפני ליל הסדר, וז'נאן הוא השוקולטייר הלוהט של פריז.

מבית השוקולד בן שתי הקומות, המעוצב לתפארה בעץ ובנירוסטה, מפתיע לגלות שז'נאן, יליד העיר ווז' במזרח צרפת, נאלץ לעזוב את הלימודים כבר בגיל שתיים עשרה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. מכל העיסוקים שבעולם, הוא מצא את עצמו עובד בבית מטבחיים מגיל 12 ועד גיל 19. רק אז הצליח להיפרד מעיר מולדתו והיגלה את עצמו לפריז, בה פתח שתי מסעדות. עשרים ושלוש שנים הוא התמקד בבישול צרפתי מסורתי, ובעיקר בדגים. אז התמנה לתפקיד שף פטיסייר של בית השוקולד האיכותי "La Maison du Chocolat". "מה שרציתי לעשות שם זה את השוקולד עצמו, אבל לא נתנו לי", הוא מספר.
כשלא נותנים לו, הוא עושה לבד. "זה לא אני שלא סובל את האחרים", הוא אומר. "אלה האחרים שלא סובלים אותי". וכך החליט לפתוח בעצמו את השוקולטיירי הראשונה שלו.

המעבדה הראשונה שפתח, בדירה בת 23 מטרים רבועים ברחוב סן שארל ברובע ה-15, היתה ידועה באלמוניותה. מאחורי דלת נטולת סימני זיהוי רקח ז'נאן שוקולדים, פטיפורים, ויצירות מתוקות אחרות, ששוגרו לטובות במסעדות כמו ז'ורז' 5, פלאזה אתנה של אלאן דוכאס, לה מוריס ולה בריסטול. באמצעות הקינוחים שלו, שנתנו את אקורד הסיום בארוחות עטורות כוכבים, יהיו אלה אפילו כמה קרמלים שמגיעים עם החשבון, כמו באגאפה של אלאן פאסארד, ייצר סקרנות וקנה לו שם.

מורט רוזנבלום, (בעברית יצאו ספריו "אווז בטולוז" ו"זיתים"), התחקה בספרו "Chocolate: A bittersweet saga of dark and light" (2006), אחרי ההיסטוריה של השוקולד, משחר ימיו, דרך הידרדרותו העגמומית באמריקה של נשיקות הרשי, ועד לחנויות שבהן נמכרים שוקולדים כאילו היו תכשיטים. הוא ביקר במטעי קקאו, התחקה אחרי תהליכי הייצור, פגש את כל השוקולטיירים המובילים, טעם קילוגרמים לאין ספור של שוקולד, ובסופו של דבר, הסיק שז'נאן הוא השוקולטייר הטוב בעולם, קביעה שבה הוא מחזיק עד היום. "זה כמובן עניין של טעם אישי", הוא אומר, "אבל הוא מדהים".  השוקולד של ז'נאן, התוצאה הסופית של החומרים הטריים והתהליכים הארוכים, הוא כהה ומבריק, גמיש, נמס נהדר, ובנות הטעם השונות שמבדילות בין הממתקים השונים הן עדינות והרמוניות, כאילו נולדו מהקקאו עצמו.

לפני כשנה פתח ז'נאן את היכל השוקולד המרשים ביותר בעיר. טקטיקת הגרילה שבחר ז'נאן, איפשרה לו, בסופו של דבר לעקוף בסיבוב, באופנוע הישן שלו, את הלימוזינות המצוחצחות של השוקולטיירים הפריזאיים ידועי השם, כמו מישל קלוזיאל וז'אן פול הוואן (ר' הרחבה).

במארה העליון, לא רחוק מכיכר הרפובליק, בבניין מהמאה ה-17, שקודם לכן שימש כמערכת עיתון, פרוס על פני קומה שלמה המפעל של ז'נאן לייצור שוקולד, מרמלדות, קרמלים ושאר קינוחים, ובקומה מתחתיו מוצעות למכירה יצירותיו האכילות בתיבות מוארות של אלומיניום וזכוכית. לצידם פועל גם בית תה נינוח, שבו אפשר להזמין את אחד הקינוחים שמיוצרים שם במשורה.

בית הקפה, או ליתר דיוק סלון התה, או פשוט בית המים והשוקולדה

במשורה, הכוונה שיש איש במטבח שמופקד בעיקר על הרכבת מנת מילפיי שמישהו הזמין בקומה למטה: הקצפת הקרם, עיטור השכבה העליונה באבקת סוכר בלי לשכוח להשתמש בסרגל שמשווה למנה הקלאסית נופך גיאומטרי מודרני, זילוף הקרם העבה, תשע תלוליות צמודות על כל ריבוע, הנחה זהירה ומדוייקת של ריבוע בצק העלים השחום השני, מקביל במדויק לזה שמתחתיו, ושוב זילוף של תשע תלוליות צמודות, ורק אז – הרכבה אחרונה של הגג המעוטר. בשתי כפות ידיים הוא מוודא שהכל מקביל ומיושר, ז'נאן עצמו מוסיף יישור והקבלה אחרונים, והנה, אדוני, המילפיי שלך מוכן. במשך דקות ארוכות עבד על ארבע מנות. במקרה שתוזמן מנה חמישית של מילפיי, הוא יתחיל שוב בתהליך.

ועכשיו, נא להקביל את עלי הבצק. פרנסיסקו עובד בפיקוח רופא

מיל פיי פראלין. הארבעה הנוכחיים

"כשעבדתי אצלו בסטודיו ברחוב סן שארל, לא עבר יום בלי שז'נאן סיפר לנו על החנות שיפתח", מספרת טל האוזן, קונדיטורית ילידת ראשון לציון, שהתמחתה אצל ז'נאן בתחילת דרכו. האוזן היא היום השף קונדיטורית של מלון ליינסבורו בלונדון, ובשנים האחרונות זכתה בעקביות בפרס העליון למסיבות תה בלונדון. "הבעיה היא, שחנויות השוקולד בפריז הן נהדרות. הפה נפער שוב ושוב מול כל אחת מהן, והיה ברור שז'נאן לא יכול היה לפתוח עוד אחת כזאת. והיום, כשנכנסים לחנות שלו, מרגישים מיד כמה היא שונה מכל החנויות האחרות, ומאוד מזכירה את האופי של ז'נאן. יש בה הרבה מרחב, היא מאפשרת חופש, והוא זקוק לחופש, מיסייה ז'נאן".

באטליה עצמו, מטבח רחב המצויד במערבלים, מקררים ותנורים, כירות גז, ובעיקר בשולחנות שיש רחבים, עליהם מתבצעת רוב העבודה, שם מרגיש ז'נאן בבית. הוא נמלא עזוז.
"את יודעת מה שוקולד עושה לעור? זה מדהים!", הוא אומר, בשרשרת אינסופית של חיזורים מגושמים. הוא מדבר באריכות ובמבטים רבי משמעות, על הקשר בין שוקולד, פיתוי, נשים וסקס וחוזר חלילה. "נשים ושוקולד", הוא מהגג, "זה עניין של חושניות, של אלגנטיות, של נתינה, של עדינות. את יודעת לבשל? אולי תזמיני אותי לארוחת ערב? אני פנוי" – הוא מברר עם אחד העובדים שלו – "עד מחר בצהריים".

הקרם שממלא את האקלר. והאיש שמערבל את הקרם

ז'נאן מוקף בנשים. מיוריאל דבר (בשני סגולים) וסופי וידאל משמשות כסגניות שלו מזה שנים רבות. גם הן, כמרביתם של 15 העובדים בשוקולטיירי, דילגו על לימודים מסודרים, או למדו בקושי. חלקם למדו קודם עיצוב אופנה או רפואה, אך לא בישול או קונדיטוריה. "בית הספר של החיים זה בית הספר הכי טוב שיש". אבל כשמבררים מה למד בבית הספר של החיים הוא אומר: "למדתי לאהוב את הנשים ולהקסים אותן. את רוצה אולי מילפיי?", קשה שלא.
האיש מהלך כשתביעת הטרדה מינית פוטנציאלית מרחפת מעדנות מעליו, הוא וקצוות האקלרים המעולים שהוא מחלק לנו, שהפחזנית הפציחה שלו מתפקעת מקרם כבד וחלק. "את רואה?", הוא מביט בי אחרי שאני אוכלת את פרוסת האקלר שלי. "בדיוק בשביל זה אני עובד. בשביל המבט הזה שעכשיו ראיתי בעיניים שלך".

אלא שהוא באמת אוהב נשים, נשים הן חלק חשוב בצוות שלו, הוא מלמד אותן כל מה שהוא יודע, הן תורמות בחזרה עבודה קשה ורעיונות שמיתרגמים לגנאשים ולפראלינים חדשים.

ז'נאן לא עובד עם מתכונים, אבל עוברות שנים עד שהוא מרשה לעובד להכין גנאש. וידאל היא זאת שמכינה מדי יום את הגנאשים, תערובת השוקולד והשמנת שהיא הבסיס לממתקי השוקולד שמוגשים בחנות. שווה לעלות לקומה השניה של בית השוקולד רק כדי לראות אותה מכינה את הגנאשים, שבעה ביום, ובשביל הסיכוי שהיא תחפש כפית ותיתן לכם לטעום. "הגנאשים משתנים מדי יום, לפי החומרים ולפי מצב הרוח שלי", היא אומרת. "לפעמים הם יותר שוקולדיים עמוקים, ביום שבו יש לי צורך בסוכר הם בטח גם ייצאו מתוקים יותר".
כדי להעניק לגנאשים את טעמיהם השונים מרתיחים את השמנת תחילה, ולתוכה מערבבים, לדקות בודדות, את רכיב הטעם – עלי בזיליקום או נענע, פלפל סצ'ואן, שריחו דווקא פרחוני, קינמון, שבמקרה שלהם יש לו לוויית טעם של בננה, ציפורן, זעפרן, קרדמון שחור. אחר כך מסננת וידאל את השמנת וסוחטת מעלי הבזיליקום את שארית הטעם. לתוך השמנת הרתוחה והריחנית, היא מוסיפה שוקולד (להבדיל מהשוקולטיירים הגדולים האחרים, ז'נאן לא מגדל את פולי הקקאו שלו בעצמו או טוחן אותם לשוקולד. הוא משתמש בבסיס של שוקולד ואלרונה), עד שבקערה מתרכב גנאש מבריק, סמיך ויפהפה.
את הגנאש המוכן שופכת וידאל לתוך מסגרת מתכת מלבנית שמונחת על שולחן השיש. אחרי 24 שעות הוא מתייבש ומתקשה. אז היא חותכת את הלוח הגדול לקוביות קטנות, ונותנת להם להתייבש עוד 24 שעות. ביממה השלישית לחייהם זוכים הפרלינים לתוספות קטנות על ראשיהם ולציפוי שוקולד, וביממה הרביעית הם מקושטים ונצבעים. בסך הכל, ארבעה ימים שלמים נמשך תהליך ייצורו של כל אחד מהפראלינים, והם שומרים על טריותם עוד עשרה ימים.
את הפרלינים המוכנים כמעט, מסדרות שתי עובדות על פס נע של מכונה שמזכירה את הטוסטרים בבתי מלון, ומפלים של שוקולד מצפים אותם מכל הצדדים. כשהפרלינים יוצאים מפס הייצור, הם מונחים על נייר פרגמנט, שאותו מרימה אחת העובדות, ודרכו מתבוננת בבסיסי הפרלינים, מוודאת שאין בהם פגמים, כמו חור או בועת אוויר שפוגמת במעטה השוקולד השלם.

סופי וידאל מסננת את השמנת עם הבזיליקום, שבקרוב יהיה גנאש

סופי וידאל מערבבת את הגנאשים

בסוף הגנאש יימתח בין מוטות המתכת, יתקרר ויתקשה וייחתך לריבועים

השוקולדים אחרי התוספת ולפני ציפוי השוקולד האחרון

והנה הם, הפרלינים. בדרכם לאמבטיית השוקולד

ז'נאן עצמו מרחף מעמדה לעמדה, מדייק ומוודא ומקפיד. הוא מכניס ביצי חג גדולות לתוך אריזות פלסטיק שאת קפליהן הוא מוודא. הוא מצחצח בצמר גפן יבש את טבליות השוקולד. יחד עם מיוריאל דבר הוא מרכיב צדפת שוקולד, אחד מאלף חמש מאות פסלי שוקולד שלקראת החג נמכרים בעשרים ומשהו יורו החתיכה. ז'נאן מצטייד במבער עדין, מיוריאל בשקיק זילוף קטן עם קרם, ויחד הם ניגשים להתקנת הצדפה. ז'נאן מחמם במבער את בטנה של כפית מתכת, וכשהיא לוהטת, הוא ממיס בחום את שולי הצדפה, כך אפשר יהיה להצמיד אליה את הצדפה השניה. כמו בנאים, הם מאתרים נקודת אחיזה קריטיות, ז'נאן ממיס אותן עם גב הכפית ומיוריאל מזליפה קצת מהקרם המדבק. דקות ארוכות הוא אוחז בעדינות בשתי כפות הצדפה. הידיים שלו תפוסות והוא לא יכול לזוז, עד שהצדפה תתקשה ותתייבש בצורתה הסופית, אבל פרא האדם משוחרר כתמיד. "את מתוקה", הוא אומר למישהי מאיתנו. "אני אוכל אותך".

- הכתבה פורסמה לראשונה ב"דה מרקר וומן".

ז'נאן ומיוריאל מתקינים צדפה

ז'נאן מחזיק את הצדפה, עד שכל השוקולד יתייבש נכון

ז'נאן והצדפה. עדיין תחת השגחה

0

0

שוקולטיירים פריזאים אחרים שצריך להכיר

אם לצטט את מורט רוזנבלום, בהחלט ייתכן שז'אק ז'נאן אולי עושה את השוקולדים הכי טובים בעולם, אבל גם השוקולטיירים הנודעים האחרים עושים עבודה נהדרת.

המותג של מישל קלוזיאל הוא מהותיקים, ופועל מ-1948. השוקולדים שלו מתאפיינים באחוזים גבוהים של מוצקי קקאו, עד ל-100 אחוז, למיטיבי לכת.
Michel Cluziel,
201 rue Saint Honoré, 1e

לא רחוק ממנו נמצא ז'אן פול הוואן, שנוטה לפרוץ את גבולות השוקולד, כשהוא משלב אותו, למשל, בגבינות.
Jean-Paul Hévin
231 Rue St.-Honoré

פטריק רוז'ה מפסל בשוקולד משובח. לפעמים אפשר לראות בחלון שלו בסן ז'רמן תינוקות שוקולד שבורים, כלומר הוא הרחיק מאוד מטריטוריית הברווזים והשפנים המסוכרים.
Chocolaterie Patrick Roger
108 Blvd. St.-Germain

במקומות רבים בעיר אפשר למצוא סניפים של לה מזון דו שוקולה, ובפריז אין הדבר מעיד על איכות ירודה. זה עדיין נחשב אחד מבתי השוקולד הטובים בעיר, וממילא קשה מאוד לעמוד נגד מזרקות השוקולדה החמה שלהם.
La Maison du Chocolat
225 Rue du Faubourg St.-Honoré
33-1/42-27-39-44;

מישל שודן נחשב לחלוץ הדור החדש של השוקולטיירים הצעירים: יצירתי, אמנותי, ועדיין מחוייב לאיכות.
Michel Chaudun
149 Rue de l'Université

שוקולטייר לא מפורסם, שכונתי, ותיק מאוד ומעולה, הוא שארל ברח מונטורגיי, רחוב שווה כשלעצמו.

Charles Chocolatier, 15 Rue Montorgueil
75001 Paris
01 45 08 57 77

ולסיום, כתובתו של הז'נאן עצמו:

פתוח בין שלישי ושישי מ-11:00 ועד 19:00, בשבת עד 20:00 ובראשון שוב עד 19:00. אבל שעות הפתיחה משתנות בקצוות, אז כדאי לבדוק.

0

עוד באותו עניין (כן, יש עוד):

אי אפשר לדבר על פריז ושוקולד בלי להזכיר את דיוויד לייבוביץ', אחד מבלוגרי האוכל המצליחים בעולם. אם יש לכם המון כסף וזריזות ידיים תוכלו גם להצטרף לאחד מסיורי השוקולד הנדירים שהוא עורך.

–הבלוג של אייל גרוס, "המשתה", מציע שילוב מרתק של תיאורים ידעניים של סיורי אוכל, יין, שמפניה, תה ושוקולד בעולם, עם מאמרי דעה נוקבים בנושאי משפט, זכויות אדם ופה שם תאוריה קווירית, וגם פרקטיקה. תודה לאייל, שעזר לי לגבש את הרשימה, ותיכף יוסיף לכאן את פייר הרמה שלו, שעושה גם שוקולדים. אייל גם הפנה אותי לסיור האופניים המשכר בין שוקולטיירים.

0

0

נתחיל מהסוף. מקרון מוזהב של Lenôtre

תמרצתי את עצמי: אם אסיים לארוז בזמן, תהיה לנו שעה לפני איסוף הילדות מהגנים ולפני טיסת הערב המאוחרת. מתברר ששיטת האסימונים עובדת עלי יופי, אם רק תחליפו אסימונים במקרונים.

ארזתי הכל, בעצמי, אף אחד לא נתן לי שום דבר להעביר, וכן, אני יודעת למה אתם שואלים.

Café des Musées. כתובת אסטרטגית

Café des Musées במארה הוא אחד המקומות שרצוי לזכור אותם, לכל שיטוט במארה. הוא ידוע ועמוס ושווה להזמין אליו מקום, כפי שבאמת עשינו ממש ביציאה מהבית, והבטיחו לנו את השולחן האחרון בדרך לשירותים. תודה באמת.

Café des Musées. מסורתי וכיפי באופן עכשווי ביותר

ברגע שנכנסנו, היכו בנו ריח נהדר ושריקת בשרים על מחבתות ומיד ידעתי: זה מקום לאהוב. זה לא רעיון רע, מתברר, למקם את המטבח מול הכניסה למסעדה. למרות הבטחתם, הושיבו אותנו במקום הכי טוב במסעדה, אחד לפני השולחן העגול שבקצה שתמיד כשאני רואה את שכמותו אני מפנטזת על הארוחה הבאה עתירת החברים במקום, לפני המדרגות שמובילות לקומה האחרת שבה אפשר לשבת, ועם תצפית על אולם המסעדה הלא גדול, על כרזת הפרסומת של תערוכת הבאוהאוס התל אביבי שהוצגה לפני כמה חודשים ב-cité des arts, על הפריזאים שרק ירדו לצהריים (כולל שוקולטייר אחד משובח ביותר מקצה הרחוב, שלפועלו אתוודע ממש בקרוב), ועל התיירות היפניות שזכו בסיום הארוחה לאריגטו מלצרי מסביר פנים ולגמרי לא מתנשא.

הזמנתי את החזיר הורדרד שיצא מהמטבח בצלחות-צלחות עם ירקות בורקים מחמאה, ביניהם גם הכרוב הפרקטלי המשוגע (מנת היום: 13 יורו כולל הראשונה). הוא הזמין בלאנקט דה וו, שזה אוכל ביסטרואים אופייני, שהגיע ברוב טקס אחרי עשרים דקות ובסיר ברזל קטן.

ענפי הטימין מציצים מתחת לפאטה הכפרי. קפה דה מוזה

חזרזיר חזרזיר וירקותיו הוא. קפה דה מוזה

בלאנקט דה וו. קפה דה מוזה, עדיין

אני ניצחתי.

תראו, זה לא הביסטרו הכי טוב בעולם. הפאטה הכפרי שקיבלנו כראשונה היה גס וסותם עורקים כנדרש ממנו, הבגט שהגיע לפניו היה מעולה באופן מפתיע (קטגוריית הלחם במסעדות רבות מופקרת לטובת הבגט במאפייה הקרובה, שהוא לא תמיד הטוב ביותר), בקבוק המים הגיע אחרי שביקשנו מיליון פעם, והבלנקט דה וו היה עדין, אבל קצת משעמם, אם תשאלו אותי.

החזרזיר שלי היה ורוד ודי מוצלח. היין הלבן בשישה יורו לכוס היה נפלא, ועם טעמים של שורשים ואדמה, ואל תשאלו אותי מה שמו, הוא היה מוסקט כלשהו, מ-Cahors, נדמה לי, אבל אני לא מתחייבת על זה; לא לפני טיסה, שהתגלתה בדיעבד כיציאת מצריים מפרכת, לא כולל מן רך שיורד מן השמיים בלי תיאום מראש. והמלצרים היו נחמדים, והיה חם בפנים וזולעף בחוץ, והיה טעים למדי ומסורתי לחלוטין וכל זה בקצה אחד מרחובות הקניות המוצלחים בעיר ודקה מפלאס דה ווז', הפופיק האמיתי של העיר (או אחד מהם), ואם הייתי שואלת את וויניקוט, באותם צהריים גשומים, זה בהחלט היה ביסטרו טוב דיו, וכתובת חשובה לזכור לכל יום קניות במארה.

אולי בגלל שלא היה שום דבר שובה לב בתפריט הקינוחים, אולי בגלל שרציתי עוד כמה דקות ברחובות כאן לפני שאני ממריאה לארץ אחרת, אולי בגלל שכמה פינות רחוב מכאן מחכה סניף של Greard Mulot ועוד כמה פינות אחר כך, סניף של Lenôtre. כך או כך או כך, לא הזמנו קינוח בקפה דה מוזה, ויצאנו לגשם הנדיר.

אנחנו מאוד אוהבים את המקרונים של לדורה, וכבר הספקנו לטעם את אלה של פייר הרמה, אבל באלה של בית לנוטרה, שגסטון, האב המייסד שלו נפטר ממש לא מזמן, יש איזו מוצקות וכבדות שאנחנו מחבבים, ומעדיפים למעשה על פני האווריריות המוחלטת של פייר הרמה. הצבעים לא בהכרח משקפים את הטעמים כנטען בלוחית הזיהוי שבמקרר הזכוכית המאורך, אבל תראו כמה יפה הירוק המוזהב הזה. וגם השוקולד היה נהדר, וכתמיד, גם ההוא עם הקרמל וקצת מלח היה מצוין.

בדיעבד, המקרון האחרון מהתמונה הראשונה, אולי זה בכלל היה פק"ל טיסה, גלגל הצלה נבואי קטן לאמא אחת, שתי ילדות קטנות, טיסת לילה, שביתת פקחים, צ'רטר זול ועיכוב של שש שעות. ואולי זאת היתה מדלית זהב קבוצתית (שאכלתי לבד, אופס).

Rose Bakery. הלחם של פואז'רן

אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אפילו ברומא, על מסעדותיה המצוינות והאוכל האיטלקי שהוא-הוא האהוב עלי מכל, אפילו שם, אחרי חמישה לילות של פסטה מכל הסוגים, הגיע הרגע שבו התחשק לי לאכול משהו אחר, ולו כדי לאוורר קצת את החך.

בפריז, במקרה שיתחשק לכם לאכול משהו אחר, במקרה שאתם סובלים מצמחונות או סתם במקרה שתאמצו את המלצותיי החמות לבלות יום שופינג או לכל הפחות ווינדו שופינג באזור Haut Marais, חפשו את Rose Bakery הנודעת. לולא הייתי יודעת שהיא בריטית (ממוצא דרום אפריקאי בכלל), רוז קרריני, ורק נשואה לצרפתי, הייתי מהמרת שבית הקפה שלה הוא דווקא בהשראה  סן פרנסיסקואית. בכל אופן, קהיליית הנובו-פריזאים, כלומר האמריקאים והבריטים שחיים בפריז, מתים על שני סניפיו של רוז בייקרי בפריז, הראשון ברובע התשיעי והשני ברובע השלישי (לא להתבלבל במספרים, הפרטים המלאים, כרגיל, כאן למטה). וקהילת הבשלנים אוהבי הבישול החלקי של הירקות, מתמוגגים מספר הבישול המעט סגפני שלה.

רחוב Debelleyme. אפשר להתחיל להתאמן, ההכתבה בקרוב

אנחנו ביקרנו אתמול בסניף ברחוב Debelleyme, הסמוך לרחובות שארלו וברטאן ופואטו, הרחובות שבהם אפשר לצוד את האנשים המסוגננים ביותר בעיר, לטעמי. המדובר בבית קפה (עם קפה! הפוך! לא רע בכלל!), אורגני, עם מוצרים ממקורות של סחר הוגן וכל זה, עם ארגזי ירקות בכניסה וללא שם על הדלת, עם שרשרת מטבח שנמשכת לכל אורכו של המקום הצר ומלצרים דוברי אנגלית של ממש, אפילו אמריקאית.  המון פאסון של איכות וטריות, כמו למשל הלחם של Poujauran, אחת המאפיות הנחשבות בפריז.

מהדלפק אפשר לראות סלטים, עוגות גזר, פיצות קטנות דלות רוטב וקלויות ירקות כמובן, סקונס, ובתפריט מופיעים הרבה סוגים של תה צמחים ומיצי פירות וירקות שנסחטים במקום במחירים השווים לכל נפש של 6.5 יורו לכוס.

האמת, שהיה מעט מאכזב, אחרי עומס הציפיות של הביקורות המעולות, וזאת תמיד בעיה שהריח במקום עולה על הטעם. הסקונס היו כיפיות, הקפה היה קצת מר מדי וכוסות הקפה היו מעט מתחכמות מדי (לרוב אני בעד גיוון בכלי האוכל, ואלה של רוז בייקרי אכן נאים, אבל עד שמוצאים קפה סביר בפריז, הוא ראוי לכוס חרסינה ולא לכוס קרמיקה גבוהה שמפרידה את הקצף מהקפה), ומרק המינסטרונה היה בסדר, ולא מעולה כמו שהוא נראה.

Rose Bakery. קפה עם פוטנציאל להיות טוב ממש, רק תחליפו את הספל בבקשה

האווירה לעומת זאת היתה בינלאומית, צעירה ומעניינת, ואחרי תקופה ארוכה בפריז, לשמוע מלצריות מתקשקשות באמריקאית ומתעלגות בצרפתית, היה כמו לראות פרק של פליסיטי. שווה בוודאי לקפה, ואולי גם לארוחה קלה, ויש לי תחושה שבפעם הבאה יהיה טוב יותר. עוד נראה.

הסניף השני בפריז:

מסך מלאמסך מלא‏

לא רחוק משם:

שוק הילדים האדומים: marché des enfants rouges

שופינג מצוין

מותק של מסעדה

Stock B. המון בגדי גברים, ודי בזול

תגלית שלו, בהצצה העקבית שלנו לתוך החצרות הפנימיות: Stock B היא חנות גדולה בת שתי קומות של ז'קטים, חליפות, מכנסיים, חולצות מכופתרות, ג'ינסים, עניבות, חגורות ומעילים. לצד פירמות סבירות באיכותן כמו Gant אפשר למצוא גם פריטי מעצבים כמו דולצ'ה וגבאנה וקנזו. יש המון מידות, וכרגע יש יש תיקונים אם צריך, ובימים אלה – חמישים אחוז הנחה כמעט על הכל.

שווה ביקור סבלני לגברים שמתכננים לשפר הופעתם.

‏

נאה, צרפתי, רכיש. יחסית. La Fee Maraboutee

ההליכה מה-haut marais לכיוון המארה עצמו, היא אחד ממסלולי הקניות היפים והמתסכלים. בעיני, יותר מתסכל אפילו מאוונו מונטאן, שם הכל באלפי יורואים. כי ברחובות (רשמו, זכרו, ופסעו מעדנות): Charlot, Poitou, Debelleyeme, ובהמשך ב- Vieille du Temple, יש חנויות מעצבים מצוינים, מקוריים, צעירים ודי בשלים, והמון דברים שלולא סוגיית המחיר הייתי מאמצת בשמחה גדולה.  המעצבים של המארה העליון אינם פראדה, לא בהידור המופרז ולא במחיר. הם מסתפקים במאתיים, שלוש מאות יורו לפריט. לכאורה רכיש. בטח יחסית לאלפיים יורו למעיל יפה של פראדה או של לאנוון או מארני.

אבל למעשה, לא כל כך. לא כשמתרגמים לשקלים, לא כשמתרגמים למיתון ולא בכלל. וכל היופי הזה, מוכרחים להודות, קצת מתסכל.

לה פה מאראבוטה היא חנות גדולה ברחוב ויי דה טמפלה המצויין, קצת אחרי Le Breize Cafe  הקרפרייה האופנתית ומול La Perle, הפאב העסוק והשמח ביותר באזור. היא חלק מרשת, ממוצבת מעט נמוך יותר מהאחרים, ונצפו שם פריטים שווים למדי בשישים, שבעים, מאה ומשהו יורו. שוב, לא המשביר מחסני אופנה או איך שקוראים להם בגלגול המיתוגי הנוכחי שלהם, אבל אופנה צרפתית עשויה די טוב, במגוון גדול ובמחירים אפשריים. במסלול הבגדים שנמששש אנחנו ויקנו רק אנשים אחרים, זאת תחנה להחזרת הנשימה.

‏כתובת:

‏כתובת:

‏כתובת:

לא רחוק משם:

Zoelly - צמוד לחנות ומדליק לגמרי.

יש הרבה דברים העומדים בפני הרצון. Shine