אובססיה אהובתי. הכרזה לתערוכה של לוסיאן פרויד במרכז פומפידו

12, 14, 15, 12.

זאת היתה התחזית בתחילת השבוע.

17, 11, 14, 14, 16.

זאת התחזית להמשך. בפועל, אמנם ברגע זה יורד גשם (החיים כאן ניתקו אצלנו את הקשר המיידי שנוצר בין קור ובין גשם), אבל בגדול – חולצה וז'קט. בבקרים אולי קצת יותר קריר. סוודרון. כבר לא צריך לבזבז עוד חמש דקות ביציאה מהבית על איתור שתי כפפות, צעיף וכובע. והרבה יותר חשוב: כבר לא צריך לצאת בחושך. אפילו כשמתעוררים יש אור בחוץ, כשחוזרים הביתה עדיין אור, וזה יילך וישתפר, עד לשעות האור המופרזות של הקיץ (בשמונה בערב סוגרים את התריסים ומודיעים לילדות שלא משנה לנו מה קורה בחוץ, עכשיו לילה).

ובינתיים, גם בחזית האמנותית מתנערים משנת החורף בכמה תערוכות מסקרנות מאוד.

1) פרויד. לוסיאן פרויד. במרכז פומפידו. רטרוספקטיבה כזאת רצינית ומקיפה, שבביקור האחרון שלנו בפומפידו, מתישהו בפברואר, כבר התגלגלו בחנויות המוזיאון מרצ'נדייז של האיש, האגדה, הנכד והפורטרט של קייט מוס.

חמישים ומשהו עבודות שלו, פורטרטים עצמיים וציורים אחרים, וגם צילומים ועבודות אחרות שמתעדות את העבודה שלו בסטודיו. עד 19 ביולי 2010. פתוח, בדרך כלל, 11h00 – 21h00. סגור בימי שלישי.

געגועים לאורקה? מתוך התערוכה של ביט טאקשי קיטאנו

2) טקאשי קיטאנו בפונדסיון קרטייה. בעידן של ריבוי משימות ורב תחומיות, קיטאנו הוא כנראה אחת הדוגמאות הקיצוניות, ובעיקר ביכולתו להצטיין בכמה תחומי עשיה שונים. קיטאנו הוא במאי של סרטי גנגסטרים אפלים, אלימים ומצליחים מאוד, שחקן והיוצר והמנחה הגאה של שעשועון משימות טלוויזיוני מצליח. התערוכה "Gosse de Peintre", ("ילד של ציור", יש לנו בעברית מקבילה סלנגית למילה 'ילד'?) מזמינה את טאקטשי לשלב את שתי התמות שמסתמנות בפועלו (כך לפי הקטלוג, כמובן): ילדות ודימוי (במובן של אימג'). הוא מצהיר, בפתח הדברים שהוא מבקש למתוח את מושג האמנות, להפוך אותו לשגרתי פחות, סנובי פחות, יותר יומיומי ונגיש. התערוכה היא שילוב של ציורים ילדותיים של קיטאנו, וידאו, חפצים ומשחקים שנוגעים לילדות, שיחד מהתלים בתפיסות המקובלות של האמנות המודרנית ובמסורת היפנית.

כן, גם לי זה נשמע כמו משהו שעשוי להיות מרתק באותה מידה שהוא מסתכן בלהיות קשקוש מקושקש.

אבל התערוכה שלו, הפעם תחת השם השני שלו, ביט טאקאשי קיטאנו, זה שאחראי לסדרות הטלוויזיה שהוא עושה, מוצגת בפונדסיון קרטייה. וזה אחד המקומות האהובים עלי בכל פריז כולה: הבניין המבריק והנהדר של ז'אן נובל, שדרות ראספאיי, ותירוץ מצויין לבקר ברובע ה-14 המיוחד. והמכון, שמבין משהו בגלאם ובאסתטיקה, אכן מעדיף את אמניו כשהם סלבז כלל עולמיים (פטי סמית', דיוויד לינץ') וכשהם עושים עבודות יפות, אבל כמה שזה יפה ולרוב גם די מוצלח. בקיצור, נלך ועוד ואיך. ועם הילדות, כמובן.

(ולהפתעתי, אתר הגלריה היחיד, שלצד המידע על שעות הפתיחה מספק גם רשימת מסעדות נחמדות באזור. זה שירות).

אגב, מרכז פומפידו משתף פעולה, ומציג במקביל לתערוכה רטרוספקטיבה של סרטיו של קיטאנו.

זה לא הכל, חברים.

0

איב סן לורן. המשקפיים כבר חזרו

3. איב סן לורן בפטיט פאלה. 307 דגמים של איב סן לורן המנוח, וצילומים שמתעדים את השפעתו על עולם האופנה במשך ארבעים שנות פעילותו.

נשמע כיף, ואפשר משם להמשיך ישירות לשדרות היוקרתיות שלצד השאנז אליזה, לבדוק במו ידיכן הממשמשות האם וכיצד הוא אכן השפיע.

לא צועקים במוזיאון. ליל קיץ של אדוארד מונק בפינקוטק

4) אדוארד מונק בפינקוטק. איכשהו עוד אף פעם לא הייתי בפינקוטק בפריז, משום מה, בחורה שטחית שכמוני, בכל פעם שאני מגיעה לכיכר המדלן, איכשהו אני מוצאת את עצמי בוהה בתיירים היפניים בפושון. אבל בפעם האחרונה זאת לא היתה אשמתי, כי הפינקוטק היה סגור לשיפוצים, והתכונן לתערוכה הזאת, מונק: האנטי-צעקה.

הפינקוטק מציע מבט אחר ומקיף על מונק, האמן פורץ הדרך לתקופתו, שמצליח באמצעות צבע ומשיחותיו להעביר מצבים נפשיים מהבד למרווח שבינו ובין הצופה.

- – -

זהו, הרבה עבודה, ואפילו שמש בחוץ. שבת שלום ושבוע טוב.

מתכתב יפה עם גוצ'י שמעבר לכביש. Artcurial

על אף חיבתי לאמנות מודרנית ולמרות העדרה הבולט בפריז, תמיד חלפתי על פני Artcurial, בית המכירות הפומביות שנמצא בפינה אסטרטגית במיוחד בתחילת השאנז אליזה, ומעולם לא נכנסתי. את החצר שלה צילמתי פעמים רבות: בכל עת אפשר למצוא שם איזו יצירת אמנות מודרנית ואסתטית להפליא, כזאת שמתחשק לשמור במצלמה.

המיקום המושלם של בית המכירות, על הרונד פואה, פינת השאנז אליזה ואוונו מונטאן השוות עד כאב (מי יתנני מעיל אחד, לא כבד מדי של מארני), במקום שבו גנני העיריה מחליפים כל חודש את הפרחים, או הכרובים, או הקישוטים שנבחרו לככב בערוגות המצולמות ביותר בעיר, במקום שבו, תרצו או לא תרצו, פועם עדיין אחד הלבבות, הקפיטליסטי אמנם, של העיר. גם אנחנו, שגרים כאן, מגלים בכל פעם מחדש, כמה לבקר בשאנז אליזה, יהיה התירוץ אשר יהיה, נותן לנו להרגיש לשעה וחצי כמו תיירים. וסביב השנה החדשה, עוד יותר מתמיד.

האזור הזה גם לא מנותק לחלוטין מאמנות, כי הרי מדי פעם, ואף פעם לא מספיק פעמים, אני קופצת לגראנד פאלה לתערוכה או ליריד אמנות. בימים אלה, אגב, במסגרת המונומנטה השלישית, מוצג בו מיצב של אחד, כריסטיאן בולטנסקי, שנמצא בהחלט בתכניות. ובכל פעם שאני  באזור, קונה מקרונים בלדורה, הולכת לגראנד פאלה או מלווה ילדה למוזיאון התגליות שבאחד האגפים האחרים של הארמון או שוב מתאכבזבת לגלות ששום דבר בכלל לא קורה בזארה או בגאפ, אני עוברת ליד פרזולי הגדר המוזהבים של ארקוריאל, ליד השלט הסגול הגדול, לפעמים גם נכנסת ומצלמת מכונית שהם הכניסו לתוך בועת זכוכית או מיצג מודרניסטי אחר, וממשיכה הלאה. היה נדמה לי שזאת לא בדיוק גלריה, שאולי צריך לקבוע פגישה מראש כדי להיכנס לשם. לא התחשק לי שיעצרו אותי בכניסה, ויגידו לי שזה לא פתוח לציבור.

משהו, בכל אופן, הרתיע אותי.

פרפרי תעתוע. עבודה בכניסה ל-Artcurial

אבל במסגרת עבודת המחקר שלי בנושא "מה עושים אנשים כשהם מגיעים לפריז וממה הם הכי נהנים", סיפרה לי ד', חברה של חברה וקולגה, שהמוזיאונים די שיעממו אותה, אבל שהארקוריאל עניין אותה מאוד. הבנתי את הרמז, ואזרתי את האומץ הנדרש להכנס לשם.

ודווקא כשאזרתי, מתברר שדווקא היה לי ממה לפחד.

נכון, המבנה של הגלריה מוצלח ויפה. בקומה הראשונה מוצגות עבודות מעניינות של אמנים בני זמננו (שזה כבר הרבה יותר מודרני ממודרני), אבל מהקומה השניה ואילך מדובר בחנות של אמנות, שמציגה עבודות אמנות שמיועדות למכירה. חלק מהעבודות טובות, חלק גרועות, חלק מיושנות מאוד, שעטנז של מה שהגיע לבית המכירות הפומביות, ויש לו סיכוי להימכר. בטווח המחירים שמתחיל, באלף יורו ומאמיר עד חמשת אלפים, ואם תתעקשו ביותר, נדמה לי שזה יהיה אפשרי. חמשת אלפים יורו היה מחיר שגרתי למדי, ליצירות שיסדרו לכם קיר שלם.

בחדר ספון עץ, בקומה השניה, הוצגו למכירה גלופות של תוויות של בקבוקי יין. אפשר לשאול את עצמך מי ירצה לקנות לעצמו גוש מתכת שיכול לשמש להדפסת מאות או אלפי או כמה שתבחרו תוויות לבקבוקי יין מסויימים שלא ביקבקתם ביקב הפרטי שלכם, והן נאות, באותה מידה בדיוק שהתוויות האחרות נאות.

פסטה וקולבים א-לה דושאן. Artcurial

אבל אי אפשר להכחיש, שברגע שהן מוצגות, הגלופות הקטנות של תחריטי הנוף המיניאטוריים, באופן סדרתי, בתיבות העץ והזכוכית, באולם אחד, עם תקרה יפה, ונערה לבושה שחור, מצחצחת אותן במטלית מיוחדת, האחת אחרי השניה, מעניקה להן ברק, לעובדות הדפוס החרוצות, ומחזירה אותן למקומן, מתחת לזכוכית התצוגה, כל הטקס הזה עושה חשק לקנות אחת. כלומר, למה אחת, אם אפשר סדרה. זה גם לא היה נורא יקר, 150-250 יורו האחת.

מעברו השני של המסדרון, לעומת זאת, נכנסתי לחדר המכירות הפומביות, המון כיסאות פלסטיק שחורים, מסכי טלויזיה וכרוזים שמתכוננים להכריז על הפריטים הבאים. ואז הבנתי את מקור הפחד הקמאי שמנע ממני לבוא בשעריו של ארקוריאל: זאת האפשרות, שהיד שלי, למודת סרטים וסדרות, תתרומם מעצמה ותרכוש איזה אקוורל נחמד בשתי משכורות. מי יכול לערוב לי, למשל, שכשיציגו למכירה את ז'קט הג'ינס הנחמד שעליו הכיס השמאלי שלו צייר קית' הרינג את אחת מדמויותיו המרקדות, לא אקנה אותו בשלושת אלפים חמש מאוד יורו?

מעניין שבמקום שבו האמנות לא למכירה, כמו במוזיאונים, או לא רכישה, כמו בגלריות שבהן היצירות מתומחרות הרבה יותר גבוה, מתרוצצת בקושי גלריסטית אחת על כמה אולמות ובין מכונת הצילום ותיבת האימייל. בארקוריאל, לעומת זאת, יש גלריסטית על כל חדר, אפילו שתיים, ולמרות שכולן בשחור כמתחייב מהתפקיד, הן כולן מסבירות פנים, ושמחות להסביר.

זה כנראה לא המקום הכי טוב לראות בו אמנות, אבל זה מקום מצוין לראות איך קונים אמנות.

הקהל במקום מעריך את היצירות באופן פעיל הרבה יותר מהרגיל: אנשים כותבים לעצמם פרטים, שואלים ומבררים ובטח מדמיינים איך היא תראה מעל הספה בסלון. איש אחד מתקשר למישהו ומתאר לו את הסחורה בערבית. מישהו אחר עושה את אותו דבר באנגלית. לקנות, או לא לקנות, זאת, בסופו של דבר, היתה השאלה.

ויש גם אפשרות לסובלימציה, למי שכמוני, מת מפחד לקנות יצירת אמנות מיותרת בחמשת אלפים יורו: ספרית אמנות צפופה ומעניינת, שבה תוכלו בסכום הרבה יותר נמוך להשביע את תאוות הקניות והאמנות שלכם גם יחד, וספרים, כידוע, נחשבים כהשקעה, לא כהוצאה.

או לעלות קצת במעלה השאנז, ולקנות מקרונים בלדורה.
Artcurial
7 rond-point des
Champs-Élysées
8e,
Métro: Franklin D. Roosevelt

באותו עניין:

פונדסיון קרטייה, אחד המקומות היפים לראות בהם אמנות מודרנית

גלרי דה גלרי: טור על אמנות מודרנית בפריז ועל גלריה מעניינת במיקום מפתיע

גלריה תדאוש רופאק במארה העליון

גלריה עמנואל פרוטן

הז'ה דה פום

0

0

כפיות תות ומקרוני קרמל

חגיגות יום ההולדת של הפריזאית בכבודה ובעצמה דווקא תפסו אותנו מוכנים. קפה של בוקר במרסי, הסתובבות קלה במארה, ביקור ביום האחרון של התערוכה של גילברט וג'ורג', עוד כמה גלריות והתיצבות לארוחת הצהרים במלון לה בריסטול. המסעדה במלון עוטרה בכוכב מישלן שלישי במדריך החדש שפורסם במרץ 2009 ומציעה עסקית צהריים בתעריף שפוי למחצה*. חוץ מזה וסתם שתדעו, מיתון או לא מיתון, עדיין קשה למצוא כאן מקום לצהריים במסעדות 3 כוכבי מישלן בהתראה של פחות משבוע.

לשמחתנו, אנחנו כבר הרבה יותר מנוסים בהתמודדות עם גינוני הנימוס והשירות של מסעדות העל הפריזאיות, אבל עדיין לא בדיוק יודעים מה אומרים לשף כשהוא מגיע לכבד את השולחנו בנוכחותו אי-שם לקראת הקינוח. לכן גם הפעם תקענו בו עיני עגל מאושרות, הנהנו בשביעות רצון ולחצנו את ידו בחום. חבל. היינו רוצים לדעת איך מכינים את גלידת היוגרט החלומית שהוא הגיש לנו או לגלות מה הרכיב הסודי בסוכריית הטונה האדומה והווסאבי. מכיוון שגם המצלמה שלנו נאלמה דום כשהבחינה בו (נראה אתכם מבקשים להצטלם עם השף) תאלצו להסתפק בתמונה מרוחקת יותר.

השף אריק פרשון עובר להגיד בונז'ור

בעיר מספרים שהשף, אריק פרשון שמו, ידוע בעיר בקפדנותו הרבה על כל פסיק במטבחיו ומדריך מסעדות שאנחנו שומרים לו אמונים טוען כי בין היתר הוא מקפיד על הכנת כל הצירים מדי לילה מחדש. פרשון הגיע ללה-בריסטול לפני 9 שנים כשהמסעדה כבר זכתה לכוכב אחד, אבל היתה עדיין רחוקה מליגת העל של המסעדנות הצרפתית. אחרי שנתיים, המסעדה זכתה בכוכב השני, ולאחרונה כאמור, הגיע השלישי.

הדיווח המלא והביקורתי יותר בוא יבוא אבל בינתיים נאספו להנאתכם מנות הארוחה בסדר כרונולוגי. בגדול, אנחנו מצטרפים להחלטה של מישלן. הכוכב השלישי במקומו. איכות המזון יוצאת דופן, השילובים של פרשון מדוייקים ולפעמים אפילו מסעירים, המנות אסתטיות להחריד, השירות יוקרתי אך ידידותי והדקור מרשים. יאללה, אוכל:

טרום פתיחה: צ'ורוס סרטנים במרק מלפפון וכרישה, סוכריית טונה אדומה ווסאבי לצד אננס מיובש וכפית זית

מרענן חיך פלפלי

הראשונה שלה: ביצים

מקרל בג'לי עם נגיעות קסיס. אלוהי ויפהפה

לחמניות 5 דגנים

עיקרית: חזיר, צנונית אדום-לבן ורביולי סלק וחרדל

היה גם דג עם מיני מולים. המנה היחידה שקצת אכזבה

בדרך לקינוח: גלידת יוגורט עם סוכריות וגרד לימון על מצע דובדבנים וג'לי

קינוח: גלידת קפה על מצע תלת שכבתי שלא רואים בתמונה

אפרקסים בטעם נפלא עם גלידה וסירופ עדין

לפני סיום: מרשמלו ומרמלדת אפרסק, היו גם שוקולדים

Hotel Le Bristol

112, rue du Faubourg Saint Honoré

Tel: 33-1-53434340

* שפוי למחצה זה 85 יורו לאדם לפני יין. אבל אל תגלו לה, כי אצלה בתפריט, כמקובל כאן, לא הופיעו מחירים.

(מושיק)

]]> http://parisait.com/2009/11/12/le_bristol_paris/feed/ 7 48.8715858 2.3147430 http://parisait.com/2009/05/25/les-amnassadeurs/ http://parisait.com/2009/05/25/les-amnassadeurs/#comments Mon, 25 May 2009 19:37:22 +0000 כנרת http://parisait.com/?p=2854

Les Ambassadeurs. נברשות ושיש וליווי צמוד לשירותים

אנחנו עוד עלולים להתרגל, אנחנו חוזרים ומזהירים את עצמנו, כשאנחנו פוסעים לתוך האולם המהודר של Les Ambassadeurs,  אני בסנדלים גבוהים באופן מגוחך, ביום היחידי הגשום בחודש אפריל.

משבצות ענקיות של שיש בשלל מרקמים, מראות עתיקות וקישוטי זהב, וצוות שלם בחליפות שחורות, כמה גבוהים צריכים העקבים שלי להיות כדי שאני אצליח להרגיש נוח בסיטואציה הזאת? אבל להפתעתי, מסעדת הכוכבים השלישית שלי בטווח של שנה, והפעם אני כבר כמעט ולא מתבלבלת כשהמלצר מושך לפני את הכסא, וכמעט זוכרת בעצמי שהכורסה הקטנה ההיא, כן, היא מיועדת לתיק היוקרתי שלי. או קיי, אנחנו מסתדרים כאן לא רע כבר. גרוע מזה, אנחנו בהחלט עלולים להתרגל. אה, אמרנו כבר.

הדקור (סליחה, המילה "עיצוב" מעט חיוורת על כל הנברשות האלה) של Les Ambassadeurs כולו אומר פאר, עושר, מעמדות גבוהים. מכיוון ששותפינו לארוחה מאחרים, יש לנו זמן לגלות שמשני צידינו שולחנות הפוכים בגישתם למסעדות פאר כאלה: זוג גברים, שחליפותיהם להם כמו דגמ"חים, בגדי עבודה פונקציונליים וטבעיים, משתעשעים במנות המצוייצות. מצידנו השני, ההיפך המוחלט: משפחה שרוחצת בפאר, חוגגת בו יום נישואין, עגול, כנראה, לזוג הורים, ואת העושר ואת האפשרות לשלם על כזאת ארוחה. הנשים הצעירות באיפור עשוי לעילא ובתספורות שאיש מקצוע היה מעורב בהן. אחד לפחות.

ז'אן פרנסואה פייז' (Jean-François Piège) הוכשר במיטב מטבחי העילית, כך שהוא מכיר היטב את טכניקות הבישול המסורתיות כמו גם המודרניות, כפי שתיכף ניווכח במו חיכנו, אבל הוא מפרק את המנות המסורתיות לרכיביהן, ומציג אותן אחרת. משהו כזה. אנחנו, בכל מקרה, עיינו עמוקות בתפריט מבעוד מועד, אתרי האינטרנט עתירי הפרטים של מסעדות היוקרה מאפשרים את זה, וידענו פחות או יותר מה אנחנו רוצים. כשהולכים לארוחה כזאת כדאי להתכונן. אל"ף, כי זה מותח את החוויה – כמו לכתוב על הארוחה אחרי סיומה, ובי"ת, כי לפעמים, בזמן אמת, שכל האנשים בחליפות האלה רוצים רק לדעת מה אתה רוצה לאכול, אתה שוכח שהם מלצרים ובגלל המשמעת הגבוהה שלהם, אתה מתחיל לחשוד שהם עובדים במוסד כלשהו, בלי כוונות רווח. בקיצור, נלחץ ולא מזמין מה שהיית רוצה ממש. לא. אנחנו לא מזלזלים בארוחות היוקרה שלנו, והגענו מוכנים. חישבנו גם, שהכי משתלם להזמין את תפריט Sur mesure, שלוש מנות מחולקות למנות קטנות יותר. זה באמת משתלם יותר, רק יש המון אוכל, יותר מדי. מנות קטנות אמנןם, אבל חבל לגמרי לשבוע באמצעה של ארוחה כזאת, כשהקינוחים כל כך, אבל הו כל כך, מספקים.

והרשו לי לנהוג כליידי אמיתית, כזאת, שכשהמחירים לא מופיעים אצלה בתפריט, היא לא חוטפת את זה של בנזוגה, אלא ממשיכה במדיניות "Don't ask, don't tell". את המחירים (האיומים, האיומים) תמצאו גם באתר האינטרנט.

הנה אני מתחילה. המון טריקים בארוחה הזאת, חבל מאוד שכבר אכלתי ארוחת ערב. חבל גם, אבל גם מזל, שלא כתבתי תוך כדי, וחלק מהתיאורים יהיו כלליים.

המתאבנים היו מתוקים להפליא, מוגשים כמו סוכריות על מגש, חמאה ופירורי כמהין, מרק זעיר עם חתיכות של פוא גרא, וכדור, כמו מלטיזרס, שבתוכו היה קרם גבינתי. ההנחיה היתה להכניס אותו לפה, כי אחרת, יהיה פה בלגן. ואכן, הוא נכנע ללשון וממנו ניגר קרם שמנתי עשיר.

כמובן שהיו שמפניות באמצע ושתי כוסות יין אדום.

טוב, נתחיל באקשן. יש הרבה עבודה היום.

הביצה שהתחפשה לביצה. נפלא

חשיפה. בלעדי בערוץ

המנה הראשונה, מאלה שאתה יודע שתהיה מופתית מראש, היא הביצה שהתחפשה. הבנאדם לקח ביצה, חילץ אותה מקליפתה, רק כדי להניח אותה בקליפה אחרת, כדורית, אכילה, להציף בתוכה פיסות זעירות פטריות מורל, ומקלות אספרגוס ירוקים, כדי לטבול בחלמון. פנטסטי. ובכלל, חלמונים קונים אותי. אל תדברו איתי על סלמונלה. תודה.

העיקרית שלי היתה יונה קטנה וחמודה, מאלה שקצת לא נעים לך לפגוש בצלחת, ממולאת בטפנד זיתים ובפואה גרא. בשר היונה הזה דמה במשהו לכבד בעצמו. לגמרי לא לעוף. והשילוב היה מוצלח ומעניין, אבל בתור אחת ממנות הדגל (כן, לאיש יש כמה מנות דגל. זכותו), היא נפלה לקטגוריה הרחבה של "אמרנו תמיד שכל האקשן נמצא בראשונות ובקינוח".

ציפור, ציפור, מה את שרה

הצמחוני האדוק, שלכבודו התכנסנו בעצם, נהנה מאוד ממנת הביצה, אבל למרות הבטחות, שבועות, תזכורים ואזכורים, מבחן פוליגרף קטן שהעברתי אותם כמה ימים לפני הארוחה שבה נשבעו שצמחונים לא ייצאו מקופחים מהארוחה, חרף כל אלה, הירקות שהוגשו לו היו, איך לומר, ירקות. מוצלחים, עדינים, מה שתרצו. ירקות. ספגטי עם חמאה וכמהין שלקחה הצמחונית לעת מצוא היה גם הוא טוב ועשיר וכל זה, אבל כבד מדי. בקיצור, לא ציון מי יודע מה גבוה בכנות. כידוע, וכפי שהתברר בהמשך, צמחונים ומסעדות יוקרה, מוזמנים לגשת לארפז' ומיד. רק מה לעשות שארפז' היקרה (בכל המובנים) סגורה בסופי שבוע.

לא שהעזנו לומר שאנחנו קצת מאוכזבים שצבאו של פייז' לא התכונן כראוי לאתגר הנדיר שזימנו לו – בישול לצמחונים, אבל מבלי דעת הם שלחו פיצוי הולם לאיש שאוהב כל כך תפוחי אדמה: תפוצ'יפסים מסולסלים בקונוס נייר נתון במלח. בכל זאת, מישהו שם יודע משהו על מישהו.

הצ'יפס. הציל את המצב

אני מדלגת על תיאורי המנות האחרים, כי זאת היתה רוח הדברים: ראשונות מייצרות וואו, עיקריות כמובן (וכל אחד מאיתנו, הבלתי צמחוניים, טעם שתיים במסגרת העסקית המושחתת שלקחנו) עשויות לעילא ועם ויצים ומה לא, אבל שום דבר לספר עליו הביתה.

עזבו הכל, הקינוחים מגיעים. די. זה בלתי אפשרי העניין הזה. אני לא יודעת אם מותר, אבל כל כך היה אמיץ ונכון לעשות ארוחות יוקרה סביב ראשונות וקינוחים. הרבה יותר הגיוני. הרבה הרבה הרבה יותר כיף.

קינוח. התעלות

היו כמובן מתאבנים לקינוחים, כמו מקרונים קטנים בטעמים משונים כמו אננס, וגם מקלות שטובלים בשוקולד חם ובסוכריות קופצות. כן, אנחנו יודעים שגם אייל שני עשה קינוחים עם סוכריות קופצות. יש עליו.

אבל לתכל'ס. גריגט תות בננה, כמו שרלוט, גרסת 2008, כפי שהוא נקרא בתפריט, כשכדורים ורודים הם בעצם הבננות ועוד כל מיני שיגועים אחרים, ייצר את האנחות שייחלנו להן מעברו השני של השולחן. והואשראן, עם כלוב המרנג העדין, שקרס לתוך קצפות ורובארב ותותי יער, היה עשיר וקצפתי וקרמי ופירותי ומחזיר את האמונה.

קינוח. כשכל הדבר הזה מתמוטט

לצערי לא היה לנו עוד מקום לתה, כי עגלת התה מגיעה עם ארבעה עציצי תבלינים מלבלבים ועם ארבע צנצנות של דבש בצבעים שונים.

תה. מאזכר את חיבתו של פייז' לגינון

אנחנו לא שילמנו את החשבון. ואני לא יכולה לומר שזה היה החלק הטוב בארוחה. כלומר, אחרת היא לא היתה מתקיימת, אז בלי ספק זה היה חלק חשוב, וכולי תקווה שפעם נדע להתייחס גם לזה בקלילות הראויה (כלומר אנחנו צריכים להתאמן בזה. כלומר אתם צריכים לאמן אותנו בזה).

החלק הכי טוב בארוחה היה ללכת לשירותים, כשהשטיח מתחת לרגלי הופך את ההליכה על העשרה סנטימטרים הנוספים שלי לקלה ומרחפת, ועם ליווי צמוד של אחת מבנות משמר המלכה. ואז, לגלות שם, בשירותים, עזבו אותי ממגבות ידיים אישיות וכל זה – כלי מוזהב שמחלק לנוכחות קרם ידיים משובח.

אני יודעת שבתור שגרירה זמנית אני לא אמורה לאכול עם הידיים, ובכל זאת אני לא חושבת שהגיוני למרוח אותן בקרם לחות דווקא באמצע ארוחה כזאת, שבה כל בת טעם היא חשובה, אבל כן, כמה יפה מצידם להציע.

נ.ב. לז אמבסדר מציעה ארוחות צהריים ב-88 יורו לאדם. נשמע שווה מאוד.

*פורסם ב"24″ של ידיעות אחרונות.

(

עדכון: שף פייז' עזב לאחרונה את לז אמבסדר לטובת Thoumieux, בראסרי קלאסי שהתחדש תחת ידיהם המצליחות האחים קוסט (סוג של מתי ורותי מקומיים או הירזינים של שנופת התשעים; להיפך, כמובן). למרות שעיתונות האוכל המקומית סערה מהשילוב פייז'-קוסט, המנצח-לכאורה, בינתיים הביקורות מעריכות בעיקר את האולם היפהפה יותר מאשר את האוכל, שהוא כנראה יקר ודאווינרי יותר מאשר הוא טוב.

ArtParis 2009. מסחרי, אקלקטי, מעניין

שני ירידים גדולים של אמנות מתקיימים בפריז: FIAC  בסתיו ו-ArtParis  בתחילת האביב. ארטפארי, שמתחיל מחר (היום הפתיחה למוזמנים) אוסף בחלל היפהפה והגדול מדי של הגראנד פאלה את  העבודות של האמנים המובילים של 115 גלריות צרפתיות ומרחבי העולם. זה אירוע מסחרי בעיקרו, במובן שאין בו אוצר-על שבוחר את הטובים שבהם. אבל בעיני זה אירוע מרתק, בגלל הגודל ורוחב היריעה והפלורליזם, הוא בכל זאת נותן תמונה רחבה של סוג האמנות שבה הגלריות מאמינות בימים אלה. בשנה שעברה ראיתי שם גם הרבה עבודות יפות.

עדכון: הייתי. רחב יריעה, מסחרי, צבעוני, כיפי. אם מוכרחים לבחור בינו ובין אנדי וורהול הצמוד, הייתי בוחרת בוורהול (עוד לפני שראיתי את התערוכה), אבל אם יש זמן וכוח, למה לא לעשות את שניהם.

היריד יהיה פתוח (בתשלום) מה-19 עד ה-22 במרץ בשעות המשתנות כדלקמן:

19-22 במרץ, 11:00-21:00,

23 במרץ, 11:00-18:00

אפשר לקנות כרטיסים ברשת ולהמנע מהתורים, ב-10 יורו במקום 15 במקום.

לילות ארטפארי, עניין חדש יחסית, בוודאי בעקבות המהומה סביב התערוכה של פיקאסו באותו מקום (רק הכנה לרטרוספקטיבה של וורהול, שנפתחה היום, 18 במרץ, בחלק אחר של הגראנד פאלה) אז יהפוך המזאנין של הגראנד פאלה למסעדה ובר מהם אפשר יהיה להשקיף ממעל על שאר היצירות.

19-22 במרץ, 21:00 עד שתיים בלילה.

להזמנות: 06.66.50.73.97

ArtParis, Grand Palais,

הכניסה דרך av. Winston Churchill

Métro : Champs-Elysées-Clémenceau

סופי ר. מקיפה את גני טיולרי בקצת הוואי

זה לא שהתערוכות שיש ב-Jeu de Paume לא טובות. לעתים קרובות כן. שתי התערוכות הנוכחיות, אחת של רוברט פרנק מצלם את ארצות הברית של אמריקה ואת פריז, עוד ידובר בה (כלומר, אני עוד מתכוונת לדבר בה), והשניה של Sophie Ristelhueber (סלחו לי על הצרפתית, לכו תעתקו את זה בעצמכם), שיש בה צילום של אדמות פצועות, עירק, לבנון, ואנשים פצועים. שתיהן מעניינות מאוד, שונות זו מזו. אבל מעבר לאמנות שבפנים, הז'ה דה פום (שאינו מיץ תפוחים, כפי שאפשר היה לחשוב בטעות, אלא גרסה עתיקה ומלכותית של טניס, כלומר משחק יד) ניחן בעיקר במיקום נפלא, או כמו שקראו לתכנית בריטית בערוץ הטלויזיה שהיה האהוב עלי בעולם כולו: location location location.

אייפל טובל בערפל ופלאס דה לה קונקורד

הקצה המוכר פחות של גני טוילרי

גני טוילרי מהז'ה דה פום

jeu de paume מבפנים

גברים בחליפות מטיילים בין צילומי האדמות הפצועות של סופי ר.

רוברט פרנק בארצות הברית, רוברט פרנק בפריז

שתי התערוכות מציגות עד ה-22 למרץ 2009.

לא רחוק משם:

גני טיולרי והשוקו החם הנפלא הצמוד אליהן

מוזיאון האמנויות הדקורטיביות

הגנים המלכותיים – palais royale

grand palais – אמנות בתחילת השאנז אליזה

באותו עניין:

אמנות ב"פריזאית"

התור. אחת וחצי בלילה. אפס מעלות. או פחות

המבקרים עוטים חגיגיות מתונה וארשת של סקרנות, שביעות רצון וחשיבות, כאילו תופסים את צריכת התרבות שלהם כזכות יסוד שהיא גם חובה אזרחית, משהו כמו ההצבעה בבחירות. ביקור בלילות האחרונים של Picasso et les Maitres בגראנד פאלה

המסיבה הכי שווה בפריז התקיימה בסוף השבוע הזה – וממשיכה להתקיים גם ברגעים אלה ממש – בגראנד פאלה. ולא רק שהצלחנו להכנס אליה, בזכותה גם קיבלנו חיזוק חיובי על הדחיינות הבלתי מטופלת שלנו.

דווקא ניסיתי לקפוץ מבעוד מועד, ככה בספונטניות, לתערוכה של פיקאסו והמאסטרים שלו בגראנד פאלה, הפקת ענק שבחסותה יובאו מארבע קצוות תבל ציורים של פיקאסו כדי להעמיד אותם לצד הציורים שבהשראתם צוירו, עבודות של רמברנדט, מאנה, רנואר, אל גרקו, גויה ואחרים. אבל עם כל ההנאה שבמחשבה על היכולת לבקר בגראנד פאלה בספונטניות, רצוי היה להתעדכן בשעות הפתיחה, ולהיזכר שרוב המוזיאונים בפריז סגורים בימי שלישי ושהגראנד פאלה לא מתעורר עד שתיים עשרה בצהריים.

מרגע שנפתחה ברעש גדול, התערוכה היקרה והיוקרתית הזאת, גולת הכותרת של משולש תערוכות של פיקאסו (האחרות בלובר ובמוזיאון ד'אורסיי), היא משכה אליה המוני מבקרים, תורים מתפתלים וביקורות אכזריות למדי. ההצגה של העבודות גרנדיוזית ומניפולטיבית, הבחירה בפיקאסו פופוליסטית, מותגית ומסחרית, ומייקל קימלמן, המבקר של הניו יורק טיימס, אף כתב שההשוואה בין העבודות של פיקאסו ובין אלה שנתנו לו השראה, איך לומר, לא מי יודע מה מחמיאה לו.

מסתירים. אבל גם הקהל הוא חתיכת יצירת אמנות

שבע מאות אלף איש לא קראו את הביקורות, או שהצביעו נגדן ברגליים, המשיכו לצבוא על הדלתות ולהמתין שעות בקור האימתני של החורף הפריזאי הקשה בעשור האחרון. הלומי הצלחה וביקוש ונטולי אפשרות להאריך את התערוכה היקרה הזאת, החליטו בגלריות הלאומיות לעשות את המעשה המתבקש והבלתי צרפתי לחלוטין: להקשיב לרחשי הקהל, להרחיב את שעות העבודה של המוזיאון ובשלושת הימים האחרונים של התערוכה לפתוח אותה למבקרים למשך 83 שעות רצופות.

מוזר ומרגש הוא אמצע הלילה במוזיאון; מוזר ומרגש עוד יותר, הוא התור הקבוע של מאות האנשים שהשתרך מול הכניסה הצדדית של הגראנד פאלה, בכל שעה, באפס מעלות. הנה לכם פרק ב"הישרדות" פריז. אנשים לא מוותרים על מקומם בתור, גם כשאנשי האבטחה, מוסרים להם את הערכתם, במבט מלא אהדה, כאילו היו סניטרים שעובדים בקרבת חדר לידה: "שלוש שעות, פחות או יותר". הקור מחשל ומגבש, מעטים בלבד עוזבים באמצע, ומישהו, שסוף סוף נפתח בפניו חבל הקטיפה, וזכה לטפס במעלה המדרגות הספירליות, צעק מהמרפסת לקהל הממתינים: "יס, ווי קאן!", ונענה בנהמה קולקטיבית של הזדהות, תקווה וגורל אחד, של מי שכנראה סבורים ששעתיים באפס מעלות הן מס לגיטימי לשלם כדי להכנס לתערוכה שהתרשלת ללכת אליה בזמן.

באחת עשרה בלילה, הצפיפות באולם הראשון של התערוכה כל כך גדולה, שאת התמונות אפשר לראות בהבזקים, כשהאנשים שמולן זזים לתמונה הבאה, ובטרם אלה שאחריהם הספיקו לקלוט שהם יכולים להתקדם הלאה. האולם שלאחריו כבר מרווח יותר, ואפשר להשתהות מול התמונות, אבל הקהל שהתקבץ בחדרים האלה, למרות אמצע הלילה וקור הכלבים, הוא זה שמושך את תשומת הלב. קשה להעלות על הדעת מיצוי מדויק מזה של פריזאיות טהורה, נטולת חריגים. כל כך הרבה משקפיים מעוצבים במקום אחד. האנשים מסביבנו עוטים חגיגיות מתונה וארשת של סקרנות, שביעות רצון וחשיבות, כאילו תופסים את צריכת התרבות שלהם כזכות יסוד שהיא גם חובה אזרחית, משהו כמו ההצבעה בבחירות. ילדים במכנסיים טובים ושמוטים, עם שיערות בעיניים ואמא עייפה, מרכיבים בצייתנות את האוזניות של האודיוגייד, מעל התסרוקת, כאילו היה אייפוד עדכני, ילדה בבלונד-תותי מצביעה על לוחית המידע שליד אחד הציורים, ואומרת לאמא שלה, כמו מאושרת מפגישתה עם מכר רחוק: תראי, אמא, פוסן! ככל שהזמן עובר, והשעון מצלצל חצות, מצטרפות גם חבורות קטנות של בני שמונה עשרה בערך, בשיער בורק מתוספים, מיטב מלבושי המועדונים שלהם והתלהבות מהעבודות של פיקאסו, מהדימיון והשוני בין המקור וההתיחסות המאוחרת אליו.

כמה יפה. פיקאסו ברגע של מרחב יחסי

חלק מהעבודות של פיקאסו מפעימות. דווקא העבודות המוקדמות שלו, הריאליסטיות, שבהן הוא מצייר את עצמו, צעיר, מפתיע ושונה מאוד מהאייקון שלו המוכר היטב; דמיינו, למשל, פיקאסו עם שיער שחור ועבה. גם בציורי הילדים והנערים שלו יש איזה תום, שעבודותיו המאוחרות איבדו לטובת אירוניה חריפה. באופן אחר, מרתקת גם סדרה של פורטרטים, קטנים, שמנוניים ובוהקים, שיש בהם איזה זיק ון גוכי מטורף. והביקורת לא תמיד טועה; עבודות אחדות מקוממות כשהן ניצבות, מופשטות ופשטניות, או מתחכמות מדי, ליד המקור המפואר שבהשפעתו צוירו.

אז מה. הצפיה באמנות בחצות הליל, ההמתנה הארוכה, הסבל הפיזי והצפיפות האנושית, יוצרות איזה מין רטט, כמו זה של תחנת רדיו שמכוונת כמעט בדיוק, שהמחט שלה החליקה מרחק מילימטר ממקומה המדויק על הסקאלה, רטט של אנשים שהוצאו מהקשרם.

כמו יום הפוך בצופים, כמו סיור לילה במאפיה, בתחנת משטרה ובמערכת עיתון, כמו מרתון סרטי סטודנטים בסינמטק שמסתיים בביצה מקושקשת צבאית כמעט בשש בבוקר, גם בלראות את פיקאסו באמצע הלילה, יש משהו מערבל. זה לא רק שאנחנו נכנסנו לממלכת הלילה, להפריע לה עם עניינים מובהקים של יום, זאת היא שהעיזה לחדור אלינו.

ככל שהתערוכה נמשכת ומעמיקה, הוא שתמיד מעדיף תכניות מלל, על פני כל דבר, מרגיש בחסרונה של מוזיקה; פס הקול הסמיך של "דבר אליה" היה מתאים כאן יופי. הילדים המתוקים כבר קורסים על הרצפה בחדר המדרגות בין הקומות, הילדה התותית כבר מתרפקת על אמא שלה, וכל הקהל הזה איבד את הנחישות שעמדה לו בדרכו פנימה לתוך המוזיאון, לטובת איזו עייפות וגודש רגשי. הציורים מסביבנו שופכים לתוך האולמות מוות, מין, אוכל, צבע, והתחרות העזה שמתקיימת בין הציורים הממוסגרים בזהב על האפור המחמיא של הקירות, מוסיפה רובד של חיים, מגבירה את העוצמות. בעייפות הגדולה שמסביב הכל נמהל למשהו שיכול היה להפוך לחלום מענג ומטריד, לו רק היו מחכות לנו באולם האחרון מיטות מוצעות. כבר אחת וחצי בלילה, ולוקח לי די הרבה זמן לחשב, שזאת השעה התשע עשרה ברציפות שאני על הרגליים.

ביום שישי, המטרו האחרון מאוחר הרבה יותר. מהרכבת הנגדית נפלטים עשרות צעירים טריים ומלאי עזוז. התחזית עבורם הולכת ומשתפרת ככל שמתקדם הלילה; באחת וחצי בלילה היא עומדת על שעה וחצי. כשאנחנו יוצאים מהמטרו מול הבית, המדרכות , כמו תמיד כאן בחורף, שחורות מאוד, מבריקות וחלקות, מראות מפתיעות בחדותן של מה שמתרחש עליהן. גם אנחנו בלילה קצת ככה, השתקפויות שחורות, מבריקות ומחליקות של עצמנו.

תיכף ניכנס הביתה ונשלם לבייביסיטר, מין טכס קטן ובלתי נמנע שמצליח תמיד לכבות את הברק הלילי הזה. השבוע, אומרים, יירד פה שלג.

- פורסם השבוע ב"מפריזה", הטור שלי במוסף "24″ של ידיעות אחרונות

כמו מישהו שמדליק רדיו בקול רם בבוקר, לא כי הוא אדם של בוקר, אלא כי אחרת אין סיכוי שיצליח לצאת מהמיטה, ככה מתנהגים הצרפתים כלפי החזרה שלהם לשגרה, הרנטרה. בשביזות יום א' בצבעים של שיזוף מתקלף, הם חוזרים באי חשק מופגן מחופשת הקיץ הארוכה לבתי הספר ולמקומות העבודה. הפעם, משום מה, נדמה שהשיבה קשה במיוחד. הצרפתים טרודים מיוקר המחיה ומהאינפלציה, וזה חוץ מהעובדה שהגשמים שירדו באוגוסט מדי פעם חירבו את התכנית הלאומית לספוג די חום שיספיק עד מאי. ואולי האומה הצרפתית ממלאת אחרי צו הרנטרה וחוזרת לעצמה, כולל לטרוניה הקבועה כלפי העולם שמלווה אותה בכל עת.

אולי כדי להקל את החזרה, או כדי להסיח את הדעת, העיר מוצפת שורות של אירועים, ירידים, שווקים, מבצעים ופסטיבלים.

בסוף השבוע שעבר ערכה פושון, מוסד הגורמה היוקרתי, סופשבוע של אקלרים. נחמד שחלק מהימים בפריז מוקדשים לעניינים שהם הרי גורל מעט פחות מזכויות האדם ואיכות הסביבה. ככה זה כשלבעלי עסקים מותר להכריז בעצמם על ימים. ב-20 במרץ מתקיים לו יום המקרון אצל פייר הרמה ואופים אחרים, ב-30 באפריל מתקיים יום הגלידה אצל בן אנד ג'רי'ס, ואנשים עומדים בתור שעות בשביל לקבל גביע גלידה חינם או לטעום חופשי מהמקרונים החדשים שמופקים במעבדות האפייה המשוכללות כאן. אלא שבפושון, המעדניה המעוצבת וממותגת לעילא בשחור וורוד פוקסיה, כל העניין הוא יוקרה. ויוקרה, כידוע, לא דרה בשלום עם המילה הזאת, הסטודנטיאלית, המרושלת, החופשיה – "חינם". ולפיכך בסוף השבוע של האקלרים הציעו בפושון 34 אקלרים במילויים שונים, מתוקים ומלוחים, במחיר השערורייתי של חמישה יורו ליחידה. כדאי לדעת, שאקלר, אותה פחזניה מוארכת שממולאת בפודינג שוקולד ושחלקה העליון מצופה בקרם שוקולד, אלא אם כן מדובר באקלר קפה, עולה בימים כתיקונם שני יורו. אני יודעת, כי אני קונה בערך אחד ביום.

*

כשרק הגענו לכאן, קופאים מקור, מגמגמים צרפתית, צמודים למפה ולא מבינים כלום בנבכי הבירוקרטיה, המאפיות סיפקו לנו את נחמה יומית, זולה ומיידית. היה מקום אחד שבו ידענו להסתדר בקלות, לבקש ולקבל בדיוק את מה שאנחנו רוצים. וזה אפילו לא נורא יקר.

Fournee d'Augustin. Great boulangerie au Place de la Nation

לא כל המאפיות הן פטיסרי, כלומר מקומות שמכינים קינוחים, אבל בכולן אפשר להשיג אקלר שוקולד. בחלקן הוא גרוע, עם בצק פלסטי וקרם תעשייתי. בפטיסרי בודדות בלבד מצליחים להכין אקלר שבו גם הבצק פריך וטרי, גם המילוי עשיר וטוב וגם הציפוי הוא מבריק ושוקולדי דיו ונדבק לשיניים כפי שמצופה ממנו לעשות. אבל אנחנו לא בחלנו בכלום. תהיה הארוחה אשר תהיה, עוף בתנור עם תפוחי אדמה סגולים, פסטה עם זיתים או לחם וחביתה, כמעט תמיד הארוחה הסתיימה באקלר, פרוס בסכין חדה לפרוסות קטנות של קרם ובצק וציפוי. הגדולה תובעת את הקצוות, ושלושת האחרים מתחלקים בשאר. תמיד בטעם שוקולד. לעתים רחוקות אנחנו מגניבים גם אחד בטעם קפה, מחכים שהילדות ילכו לישון, ואז אני מקבלת את הקצוות.

אז סוף שבוע של שלל האקלרים של פושון.

Eclair Week End au Fauchon ; photo: Fauchon

אכלנו פעם בבית הקפה של פושון. לא שהעוגות שם לא טובות, חלילה, ונכון שהכל מקושט ומצויץ לעילא ולתפארה, אבל לגבות שמונה יורו על שוקו, זה חצוף אפילו בפריז. ומהקור שנשב מהמלצרית שלנו הצטננו, למרות שממילא זה היה חורף.

אבל סוף השבוע של האקלרים בפושון הפיץ את עצמו בתמונה של מרבד צפוף של התכשיטים שיעמדו למכירה, בשלל ציפויים ודקורציות מפתות: מאקלר שעליו מודפסות העיניים של מונה ליזה, דרך ההוא, הנודע, עם האפונה והסלמון, וכלה באחד בצבע זהב. ולמרות שידעתי מראש על המחיר השערורייתי, חשבתי שיש ילדה אחת שעשויה לשמוח בחגיגה נטולת הפרופורציות של המאכל האהוב עליה, חגיגה שלא מתחשבת ברעב באפריקה, בשער היורו או בסכרת במשפחה. והאמת, שגם אני, הסתקרנתי לדעת מה הטעם של אקלר פואה גרא באגוזים ואיך ירגישו העיניים של מונה ליזה בתוך הפה שלי.

הזמנו חברים לארוחת ערב, כדי שיהיה לנו תירוץ להגזים לגמרי עם הקינוח, והתחגגנו כהוגן לכבוד הדייט שלי ושלה בפסטיבל שנערך בחנות של פושון היוקרתית מנשוא בכיכר מדלן. התור הארוך התקדם מהר מדי. בטרם הספקתי להחליט אילו משלושים וארבעה האקלרים נבחר – הקצבתי לעצמנו שישה – הגיע תורי. עמדתי פתאום מול האיש הגבוה ביותר בעולם, שבמקום לטפח קריירה של זה שעומד ליד הסל ורק מניח בתוכו את הכדורים, החליט להתמחות בממכר אקלרים. הילדות הקטנות, זאת שלי וזאת של זאת שעמדה לפני בתור, נשאו אליו עיניים בפליאה, ובאותו רגע בדיוק ביררה כל אחת מהן אצל ההורה הפרטי שלה, בשפה הפרטית שלה: אבל אמא, למה הוא כל כך גבוה?. קשה ככל שתהיה השאלה הזאת, קשה עוד יותר היתה השאלה שהפנה אלי האיש עצמו, שהסתכמה ב: "כן, בבקשה?".

ובכן, לא. בשלב זה, לא נותרו בחנות כמעט אקלרים, כך שכל התכנית שלי בנוגע להרכבת ארוחת טעימות אקלרית מגוונת ומאוזנת, נתקלה בבעיות טכניות. בסופו של דבר יצאנו כשבידינו שקיות הנייר המוזהבות ובהן שישה אקלרים במחירה של ארוחת ערב לא רעה בכלל; שניים מלוחים, האחד עם פטריות יער והשני עם עוף בקארי וחלב קוקוס וארבעה מתוקים: אפרסקים ביין, טעם החודש שלי, בהדפס הסוואה באדום וורוד, אקלר שוקולד וקצפת בהדפס לאופרד, אקלר פראלין עם אגוזים ממעל ועוד איזה אחד, בורוד.

הייתי שמחה לדווח על חוויית אקלרים שמיימית. אבל האמת היא, שהאקלרים היו די בסדר, פרט להוא עם הפטריות יער, שזרק אותנו, בלי לתאם עמדות מראש, לאולמות החתונות של שנות השמונים. אבל באחרים הקרמים היו עשירים, מבריקים, דוגמנים מלוטשים ומוכנים לצילום. והם גם היו טעימים, אם לא סופרים להם שהם עלו חמישה יורו לאחד. ילדת הקצוות לא רצתה לאכול את ההוא שנקנה במיוחד עבורה, כי מה פתאום מתערבת לה קצפת במקום שבו היה אמור להיות שוקולד.

זה נשמע כאילו מאכזב, אבל בעצם היה משמח לגלות שוב מחדש, כמה מצוין הוא האקלר שני יורו הקבוע שלנו במאפיה השכונתית שלנו ואיזה כיף שסוף סוף גם הם חזרו מהחופשה. שנה טובה.

* פורסם לראשונה ב"מפריזה", מוסף "24″ של ידיעות אחרונות.

לא רחוק מכאן:

Place de la Madeleine הוא בדיוק המקום לקנות חולצות גבריות משובחות.

ובאותו עניין:

השוקו הנפלא באמת של אנג'לינה.

קווין עמאן, המאפה החדש והמצויין שצומח בימים אלה במאפיות פריז.

לה לואר דאן לה תייר, בית קפה מעולה במארה, עם עוגות נהדרות.

לה פוסט, בית קפה להורים ברובע ה-9.

הגרנד אפיסרי דה פארי, חנות יוקרה עצומה של מעדנים מכל העולם.

מבחן האופי של מוס השוקולד בשה ז'אנו.

]]> http://parisait.com/2008/10/06/%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%a7-%d7%94%d7%97%d7%96%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%a9%d7%92%d7%a8%d7%94/feed/ 0 48.8702965 2.3254571 http://parisait.com/2008/08/31/%d7%94%d7%a9%d7%93%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%97%d7%9e%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%aa-%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%93-avenue/ http://parisait.com/2008/08/31/%d7%94%d7%a9%d7%93%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%97%d7%9e%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%aa-%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%93-avenue/#comments Sun, 31 Aug 2008 12:48:44 +0000 http://www.parisait.com/?p=908  

Avenue

אין לכם סיבה להגיע ל-Avenue Montaigne, אם אין לכם כוונה ורצון להרגיש קצת כמו ג'וליה רוברטס אחרי שהיא קיבלה לידיה את כרטיס האשראי של ריצ'רד גיר. כלומר, מה תעשו עם פראדה ומארני אם לא לקנות שם? למדוד, גם מצוין. בכל אופן, נקודת מוצא נוחה למסע הריצ'ביצ'י הזה היא הקפה הסטייליסטי הזה שמתפקע ממייקאפ וממותגים.

התלבטנו בינו ובין הביסטרו הפושטי הצמוד, אבל אני שמחה שבסוף בחרנו בו, בהיכל בן שתי הקומות עם כל מרכיבי משקפי השמש היקרים, הקטיפה הסגולה וגופי התאורה הלבנים, כי מתברר שגם האוכל בו לא רע בכלל. סטייק הטונה אדומה היה מצוין אבל יותר ממנו הרוטב המעולה של הבלסמי המצומצם שאחר כך שיחזרנו בהצלחה בבית. סטייק העוף עם רוטב הקארי היה מפונפן אבל מוצלח, הפסטה היתה סתמית וגם הקלאב סנדוויץ', אבל תראו איזה יופי הוגש שם הצ'יפס, שגם היה טוב. 

Avenue-צ'יפס

והפתעה לקינוח: רק מתוך סקרנות, לקחנו עוגת גבינה עם גלידת קוטג'. אין קוטג' בפריז, ולכן מפתיע מאוד שהגלידה היתה אכן בטעם קוטג' אבל העוגה היתה מצוינת ביותר, כמעט ניו יורקית.  

לא זול, כצפוי, נדמה לי שסיימנו ארוחת צהריים של רק עיקריות וקינוח אחד, בשישים יורו לאדם, כולל יין. 

Avenue. 41, Ave. Montaigne, 8e. 01.40.70.14.91

Metro: Franklin D. Roosevelt, Alma-Marceau

Parc Monceu

מפתיע ביופיו, Parc Monceau נמצא ברובע השמיני, והתחושה בו היא כאילו פתחו את הגנים המלכותיים לציבור הרחב, וזה, מצידו, יודע להעריך את זה ומתנהג באצילות המתאימה.

יש בו את כל הפעילויות הרגילות של הגנים והפארקים בפריז, פונים וכו', גם ארגז חול גדול – בפריז הרי אין ים, אז את החול בנעליים צריך להשיג בארגזי חול מלאכותיים – ומצחיק לראות איך הילדים הלבושים כל כך יפה מתפלשים בחול למרגלות הארמונות של עשירי העיר (שאגב, לא צריך להתאמץ הרבה כדי להציץ לתוכם; מבחינתי זה בונוס רציני). 

M: Monceau

parc monceau 8eme