ArtParis 2009. מסחרי, אקלקטי, מעניין

שני ירידים גדולים של אמנות מתקיימים בפריז: FIAC  בסתיו ו-ArtParis  בתחילת האביב. ארטפארי, שמתחיל מחר (היום הפתיחה למוזמנים) אוסף בחלל היפהפה והגדול מדי של הגראנד פאלה את  העבודות של האמנים המובילים של 115 גלריות צרפתיות ומרחבי העולם. זה אירוע מסחרי בעיקרו, במובן שאין בו אוצר-על שבוחר את הטובים שבהם. אבל בעיני זה אירוע מרתק, בגלל הגודל ורוחב היריעה והפלורליזם, הוא בכל זאת נותן תמונה רחבה של סוג האמנות שבה הגלריות מאמינות בימים אלה. בשנה שעברה ראיתי שם גם הרבה עבודות יפות.

עדכון: הייתי. רחב יריעה, מסחרי, צבעוני, כיפי. אם מוכרחים לבחור בינו ובין אנדי וורהול הצמוד, הייתי בוחרת בוורהול (עוד לפני שראיתי את התערוכה), אבל אם יש זמן וכוח, למה לא לעשות את שניהם.

(המשך…)

סופי ר. מקיפה את גני טיולרי בקצת הוואי

זה לא שהתערוכות שיש ב-Jeu de Paume לא טובות. לעתים קרובות כן. שתי התערוכות הנוכחיות, אחת של רוברט פרנק מצלם את ארצות הברית של אמריקה ואת פריז, עוד ידובר בה (כלומר, אני עוד מתכוונת לדבר בה), והשניה של Sophie Ristelhueber (סלחו לי על הצרפתית, לכו תעתקו את זה בעצמכם), שיש בה צילום של אדמות פצועות, עירק, לבנון, ואנשים פצועים. שתיהן מעניינות מאוד, שונות זו מזו. אבל מעבר לאמנות שבפנים, הז'ה דה פום (שאינו מיץ תפוחים, כפי שאפשר היה לחשוב בטעות, אלא גרסה עתיקה ומלכותית של טניס, כלומר משחק יד) ניחן בעיקר במיקום נפלא, או כמו שקראו לתכנית בריטית בערוץ הטלויזיה שהיה האהוב עלי בעולם כולו: location location location.

(המשך…)

התור. אחת וחצי בלילה. אפס מעלות. או פחות

המבקרים עוטים חגיגיות מתונה וארשת של סקרנות, שביעות רצון וחשיבות, כאילו תופסים את צריכת התרבות שלהם כזכות יסוד שהיא גם חובה אזרחית, משהו כמו ההצבעה בבחירות. ביקור בלילות האחרונים של Picasso et les Maitres בגראנד פאלה

המסיבה הכי שווה בפריז התקיימה בסוף השבוע הזה – וממשיכה להתקיים גם ברגעים אלה ממש – בגראנד פאלה. ולא רק שהצלחנו להכנס אליה, בזכותה גם קיבלנו חיזוק חיובי על הדחיינות הבלתי מטופלת שלנו.

(המשך…)

כמו מישהו שמדליק רדיו בקול רם בבוקר, לא כי הוא אדם של בוקר, אלא כי אחרת אין סיכוי שיצליח לצאת מהמיטה, ככה מתנהגים הצרפתים כלפי החזרה שלהם לשגרה, הרנטרה. בשביזות יום א' בצבעים של שיזוף מתקלף, הם חוזרים באי חשק מופגן מחופשת הקיץ הארוכה לבתי הספר ולמקומות העבודה. הפעם, משום מה, נדמה שהשיבה קשה במיוחד. הצרפתים טרודים מיוקר המחיה ומהאינפלציה, וזה חוץ מהעובדה שהגשמים שירדו באוגוסט מדי פעם חירבו את התכנית הלאומית לספוג די חום שיספיק עד מאי. ואולי האומה הצרפתית ממלאת אחרי צו הרנטרה וחוזרת לעצמה, כולל לטרוניה הקבועה כלפי העולם שמלווה אותה בכל עת.

אולי כדי להקל את החזרה, או כדי להסיח את הדעת, העיר מוצפת שורות של אירועים, ירידים, שווקים, מבצעים ופסטיבלים.

(המשך…)

Avenue

אין לכם סיבה להגיע ל-Avenue Montaigne, אם אין לכם כוונה ורצון להרגיש קצת כמו ג'וליה רוברטס אחרי שהיא קיבלה לידיה את כרטיס האשראי של ריצ'רד גיר. כלומר, מה תעשו עם פראדה ומארני אם לא לקנות שם? למדוד, גם מצוין. בכל אופן, נקודת מוצא נוחה למסע הריצ'ביצ'י הזה היא הקפה הסטייליסטי הזה שמתפקע ממייקאפ וממותגים.

(המשך…)

Parc Monceu

מפתיע ביופיו, Parc Monceau נמצא ברובע השמיני, והתחושה בו היא כאילו פתחו את הגנים המלכותיים לציבור הרחב, וזה, מצידו, יודע להעריך את זה ומתנהג באצילות המתאימה.

(המשך…)

ז'אן ז'ורז' וון גריכטן הכלל עולמי נולד בסטרסבורג שבאלזס והתלמד במטבחים של שפים מקומיים מוערכים כמו פול בוקוז, אבל העבודה שלו לקחה אותו למסעדות יוקרה במלונות בסינגפור ובהונג קונג. וככה בדיוק נראה הבישול שלו : השילוב האופנתי בין אסיאתי לדיוק ועידון צרפתי. יש לו 17 מסעדות, ברמות יוקרה ומחירים שנות, פזורות בניו יורק, לונדון, פריז, שנחאי וסינגפור, בהן מרקט הפריזאית האופנתית.

(המשך…)

ספון היא ההפך הגמור מהשאטובריאן והצ'יפס הרגילים. אם בעיניכם אוכל הוא כן משחק, תזמינו מקום בספון, אפילו בצהריים (אם כי גם בערב, יחסית למסעדות אחרות בפריז, היא בהחלט שווה את מחירה).

בספון, אחת מרשת המסעדות עולמית של אלאן דוקאס, מקבלים אוכל שהוא יצירתי ויפהפה ומגרה את הבלוטות ואת המוח ובסופו של כל התרגיל האינטלקטואלי הזה, הוא גם טעים מאוד. אנחנו נהננו שם מאוד. יש כאן כל כך הרבה מסעדות שאנחנו משתדלים לא לחזור על אף אחת מהן, אבל לספון עוד נשוב, כי אני בטוחה שהארוחה תהיה שונה לגמרי.

(המשך…)

אייפל, אחת הרגליים האיתנות

אהובי נסע לארץ, בחטף. יש איזו אשליה של קרבה ומיידיות, אבל האמת היא שלא פשוט ובטח לא זול לטוס מהרגע להרגע לבקר בארץ ובארצות אחרות. הרעיון של רק לקפוץ בנון שאלאנט ממקום למקום באמת מקסים בעיני, אבל בפועל הוא מזכיר לי תמיד את הסיבה שסאלי, מהארי,  נפרדה מג'ו: הוא לא רצה ילדים, כדי שיוכלו לטוס לרומא בהתראת אפס, או לעשות סקס על רצפת המטבח. אבל בסופו של דבר, מסבירה סאלי להארי, הם מעולם לא עשו את זה במטבח; יש שם אריחי קרמיקה קרים וקשים. והם גם אף פעם לא מימשו את הקפיצה לחו"ל בדקה התשעים.

(המשך…)