סיפור אהבות, פתק צהוב וטיוטה שלישית. אבל מי סופר

לכתוב את הספר**.

(המשך…)

משחררות מילים. פשקוויל עברי ברחוב מזא"ה

1. אשה שאני לא מכירה השאירה לי כתב יד בארון החשמל. כתב יד-כתב יד. לא על מפיות, אמנם, מודפס, כרוך בספירלה עם כריכה שקופה מקדימה, אבל עם תיקונים אחרונים בעט על טיפקס, בחיי.

(המשך…)

Nue. צילומים: תמר מושינסקי, מתוך Dénsites Minimales, תערוכת היחיד הראשונה שלה בפריז

אנחנו כבר לא בפריז, טוטו. כלומר אני כבר לא בפריז. עוד מעט יגיע שוב הקיץ, ויסמן ששנה עברה מהרגע שבו עזבנו את פריז וחזרנו לכאן.

פריז – ולא שלרגע חשבתי אחרת – התגברה די בקלות על עזיבתי, לכל היותר פרגנה לעצמה עוד כוס יין לפנות ערב, אולי התנחמה ברכישת סומק חדש, ומיד המשיכה הלאה, להאכיל ולהשקות נערות אחרות שישוררו לה.

והן כותבות, נערותיה החדשות של פריז. עליה. או אותה. וכולן, איכשהו, כותבות לה. את כל אחת מהן פריז תופסת בשלב אחר של חייה, וכל אחת מהן תופסת פריז אחרת לגמרי מזו שלי. והנה אני, מנסה פירגון כטקטיקה לשיכוך געגוע. וחלוקת מגדנות נדיבה, זה תמיד עובד.

(המשך…)

הלונה פארק בגני טיולרי ושמי הקיץ

מוכרחה לכתוב. מתה מעייפות, עייפות טובה, כבר אחרי אחת עשרה בלילה, והילדות עדיין ערות. אחת היתה עם אבא שלה ב-Paris Plage (היינו ב-Pont des Arts, התלוננה, אבל לא היה שם אף צייר! רק פיקניקים פיקניקים פיקניקים!) עם האחרת, ביקרתי ב-Jardin des Plantes, שם צילמנו המון שלדים, אבל לא איבדנו כלום (בדיחה פנימית של קטנת הבית, במיוחד לאוהדי "אדל וסימון"). עוד קודם, הצלחתי במו עצמי לנתק אותנו מחברת הסלולרי ולכתוב מכתב של הפסקת השירות לחברת הביטוח ולמצוא את הטופס שצריך לשלוח לחברת כבלים-אינטרנט-טלפון. ראינו יחד את השקיעה מוורידה ומסגילה את גגות הבתים שמול המרפסת שלנו, אכלנו ארוחת ערב בצלחות פלסטיק, ועכשיו שתי הילדות מציירות ציורים למדריכי הקייטנה המסורים שלהן וחוזרות מדי רגע אלינו, כדי שנאיית בשבילן את שלל שמותיהם של המדריכים. אני מתה מעייפות. אבל אני מוכרחה לכתוב את הפוסט האחרון מפריז.

(המשך…)

חתולים. מחשבים, בטח מחשבים

טקסט שמחכה מדצמבר במחשב שלי. כבר כמה ימים שחשבתי להעלות אותו. היום כבר לא היתה ברירה.

אומרים שתמיד תהיה לנו את פריז. אבל יום אחרי שאני נוחתת בישראל היא נעלמת לי לגמרי. בדרכון כתוב במפורש שלא מכבר עברתי בגבולות צרפת, אנחנו משלמים בהוראת קבע שכר דירה בפריז וחשבונות חשמל ומים וגז, והילדות רשומות בבית הספר, ויש לנו אפילו חוברת עבודה לחופש, שנעלמה כשארזנו. אבל ביום הראשון שאני חיה את חיינו הישראליים הזמניים, חוטפת קנס על חניה אסורה ונתקעת מאחורי משאית זבל, הכל נדמה כהזייה. השלג הכבד והרך שירד עלינו במשך ימים ארוכים לפני שנסענו, ההתבוססות שלי, בערדליים ורודים מנוקדים באדום, בשלג שהפך לקרח אפור כהה, כדי לחפש מתנות ליום ההולדת של אהובי וקישוטים מנצנצים לעץ, רק מחזקים את התחושה שהדי הזיכרון האלה הם כנראה תמונות שגנבתי מסרטים.

(המשך…)

Between the Lines. איור: יזהר כהן

רוברט גוטליב גילה בצעירותו את ג'וזף הלר, ומאז ערך לא רק את מילכוד 22, אלא גם את ספריהם טוני מוריסון, מרגרט אטווד, ג'ון לה קארה, מייקל קרייטון וביל קלינטון, ורבים אחרים. הוא עמד בראש ההוצאות "קנופף" ו"סיימון ושוסטר", והיה העורך האחרון של הניו יורקר לפני טינה בראון. בין תחומי העניין הרבים שלו אפשר לאתר גם בלט ואיסוף תיקי פלסטיק קיטשיים, על שניהם גם הוציא ספרים. חבר שלו היה חייב טובה, סחט ממנו הרצאה מרתקת בפריז, על היחסים העדינים שבין עורך וסופר, על עתידו המעורפל של עולם ההוצאה לאור ועל אופטימיות. יש קשר, מתברר

(המשך…)

להסתכל על השעון מתוך סקרנות בלבד

הייתי רושמת פטנט על השיטה הזאת. את הכנסים המקצועיים המציאו בשביל מי שלא עושה מילואים, את חופשות הכתיבה בשביל מי שלא עושה גם לא כנסים מקצועיים. הכתיבה היא התירוץ הנפלא שלי.
עשו את זה קודם לפניי, זה לא משנה. העובדה שאנחנו מצליחים לממש את זה נראית לי כמו נס. ובגלל שזה נס, אני משתדלת לא לשנות כלום בתנאים הסביבתיים כשאני מניפה את שרביט הקסמים, כלומר כותבת ביומן המשפחתי: "כנרת נוסעת לכתוב". ולכן, בכל פעם מחדש, אני נוסעת לאותה עיר, ורנון שליד ז'יברני, שנבחרה אז באקראי ונמצא כי טובה היא, עולה על אותה רכבת, כלומר מפסידה בדקה האחרונה את זאת של 10:20 ואז לוקחת את ההיא של 11:20, ונשארת כמה שבעל הצימר, מר קודרלייה, מרשה לי, אחרי שהוא מברר מתי עתיד להגיע האורח הבא. לוקחת איתי מעט בגדים, ספרים, מצלמה, פנקס, וכמובן את המחשב ואת הכבלים שלו ודיסק או קי, ליתר בטחון.

(המשך…)

מחשב, גרביונים עם דובונים, רדיאטור ונוף מקומי

ברגע האחרון כמעט השתפנתי מסיבה כלשהי, חום כלשהו לילדה כלשהי. אבל בסופו של דבר קמתי בשש בבוקר, כמה דקות לפני השעון המעורר, מצאתי בחושך מאפיה פתוחה, השארתי על שולחן האוכל לחם ושקית של קרואסונים, נישקתי את כל הגופים החמים המתוקים האלה הארוזים בשמיכותיהם, וסגרתי מאחוריי את הדלת.

(המשך…)