la pied d'eiffel

אני מת על האייפל. אוסף הקורות והמסמרים הענק הזה, שהוקם פשוט כי אפשר, הוא אחד האתרים האהובים עלי בעיר. האייפל, שציין ב-מאי 120 שנות עמידה גאה, סובל מגורל דומה לאחרים שתמיד נמצאים שם בשבילנו באופן מובן מאליו: בקרב טיילנים וותיקים וחדשים כאחד, הוא נתפס כאתר מעט טרחני, שחוק ומיותר. ממש השבוע גיליתי, למשל, שחברים טובים שלנו שגרים בעיר עוד מתקופת שיראק מעולם לא טיפסו עליו.

אבל אנחנו לא כאלה. המחשבה לגור ליד המגדל שימחה אותי כל-כך עד שכמעט הפקרתי מאות יורואים במזומן אצל נוכלת מקומית רק בגלל שהבטיחה לנו דירה עם אייפל מהחלון. גם עכשיו, מראה האייפל המפציע לפתע בין גגות הבניינים הוא קסום בעיני. משמח לגלות, שהמגדל הפיל בקסמיו גם את הדור הצעיר ששמח להצטרף לביקור במגדל כמעט בכל פעם שיש הזדמנות.

אלא שעד היום, הביקור באייפל היה חוויה מתישה אפילו לאוהביו. התורים בכניסה איומים: קר שם לאללה גם בימים שלא נורא קר, עשרות תגרני האייפל מעכירים את האווירה וכבר אמרתי משהו על התורים? מדובר בממוצע בהמתנה של שעה וחצי-שעתיים עד לרגע ההגעה לקופות. משם צפויה לכם עוד לפחות חצי שעה עד שתהיו באמת למעלה במרפסת הפתוחה של הקומה ה-3. בירידה צפוי פקק דומה. בעיקר אחרי-הצהריים ובערב – זה יכול להגיע לכמעט שעה. ועדיין, אהבנו אותו ושבנו אליו.

ועכשיו הסקופ: האייפל חוגג כאמור יום הולדת עגול ולכן עד סוף 2009 מדי לילה ב-8, 9, 10 ו-11 מתקיים על גבו מופע אורות בן 17 דקות (ב-5 הדקות הראשונות הוא מנצנץ כהרגלו מדי שעה ואז מתחילות 21 הדקות של המופע. סרט קצר תמצאו כאן). המופע נעשה לכיוון הטרוקדרו כך שאפשר לשבת על גדת הסן מעבר לגשר ולהנות באופן ילדותי משהו מ-400 האורות המתחלפים והנוצצים. אבל זה עדיין לא הסקופ.

רציתי לקחת את הילדות לראות את מופע האורות, כדי לבדוק את מועדי המופעים נכנסתי לאתר הצנוע אך היעיל של מגדל אייפל ושם באחד העמודים הפנימיים מצאתי אוצר. הנהלת האייפל מריצה בימים אלה פיילוט חרישי במסגרתו אפשר להזמין כרטיסים און-ליין לאייפל. כרגע ניתן להזמין כרטיסים שבוע מראש בלבד ורק עד לקומה השנייה (ניתן לרכוש באייפל עצמו בקומה השנייה כרטיס המשך לקומה השלישית, הגבוהה ביותר. יש שם תור קצר אבל לא מזכיר בכלום את מה שמצפה לכם למטה). לאחר ההזמנה, מדפיסים את הכרטיס ובשעה היעודה מגיעים לשער המיוחד לקבוצות וכרטיסים מוזמנים. תוך 5 דקות כבר היינו במעלית בדרך למעלה. יעיל למופת וכמעט מנקר עיניים.

אנשי האייפל מצהירים באתר שהפיילוט יימשך עד ה-22 לנובמבר 2009, שאלתי את צוות המגדל והם לא ידעו להשיב אם הפיילוט ימשך ובאיזה מתכונת, אבל נכון להיום ניתן להזמין כרטיסים ללא בעיה למרות שמועד סיום הניסוי חלף לו. אמשיך לעקוב ולעדכן. בקיצור, הנה הלינק להזמנות המוקדמות, נסו בעצמכם.

לקט המלצות אייפל אישיות לחלוטין:

- בקומה השנייה של המגדל נמצאת מסעדת ז'ול וורן שכנראה מגישה אוכל לא רע בכלל (מהמלצות. לא ניסינו) אך כצפוי יקרה מאוד. אם מישהו היה וניסה, שיגיב.

- אם יש לכם זמן ואתם מגיעים עם ילדים, דרך כייפית במיוחד להגיע לאייפל היא באמצעות הבאטובוס. קו הסירות שנע לאורך הסן ועוצר במיקומים אסטרטגיים. בניגוד להפלגות התיירותיות המפורסמות יותר (באטו מוש או באטו פריזיאן), הסירה-בוס האי זולה יחסית (12 יורו למבוגר, 6 לילד, הנחה למחזיקי נוויגו) וברכישת כרטיס אפשר לעלות ולרדת ממנה איפה שרוצים וכמה שרוצים. מעט מנג'ס ליום שלם אבל כדאי לקחת אותה מההוטל דה ויל ועד לאייפל ל-20 דקות של הפלגה נעימה ויפה.

- הקרוסלה שנמצאת למרגלות האייפל מוצלחת מאוד, זאת שנמצאת מהעבר השני של הנהר לכיוון הטרוקדרו אפילו עוד יותר מוצלחת, אחת השוות בפריז ואתר צילומים מעולה.

- אם נגזר עליכם לחכות בתור האימתני, השאירו שם אדם אחד בלבד וטלפון סלולרי. המתנה משפחתית היא מתכון להתבאסות קולקטיבית. גם אוסף הרוכלים שמפתה את הילדים לא מקל על ההמתנה. אגב, התור לכניסה שמובילה למדרגות קצר יותר. בריא יותר. מעייף יותר.

- אם כבר החלטתם לקנות משהו – ההתמקחות יעילה מאוד. מפאת הפדיחה לא אספר מה רכשנו וכמה, אבל רק שהמחיר הסופי היה זול ב-70% מהדרישה המקורית.

ועוד כמה ענייני אייפל פרוזאים יותר:

- המגדל פתוח מדי יום מ-09:30 ועד 23:45. בקיץ (13 ביוני עד 31 לאוגסט) פתוח מ-09:00 ועד 00:45.

- הכניסה בתשלום מגיל 4. ומחירה: במעלית לקומה ה-2: 4 יורו לילדים, 6.4 לבני 11-24, ו-8 יורו למבוגרים. אם תרצו להגיע לקומה השלישית העליונה, תשלמו 7.5 יורו לילדים ו-13 יורו למבוגרים. ילדים מטפסים ברגל (לקומה ה-2) ישלמו 3 יורו, ההורים ישלמו 4.5 יורו.

- כאן תוכלו לקרוא את כל מה שכתוב עליו בפריזאית

לא רחוק משם:

אפשר לצאת לסיבוב קניות בפאסי

ללכת לראות את מוזיאון קיי ברנלי

או לעשות סיור על סגווי שיוצא ממש מהאייפל (צריך להזמין מראש)

(מושיק)

מבט מקצה הגנים למוזיאון. Jardin de Rodin

בלי כוונה, נחתנו בגנים של רודן ברובע ה-7 ביום ראשון הראשון בחודש. ביום ראשון הראשון בחודש המוזיאונים בפריז פתוחים לציבור בחינם. כרטיסי כניסה למוזיאון עולים בדרך כלל משהו בין 6 יורו ל-12, וזה רק לתצוגה הקבועה (התערוכות הנוספות מעבר לתצוגת הקבע תמיד מחוייבות בכרטיס, גם בימי החינם). ככה שכשבאים בזוג זה חיסכון משמעותי. אבל אם למשל אתם ממילא מתחת לגיל 18, ובחלק מהמוזיאונים – גם מתחת לגיל 26, גם ככה הכניסה היא חינם.

זה עלול להשמע כמו אירוע המוני, יום ראשון הראשון בחודש במוזיאוני פריז, ולעתים התורים יכולים להיות מעייפים. אבל מנסיוני, פרט לשעות העומס (למשל, אחר הצהריים בפומפידו), יש משהו נעים, עירוני, אפילו דמוקרטי, בהצפה של המוזיאונים בסטודנטים, למשל, שממתינים בסבלנות ליום החינם שלהם.

האיש החושב. Jardin de Rodin

תמיד משמח לצאת מכל תחנת מטרו שהיא ברובע ה-7. זה פשוט רובע יפהפה כמעט מכל כיוון שמביטים בו. ממטרו Varenne רואים את הטוסיק של האינווליד, ואת הבתים היפהפיים שאיכשהו נקבצים ובאים ברובע השביעי, ומצליחים לארגן לעצמם תמיד שמש צהבהבה מפתיעה.

ביום השמש של נובמבר השמשי והמשונה הזה, היה כל כך מקסים במוזיאון רודן. בשל ההרכב הילדי של משלחת תרבות יום א' שלנו, דילגנו על המוזיאון והגענו ישר לגנים. והגנים האלה, מיד עושים חרטה על זה שלא הגענו לבושות בקרינולינות. יש בהם מין יופי, לא פאר מצוייץ של גני וורסאי, אבל יופי פשוט, רחב, מעורר ומרגיע בו זמנית, סימטריה קלאסית ופסלים שהם קלאסיים בעצמם, חלקם יפהפיים, אחרים, כמו אלה של הציירים, או של הנשים מרכינות הראש, מצליחים לעורר מחשבה עד לפסל הבא. בילדות הם עוררו את הצורך לחקות את התנוחות הלעתים מסובכות שבהן הועמדו. מאוד אלף תשע מאות. אפילו פחות.

הדרך לגנים האחוריים. Jardin de Rodin

בין שני המבנים המרכזיים של המוזיאון יש גן מקסים (שנפתח ממש לא מזמן אחרי שיפוץ נרחב) ובו יכולים עובדי רד לחזות בעוד איש חושב, ובוורדים המפורסמים של הגנים. אבל צריך לעבור את המבנה הרחב, כדי לגלות את הגנים היפהפיים הרחבים והגדולים שמאחוריו כדי להבין איך יופי, רוחב, מגוון, ושיטוט רגלי פשוט, יכולים למלא בהשראה.

לכו עד הסוף, עד הבריכה הגדולה מוקפת הפסלים, ואז, כשנדמה שהגן נגמר, המשיכות מעבר לקשתות הגדולות. שם יש גן קטן, עם תחושה מעט אנגלית, עם אפלולית של חורש, ורחש מפתיע של המכוניות. שם ישבה אישה והניקה על כסאות העץ שהטחב מוסיף להם ענתיק שיק, וארגז חול, רטוב כמובן, אבל אפשר לצעוד על שוליו ואפשר לעמוד לידו ולהפריח לכיוונו בועות סבון.

גינה סוף. Jardin de Rodin

גינה סוף. Jardin de Rodin

מבחינתי אפשר היה לחזור הביתה אחרי השהות הנעימה בגן האנגלי הסודי שלנו, אבל בדרך החוצה נמשכנו פנימה לתערוכה (כרטיסים בבקשה) שמציגה את חפצי האמנות שאספו פרויד ורודן, וגם חלק מהיצירות הקטנות והמתוקות ממש, כמו דמויות ברונזה מטפסות מתוך כדי חרס ישנים, שלא הכרתי של רודן (עד 22 בפברואר 2009).
Musée Rodin, 79, rue de Varenne, 7e

Métro: Varenne, Invalides

סגור בימי שני.

Terrace, St. Severin and Notredame............................Photo: Zeev Ben Nahum

בכל פעם שאנו מבקרים בפריז אנו מתאכסנים באותו מלון, באותו החדר. לחדר מרפסת בצורת "ר", הפונה לכוונים דרום ומזרח. זו נקודת המוצא לכל טיול שלנו בעיר, ועליה אני חושב לקראת כל גיחה.
מספר פעמים ביום אנו יושבים במרפסת – בבוקר, עם הקיצנו ובטרם נצא לשיטוט; לקראת חשכה; ובעת חזרתנו מבילוי הלילה.
הגם שאין המרפסת בעלת פנורמה מושלמת, הרי היא מעניקה זוית ראיה מעניינת לפנים שונים של העיר, שכולם במרחק הליכה קצר: היסטוריה, תרבות, בילוי, אוכל, חיים אקדמיים, חיי יומיום, ועוד ועוד – וכמובן יופי שאינו נגמר.

מצפון נשקפים מגדליה של קתדרלת נוטרה-דאם על "אי העיר". שם החל הכל: על האי הגדול בנהר התיישב לו שבט הפריסיי לפני כ-2,300 שנה, והוא שהעניק לעיר את שמה. קתדרלת  נוטרה-דאם ראתה אירועים היסטוריים רבים, אולי המשעשע בהם הוא הכתרתו העצמית של אחד מגיבורי התרבות המערבית – נפוליאון. למרות שהזמין את האפיפיור להכתירו, בחר לקחת את הכתר ולשימו על ראשו בעצמו.
מול המלון נמצאת כנסיה קטנה, בגודל בית כנסת עירוני מצוי. יש לה תואר והדר, ואם תתעקשו – אפילו יחוד ארכיטקטוני חשוב כלשהו. למישהו. עבורי, יש בה משהו ביתי, מקומי, שכונתי. כדברי יאיר גרבוז: לו גרתי שם, זו היתה הכנסיה שלי, בה לא הייתי מתפלל.
מדרום נשקף לו הפנתיאון, העומד במקום בו היה מרכז העיר הרומית שנבנתה אחרי כיבוש הישוב הקדום. בפנתיאון קבורים להם כיום גדולי האומה, שהצטיינו בתרומה לתרבות הצרפתית. מעניין: אף נשיא אינו קבור שם! הפוליטיקאי המפורסם היחיד ששרידיו נמצאים שם הוא גמבטה, שתרם את ליבו למדינה, ואכן ליבו הוא שנמצא שם. [צאו וחישבו מי ראוי להיטמן בפנתיאון שלנו ואיזה חלק מגופו היינו רוצים לראות שם.] משעשע במיוחד הוא הטויסט הצרפתי שהוסף למקום זה: עם כל הכבוד לאתר הקבורה, ממרכז הכיפה הגדולה תלויה לה מטוטלת גדולה של פוקו, שתנועתה מוכיחה את תנועתו של כדור הארץ. סמליות מכוונת או שלא, בבחינת: היה חשוב ככל שתהיה, ואף על פי כן נוע תנוע.

Pantheon at night from the loveable terrace.............Photo: Zeev Ben Nahum

בין הקתדרלה לבין הפנתיאון פרושה לה כל ההיסטוריה הצרפתית. ומה לנו ולהיסטוריה זו? כבן לעם שההיסטוריה שלו ארוכה מן ההיסטוריה הצרפתית כמעט פי שלוש, אני מתייחס להיסטוריה הצרפתית כאל סיפורי אגדות קסומים, של קיסרים, מלכים, רוזנים ודוכסים; של כבוד, יוקרה, גינונים; של שאיפות אימפריאליסטיות לצד כשלונות צבאיים מהדהדים; ושל ערש התרבות המערבית המודרנית. נזכרתי בדברי מל ברוקס המשחק את לואי ה-14 (בסרט "ההיסטוריה המשוגעת של העולם"), וצובט בעכוזה של אצילה כלשהיא. הוא פונה למצלמה ואומר: אח, איזה כיף להיות מלך.
למי שמחפש מאפיינים קרקסיים – כדוגמת הגברת בעלת הזקן – גם אלו כמטחווי רגל: שתי דלתות מן המלון מצוי הבית הצר ביותר בפריז. ניתן להניח כי יש עוד מתחרים על תואר זה, אך מה זה חשוב. רוחבו כ-2 מטרים בלבד. צאו וחשבו כמה עולה בית זה, ומה גודל הוילה בסביון שניתן לקנות באותו מחיר.
במרחק מספר פסיעות מגיעים לגינה קטנה, כיכר ויויאני, ובה כנסיה עתיקה והרוסה בחלקה של ג'וליאן העני. במחירי הנדל"ן בפריז כיום – לו היה חי, עני הוא לא היה. מי יודע, אולי צאצאים כלשהם יצוצו ויממשו הירושה.

בגינה העץ העתיק ביותר בפריז. הוא נתמך, ככל קשיש בא בימים, בסמוכות. אין זה כה פשוט להיות העתיק מבין 478,000 העצים שיש בפריז (נתוני העיריה). אגב, כמה עצים יש בירושלים? שכחתי לרגע.

Eiffel in the Clouds...................................................Photo: Zeev Ben Nahum

סביב למלון איזור מסעדות הומה בכל לילה. אין אלו מסעדות עליהן יכתבו המבקרים ויודעי החיך, אלא מסעדות עממיות, חלקן אתניות מכל סוג ומין. עם זאת, המקום מלא עד אפס מקום כל עונת התיירות. בין מסעדה למסעדה חנות מזכרות עמוסת שמונצעס חסרי ערך שיקשטו בבוא היום את מיטב בתי ישראל – על הויטרינה בסלון. חיפשתי חומוס, ואין. במסעדה מצרית ניסיתי לשכנע את הבעלים בתועלת הכלכלית בהכנסת אב מזון זה. תשובתו היתה: אה, זה לא ילך. והרי הודעה ליזם שיקים שם את החומוסיה הראשונה: אני חשבתי על זה קודם, על כל המשתמע מכך! למעוניינים: יש דווקא פלאפל.
פסיעות משם מספר מועדונים המשמיעים מוזיקה מכל סוג: ג'ז, שנסונים צרפתיים ועוד. מה עוד יכול אדם לבקש?
במרחק 10 דקות הליכה נמצאים גני לוקסמבורג המפורסמים. מה זה מפורסמים? כנסו לגוגל. יש "רק" כ- 857,000 דפים העוסקים בהם. על כן, לא אתאר מאום. קיראו את שכתבה כנרת (והערה שלי). לקורא היחיד שאינו יודע מהם גנים אלו (אתה, כן, אתה) אסביר: זוכר שלקחת את הילדים לפארק השכונתי? הם רצו לכל עבר, השתטחו על הדשא והתנדנדו בנדנדות. זוכר? אז כזה – אבל בפריז. דע לך שכל יתר הקוראים – חוץ ממך – התעלפו כרגע מצחוק. בקר ותבין.
במערב ניצב לו מגדל האייפל, לעתים ראשו לוט בעננים, שנבנה לטובת תערוכה בינלאומית בתחילת המאה ה-20 ועדיין עומד על תילו בלי למצמץ. אז זהו, שבלילה הוא דווקא כן: בלילה מואר האייפל באלפי נורות. אנו נוהגים לשבת במרפסת ולהמתין עד שיכבה הזרקור בראש המגדל בשעה 1:00, ו-5 דקות לאחר מכן יכבו גם אלפי הנורות. זהו הסימן שהגיעה שעתנו לפרוש למנוחת הלילה.
לקראת יום חדש, תמונה יומיומית קטנה עושה לי את היום: מול המלון בית דירות ישן, ובקומתו העליונה דירה קטנה בה דרים זוג צעירים. לשמחתי ולצערם, יש להניח, חדרי דירתם נשקפים מן המרפסת. [תאמרו: לא יפה להציץ. ואני אומר: מז'תומרת? זה כלול בכרטיס!]
כל בוקר אני צופה בטקס שאינו שכיח במקומותינו – ארוחת בוקר. הצעיר יורד לרחוב, קונה מצרכים שתוקפם פג מיידית במכולת לרגלי הבניין, ומכין לזוגתו ארוחה במטבח\חדר כביסה: פורס את הבאגט הטרי, מכין צלוחית ריבה, שופת קפה מהביל ומזמין אותה לסעוד עימו. כל בוקר נמשך הטקס כ-20 דקות, לאחריהן הם סוגרים את חלונות הדירה ונעלמים בהמולת העיר המתעוררת.
ואילו אנו, נתחיל עוד יום עמוס, מלא חוויות מכל זן וסוג, ונחזור עייפים אך מאוהבים.
בפריז.

– ד"ר זאב בן-נחום, לפעמים עובד (פסיכולוג, יועץ ארגוני), ובעיקר אוהב את פריז.

גם הבון מרשה היא חנות יפה נורא, גדולה ויפה נורא, שמתחרה עם הגלרי לפייט על המצאת הכל בו. ואני אומרת, זה בסדר, יש מקום לכולם, אבל מוכרחה להודות שפיתחתי חיבה דווקא לבון מרשה. הוא בגדה השמאלית, בקצה של איזור מתוק להפליא, (רחוב four למשל) וליד גינה שבימים אלה משתפצת לה במרץ, אבל אפילו עכשיו אפשר לראות שהיא מרהיבה. והוא גדול אבל אפשר למצוא בו את עצמך, וגם פטיו מקסים למשל, ובגדים שנעים בין האקסטרווגנטי לחינני לאפשרי.

יש להם מחלקת תיקים מרהיבה, ומחלקת צעיפים וכפפות וכובעים, וגם גרביים. בני תמותה יכולים לרכוש גרבי צמר רכות ונעימות, ולתחזק (או לפתח) פטיש לגרביונים במחלקה המפוארת ששם, בעשרים וארבעים יורו ראיתי שם גרביונים מוצלחים שישדרגו שמלות פשוטות ומגפיים. נו, גם מחלקת כלי הבית נורא שווה, וגם זאת של הספרים והצעצועים.

אבל הכי ישים זה להתאפק יפה יפה, ואז לעבור את הכביש, או את הגשר הקטן שמחבר בין שני הבניינים ולבקר בגרנד אפיסרי, כי אוכל, אפילו אם הוא נורא יקר, עדיין יהיה רכיש יותר מבגדים. קרואסון השקדים שם מצוין, ובטח תמצאו עוד משהו להתפנק בו, מבין 30 אלף המוצרים מכל העולם שנמכרים שם.

Le bon Marche, 24, rue de sevres, 7eme.

פתוח: שני עד שישי 9:30-19:00

חמישי: 10:00-21:00

שבת 9:30-20:00

Metro: Sevres-Babylone

Musee Quai Branley

אמנות פרימיטיבית מעניינת אותי בערך כמו מדף מגבות הנייר בסופר. כלומר, לחלוטין לא. ולמרות זאת, נורא נהניתי במוזיאון בראנלי, מהסיבות הבאות: 

• קיר שהוא גן נטוע ומאונך מקסים אותי גם בפעם השביעית שאעבור לידו. 
• גם הגנים בפנים מקסימים ביותר. 
• עיצוב הפנים זכה לביקורות קטלניות מאדריכלים שביקרו את העיצוב השתלטני שתופס את כל תשומת הלב מהמוצגים. אבל לי, כאמור, הרבה פחות אכפת מהמוצגים, והשבילים הבהירים הספירליים, שסרטים מוקרנים עליהם, היו כניסה מצוינת, בלתי פריזאית בעליל, לתערוכה.  

Musee Qaui Branly

• חלק מהמוצגים מעניינים בכל זאת. 
• הילדות שלי דווקא חושבות שזה מעניין. 
• יש גומחות של כל הפעלות שמשלבות פולקלור של סרטים, מוזיקה ואמנות שבטית. 
• מוזיאון בראנלי נמצא במסלול האהוב עלי, בין הפאלה דה טוקיו, המוזיאון לאמנות מודרנית של פריז לאייפל, בקצה השאנז אליזה, לא רק ברובע השביעי של פאריז, אחד האזורים היפים ביותר בעיני, שמצליחים להציג פאריז מונומנטלית מכל כיוון שלא יהיה. 
• מיזוג מעולה, עניין נדיר בפריז. 
• אנשים שאוהבים את האמנות המשמימה הזאת טענו שהוא טוב גם מהבחינה הזאת. 

בקיצור, שווה ללכת, עם ילדים או אם רוצים קצת לנוח כשמסיירים באזור החובה הזה, רק קחו בחשבון שכמעט בלתי אפשרי למצוא שם משהו לפי תכנון מראש, כמו בן זוגכם שממנו התפצלתם כדי לראות את התערוכה בקצב שלכם, או את השירותים (טיפ ממני: בקומה השלישית, לצאת מהמעלית ובפניה הראשונה שמאלה, בסוף תגיעו). 

Musee du Quai Branly, 7eme

Metro: Pont de l'Alma

לא רחוק משם: 

מגדל אייפל

פאלה דה טוקיו

הגרנד אפיסרי דה פארי

* צילום באדיבות הגרנד אפיסרי

הגרנד אפיסרי דה פרי היא חנות ענק של אוכל מכל העולם, הצמודה לבון מרשה ושייכת לו, מחולקת למחלקות מחלקות של כל מה שרק תרצו, באריזות מפתות ובסידור מושלם.זאת אמנם מלכודת לרכישת מוצרים מיותרים, אבל באמת, איזו מלכודת מקסימה.

וכן, אפשר דווקא להביא משם כל מיני פיצ'יפקס לחלוטין לא נחוצים כמו מלח מההימלאיה, או תה באריזה מצחיקה, או סוכריה על מקל ובה משומרת תולעת של טקילה או בקבוק יין משובץ באבני סוורובסקי: כל דבר שיזכיר את הקצה העליון של המותרות הכה מיותרות שהעולם הזה נהנה מהן.

La Grand Epicerie de Paris, 38, rue de sevres, 7eme

פתוח: שני עד שבת 8:30-21:00

Metro: Sevres-Babylone

אייפל, אחת הרגליים האיתנות

אהובי נסע לארץ, בחטף. יש איזו אשליה של קרבה ומיידיות, אבל האמת היא שלא פשוט ובטח לא זול לטוס מהרגע להרגע לבקר בארץ ובארצות אחרות. הרעיון של רק לקפוץ בנון שאלאנט ממקום למקום באמת מקסים בעיני, אבל בפועל הוא מזכיר לי תמיד את הסיבה שסאלי, מהארי,  נפרדה מג'ו: הוא לא רצה ילדים, כדי שיוכלו לטוס לרומא בהתראת אפס, או לעשות סקס על רצפת המטבח. אבל בסופו של דבר, מסבירה סאלי להארי, הם מעולם לא עשו את זה במטבח; יש שם אריחי קרמיקה קרים וקשים. והם גם אף פעם לא מימשו את הקפיצה לחו"ל בדקה התשעים.

אבל כל מה שדרוש כדי לגלות את המג'יק סטיק ואת היכולת לנוע בזריזות הוא סיבה טובה מספיק וכרטיס טיסה זמין. חברים טובים שלנו איבדו אבא, ותוך כמה שעות אב הבית היה על המטוס בדרך לישראל. הנסיבות עצובות, האפשרות להיות עם אנשים שאנחנו אוהבים ברגעים כאלה משמחת. גם היכולת להסתובב שוב ברחובות שאני אוהבת כל כך. פתאום קינאתי בו. פתאום התגעגעתי קצת.

מתורגלת כבר קצת בחד הוריות זמנית, טפו טפו, פיזרתי ילדה אחת ואת האחרת הפקדתי אצל בייביסיטר חדשה ומצוינת, ויצאתי לעבוד. כלומר לקחתי, כמדי בוקר, מחשב נייד ואת ספרון המפות של פריז, ועליתי על המטרו. קח אותי לאן שתיקח.

מטרו מספר 6 הוא עילי בחלקים רבים של המסלול שלו. עליתי עליו, התכוונתי לרדת בלה מוט פיקה-גרנל, התחנה הכי קרובה לאייפל, עכשיו כשתחנת ביר חכים בשיפוצים. אבל היה עמוס, ומהחלונות ראיתי שוב את שדרות גריבלדי היפות, אז ירדתי קודם.

יש כאן הרבה אזורים שתענוג ללכת בהם לאיבוד. גם היום, שלושה חודשים אחרי נחיתתנו כאן, יש עוד כל כך הרבה מקומות שעוד לא ראינו.

אז ירדתי בסוורה-להקורב, ללכת לאיבוד קצת שם. היה קר ורטוב, אבל הרטיבות הולמת את העיר הזאת. המדרכות כל כך שחורות, שגשם קל והן הופכות למראות כהות של מועדונים משנות השמונים, וככה רואים את כל היופי הזה כפליים. התכוונתי לדבוק בתכנית המקורית, ודרך שדרות גריבלדי היפות להתקדם לכיוון לה מוט פיקה גרנל, ומשם, בסיור רגלי ברובע השביעי, להגיע למוזה ד'אורסה הכל כך יפה. היינו בו כבר, אבל הקטנה עשתה בו שמות, השתמשה בכבלים שמפרידים בין התמונות הנהדרות ובין הקהל המשתוקק לראות אותן, בתור טרמפולינה, חבל דק להתאמן עליו ולפתח את שיווי המשקל. רק האיפוק העצבני של שומרי המוזיאון מנע מהם לזרוק אותנו משם, אבל הבנו את הרמז והתפנינו משם, רק אחרי שראיתי עוד כמה רקדניות של דגא וכמה נשים שמתנגבות אחרי אמבטיה. רציתי לחזור לשם לבד.

לבד. הייתי לבד. היה כבר מאוחר מספיק לשלוח SMS לארץ – התברר שזה אפשרי לחלק מהסלולריים, אתה מנסח בדיוק מה שאתה רוצה לאמר, רק בלעז, אבל זה כמו לשלוח בקבוק בים – לפעמים זה מגיע ולפעמים לא. אז שלחתי בוקר טוב ומקווה שישנת טוב ותתקשר כשתוכל. ישן טוב, כנראה.

במקום שדרות גריבלדי, מצאתי את עצמי באוונו דה סאקס, שדרות אספלט רחבות שהאייפל ניצב בקצותיהן. עדיין חשוך כאן בשעות כאלה. זה מדכא לצאת בבוקר כשחשוך, אבל אני כבר יודעת שעוד מעט, בסביבות רבע לתשע, תצא השמש. השאלה רק באיזה צבע תצבע את הכל. אוונו דה סאקס, יפות ושוממות מתחברות לשדרות ברטיי, ואלה מגיעות לאגליז דו דום – (שם קבור נפוליאון), שזה בעצם הגב של האינווליד, מבנה יפה, עם כיפת זהב, חפירים שמגנים עליו מכל הצדדים ועצים שמעוצבים כחרוטים, למעשה כפגזים. מאוד מיליטריסטים כאן, במיוחד בסביבות האקול מיליטר, הפו"ם של צרפת. בבניין האקול מיליטר נותרו חורים של פגזים וכדורים ממלחמת העולם השניה ועל כל בניין שלישי כאן יש שלט שמתאר מי נהרג על שמירת הבית, או בשפתם, העקרונית תמיד, גם כשאין צורך, על הגנת השיוויון, החירות והאחווה. אלא שלהבדיל ממבני הבטון המכוערים של בה"ד 1, כאן המיליטריזם לובש צורות כל כך יפות, כל כך מרשימות. לא ברור לי מה עדיף.

השמש קמה, היא מותחת זרועות והחליטה לטובתי: היום צהוב. היא לא מחממת, למה שתעשה את זה, אבל היא שופכת על העיר ואנשיה אור נעים ומחמיא. לפי הטלפון הדומם, הוא עוד לא קם.

אחרי עצירה קטנה לקפה באוונו דה טור מובורג, שוב מתברר שהמחשב הנייד הוא לא באמת נייד, כי הוא לא עובד ללא חיבור חשמלי, ואני ממשיכה לרחוב גרנל המתוק כל כך. עדיין קר, כבר מואר, והכל כל כך יפה. אזור הרובע השביעי הוא אזור של שדרות רחבות, עצומות, חזקות, מדויקות, ושל רחובות קטנים, אישיים כמעט, שנמתחים ביניהם, מנומרים בפטיסרי כחול ובולנז'רי ירקרק ובושרי אדום. את השמיים התחומים בין הבתים מנקדות עדיין מנורות חג המולד שדולקות גם ביום, כל כך עדינות שהמצלמה שלי לא מצליחה לתפוס אותן, אבל הן מדגדגות את העין, משמחות אותה. הכל סגור. מתי הם מתחילים את היום, הפריזאים האלה? הנה, בשוק רחובי קטן מתחילים לאט ובישנוניות לפרוס דוכנים. כי ריח של מרק עדשים ממלא את הרחוב הקטן, כנראה שמישהו בכל זאת התעורר באחד הביסטרואים. הקצביות כבר פועלות במרץ, על הגריל, עופיונים קטנים ומעושנים מפיצים ריח שהולך מצוין עם המרק ההוא.

גן קטן ומקסים, עם מערת סלעים ונחל

בלי כוונה, הגעתי שוב לשאמ דה מאר, הגנים של האייפל. אי אפשר להרגע מכמה שהמפגן הזה מרשים, חזק ויפה. תיירים חרוצים כבר עומדים בתור לטפס עליו. באחת השבתות כבר גילינו שיש המון מה לעשות בסביבתו של האייפל עם ילדים: יש סוסי פוני וקרוסלה ותיאטרון בובות וגני משחקים מתוקים, אבל עכשיו, אני עוברת בין הרגליים של האייפל ומגלה ליד הרגל המערבית שלו גן קטן ומקסים, עם מערת סלעים ונחל, ציור קטן של פסטורליה וטבע  ליד מפגן העוצמה האנושי הזה. חיילים, ככל הנראה טירונים, לפי גילם הצעיר והאופן שבו הכומתה עדיין לא יושבת להם טוב על הראש, צועדים בסך, אבל בערפילי הבוקר השמשי העדין הזה, אפילו חיילים שמסודרים בשלשות נראים כמו ילדים בטיול שנתי במשעולי הגן המפתיע הזה.

בוקר טוב ישראל. איזה כיף לשמוע את הקול העייף הזה תוך כדי הליכה. קר אצלכם, שמעתי. קפוא. קר יותר מאשר אצלנו עכשיו. היה נורא קר בלילה. הקור הזה תפס את כולם לא מוכנים. אצלנו כבר אפילו חם מדי בתוך הבתים. אז פגשת את זה ואת זה ואת זה? איזה כיף לך. ואיך נראית ההיא, אחרי לידה? קורנת? והתינוק מתוק? ודיברת גם איתם? והם מסרו ד"ש? והיא בהריון? ואו. איזו זריזות. ואיך התינוק שלה? ואיך העיר? ואיך זה לישון בבית של ההורים פתאום? הוא מתאר לי את העיר כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה. יותר נוח, כי מתברר שהוא דובר את השפה, אבל משהו בה אחר, כנראה שהיא לא מתמסרת בקלות לאוהבים ישנים שעזבו אותה וחוזרים רק לבקר.

אני כובשת את העיר ברגלי, חוצה את הסן בפונט ד'אינאה, מגיעה למקומות חדשים. הרובע השש עשרה מקבל אותי עם מדינאים ומוסדות אמריקאים. אוונו קנדי ואוונו דה ניו יורק, ושדרות הנשיא ווילסון, והגן המתוק שליד רחוב האו"ם. למוזה ד'אורסה כבר לא אגיע היום, אבל פאלה דה טוקיו כאן ממש ליד, וגם המוזיאון לאמנות מודרנית. הגעתי. נראה מעניין, גופי תאורה משונים תלויים מהתקרה הגבוהה, אבל יותר מדי אנשים בסרבלים ובתגים שמשתלשלים מצווארם נכנסים ויוצאים. שומר גדול עוצר אותי, רק מחר תפתח התצוגה לקהל. והמוזיאון לאמנות מודרנית – רק בפברואר. עכשיו, כשאני יודעת בדיוק איפה זה ואיך זה נראה, זה כבר בהישג ידי. ממשיכה.

שוב מטפטף, והג'ינס שלי כבר ספוגות עד הקרסוליים, ובכל פעם שאני מחליטה שהגיע הזמן להבלע באיזה מטרו שייקח אותי למחוזות ענייניים יותר, כמו הביסטרו ליד הבית שבו אני בדרך כלל יושבת לעבוד, הגשם נח והשמש יוצאת, ואני לא יכולה לוותר על עוד שעל.

איך הגעתי למונטאן, ההסתעפות היוקרתית מהשאנז אליזה? והאם סביר להכנס לחנויות האלה כשאני גוררת בשולי המכנסיים שלי את כל העפר המשוחרר של פריז? השטיחים העבים של פראדה ספגו את הרטיבות של הקצוות הנגררים של הג'ינס הגדול מדי שלי, ואני ספגתי את המבטים המנומסים אך היודעים שממני לא יראו שקל. בחלק גדול מהחנויות האלה אני יוצאת מרוצה, בסוג של שמחת עניים, כי גם אם היה לי כסף לא הייתי הולכת בבגדים האלה. אבל בפראדה – הו לא. מבחינתי אפשר לעבור לגור בתוך שמלות הטאפט הורודות היפות, גם את שמלת הצמר השחורה הפשוטה לכאורה אבל עם טריק בחלקה האחורי שגורם לה להשפך קצת ובעיקר מעיל העור הרך הזה, עם הרכיסה הצידית ובלי הצווארון, רק צריך להחליט על הצבע – האם החום הבהיר והקלאסי או שמא ורוד צבע גוף המקורי יותר.

רוב הזמן אני נהנית מהשקט הזה, מהעובדה שלמרות שמחירי הטלפונים ירדו מאוד, ששיחה לחו"ל עולה כמו שיחה לסלולרי בתוך הארץ, אבל איכשהו יש איזה מחסום פסיכולוגי שמונע מאנשים להתקשר לחו"ל באותה אגביות. אבל אחרי כמה שעות של שוטטות בדד, היה נחמד לשמוע את הטלפון מצלצל. לא לשיחת האיך אתם מסתדרים ואיך הולך ועדכונים כמו ההוא נולד וההוא מת  (למרבה השמחה עדיין המאזן הוא לטובת הנולדים; מעניין שעל לידות מודיעים לנו במייל, על מות בטלפון), אלא על השיחות האגביות האלה, שלא צריך להקדים להן אקספוזיציה ארוכה. כאלה שנפסקו אתמול כי הילד בכה או כי ארוחת הערב מוכנה ויימשכו מחר, ולא יהיה צורך בנערת מים שתשמור על הרצף, פשוט כי יהיה רצף.

מול החלונות היפהפיים והבלתי נגישים של מונטאן ועם הגי'נס שלי הנגררים על המדרכות אני נזכרת בג'וליה רוברטס ברודיאו דרייב, עם כרטיס האשראי של ריצ'רד גיר, ומבינה שנזכרתי נכון, כשאני רואה את החנות של הארי וינסטון, התכשיטן ההוליוודי שהשאיל גם לג'וליה שבסרט את ענק היהלומים שענדה לאופרה. אני חיה בסרט. בלי כתוביות. מדלגת על הארי וינסטון, ריצ'רד גיר שלי בארץ.

אני נזכרת בחברה שיש לי באזור, מרימה טלפון, אני מחכה מול השגרירות, שם היא עובדת. איזו נחיתה מהירה. הרחוב סגור כולו, באופן קבוע, על ידי שוטרים צרפתיים, מגלה מתכות מחפש מטענים מתחת למכוניות שרוצות לעבור. מאבטח ישראלי צעיר נאבק, בנחישות גרמיות של ממש אחרי צבא, במשפחה שרוצה להכנס בלי האישורים המתאימים. המריבה התלקחה עוד לפני שהתחילה. שפה ידועה, טונים מוכרים.  קר לאללה, ואלה שמוציאים את כל העצבים שם אחד על השני לא יודעים את זה, אבל הם מחייכים אותי, שלא בטובתם. צהריים קצרצר עם חברה, טלפון מהמטפלת, כן, לנסות להשכיב את הקטנה לצהריים, אפשר לתת לה לצהריים אורז, אחרת יהיה אחר צהריים של עייפות עצבנית. את הדרך למטרו אני כבר מוצאת בלי מפה, כבר מתיישבת, עייפה ונינוחה, בלי לספור תחנות, יודעת כבר איך להגיע הביתה.

*פורסם לראשונה בידיעות אחרונות, מוסף "24″, במדור "מפריזה"