עצי אשוח מנסים שלא למות מקור צילומים: אורלי מזור-יובל

פריז, יום ראשון, 20 בדצמבר, שבע בבוקר. חושך מוחלט. קור כלבים. בעלת הבית תפתח לנו רק בשמונה.

על הכול חשבתי, רק לא על זה. עשיתי כל שביכולתי מהארץ כדי שחס וחלילה לא להגיע למצב הזה: דליתי מהאינטרנט כל פרט שיכולתי על הדירה המוצעת, על הרחוב, על האזור; טיילתי ברחוב הלוך ושוב ב-google street view, התוודעתי לבולנז'רי הסמוך ולבית הכי עתיק בפריז ששוכן אף הוא ברחוב; כדי לוודא את מהימנותה של בעלת הבית הפכתי את הרשת וגיליתי, בהתפעלות עצמית מרובה, במה היא עוסקת לפרנסתה, מה מצבה המשפחתי, מי אביה; העברתי לה דמי קדימה לא לפני שקיבלתי ממנה, לאחר התייעצות עם מביני עניין, מסמך שמרכז את כל מה שסיכמנו, תאריכים, כתובות, טלפונים, סכומים ותנאים. הדירה נאה ומרווחת, אמנם אין מעלית אבל זו קומה שנייה בלבד, והמיקום כל כך מוצלח; יש חימום, אפילו אח אם נרצה להתמודד עם משימת הדלקתה, יש מים חמים כל הזמן, יש שיחות טלפון חופשי לארץ, יש מיטות יחיד, כמו שרצינו, מצעים ומגבות נקיים, אינטרנט חופשי; הכול נראה מצוין. דחקתי מראשי את המחשבות המפחידות, את התמונה המבעיתה שאני עומדת ברחוב עם כולם – אמי, שדאגה ליזום, אחותי, שדאגה לארגן את הטיסות, אחי, שדאג לבוא אתנו בחסדו – והשער נעול, הטלפון לא זמין, באינטרקום לא עונים, ואנחנו עומדים ברחוב בלי בית, וקר, וגשם, ואנה אני באה. הרי זאת אישה מן היישוב, שכנעתי את עצמי, זה ברור, יש לה אתר באינטרנט, גם בעניין הדירה שהיא משכירה וגם בעניין העבודה שלה; היא לא תברח עם דמי הקדימה שלי, למה לה לעשות את זה.

המזוודות, האמא הגדולה והדלת הנעולה

טעות אחת בשיקול דעת: חשבתי שאם ניאלץ לחכות, בטוח נמצא בית קפה פתוח בסביבה. יכולנו לחכות בשדה התעופה, לשתות קפה בנחת, למתוח איברים אחרי הטיסה, ולצאת פריזה בשבע וחצי. אלא שכשנחתנו, מיד עטו עלינו נהגי המוניות דוברי העברית והיה נדמה שהם פותרים בעיה – ייקחו אותנו לאן שנרצה, עד פתח הדלת, במחיר זול יותר ממה שנקבו באוזניי בשיחת ההכנה מהארץ. ופריז מחכה! שנפסיד ולו דקה מהימים המעטים שיש לנו לבלות בה? נסענו אפוא, ועוד חיכינו שהמכונית תתמלא, והורדנו כמה אנשים בדרך – ובכל זאת הגענו שעה לפני הזמן. שבע בבוקר ביום ראשון בפריז, חושך מוחלט, קור כלבים, ובעלת הבית אמרה במפורש לא לפני שמונה.

ברגעים האלה התגלתה גדולתו של ההרכב. איזה מזל שלא יורד גשם, אמר אחי. הרפתקה, אמרה אימא. בטח יש איזה בית קפה פתוח, ניסתה הקטנה. איזה מזל שלמזוודות יש גלגלים, חשבתי, והתחלנו לנוע, בכבדות מה, לכיוון מרכז פומפידו המואר למחצה אך הנטוש.

מרכז פומפידו לפנות בוקר

נהג מונית בלתי דובר אנגלית בעליל שיצא מתא שירותים חינמי עשה כמיטב יכולתו להסביר לנו מה מילת הקסם שמשכנעת את הדלת להיפתח, כלומר – אם הבנתי נכון – שהיא נפתחת בזמנים משלה, אחרי שהאסלה נשטפת או מה. זה לקח כמה דקות והביא לתחושת רווחה זמנית. קצת שוטטנו. קצת הצטלמנו. לעמוד במקום בקור הזה לא היה אפשר יותר מכמה רגעים. אחרי שניגשנו לכמה בתי קפה מוארים, שדלתם נותרה סגורה ולא רק כדי לשמור על החום, כפי שקיווינו, השלמנו עם הגזירה ויצאנו להשלים את הסיבוב. אימא כבר החלה לפגר מאחור. המחשבות המפחידות שניקרו בי נגסו עוד ועוד מהחזות הקוּלית שעטיתי. חזרנו לרחוב.

עבר זמן, אבל עדיין נותרו כמה דקות. העזתי וסימסתי לצרפתייה שלנו, מתלבטת בנוסח. אולי הצרפתים הם קפדניים כאלה, ואוי לי אם אפריע את מנוחתה לפני הזמן שנקבע. דחיתי בבוז את המחשבה הזאת וכתבתי לה שקר נורא ואנחנו בחוץ. לוח המספרים הקבוע בצד הדלת – דלת עתיקה, ענקית – הוא בכלל לא אינטרקום, התברר, אלא צופן לפתיחה, לא יעזור ללחוץ עליו. אימא והאחים הסבו את מבטם בהתחשבות, כך הרגשתי, שלא לבייש אותי. הסתכלו מסביב. היא לא עונה. אני לא נושמת.

בשמונה ודקה בדיוק נפתחה הדלת, וכשהתגברנו על טלטול המזוודות במדרגות העץ הלולייניות והצרות, שתי קומות למעלה, רווח לי. הדירה הייתה כל מה שהובטח, ובעיקר חמה ונעימה. איזו עסקה שווה עשיתי, אין כמוני. יחד עם הגוף שהפשיר, חזר והתאושש לי קצת גם האגו הדווי. אחר כך פריז קמה לתחייה, והשאר, כצפוי, היה כיף גדול.

- אורלי מזור-יובל היא מתרגמת, עורכת, מוזיקאית, בעלת בלוג ואמא של.

]]> http://parisait.com/2010/01/06/orly1/feed/ 4 http://parisait.com/2009/12/17/fresh-snow-2009/ http://parisait.com/2009/12/17/fresh-snow-2009/#comments Thu, 17 Dec 2009 09:24:04 +0000 כנרת http://parisait.com/?p=4095

שלג. עכשיו. מבט לכיכר נסיון מתוך המאפיה שהתחפשה לבקתה בהרים

נכון שפיתחנו מעטה דקיק של חסינות ואחרי שקפאו אצלנו כמה חברים שהיו מצויידים בבגדים קלים מדי, לא תתפסו אותנו אומרים: "האמת שלא כל כך קר". אבל בכל זאת, השבוע האחרון תפס אותנו באזורים מסויימים, עדינים ורגישים לקור. בכפות הרגליים. הסתיו האדיב והשמשי שלא ניצל את זכויותיו להקפיא לנו את הצורה, נחטף באחת על ידי חורף עצבני, שהתחיל באפס מעלות והתקדם משם. אני כמובן מגזימה, אבל אתרי התחזיות שהבטיחו שלג בסוף השבוע, הדאיגו את כולנו. זה כמו צירים: מי זוכר מה לבשנו בשנה שעברה כשירד שלג? אם מתאמצים, אני זוכרת מגפיים שנהרסים. כמעט-התחלקויות עם ילדה על הידיים על מעטה הקרח שנוצר אחרי צניחת השלג היפהפיה. זוכרת רגליים שמאבדות תחושה, וכשהן מחזירות אותה, היא מתבררת כאוסף משונה ולא אחיד של כאבים.

הכנו גטקעסים מדרום תל אביב, אין לי מושג מה עושים הפריזאים כשאין להם את ברוך גרוס בהישג יד, ארבע שכבות שמתחממות על התנור וצעיפים שבית הספר מוכרח להסכים להם (את הארוכים הוא מסרב לקבל משיקולי בטיחות), ומצב רוח של דחיפות וזהירות, ועדיין לא היה שלג.

וברגע שירדנו למטה, התחיל לנשב לו השלג הראשון של החורף הזה. לבן, קל ויפה, פתיתיו מסתחררים לו האחד סביב השני, ונוחתים בצייתנות על לשונותיהן השלוחות של הילדות. בחיי, אפילו לא היה קר. שמחה זה עניין מחמם, מתברר. מכיוון שאנחנו מתחברים לאתרי חיזוי אוויר אופטימיים – כבר גילינו שממילא אין שום טעם בהתכוננות לבשורות רעות – השלג, שהיה אמור להיות קל, מסוג השלגים שנעלמים עוד לפני שהם נוגעים ברצפה, הכביד והלך, והדרך לבית ספר היתה לבנה, עדיין לא מחליקה, וכל מי שפסע בה, הרגיש כאילו מסיבת ההפתעה הזאת נערכה לכבודו. חוץ מאלה עם המטריות.

הכל מושלג, חוץ מפתחי האיוורור של המטרו

צוות המורים וההנהלה הודה שאין לו שום טענה נגד הצעיפים שלנו, קיבל בהכרת תודה את קופסאות הטישו שהביא כל הורה למען שלום הכלל, ושמע, כאילו לראשונה, שמחר התחזיות, גם האופטימיות שבהן, גורסות שיהיה קר. ההורים, כל ההורים, כולל ההורים האלה, מודאגים מאוד, כי העיריה החליטה לחלק לבתי הספר שי לחג: מופע רחוב. כלומר שיתקיים בחצר בית הספר.

אי אפשר לטעון שאנחנו נגד תרבות, גבוהה, נמוכה, אופראית, רחובית, ותמיד אנחנו שמחים לקבל מתנות מעיריית פריז. אבל ככה נראית כרגע חצר בית הספר:

חצר בית הספר. חמישי בבוק

הנהלת בית ספר עוד לא הודיעה על ביטול ההצגה, מחד. מאידך, אמנם בית הספר לגמרי בעד אוויר צח, בכל מזג אוויר שלא יהיה (אם כי המורה שלנו הודיעה בשמחה עם טיפונת של שמחה לאיד, שלא היא זאת שאחראית היום על הילדים בהפסקה), אבל אחרי שכבר שבוע חצי מעובדי פריז רבתי עצבניים בגלל עיצומים יעילים של עובדי קו RER A, אני מתארת לעצמי שאפשר יהיה לסמוך על ועד העובדים של שחקני מופע הרחוב שידאגו לזכויות המשתתפים בהצגה. אם לא, מקסימום נקבל 180 אנשי שלג קטנים מחר אחרי הצהריים.

רחוב ברובע השישי ליד סן ז'רמן בדצמבר

כריסמס בפריז הוא סוג של חלום, גם סילבסטר, אז זאת הזדמנות להרחיב את היריעה בשביל החולמים על כריסמס פריזאי באשר הם.

ראשית, מכיוון שזאת לא מדינה דתית במיוחד, חג המולד כאן נחשב בבירור כחג מסחרי בעיקר. גם בגלל החורף והקור, אין המון אירועים רחוביים. החנויות הן אלה בעיקר שמתגייסות לרוח החג, מה שאומר חנויות יפהפיות זוהרות באלפי אורות וסרטים בירוק אדום זהב וכסף. מבצעים? נגיד. יש כוונות כאלה, די יקר בסופו של דבר.

העיר כולה תתחיל לנצנץ בשלל אורות כבר מה-26 בנובמבר עד ה-18 בינואר בשנה הבאה. זה כבר יהיה הנצנוץ של הסיילים הקרובים ובאים.

החלקה על הקרח ברחבת Hotel de Ville

יש שני מנהגים עירוניים הנפוצים בעונת הזאת של השנה: החלקה על הקרח ברחבה שמול ההוטל דה וויל וצפיה בחלונות הראווה המומחזים היטב של גאלרי לאפייט ושל פרינטמס בבולווארד האוסמן ברובע ה-9. זה משפחתי, נעים ומאוד פריזאי. לילדים מפזרת העיריה גם קרוסלות חינם. בחיי.

חג המולד מול חלונות הגלרי לאפייט. מסורת זו מסורת

מבחינת הרומנטיקה - קור, פריז, אורות כריסמס (כמובן, נואל בשבילכם) – אתם מסודרים. כל מה שאתם צריכים, חוץ מכפפות טובות וצעיפים, זה ליפול לאחד מ- Marchés de Noël – שווקי חג המולד, הפזורים בביתנים בכל הכיכרות המשמעותיות, Nation, Bastille, St. Germain des Pres, ואיפה לא. בינות לעצי אשוח שקונים כאן פחות ופחות (יקר מדי, לא אקולוגי) אפשר לקנות מתנות: צעיפים, סנטות קטנים (pere Noël) ובעיקר לקנות שם vin chaud – יין חם המפשיר את הלב ואת הגוף. יורו-שניים, והרבה אדים על הפנים לכמה דקות ובערה פנימית קצרת טווח.

השוק הגדול ביותר של חג המולד בסביבות פריז נמצא דווקא בלה דפנס, שם עד ה-28 לדצמבר, ממש כל יום, יציגו את מרכולתם הצבעונית, המפתה והמתעקשת על אותנטיות לא פחות מ-350 ביתנים. קר נורא בין המגדלים, אז תתלבשו טוב, אבל זה נשמע כמו שילוב מוחץ של עבר ועתיד, הבקתות, המגדלים, הרוח, והסנטות הקטנים (פר נואל במקומית).

אפשר גם לעבור ולראות איך מעצבי העל מטפלים בעצי האשוח המסורתיים (טרוקדרו, 10-15.12.08). אך קלאסית יותר ובטח מפוארת ומלאת הוד היא האפשרות להצטרף למיסת חצות באחת הכנסיות הגדולות בפריז.

במהלך כל חודש דצמבר מתקיימים סיורים ליליים במונמרטר, שהיא לא רק מקום ציורי, אלא ניתן גם להשקיף ממנה על כל פריז. הייתי בהחלט מתלבשת טוב לסיור לילה בדצמבר. 1.80 יורו למשתתף. פרטים בטלפון: 01.53.06.68.80.

במקרה שאתם משפחה עם ילדים, הכינו מבעוד מועד את הכרטיסים למופע "עולמו של נמו" במסגרת מופעי "דיסני על הקרח" (3-17 בדצמבר, בזנית, 21-44 יורו לכרטיס). מסעדות כדאי לחפש ולשריין מבעוד מועד, כי חלק מהן, כמו גי סבואה למשל, מנצלות את ההזדמנות שמרבית הפריזאים נוסעים לסקי או למשפחות בכפר, וסוגרות את שעריהן כדי לאסוף כוחות לשאר החורף.

Carrousel de Hotel de Ville

דבר אחד אין בדרך כלל בפריז: שלג. נו, גם זה פתיר. ה-Stade de France  (שאליו מגיעים בקלות ב-RER B) מתמלא מדי שנה בשלג ופתוח לציבור למשחקים בשלג, ספורט שלג, מגלשות שלג, מזחלות שלג, רכבל שלג, וסדנאות – - דווקא של שוקולד. 9 יורו לילדים עד גיל 11, 12 ומעלה 12 יורו, עד גיל ארבע חינם. להזמין כרטיסים מראש ולקחת בחשבון שה- 20-31 לדצמבר, 24,26,30-31 כבר מלאים).

ובכל אופן, סוף שנה ותחילתה של חדשה, יהיו מכל עדה שלא יהיו, אלה תמיד הזדמנויות להביע משאלות ולבטא רצונות. אז שיתגשמו, בפריז או בכל מקום אחר.

* המלאכותית, כמובן. או כל דבר אחר שהוא מחמם דיו.

- יזהר כהן, מאייר לעיתונים בישראל, צרפת, אנגליה וארצות הברית. חי בפריז. כרגע. מדבר מיליון שפות; בימים אלה עושה את צעדיו הראשונים בסינית. לכל הטורים של יזהר ב"פריזאית".

קישוטי חג המולד, הפעם בזרים בוהקים

יפה לראות איך למסורות העתיקות יש תפקיד משמעותי. איך לא סתם כשהטמפרטורות יורדות אל מתחת לסף הסבל, איך כשהשמיים אפורים ושעות האור מעטות, דווקא אז פתאום נמלאים הרחובות באורות וסרטים וצבעים ונצנצים. שיטת המקל והגזר נוסח אירופה.

קר כאן. קר. היה לנו שבוע של טמפרטורות קרובות לאפס, לפחות מצדו העליון. גם בשלוש מעלות, זה נראה כאילו אפשרי להסתובב בחוץ, אתה מתחבא היטב בתוך מעילים, כפפות וכובעים, והצעיפים כאן נקשרים בכזאת תקיפות סביב הצווארים, עד האזניים והאף, כאילו זאת התחמושת הכי טובה נגד הקור, כאילו היו הצעיפים שן שום נגד הערפד המאיים ובא.

הצטברות קלה עד מתונה. שלג בפריז, נובמבר 2008

אפילו ירד כאן שלג, לא חיזיון נפוץ בפריז. בפעם הראשונה הוא היה דקיק, כמו פתיתי קלקר שנעלמים מיד במגעם עם האדמה, בפעם השניה הוא כבר הצטבר על המכוניות, אפשר היה לאסוף אותו ביד ולטעום (לא רע בכלל) ולקח לו שעה להימוג. מעניין אם יזדמן לנו השנה גם שלג אמיתי, כזה שנשאר, שאפשר לדשדש בו ולהכין ממנו כדורים (משפחות עם ילדים יכולות כבר להזמין כרטיסים לסטאד דה פראנס, שיתמלא שלג ומשחקיו לכבוד החג). רק שייעלם דקה לפני שיספוג לתוכו את פיח העיר.

וכדי שתושבי העיר לא ייכנסו לדיכאון עמוק, וכדי לתת סיבות טובות לצאת החוצה (וכן, להמשיך לצרוך ביתר שאת, כל דבר אחר שהוא לא רק שוקו חם), במין אינסטינקט אנושי קדום וחכם, העיר נעשית יפהפיה, עוד יותר מתמיד, למרות האפור שנכפה עליה. והיא משתדלת להעשות חיה, ולהתמלא באירועים לכבוד השנה החדשה, למרות שהאמת האמת, היא, שהמקומיים חוגגים אותו בעיקר בבית פנימה. זה רק התחיל, אבל זה צובר תאוצה. החנויות מתקשטות בשלל אורות, הילדים כבר מכינים קישוטים לעץ חג המולד, מבלי שיסבירו להם מי בדיוק נולד ומה הסיפור שלו (חילוניות מערכת החינוך היא אחד העקרונות ששומרים עליהם באדיקות דתית ממש בשנים האחרונות), וכל הילדים מנסחים בלב או בעל פה רשימות של מתנות לפר נואל, הוא סנטה המקומי. וכן, המטרו כבר צפוף יותר, בגלל המעילים ובגלל שקיות הקניות הגדולות שכולם סוחבים איתם, מצטיידים לאירוע המשפחתי והמסחרי הגדול, טיפין טיפין, כל פעם קצת.

עץ האשוח הענק למרגלות הנוטרה-דאם. מעניין אם יחכו לנו שם מתנות