בוא בוא, מחכים רק לך. החתונה הראשונה: בורז'ואה סן סולפיס

סן סולפיס היא לא רק אחת הכנסיות החשובות בפריז, ואחת הכיכרות המפורסמות בה, ולא רק נעץ על המפה שמסמן שממש כאן נמצאת אחת החנויות של פייר הרמה, זו גם זירת התרחשויות חשובה על התפר שבין הפרטי לציבורי, בין הדתי לאזרחי. פעם אפשר לחזות כאן בחבורת ילדים וילדות לבושים לבן, מלווים על ידי הוריהם הגאים, כנראה אחרי הטבלה המונית, ופעם בפרחי כמורה שכנראה עברו שלב בהסמכה וקיבלו חגורה חדשה.

הפעם נתקלנו בחתונה ובחלק החשוב שלה, זה שנותר לנצח ולא משנה לאן יוליכו בני הזוג את נישואיהם: צילומי החתונה.

איכשהו, חתונות של אחרים הן לא משהו שקל להינתק ממנו: ההזדמנות לראות מקרוב את הרגע הגדול – אחד מהם – בחייהם של זרים מוחלטים, את התמונות ששנים אחר כך ייחרתו בזכרון המשפחתי. מאוחר יותר בטיול, התברר שהקיץ הוא זמן אידיאלי לחתונות, במיוחד כאלה שלא צריך להביא אליהן צ'ק. אם אעמוד בהבטחת ראש השנה שלי (אחת מהן) ואעלה את כל הפוסטים שרציתי, יהיו כאן ארבע חתונות (או שלוש ואחת מסקרנת במיוחד) בארבע שפות, ארבעה לאומים, שלושה לוקיישנים שונים, והמון שמלות וטוקסידואים; ארבע חתונות, וכבר במעמד שבירת הכוס (המטאפורית) – ארבעה עתידים שונים לחלוטין.

צעירים וצעירות, לא משנה מאיזו עדה

צרפתים בורגנים, אם תשאלו אותנו

לא בהכרח פריזאים, אם לשפוט לפי השמלות. אבל אולי זה סתם סנוביזם

חברים מצלמים

הי! זאת אני שמצלמת את האחרים שמצלמים

שיפון, פוקסיה ועקבים דקיקים.

אם הכלה (בסגול) לחשה לי קודם: נראה לי שעשינו את שלנו. ואז קראו לה להצטלם שוב

בנות

בנים

שניה! אני בא

בחורים טובים. מדי

בחורים טובים 2

בחורות טובות

אל תלכו. אתן לבושות הכי יפה כאן!

נערות השובל. אין צורך לומר שבנותינו נתמלאו קנאה

ועכשיו על רקע הכנסיה. אנחנו המשכנו לגני לוקסמבורג, הם המשיכו לשארית חייהם

מקור השרקוטרי, ומתחת - האנטי-פסטי. Le Cherche-Midi

"אמא!", ננזפתי. "לא נסענו לצרפת כדי לאכול במסעדה איטלקית. אני רוצה לאכול אוכל צרפתי". צודקת. הילדה צודקת. אבל האנשים שישבו על המדרכה שמחוץ למסעדה נראו כל כך מאושרים.

עשינו טעות. לא הסתכלנו על התפריט לפני שנכנסנו והתיישבנו בשולחן עגול ליד החלון הפונה לרחוב, כמעט בניגוד לרצונם של צוות המלצרים הנחמד-אך-לא-אלינו (גרסה מקומית לסחוט-אך-לא-כאן).

במבט מבפנים, התברר שהמקום נראה בדיוק כמו שמסעדה שכונתית טובה צריכה להראות – צלחות של אוכל טוב יוצאות לבר ומופצות לכל עבר על ידי המלצרים, קרקוש סכינים, מזלגות וצלחות ופרידות רבע-נרגשות מהקבועים שיוצאים לחופש. במבט מעמיק יותר בתפריט, התברר שכולם כל כך מאושרים כי הרכיבים כאן מעולים – הגבינות מיוחסות והנקניקים מגיעים משושלות שאיני יכולה לחזור על פרטיהן המסולסלים. וכולם כאן כל כך מאושרים, בוודאי, כי אין להם בעיה להוציא בצהרים 15 יורו על מוצרלה ועגבניות.

כמה נחמד לאנשים שפשוט יורדים לכאן לצהרים. Le Cherche-Midi

הפסקת צהרים כהלכתה. Le Cherche-Midi

היה מאוחר מכדי לסגת. הריחות הטובים ריתקו אותנו לכסא, והזמנו את הגבינה המיוחסת ופמליית העגבניות שמתלווה אליה, צלחת של שרקוטרי לקרניבורית הגדולה וצלחת של רוסטביף, רוקה ופרמזן ולימון ושמן זית בצד, רבע ליטר יין הבית לשנינו יחד, וגם רביולי ומנה של צלעות טלה שהיו, בדיעבד, מיותרות לחלוטין.

היה נפלא. כל כך טעים. הם לא עשו שום דבר, חוץ מלבחור נכון ולא לקלקל את הרכיבים המעולים. הקרניבוריות חיסלו את הבשר, אנחנו את המוצרלה והעגבניות שנבחרו בקפידה אחרי גיבושון קצר ואת הרוקה המצוינת (שרק איטלקים יודעים למצוא בפריז) עם הפרמזן.

אין טעם לכתוב על הרביולי והכבש שהיו טובים, אך כאמור, מיותרים, כי כבר היינו שבעים, והם היו קטנים כל כך ויקרים. וגם לא על הקינוחים, שהיו מעט חצופים, בשמונה יורו לקערה נאה של תותי יער, ועוד שמונה לטירמיסו טעים אך בלתי מספיק בעליל. אבל במפלס מסויים של שביעות הרצון, גרגורי ההנאה מפריעים לך לחשב בהגיון. ואולי קצת הגזמנו, רק בגלל ששמחנו שגילינו בעצמנו, ככה במקרה, ועל תחילת הטיול, מסעדה טובה ונהנו בה כולנו יחד.

ידיים נשלחות לחטוף; לא יקרה בארוחה צרפתית. Le Cherche-Midi

מונטלפלצ'יאנו פשוט. וטעים כל כך שזה לא פייר. Le Cherche-Midi

מוצרלה מיוחסת, פמליית עגבניות ותכשיטי-זיתים. Le Cherche-Midi

שרקוטרי לגדולה: ברזאולה הורסת ושכניה הטובים. Le Cherche-Midi

קרפצ'יו בגרסת הקטנה, ערום מעלים ומפרמז'ן. Le Cherche-Midi

רק האיטלקים יודעים למצוא בפריז רוקה טובה. Le Cherche-Midi

עגבניה. Le Cherche-Midi

רביולי ריקוטה ופרמזן, טעים אך מיותר. Le Cherche-Midi

צלעות טלה זעירות להדהים ופירה בטטה רוזמריני מאוד. Le Cherche-Midi

יכולתם לצרף לזה קרם פטיסייר, במטותא. Le Cherche-Midi

טירמיסו, טוב אך קצת רדוד מדי. Le Cherche-Midi

סוף הסרוויס. Le Cherche-Midi

נשארנו אחרונים. Le Cherche-Midi

נשארתי אחרון. Le Cherche-Midi

0

0

תיירים מרגישים בבית בפלאס פירסטנברג. תמונה מאלבום משפחתי

מכיון שהרובע השישי הוא האהוב עליי, הוא גם המוכר לי ביותר ובמשך השנים הזדמן לי להשתכן בכמה מהמלונות שבו, שממוקמים כולם סביב רחוב סן סולפיס המקסים. בעיניי זה המיקום האולטימטיבי: ליד כנסיית סן סולפיס, בין בתי קפה מקסימים, חנויות יפות, ארבע דקות מגני לוקסמבורג, אזור שהוא גם שכונתי וגם שיקי. הנה כמה מלונות שאליהם אני חוזרת שוב ושוב.

HOTEL CLEMENT

מלון שני כוכבים ברחוב Clement, אחד מהרחובות שמקיפים מרכז מסחרי קטנטן בשם Marché St Germain שבו גם חנויות בגדים נחמדות וגם שוק אוכל חמוד מאד וגם חנות יין קטנה ומצוינת שהמוכר בה ממש מבין עניין. אפשר גם לשבת שם ולשתות כוס יין באמצע היום. המלון הוא מקסים מבחוץ וכן גם הכניסה אליו. החדרים הם בסיסייים, קטנים כמובן כמו כל המלונות בפריז, ונקיים. לנתי בו מספר פעמים ולאנשים שממילא לא נמצאים במלון אלא רק ישנים בו הוא מציע תמורה מצוינת עבור המחיר שלו: בין 110 ל 135 יורו. כדאי להזמין בו מקום הרבה זמן מראש כי הוא מאד מבוקש.

HOTEL ODEON SAINT GERMAIN

מלון 3 כוכבים ברחוב סן סולפיס: מעוצב ומשופץ, נהדר לחורף. החדרים, כמובן, קטנים כמובן אבל נוחים, השירות אדיב ונעים. והמיקום – הכי טוב שיש! בחורף יש מבצעים על מחירי החדרים הרגילים.

להזמנת חדרים במלון קלמנט באתר בוקינג.קום

|| HOTEL LOUIS

מלון 3 כוכבים ברחוב סן סולפיס על הפינה הכי מקסימה בו. החדרים קטנים במיוחד, אבל משופצים ויפים. במלון שתי סוויטות מקסימות (בעיקר זו שקרובה במיקומה למעלית) שיכולות לאכלס משפחה של ארבעה; קשה למצוא בפריז מלונות בוטיק בעלי חדרים כאלה.
השירות במלון יוצא מן הכלל: אישי, נדיב, שירות של מלון 4 כוכבים ממש. פעם אפילו ניסיתי להזמין מקום במסעדה בשם Yam'Tcha שלגביה אמרה לי הפריזאית: "לשם אתם חייבים!".

אחרי שעות של ניסיונות להשיג אותם בטלפון, כשאני כבר אובססיבית להזמין שולחן, התקשרתי למלון לשאול אם יש להם דרך אחרת להשיג את המסעדה, אולי מספר טלפון אחר. למחרת, הפקיד התקשר אליי הביתה, לישראל, וסיפר לי, שאחרי שניסה במשך שעות, גם הוא, להשיג אותם בטלפון, התברר לו שהמסעדה נמצאת בדרכו מהמלון הביתה, אז הוא קפץ לשם והזמין לנו שולחן. ואגב יאמצ'ה – שווה שווה שווה!

בדרך כלל אני לא אוכלת ארוחות בקר במלונות בפריז, כי הרבה יותר כיף לשבת בבית קפה, אבל בהוטל לואי II ארוחות הבקר מפנקות, הכוללות בין השאר סלסילת מאפים מ-Gerard Mullot, אחת הפטיסרי השוות בפריז,
והכל מסודר יפה מזמין ובטעם טוב בחלל הכניסה המקסים של המלון.

המחיר של החדרים בעונת השיא יקר (195 יורו לחדר עם מקלחת) אבל בחורף יש מבצעים ממש טובים.

להזמנת חדרים במלון לואי II דרך בוקינג.קום

- ליליאן ברטו היא פריזופילית אדוקה ושחקנית. בימים אלה מככבת בהצגה "מלכת היופי של לינאן" בתיאטרון הבימה ומתכננת את הנסיעה הבאה.

שיאו, המעצב הגרפי שעבר להכנת תה בעקבות אשתו השפית. יאמ'צ'ה

כשהחלטנו לנסוע לסוף שבוע זוגי באחת הערים האהובות עלינו ביותר, כל מה שהיינו צריכים זה בעצם לייצא את הבנות למבוגרים אחראים בתשלום. וכך זכינו בסוף שבוע פריזאי ארוך, נטול ילדות ונטול משימות (אם נתעלם מאחת גדולה בתחילתו ואחת גדולה בסופו. כן, נתעלם). זה היתה הזדמנות טובה לגשת לרשימת ההמלצות שלנו ולראות מה מתוכה אנחנו מתכוונים סוף סוף ליישם.

ליאמ'צ'ה התכוונתי כבר מזמן להגיע. ההמלצות עליה היו כה לוהטות, עד כדי שלובראנו היה מודאג שהן מזניקות את אדלין גראטאר, השפית, לעמדה שהיא לא תוכל לשרוד בה ותאלץ לאכזב. עופר ואייל הספיקו להשתמש בהמלצה הזאת לפנינו, וכל כך נהנו. לא רק מפני שהאוכל שם עדין ומיוחד, והם מסוגלים להערך לצמחונים שזאת דרישה מקדימה אצלם, אלא שהארוחה מלווה בתה מסוגים שונים, שמותאם למנות. ברגע שקראתי שזה הגימיק של יאמ'צ'ה, ידעתי שאם יש לקוחות לטריק כזה, אלה עופר ואייל, שאוהבים תה עד כדי כך שרכשו קומקום טמפרטורות חדש (אייל משום מה חושב שזה לא אקט נחוש יותר מאשר מסירותנו האינסופית למכונת הקפה שלנו, אבל אני אומרת: קומקום טמפרטורות?!). בכל אופן, אייל ועופר נהנו כל כך ביאמצ'ה, שבביקורם הבא הם התעקשו להזמין אותי לארוחה איתם, אבל בגלל שביאמצ'ה מקפידים מאוד על השעות, לא הצלחנו לארגן את זה. אז אייל ועופר שוב הלכו ושוב נהנו ושוב אמרו שאני פשוט מוכרחה ללכת.

אז לא היתה ברירה. הלכנו.

בצהריים. כי בצהריים עוד אפשר להשיג מקומות מהשבוע להשבוע. והאמת, שיש בה משהו שמתאים לצהריים. לא כי היא לא מפוארת מספיק, אלא יש בה איזו עדינות, היא דורשת התעכבות על ניואנסים שסביר יותר להבחין בהם באור יום.

בישול שליו להפתיע במטבח הקטן. יאמ'צ'ה

המסעדונת הקטנה הזאת, לא יותר מעשרים מקומות ישיבה כולל שניים שיושבים ממש על סיפו של המטבח, נפתחה רק במרץ וכבר ההזמנות שלה לארוחות ערב סגורות חודש קדימה, פשוט כי יותר מחודש הם לא מוכנים לקחת הזמנות. בעלה של אדלין, שיאו, (שאת שמו האמיתי אני לא חושבת שיש דרך בעולם לתעתק לעברית או לשפה כלשהי, רק אפשר לומר שזה קצת יותר מסובך מלומר יאמצ'ה), הוא במקור מעצב גרפי ובמקור מהונג קונג. אלא ששבני הזוג החליטו להקים מסעדה קטנה משלהם, אחרי שאדלין עשתה את הסיבוב שלה בל'אסטרנס, ואחר כך במסעדה הונג-קונגית של איזה שף קצת משוגע, הוא הפסיק עם העניין הזה, והתחיל להכין תה.

יחד עם מסלול הטעימות שלהם, ב-45 יורו לסועד, הם מציעים מסלול של יין שמלווה את האוכל, מסלול של תה, ומסלול משולב, שעליו הלכנו אנחנו, כדי לנסות להבין פעם אחת מה מלהיב את כולם בנוזל השחור ומכתים השיניים הזה עם הזכרונות מהצופים, של עשרות תיונים מסתחררים בדוד ענק, עם קילו סוכר שנשפך פנימה.

ביאמ'צ'ה לא מציעים את שני סוגי התה האהובים עלי, יחסית, תה מהצופים ותה של אמא כשחולים (אותו דבר עם המון לימון), אלא תה יסמין ותה מההרים עם ניחוחות של טחב ויער וכל מיני כאלה.

התפריט משתנה בכל יום, לפי התוצרת העונתית, מה שמביך את בעלה כל כך, כמו שהוא אומר במבט קונדסי מאחורי הזגוגיות ומתחת לשיער הקופץ, כי הוא מתאים את התה למנה שהוא חושב שתצא, ואז היא מפתיעה אותו במשהו אחר. אז אדלין מבשלת במטבח ובעלה מכין תה. ואתה ציירת את שושנות המים על הקיר? אני שואלת אותו אחרי שהוא התחיל לשאול אותנו שאלות על צילום המנות. לא, זה חבר, שבא לכאן וחשב שזה ממש יתאים כאן.

כמקובל בימינו (ראה זה קיטשן גלרי) המטבח של אדלין פתוח לחלל ההסעדה, והיא עובדת בו בטמפרמנט של מרפאה בעיסוק. כשהיא מסיימת את הסרוויס ופותחת לפטופ, היא אפילו לא נראית הרוגה.

"הנינוחות הזאת צריכה לבוא מאיתנו", מסביר שיאו, "אחרת לא יהיה נעים במסעדה. גם אנחנו משתדלים לא להרוג את עצמנו. אנחנו לא לוקחים יותר מהזמנה אחת לאותו שולחן לסרוויז, כך שלא צריך לזרז אף אחד בזמן האוכל".

ניסינו לצלם את המנות, מה שזיכה אותנו רק בסוף הארוחה בשאלה של שיאו (למה?), ובהמשך לתשובתנו בשאלת ההמשך: "אתם מכירים את עופר ואייל?". אבל ברוח הנעימות והנינוחות הכללית, אפלולי שם ולגמרי אין תאורה שמתאימה לצילום אוכל. אני מביאה את הצילומים וגם את פירוט המנות (עד  לספרה החמישית אחרי הנקודה, לא יותר מזה, כי באנו לחגוג, לא לכתוב ביקורת אוכל, וגם ממילא הכל משתנה מארוחה לארוחה), בשביל ההתרשמות. אבל את השורה התחתונה אפשר לכתוב כבר באמצע: תזמינו. זה מעניין ונעים, ויפה נורא, וחלק מהמנות היו ממש מעוררות התפעלות, ובעל הבית נזכר מדי פעם בחציל ההוא, אז כנראה שהם עושים משהו נכון. ובשביל שיאו, הוא נורא חמוד.

מה שנורא כיף במקום, זה שהמלצר מבקש את כל המגבלות ואי האהבות, ואז השפית מחליטה בשבילך מה לאכול.

חציל משומר בפלפל סצ'ואן ונקניק איברי עם פירורי ברוקולי. יאמ'צ'ה

עוף מנורמנדי בשתי צורות הכנה, אורז איטלקי שחור וכרוב סגול. יאמ'צ'ה

קינוח של מחית אננס, גבינה לבנה, פרחי לוונדר ועלה מקנה סוכר. יאמ'צ'ה

אז אכלנו שם כרובית בפרחי כוסברה סגולים וסומסום לבן, חציל משומר בפלפל סצ'ואני איבריקו פלוס עוד משהו מגורגר (שוב ברוקולי?), מרק ירוק מאוד של Cresson, עלים ירוקים ממשפחת החרדליים. אכלנו פעם משהו דומה, מחסות, באו ליונז, הביסטרו היקר של אלאן דוכאס, אבל כאן הוא היה טעים ממש, ופיסות של פואה גרא וקלאמרי שהיו בו, הוסיפו (הקלמרי קצת פחות, אם שיאו או אדלין במקרה קוראים כאן).

אלה היו ראשונות. הדבר היחיד שהיה קצת מתסכל באופן האכילה הזאת, שלא ידענו עוד כמה מנות לפנינו, והתביישנו לשאול, וככה היה קשה יותר לפקח על הקיבולת (לא שהיינו מסוגלים להפסיק אחת מהמנות האלה באמצע, אבל לחשוב על זה, זה גם משהו). היה גם עוף, שלשם הגיוון לא היה מברס אלא מנורמנדי, והגיע בשתי צורות הכנה: טיגון ואידוי. והונח על אורז איטלקי שחור, עם עלה של כרוב סגול ועלה ירוק כלשהו. שאלנו על זהותו, אבל שתי כוסות היין שהתווספו לכל אחד מאיתנו, הראשון היה לבן, ששמו נשכח מיד, והשני בורדו 2005, וגם שמו נשכח מיד, אז אנחנו לא יודעים מה היה העלה הירוק מאד שהתקפל מתחת לעוף הצהבהב.

תה ושתי כוסות. יאמ'צ'ה

והתה? התה הגיע בקנקני חרס קטנים ומתוקים להפליא, ואכן שיאו טרח ללא הרף על הכנת התה המתאים לכל מנה, אבל התה, אחרי הכל, צר לי להודות, היה תה. אפילו אם הוא קצת עם לחות ועשביות יערית, כפי שהיה התה ההוא, עדיין נשאר תה, עם הבסיס התה-אי שלו, שתמיד מעיק טיפונת על החך. ואילו תה יסמין, סליחה, תמיד מזכיר לי מטהרי אוויר.

הקינוח נראה בהתחלה כמו אכזבה: מחית אננס עם גבינה לבנה עדינה מאוד, פרחי לבנדר, ועלה מקנה סוכר. זה קצת הזכיר לנו פרילי, אבל מביס לביס הוא הפך ממכר יותר ויותר. ומשום מה, בעוד הוא מפנטז על החציל אני כמהה שוב לשילוב המוזר והתינוקי/קשיש הזה, של פרילי אננס וגבינה לבנה. הרבה יותר בוגר מצידו.

ורק כי יש עוד פרטים והמלצות לחלוק, וכל כך מעט זמן, אני אסתפק בינתיים ברשימה הקצרנית הזאת, בעיקר כדי שלא תגידו שלא אמרתי. הרחבות בהזדמנות.

אחרי יאמ'צ'ה הלכנו ללובר, ואחרי הלובר לקרוסל דה לובר, שזה סוג אחר לגמרי של חוויה תרבותית, ובסופו התחשק לנו סרט של וודי אלן, קנינו פריסקופ וגילינו איזה קולנוע מתוק להפליא בגדה השמאלית, עם חנות ספרים משומשים, ומסעדה (פושטית לגמרי, והאוכל גרוע, אבל היא רומנטית), הקרנות מיוחדות, אולמות זעירים, והמון שמאלנים. הזכיר את קולנוע סמדר בירושלים (אני לא בטוחה שככה באמת קראו לו) וזאת היתה גם הזדמנות להיזכר בעובדה שוודי אלן נחשב לאלטרנטיבה ושוליים, בכל מקום אחר בעולם, פרט לישראל, ועוד סיבה טובה להיות גאים בישראל.

למחרת היינו באיטינרר, מסעדה שזכתה לביקורות נלהבות מצד כל החבר'ה שאני קוראת, ולצערי אני לא יכולה להצטרף לתשואות. לא שהיה שם רע, אני יכולה להבין את הביקורות הטובות, כי על פניו האוכל עשוי מחומרים מצוינים ועם יותר משמץ של יצירתיות, והמחיר בסדר גמור: 36 יורו לארוחת שלוש מנות.

אבל בערב שבו היינו אנחנו היה צפוף נורא, כאילו ניסו לחקות איזו אינטנסיביות ניו יורקית, הושיבו אותנו בשולחן לא טוב, וזכינו לשירות די מחורבן. האוכל עצמו היה מוצלח, אבל היה הרבה יותר יפה ממעולה. די אם נזכיר את קינוח עוגיית תה ירוק, שהיה יפהפה: בין שתי פרוסות מלבניות של עוגות סולת, עם שכבה בעובי זהה של עדשים, כן, עדשים, היה מוס במרקם דביק, כמו רובה, רק בצבע ירוק מאוד, מעליו גלידה וניל נחמדה, ובה נעוצים דפים דקיקים ירוקים. היה יפהפה, משונה, ובכלל לא טעים.

ואחרי הצניעות והרוגע והייחוד של ארוחת יום האתמול – בואו נאמר שהארוחה ביאמ'צ'ה הזכירה לנו את שארלוט גיינסבורג – אז הארוחה באיטינרר היתה קולנית מדי, מגרדת אפילו. מה שכן, לקחת פיק סנט לופ התברר בפעם השניה כבחירת יין מוצלחת במחיר סביר (למעשה כמעט הכי זול בתפריט).

(לא להתבלבל. על האיטינרר אני לא ממליצה. שתי המסעדות האחרות כאן הן אלה ששוות).

אה, וגם בפעם השלישית הפיק סן לופ התגלה כבול מתאים. לקחתי אותו כשבדקתי בעניין ה-KGB, מסעדת הבת של הזה קיטשן גלרי,  שגם כן סוחטת תשואות ממי שלא תרצו. הפיק סן לופ היה שוב טוב, האוכל היה עדין ומיוחד וטוב, הקינוחים היו פנטסטיים, והמחיר היה טוב. והקהל היה שווה התעמקות יתירה. לא מתעלפת, אבל זאת אפשרות נהדרת לארוחה קלה, מוצלחת, ולא מאוד יקרה במקום אופנתי בגדה השמאלית (והנה – ביקורת שלישית באותה מכה. אפשר ללכת לעבוד סוף סוף).

Ze Kitchen Galerie. איום ונורא, מחריש אזניים

לא יודעת מה הסיפור של זה קיטשן גלרי. כלומר, אני יודעת, כי שמענו עליו המון, הוא כבר מחכה מזמן ברשימת הטרם הספיקונו שלנו. הוא אמור להיות אחד המקומות התוססים והשווים, שילוב של אוכל טוב עם אווירה ניו יורקית (זה מה שאומרים כאן כשרוצים לומר מעודכן, בלתי חרישי ואולי אפילו מעט מגוון). המיקום שלו, ליד הבוקיניסט הנחמדה של גי סבואה, ובאופן כללי על גדות הסן מצידו השמאלי, מעיד שלהבדיל מכל הביסטרונומיק, שעזבו את מרכזי הערים וכל הסיפור הזה, זה קיטשן גלרי (שימו לב לנגיחה הקלה במבטא הצרפתי) התכוונה מאז ומעולם להיות מרכזית ולהצליח.

ככל הנראה, היא עושה את זה היטב. כמה פעמים ניסינו להשיג בה מקום. פעם אפילו הצלחנו, אלא שאז וידאנו: לצמחונים יהיה כאן מה לאכול, נכון? המסעדה הומלצה לא מעט פעמים כמקום שהוא איננו צמחוני, אבל בהחלט ידידותי לצמחוניים (המקלדת שלי החליטה על "צמחונית לידידים", והיא יודעת על מה היא מדברת. תיכף ניגש לזה). לא, ענה לי בתקיפות האיש שכבר לקח את שמו הקצר משלי של בעלי ואת מספר הסלולרי שלי. אותו סיפור, באותה תקיפות, חזר גם כשחברים אחרים שאלו את אותה שאלה.

המעניין הוא שבהחלט יש לצמחונים מה לאכול. מנה או שתיים נהדרות מספיק כדי לחייך צמחוני מאוזן לאוזן. אז למה ההכחשה התקיפה? ככל הנראה כי אין להם חשק להתעסק עם צמחונים בררניים, שיתחילו לשגע אותם בבקשות ובשאלות, במענות ובטענות. אנחנו לא צמחוניים, אבל התחושה הזאת, אנחנו לא ממש בראש שלה, המשיכה כשהגענו וחיכינו לשולחן שלנו עם עוד בערך חמישה זוגות.

Ze Kitchen Galerie. אקוסטיקה

המקום היה רועש ודחוס, תוסס כפי שרצו אולי שיהיה, אבל בשל התכנון האקוסטי הגרוע במיוחד, לא הצלחנו להחליף אף מילה, מה שעשה אותנו תוססים אולי מבפנים, אבל מאוד דוממים מבחוץ. גם כשישבנו, והגיעו התפריטים הייתי די מזועזעת לראות שהמחירים הם גבוהים הרבה יותר ממה שחשבתי. כמה אני מתחקרת כל מסעדה לפני הבחירה בה, ובסוף אני נופלת בנתון בסיסי כל כך.

ואז הגיע המלצר, שהיה ברזילאי מקסים שחושב שעברית היא שפה נהדרת, אלוהים יודע איך הוא הצליח לשמוע משהו, ואישר את בחירתנו ביין, שדווקא הצליח לנו: 2006 Pic st loup שהיה זול יחסית ונהדר, מיוחד ומעניין ובנוי היטב, כמו שאוהבים לומר כאן בשכונה. ואחריו גם הגיע האוכל, ולמרות שהיה לנו קשה לדבר, האמריקאי שלידנו ניצל את הפרצה האקוסטית כדי להרצות לכולנו מה שהוא ביקש להרביץ בזוג הצעיר שמולו, ובאמת, הכל השתנה.

ZKG. התאורה מטשטשת גם קמטים לפחות

האוכל של ויליאם לדויי (איך הייתם אתם מתעתקים Ledeuil?) הוא רקמה עדינה וחכמה ובעיקר מדוייקת של טעמים מגוונים, החומרים מצויינים, כל הג'ז הזה של בישול ששואב השראה מהמלוכסנים כמו מבהירי העור וורודי הלחיים. האוכל היה מדויק כל כך, כל המנות של כולנו, בלי פספוסים, שהתפלאנו שהן יוצאות מקוביית האור בפינת חלל ההסעדה, שהיא המטבח הקטן של המקום, ולא ממטבח ענק של צבאות טבחים ושוליות ותמחור תועפות הולם.

ZKG. והפעם עם פלאש

תפריט הטעימות עולה 76 יורו, וזה נשמע שווה, כמובן, אם אתם מגיעים לאכול לבד, או אם אתם מאמינים שנאמר כבר הכל. בצהריים אפשר לאכול ארוחה מלאה ב-39 יורו, והם גם מציעים את הארוחה שאני מזמן כבר טוענת שהגיע הזמן לייסד: ראשונות וקינוחים (כן, אבל במחיר המרגיז של 29 יורו).

באותו עניין:

השף Ledeuil פתח ליד את KGB, כלומר קיטשן גלרי בי. לוברנו מתלהב מהעיצוב ומהאוכל, והמחירים מעט זולים יותר. שזה ממש נחמד. 01.46.33.00.85, 40 יורו בממוצע לאדם.

]]> http://parisait.com/2009/07/05/ze-kitchen-galerie/feed/ 5 48.8549767 2.3412385 http://parisait.com/2008/11/22/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%9e%d7%9e%d7%a8%d7%a4%d7%a1%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a8-%d7%91%d7%9e%d7%9c%d7%95%d7%9f-%d7%96%d7%90%d7%91-%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%97%d7%95%d7%9d/ http://parisait.com/2008/11/22/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%9e%d7%9e%d7%a8%d7%a4%d7%a1%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a8-%d7%91%d7%9e%d7%9c%d7%95%d7%9f-%d7%96%d7%90%d7%91-%d7%91%d7%9f-%d7%a0%d7%97%d7%95%d7%9d/#comments Fri, 21 Nov 2008 23:07:32 +0000 http://www.parisait.com/?p=2020

Terrace, St. Severin and Notredame............................Photo: Zeev Ben Nahum

בכל פעם שאנו מבקרים בפריז אנו מתאכסנים באותו מלון, באותו החדר. לחדר מרפסת בצורת "ר", הפונה לכוונים דרום ומזרח. זו נקודת המוצא לכל טיול שלנו בעיר, ועליה אני חושב לקראת כל גיחה.
מספר פעמים ביום אנו יושבים במרפסת – בבוקר, עם הקיצנו ובטרם נצא לשיטוט; לקראת חשכה; ובעת חזרתנו מבילוי הלילה.
הגם שאין המרפסת בעלת פנורמה מושלמת, הרי היא מעניקה זוית ראיה מעניינת לפנים שונים של העיר, שכולם במרחק הליכה קצר: היסטוריה, תרבות, בילוי, אוכל, חיים אקדמיים, חיי יומיום, ועוד ועוד – וכמובן יופי שאינו נגמר.

מצפון נשקפים מגדליה של קתדרלת נוטרה-דאם על "אי העיר". שם החל הכל: על האי הגדול בנהר התיישב לו שבט הפריסיי לפני כ-2,300 שנה, והוא שהעניק לעיר את שמה. קתדרלת  נוטרה-דאם ראתה אירועים היסטוריים רבים, אולי המשעשע בהם הוא הכתרתו העצמית של אחד מגיבורי התרבות המערבית – נפוליאון. למרות שהזמין את האפיפיור להכתירו, בחר לקחת את הכתר ולשימו על ראשו בעצמו.
מול המלון נמצאת כנסיה קטנה, בגודל בית כנסת עירוני מצוי. יש לה תואר והדר, ואם תתעקשו – אפילו יחוד ארכיטקטוני חשוב כלשהו. למישהו. עבורי, יש בה משהו ביתי, מקומי, שכונתי. כדברי יאיר גרבוז: לו גרתי שם, זו היתה הכנסיה שלי, בה לא הייתי מתפלל.
מדרום נשקף לו הפנתיאון, העומד במקום בו היה מרכז העיר הרומית שנבנתה אחרי כיבוש הישוב הקדום. בפנתיאון קבורים להם כיום גדולי האומה, שהצטיינו בתרומה לתרבות הצרפתית. מעניין: אף נשיא אינו קבור שם! הפוליטיקאי המפורסם היחיד ששרידיו נמצאים שם הוא גמבטה, שתרם את ליבו למדינה, ואכן ליבו הוא שנמצא שם. [צאו וחישבו מי ראוי להיטמן בפנתיאון שלנו ואיזה חלק מגופו היינו רוצים לראות שם.] משעשע במיוחד הוא הטויסט הצרפתי שהוסף למקום זה: עם כל הכבוד לאתר הקבורה, ממרכז הכיפה הגדולה תלויה לה מטוטלת גדולה של פוקו, שתנועתה מוכיחה את תנועתו של כדור הארץ. סמליות מכוונת או שלא, בבחינת: היה חשוב ככל שתהיה, ואף על פי כן נוע תנוע.

Pantheon at night from the loveable terrace.............Photo: Zeev Ben Nahum

בין הקתדרלה לבין הפנתיאון פרושה לה כל ההיסטוריה הצרפתית. ומה לנו ולהיסטוריה זו? כבן לעם שההיסטוריה שלו ארוכה מן ההיסטוריה הצרפתית כמעט פי שלוש, אני מתייחס להיסטוריה הצרפתית כאל סיפורי אגדות קסומים, של קיסרים, מלכים, רוזנים ודוכסים; של כבוד, יוקרה, גינונים; של שאיפות אימפריאליסטיות לצד כשלונות צבאיים מהדהדים; ושל ערש התרבות המערבית המודרנית. נזכרתי בדברי מל ברוקס המשחק את לואי ה-14 (בסרט "ההיסטוריה המשוגעת של העולם"), וצובט בעכוזה של אצילה כלשהיא. הוא פונה למצלמה ואומר: אח, איזה כיף להיות מלך.
למי שמחפש מאפיינים קרקסיים – כדוגמת הגברת בעלת הזקן – גם אלו כמטחווי רגל: שתי דלתות מן המלון מצוי הבית הצר ביותר בפריז. ניתן להניח כי יש עוד מתחרים על תואר זה, אך מה זה חשוב. רוחבו כ-2 מטרים בלבד. צאו וחשבו כמה עולה בית זה, ומה גודל הוילה בסביון שניתן לקנות באותו מחיר.
במרחק מספר פסיעות מגיעים לגינה קטנה, כיכר ויויאני, ובה כנסיה עתיקה והרוסה בחלקה של ג'וליאן העני. במחירי הנדל"ן בפריז כיום – לו היה חי, עני הוא לא היה. מי יודע, אולי צאצאים כלשהם יצוצו ויממשו הירושה.

בגינה העץ העתיק ביותר בפריז. הוא נתמך, ככל קשיש בא בימים, בסמוכות. אין זה כה פשוט להיות העתיק מבין 478,000 העצים שיש בפריז (נתוני העיריה). אגב, כמה עצים יש בירושלים? שכחתי לרגע.

Eiffel in the Clouds...................................................Photo: Zeev Ben Nahum

סביב למלון איזור מסעדות הומה בכל לילה. אין אלו מסעדות עליהן יכתבו המבקרים ויודעי החיך, אלא מסעדות עממיות, חלקן אתניות מכל סוג ומין. עם זאת, המקום מלא עד אפס מקום כל עונת התיירות. בין מסעדה למסעדה חנות מזכרות עמוסת שמונצעס חסרי ערך שיקשטו בבוא היום את מיטב בתי ישראל – על הויטרינה בסלון. חיפשתי חומוס, ואין. במסעדה מצרית ניסיתי לשכנע את הבעלים בתועלת הכלכלית בהכנסת אב מזון זה. תשובתו היתה: אה, זה לא ילך. והרי הודעה ליזם שיקים שם את החומוסיה הראשונה: אני חשבתי על זה קודם, על כל המשתמע מכך! למעוניינים: יש דווקא פלאפל.
פסיעות משם מספר מועדונים המשמיעים מוזיקה מכל סוג: ג'ז, שנסונים צרפתיים ועוד. מה עוד יכול אדם לבקש?
במרחק 10 דקות הליכה נמצאים גני לוקסמבורג המפורסמים. מה זה מפורסמים? כנסו לגוגל. יש "רק" כ- 857,000 דפים העוסקים בהם. על כן, לא אתאר מאום. קיראו את שכתבה כנרת (והערה שלי). לקורא היחיד שאינו יודע מהם גנים אלו (אתה, כן, אתה) אסביר: זוכר שלקחת את הילדים לפארק השכונתי? הם רצו לכל עבר, השתטחו על הדשא והתנדנדו בנדנדות. זוכר? אז כזה – אבל בפריז. דע לך שכל יתר הקוראים – חוץ ממך – התעלפו כרגע מצחוק. בקר ותבין.
במערב ניצב לו מגדל האייפל, לעתים ראשו לוט בעננים, שנבנה לטובת תערוכה בינלאומית בתחילת המאה ה-20 ועדיין עומד על תילו בלי למצמץ. אז זהו, שבלילה הוא דווקא כן: בלילה מואר האייפל באלפי נורות. אנו נוהגים לשבת במרפסת ולהמתין עד שיכבה הזרקור בראש המגדל בשעה 1:00, ו-5 דקות לאחר מכן יכבו גם אלפי הנורות. זהו הסימן שהגיעה שעתנו לפרוש למנוחת הלילה.
לקראת יום חדש, תמונה יומיומית קטנה עושה לי את היום: מול המלון בית דירות ישן, ובקומתו העליונה דירה קטנה בה דרים זוג צעירים. לשמחתי ולצערם, יש להניח, חדרי דירתם נשקפים מן המרפסת. [תאמרו: לא יפה להציץ. ואני אומר: מז'תומרת? זה כלול בכרטיס!]
כל בוקר אני צופה בטקס שאינו שכיח במקומותינו – ארוחת בוקר. הצעיר יורד לרחוב, קונה מצרכים שתוקפם פג מיידית במכולת לרגלי הבניין, ומכין לזוגתו ארוחה במטבח\חדר כביסה: פורס את הבאגט הטרי, מכין צלוחית ריבה, שופת קפה מהביל ומזמין אותה לסעוד עימו. כל בוקר נמשך הטקס כ-20 דקות, לאחריהן הם סוגרים את חלונות הדירה ונעלמים בהמולת העיר המתעוררת.
ואילו אנו, נתחיל עוד יום עמוס, מלא חוויות מכל זן וסוג, ונחזור עייפים אך מאוהבים.
בפריז.

– ד"ר זאב בן-נחום, לפעמים עובד (פסיכולוג, יועץ ארגוני), ובעיקר אוהב את פריז.

Evi Evane, 10, rue Guisarde, 6eme. 

Metro: St. Sulpice, St. Germain-des-pres, Mabillon

החברה שאיתה אכלתי התלהבה קשות מהגספצ'ו עגבניות ואבטיח עם קציפת מי גבינת עזים, במנת סלט החסות והארטישוקים הוגש כל ירק בנפרד, והיה יפה לולא היה גורם לי להתבלבל מיופיו של הבצל המגולף ולנגוס בו בלי אזהרה, ורק החציל עם העגבניה וגבינת העזים צריך לקפוץ לסטאז' בישראל.

המנה העיקרית שחלקנו, של עוף צלוי ברוטב עם תפוחי אדמה צלוים ונהדרים, היתה עשויה בדיוק כמו שצריך, אבל הקינוח, הנה משהו לכתוב עליו: מרק של שוקולד חם, עם כדור של גלידה, פטלים צפים על שפתו וגם אחיהם הכתושים משוקעים בו, ובתוך כל אלה – פלפל חריף, שמבלבל את הלשון לגמרי. לו רק היה השוקולד מצוין יותר, זה היה קינוח מושלם. וגם הלחם שהוגש לנו היה קצת יבש, אבל האמת – זאת סתם אשמתנו שלא החזרנו אותו (כל זה עלה לנו, עם שתי כוסות יין, 75 יורו, בערב). לוברנו ממליץ להתעקש על הישיבה למטה, שהיא נעימה יותר. אני מסכימה.

סינולוגיה: Sinologie

פריז ומזרח רחוק הולכים מצוין יחד. לא רק שפריז היא התאומה הקולינרית של יפן (ע"ע לוברנו) אלא יש משהו שמצליח לחמם ולגוון את האוירה הפריזאית הצוננת כשמוזגים פנימה קצת סין.

סינולוגיה: Sinologie

סינולוז'י היא חנות סינית באמת בלב הרובע השישי המוצלח. יש בה קימונואים שכיף לרכוש כחלוק בית ושמלות סיניות ממשי רקום ומבריק ומניפות וחולצות מכופתרות עם צווארון סיני, אלא מה, ונעליים, מתוקות מאין כמותן, עם הדפס של פרחים גדולים על אדום עז, בשמונה יורו. שווה לגמרי, אפילו לקנות כתחפושת לפורים או כדבר האמיתי עצמו. 

Sinologie. 20 rue Monsieur Le Prince, 6eme. 01.43.25.05.44 

Alice a' Paris, 64 rue condorcet, 9eme, 01.48.78.17.31

41,rue de l'Abbe Gregoire, 6eme, 01.42.22.53.89