נתחיל מהסוף. מקרון מוזהב של Lenôtre

תמרצתי את עצמי: אם אסיים לארוז בזמן, תהיה לנו שעה לפני איסוף הילדות מהגנים ולפני טיסת הערב המאוחרת. מתברר ששיטת האסימונים עובדת עלי יופי, אם רק תחליפו אסימונים במקרונים.

ארזתי הכל, בעצמי, אף אחד לא נתן לי שום דבר להעביר, וכן, אני יודעת למה אתם שואלים.

Café des Musées. כתובת אסטרטגית

Café des Musées במארה הוא אחד המקומות שרצוי לזכור אותם, לכל שיטוט במארה. הוא ידוע ועמוס ושווה להזמין אליו מקום, כפי שבאמת עשינו ממש ביציאה מהבית, והבטיחו לנו את השולחן האחרון בדרך לשירותים. תודה באמת.

Café des Musées. מסורתי וכיפי באופן עכשווי ביותר

ברגע שנכנסנו, היכו בנו ריח נהדר ושריקת בשרים על מחבתות ומיד ידעתי: זה מקום לאהוב. זה לא רעיון רע, מתברר, למקם את המטבח מול הכניסה למסעדה. למרות הבטחתם, הושיבו אותנו במקום הכי טוב במסעדה, אחד לפני השולחן העגול שבקצה שתמיד כשאני רואה את שכמותו אני מפנטזת על הארוחה הבאה עתירת החברים במקום, לפני המדרגות שמובילות לקומה האחרת שבה אפשר לשבת, ועם תצפית על אולם המסעדה הלא גדול, על כרזת הפרסומת של תערוכת הבאוהאוס התל אביבי שהוצגה לפני כמה חודשים ב-cité des arts, על הפריזאים שרק ירדו לצהריים (כולל שוקולטייר אחד משובח ביותר מקצה הרחוב, שלפועלו אתוודע ממש בקרוב), ועל התיירות היפניות שזכו בסיום הארוחה לאריגטו מלצרי מסביר פנים ולגמרי לא מתנשא.

הזמנתי את החזיר הורדרד שיצא מהמטבח בצלחות-צלחות עם ירקות בורקים מחמאה, ביניהם גם הכרוב הפרקטלי המשוגע (מנת היום: 13 יורו כולל הראשונה). הוא הזמין בלאנקט דה וו, שזה אוכל ביסטרואים אופייני, שהגיע ברוב טקס אחרי עשרים דקות ובסיר ברזל קטן.

ענפי הטימין מציצים מתחת לפאטה הכפרי. קפה דה מוזה

חזרזיר חזרזיר וירקותיו הוא. קפה דה מוזה

בלאנקט דה וו. קפה דה מוזה, עדיין

אני ניצחתי.

תראו, זה לא הביסטרו הכי טוב בעולם. הפאטה הכפרי שקיבלנו כראשונה היה גס וסותם עורקים כנדרש ממנו, הבגט שהגיע לפניו היה מעולה באופן מפתיע (קטגוריית הלחם במסעדות רבות מופקרת לטובת הבגט במאפייה הקרובה, שהוא לא תמיד הטוב ביותר), בקבוק המים הגיע אחרי שביקשנו מיליון פעם, והבלנקט דה וו היה עדין, אבל קצת משעמם, אם תשאלו אותי.

החזרזיר שלי היה ורוד ודי מוצלח. היין הלבן בשישה יורו לכוס היה נפלא, ועם טעמים של שורשים ואדמה, ואל תשאלו אותי מה שמו, הוא היה מוסקט כלשהו, מ-Cahors, נדמה לי, אבל אני לא מתחייבת על זה; לא לפני טיסה, שהתגלתה בדיעבד כיציאת מצריים מפרכת, לא כולל מן רך שיורד מן השמיים בלי תיאום מראש. והמלצרים היו נחמדים, והיה חם בפנים וזולעף בחוץ, והיה טעים למדי ומסורתי לחלוטין וכל זה בקצה אחד מרחובות הקניות המוצלחים בעיר ודקה מפלאס דה ווז', הפופיק האמיתי של העיר (או אחד מהם), ואם הייתי שואלת את וויניקוט, באותם צהריים גשומים, זה בהחלט היה ביסטרו טוב דיו, וכתובת חשובה לזכור לכל יום קניות במארה.

אולי בגלל שלא היה שום דבר שובה לב בתפריט הקינוחים, אולי בגלל שרציתי עוד כמה דקות ברחובות כאן לפני שאני ממריאה לארץ אחרת, אולי בגלל שכמה פינות רחוב מכאן מחכה סניף של Greard Mulot ועוד כמה פינות אחר כך, סניף של Lenôtre. כך או כך או כך, לא הזמנו קינוח בקפה דה מוזה, ויצאנו לגשם הנדיר.

אנחנו מאוד אוהבים את המקרונים של לדורה, וכבר הספקנו לטעם את אלה של פייר הרמה, אבל באלה של בית לנוטרה, שגסטון, האב המייסד שלו נפטר ממש לא מזמן, יש איזו מוצקות וכבדות שאנחנו מחבבים, ומעדיפים למעשה על פני האווריריות המוחלטת של פייר הרמה. הצבעים לא בהכרח משקפים את הטעמים כנטען בלוחית הזיהוי שבמקרר הזכוכית המאורך, אבל תראו כמה יפה הירוק המוזהב הזה. וגם השוקולד היה נהדר, וכתמיד, גם ההוא עם הקרמל וקצת מלח היה מצוין.

בדיעבד, המקרון האחרון מהתמונה הראשונה, אולי זה בכלל היה פק"ל טיסה, גלגל הצלה נבואי קטן לאמא אחת, שתי ילדות קטנות, טיסת לילה, שביתת פקחים, צ'רטר זול ועיכוב של שש שעות. ואולי זאת היתה מדלית זהב קבוצתית (שאכלתי לבד, אופס).

גרגויל נוטרדמי, רציני במיוחד

בשבוע שעבר מצאנו את עצמנו שוב בפריז. יחסית לאחד שהוא ממש לא פרנקופיל אני מוצא את עצמי אין ספור פעמים בעיר הזו, הפעם לארבעה ימים בלבד, זמן מספיק לשוטטות נינוחה ברחובות מוכרים לצד גילוי של פינות חדשות, וכאלה תמיד יש.
נפלנו על סוף שבוע, שחג השבועות, הפנטקוסט הנוצרי מגיע מייד אחריו. זוגתי חזתה מראות אימה: כל חנויות פריז סגורות, הרחובות נטושים ומסעדות העיר מגישות מנות מחוממות באריזות קרטון. אבל, כמו שחשבון הבנק שלנו מיהר לגלות, הרחובות לא היו נטושים, החנויות פתוחות מידי ובמסעדות הברווזים המסכנים ממשיכים להיות מוגשים עם קרוביהם ממשפחת העופות, הבקר, הדגים, הזוחלים וכל השאר.

פרפקטור. יפה מאוד מבחוץ

המלון בו התאחסנו, פארק סן סברין, היה, כפי שזכרנו אותו, מקסים, ממוקם מצויין מול הוטל קלוני, מרחק יריקה מאיל דה סיטה. אם נתעלם ממאתיים המסעדות היווניות האיומות שמקיפות אותו, זה המיקום האידיאלי בפריז, לדעתי.
שתי מסעדות חדשות פקדנו. האחת בעקבות המלצה חמה של כנרת, פסאז' 53 בפסאז' הפנורמות. הזמנו מקום מהארץ, מה שהתגלה לא ממש כהכרחי, היות ומספר האורחים במסעדה לאורך כל הערב כלל רק אותנו. מבעד גרם מדרגות מעוקל ותלול, מרחפת המלצרית, רקדנית רוסיה לשעבר, עם מנות מעולות, מקוריות ועדינות טעם.
מלצר נוסף, תחת השם הבלתי צרפתי בעליל, דורון, הציע את המלצותיו בצרפתית מתובלת בעברית קלוקלת ואנגלית שבורה. תוסיפו את העובדה שהשף המבריק של המקום הוא יפני המתמחה בבישול צרפתי עילי, תבינו שזו חוויה ששווה את מחירה (הגבוה).

חייט במארה. הוט קוטור

הגבאי? אולי

המסעדה השניה, שה ז'אנו, הצדיקה את ההזמנה המוקדמת, היות והיא היתה עמוסה כמו המטרו בשעת הלחץ. אווירה קולנית, אוכל כפרי המתמקד באזור פרובנס ומנות פשוט טובות מצדיקות את הביקור במקום (כל אלה, ומוס השוקולד, כמובן). המסעדה שוכנת מרחק קצרצר מפלאס דה ווז' במארה. האזור עצמו, אגב, מומלץ תמיד. חבל רק שאחינו מחב"ד ברחוב רוזייר עסוקים בלשאול כל אדם בעל פרופיל יהודי אם הוא מבני עמנו וישר להציע לו תהילים, או לחילופין לפנות בתחינה לאחרים ולבקש צדקה. שקלתי להיות אנטישמי, ואז נזכרתי שאני יהודי והתוכנית נגנזה. לעומת זאת, מעדניות יהודיות לצד אנשי מקצוע יהודים ובתי מדרש עתיקים מפצים באווירת רובע יהודי סימפטית יותר.

מיסה בנוטרדם. קצת לטינית, רבותיי

מתפללת בנוטרדם. הנרות בתשלום

כנסיית סנט סברין. צולמה מחלון המלון

אפרופו יהדות, זה הזמן להמליץ על ביקור לא שגרתי בקתדרלה מוכרת וביקור נוסף בקתדרלה נסתרת. בנוטרדאם, אני מניח, היה כל מי שהיה בפריז. אולם רבים מוותרים על הטיפוס במדרגות הרבות לצריחי הכניסיה. (כניסה מבחוץ). וחבל. זו הזדמנות מיוחדת לראות את פריז מנקודת תצפית גבוהה, קלאסית, בלוויית מפלצות האבן שכיכבו בכל כך הרבה סרטים, ציורים ובעיקר בספר שמיתג את הקתדרלה וימי הביניים גם יחד: הגיבן מנוטרדאם של ויקטור הוגו.
אגב, כשירדתי למטה, הצלחתי בדרכים, שיסופרו רק בארבע עיניים, רחוק מהמודיעין הצרפתי, לצלם זוג די מוכר – קרלה ברוני ובעלה, ניקולא סרקוזי.

הגברת הראשונה ובעלה. מהנוטרדם רואים הכל צילום: עדו למפרט

לא רחוק משם, מאחורי הבניין המרשים של בית המשפט וצמוד לבניין הקוסיז'רי המסיבי (שווה ביקור שלעצמו) מסתתרת כנסיית סן שאפל, הקתדרלה היפה ביותר בפריז ואחת הדוגמאות היפות בעולם לחלל גותי. לקתדרלה שתי קומות. השניה היא ההפתעה האמיתית. לא גדולה מידי, מוארת באור אלוהי מאלפי ויטראז'ים המעטרים את קירותיה. אם חשבתם להתנצר, זה הרגע. אם לא, תמיד אפשר לחזור לחברה מחב"ד ולרקוד יחד מסביב לחנויות הפלאפל.
שתי נקודות עניין נוספות ממתינות לא רחוק. כיכר דופין הפריזאית והרומנטית להפליא ממש בכניסה לאיל דה סיטה מכיוון פונט נף, "הגשר החדש", שהוא בעצם הגשר הכי ישן בעיר (לך תבין את הצרפתים) ומן הצד השני והגדה ממול הנוטרדם, חנות הספרים המקסימה והקלאסטרופובית, שיקספיר & קומפני. שם הכל, אגב, באנגלית.

שייקספיר וקומפני. מה עם אחותו של

שייקס אנד קו מבפנים. חלום ליל קיץ של אנשים מסויימים

לפני שנחזור לפריז נצא ממנה. תמיד רציתי לבקר בביתו של מונה בכפר ז'יברני. 45 דקות מפריז. מי שרוצה לבקר בכפר ציורי, קסום, שנשאר כמו לפני מאה שנה, שיסע לראש פינה.
ז'יברני עמוסה תיירים, ממוסחרת למדי, וכל ילד שאוחז מיכחול פתח בה גלריה לציור איפרסיוניסטי. מי שאוהב את מונה לא יוותר על הביקור. ניתן להכנס לבית שנשתמר יפה על כל ריהוטו וציוריו (קלוד מונה היה משוגע כנראה על אומנות יפנית – כל הקירות שם היו מכוסים בעבודות יפניות). אפשר כמובן ללכת לבריכה ולצלם את פרחי המיים והגשר המפורסם שמאיים לקרוס תחת משקל התיירים הנוהרים אליו. בנקודה אישית משהו, נגעה לליבי מחווה קטנה ויפה של תושבי העיר לצוות מפציץ לנקסטר שהתרסק בשדות הכפר במלחמת העולם השנייה. בבית הקברות הקטן של הכפר, ישנה אנדרטה קטנה ותמונות הצעירים שמצאו את מותם בנוף הפסטורלי והכה שליו היום.

הגשר הקטן של מונה בז'יברני, עמוסת התיירים

כדי לעודד את רוחנו נסיים בביקור בשלושה פארקים פריזאיים. הראשון, יער בולון המפורסם. המקום שהתפרסם בלילות כאטרקטיבי במיוחד לגברים המחפשים רומנטיקה ועגבת בכרטיס אחד, מתגלה כגרסא מקומית ועמוסה לפארק הירקון שלנו. שכרנו זוג אופניים טיילנו פה ושם. זוגתי נאלצה להתמודד עם זוג אופניים מתוחזק כמו הצבא הצרפתי בזמן המלחמה. האופניים כמנהג המקום נכנעו לדרך החולית. הכידון פה, הגלגל שם, ונאלצו לחזור ברגל לתחנה באוירה זועמת משהו.

פארק בוטשומון. והשמיים עוצרי נשימה

מתה על השיער. נערה בפארק בוט שומון

כפיצוי חזרתי לשני פארקים השווים לבדם את הביקור בעיר. הראשון, לוקסנבורג, שתמיד, אבל תמיד שווה לחזור אליו בכל עונה של השנה. והשני, רחוק ברובע התשע עשרה, פארק בוט שומון, גן שנבנה כגן "רומנטי", ואכן הוא כזה: אגם קטן, מקדש יווני מפוברק משקיף מצוק, מדשאות נמתחות בין שבילים, הנעלמים בין מפלים וצמחייה. אם לסיים טיול בפאריז, או לפחות כתבה עליה – זה המקום.

- עדו למפרט הוא מנהל קריאייטיב וחובב צילום מתל אביב, שחנך בטיול האחרון את העדשה החדשה שקנה.

השמלה שעל הבובה אזלה. COS

בין שמחתי הגדולה לגלות בלונדון סניף גדול של בננה ריפבליק ואכזבתי למצוא שם שום דבר בשבילי, נכנסתי לחנות אחרת, שנראתה רשתית למדי אבל די מעניינת, שנקראה COS. היא נראתה כל כך מבוססת ומגובשת, שהתפלאתי מאוד שלא שמעתי עליה, ועל אף שמדדתי שם כמה בגדים מוצלחים ממש, קצת היססתי להוציא שמונים יורו על חולצת-שמלה סריגית בכחול מעולה, עם ריצ'רץ' אלכסוני. שוב הרגשתי, בו בזמן שידעתי שטעות גדולה  בבסיס הרגשתי זאת, שיש לי עוד יומיים בלונדון, שאם לא אמצא שמלה אחרת, זולה יותר או מוצלחת עוד יותר, אחזור לשם ואקנה את ההיא.

ביג מיסטייק. בטיול קונים מה שמוצא חן, לא חוזרים לאחור ולא מתחרטים.

ובכן, אשמתי וחטאתי, כי פספסתי את הידיעות על COS הפרויקט החדש מבית H&M. כפי שבאיחור רב קראתי אצל לירוי שופן, COS היא ל-H&M מה שבננה ריפבליק היתה לגאפ: קו בוגר יותר, עשוי יותר, מעניין יותר אבל בניגוד לבננה הנחשקת, הכה חסרה בפריז – בעל סגנון משל עצמו. ראשי התיבות של COS הן קולקשן אוף סטייל, סוף סוף. והסטייל שלו הוא לרוחי: יש צבעים, אפילו חזקים, אבל לעתים בגרסה סטון-וושית, יש אלכסונים וא-סימטריה ודראפה ועוד התחכמויות בטוב טעם שמצורפות לגזרות נקיות, רוחו המבורכת של גן החשמל אופפת את, שוב, בננה ריפבליק.

לשמחתי הרבה, התברר של-COS סניף ברו דה רוזייה במארה, כן, ליד הפלאפל, ליד המקום החמוד הזה.  אני מודה, זאת היתה אחת הפעמים היחידות שבהן התלבטתי אם אני צריכה לשמור את הסוכריה הזאת לעצמי. בגדים לבישים מספיק, מעניינים מספיק, תפורים לא רע בכלל, ואפילו מתאימים לגילי ההולך ונעשה מופלג, ולא נורא יקרים: שמלות ערב שחורות בשבעים יורו, חצאיות בחמישים, כמעט מנגו. אבל עושה רושם, גם מהחנות ההומה באמהות ובנותיהן (הי! יש גם מחלקת גברים נחמדה לאללה, באותם צבעי אפור-כחול-סגול מוצלחים), כי ככל הנראה, אם ארצה או לא ארצה, COS תהיה הלהיט של הקיץ הקרוב, ואם תשמור על האיכות ועל רמת המחירים, היא תלהט גם בעוד הרבה קיצים עתידיים.

השמלה שלי, אגב, כבר לא היתה שם. מתברר שבנות פריז נחושות מאוד למנוע אותה ממני, אחרי ההיסוס הקטן שלי מולה בלונדון. אבל בניגוד לחללית האם, H&M, שבה מפצירים בך בצרפתית לקנות ולמדוד בבית ומקסימום להחזיר או להפוך את הסוודר בעשרה יורו לפיג'מה, ב-COS יש תאי הלבשה רחבים, רבי קולבים ומראות, וגם מוכרות אדיבות שהולכות לחפש במחסן, ואפילו הציעו לי להתקשר ולשאול אם היא תגיע ולשים אותה בצד. והיא עוד תגיע.

נאה, צרפתי, רכיש. יחסית. La Fee Maraboutee

ההליכה מה-haut marais לכיוון המארה עצמו, היא אחד ממסלולי הקניות היפים והמתסכלים. בעיני, יותר מתסכל אפילו מאוונו מונטאן, שם הכל באלפי יורואים. כי ברחובות (רשמו, זכרו, ופסעו מעדנות): Charlot, Poitou, Debelleyeme, ובהמשך ב- Vieille du Temple, יש חנויות מעצבים מצוינים, מקוריים, צעירים ודי בשלים, והמון דברים שלולא סוגיית המחיר הייתי מאמצת בשמחה גדולה.  המעצבים של המארה העליון אינם פראדה, לא בהידור המופרז ולא במחיר. הם מסתפקים במאתיים, שלוש מאות יורו לפריט. לכאורה רכיש. בטח יחסית לאלפיים יורו למעיל יפה של פראדה או של לאנוון או מארני.

אבל למעשה, לא כל כך. לא כשמתרגמים לשקלים, לא כשמתרגמים למיתון ולא בכלל. וכל היופי הזה, מוכרחים להודות, קצת מתסכל.

לה פה מאראבוטה היא חנות גדולה ברחוב ויי דה טמפלה המצויין, קצת אחרי Le Breize Cafe  הקרפרייה האופנתית ומול La Perle, הפאב העסוק והשמח ביותר באזור. היא חלק מרשת, ממוצבת מעט נמוך יותר מהאחרים, ונצפו שם פריטים שווים למדי בשישים, שבעים, מאה ומשהו יורו. שוב, לא המשביר מחסני אופנה או איך שקוראים להם בגלגול המיתוגי הנוכחי שלהם, אבל אופנה צרפתית עשויה די טוב, במגוון גדול ובמחירים אפשריים. במסלול הבגדים שנמששש אנחנו ויקנו רק אנשים אחרים, זאת תחנה להחזרת הנשימה.

‏כתובת:

‏כתובת:

‏כתובת:

לא רחוק משם:

Zoelly - צמוד לחנות ומדליק לגמרי.

יש הרבה דברים העומדים בפני הרצון. Shine

אבל המוזיקה טובה, העיצוב מסורתי, הסועדים האחרים נאים בעיני, והכי הכי חשוב וסיבת הקיום:

מוס השוקולד. כשמזמינים מוס שוקולד מקבלים קערה, נניח בגודל של סיר הפירה בליל הסדר. המלצרית מניחה את הדבר המפחיד והמפתה הזה, עם המוס הדביק והסמיך והכהה, כמו שאני אוהבת, עם צלחת לעצמנו וכף הגשה בממדים צבאיים כמעט, ומודיעה שהיא חוזרת עוד חמש דקות.

עזבו את זרם התודעה של המאבקים הפנימיים שהתחוללו בי במהלך חמש הדקות האלה, ונסו בעצמכם. רק כדי לחסוך לכם צרבת, אומר ששלוש כפות גדושות מהדבר הנהדר הזה, מספיקות לשניים, ויכול להיות שאפילו הן היו קצת יותר מדי.

Chez Janou, 2, rue Roger Verlomme, 3eme. 01.42.72.28.41

Metro: Chemin-Vert, Bréguet – Sabin, Bastille

פתוח כל השבוע, צהרים וערב

רשימת המסעדות השוות של פריזאית

Trésor By Brigitte Masson. אוצרות משובחת

רחוב טרזור במארה מתחיל בקפה דה פילוסוף הנודע וההומה והופך בהמשכו למדרחוב רחב ואירופאי לגמרי, עם לפסטורליה שלווה וירוקה של לבני מרצפת קטנות ויוקרה מעוצבת. וכל המוסדות ששוכנים בו, נושאים בגאווה את שמו. בית קפה "טרזור" ומועדון "טרזור", וכמה חנויות עיצוב, וחנות בגדים אחת שנקראת גם היא "טרזור".

Trésor. מעילים מעולים, סוודרים רכים וחולצות

ניסיתי את הקפה והוא בסדר, ואת הבר עדיין לא, אבל החנות היא אכן אוצר. הבעלים שלה, בריג'יט מאסון, אוצרת יפה אוסף מיוחד ולביש לגמרי של בגדים, נעליים ואביזרים ממעצבים בלגיים (Essentials, Just in Case, rue Blanche), ספרדיים (Hoss), אנגליה אחת (Orla Keily) ומעט צרפתיים שעומדים בסטנדרטים, והכי הכי שוות הן הנעליים של צ'י מיהארה.

צ'י הנ"ל נולדה בברזיל להורים יפניים, למדה ב-FIT בניו יורק וחיה עכשיו בספרד. לא די שהיא יוצרת נעליים מעולות פשוט, קלאסיות ומיוחדות בו זמנית, ששבו את עיני וליבי כבר בכמה הזדמנויות, שהן אפילו לא יקרות נורא (סביב המאתיים יורו) היא גם עשתה שלושה ילדים בארבע שנים ואז השיקה את החברה המשגשגת שלה. היא עשתה סטאז' בחברה להנעלה אורתופדית, והנעליים שלה נראות נוחות, אבל לא מדדתי מחשש שלעולם לא אוכל להוריד אותן יותר. הנעליים שראיתי בטרזור אפילו יפות יותר מאלו שבאתר של צ'י.

Tresor. אח, הנעליים

Un Rien Vous Manque. נכון, אבל מקסים

על פי שמה, מצהירה החנות מפורשות שאתם ממש לא מוכרחים את מה שיש לה למכור, אבל התכשיטים, אהילים, בובות קטנות, צעיפים, קישוטים וטריקים שלה כולם נאים ועשויים בטעם טוב, וחלקם במחירים אפשריים. לכל אחד נלווה סיפור קטן של מסע מאמנית בגוואטמלה שמשתמשת באבנים ממצריים ובבדים שהובאו מאפריקה, וגם אם אתכם זה לא מרשים, זה בטח ישכנע את מקבל המתנה שלכם.

Le Pick Clops. תפוזים סחוטרי

בית קפה מתוק ונעים על פינת הרחובות המוצלחת Vielle Vieille du Temple ו-Verrerie (נראה אתכם מאייתים את זה נכון בהכתבה הבאה; לעזאזל, נראה אותי מאייתת את זה נכון). שום דבר גדול לכתוב עליו הביתה, פרט לצבעוניות, מרחב, ידידותיות למשתמש ומעט קוסמופוליטיות. יש עיתונים, אין אינטרנט מהיר, אבל מותר בהחלט לעבוד עם מחשב (הלו, עד לצהריים. מעט התחשבות בבקשה בפרנסת הבעלים).

מיצתפוזים סחוטרי (אבל כאן) בכוס הכי נדיבה האפשרית בפריז (כלומר הבסיסית שתקבלו בישראל): 4.5 יורו.

לא רחוק משם:

אוי, הכל. הוטל דה וויל, הפופיק הנפלא של העיר. המארה כולו, ובמיוחד פריפ'סטאר הוינטג'ית, מאז' המקומית ופומפידו. כן, בהחלט אפשר לעבור לגור כאן.

Galerie Emmanuel Perrotin

חצרות הבתים הם מקור לא אכזב להפתעות בפריז. מציצנים סמויים זוכים לתגמול כל כך מספק בפריז, כי רבות ההצצות שמסתיימות בתגליות מרעישות. אני הצצתי לחצר ברו דה טורן 76, כשהיינו בדרכנו לרו Charlot, והתברר שלא רק שיש שם חצר פנימית יפה ובה גלריה ענקית, עם חלל יפהפה של שלושה אולמות גדולים וגבוהים, שגרם מדרגות מפותל מוביל אליהן, אלא גם באותו זמן בדיוק התקיימה שם פתיחה של תערוכה של אמנית יפנית בשם איה טאקאנו, שלא התעלפתי מהעבודות שלה, אבל בהחלט כן מהקהל שבא לחלוק להן ולעצמו כבוד ראשון.

והכי מכולם מאשה מבוגרת, לבנה מאוד, בשמלה שחורה, עטופה בצעיפים שחורים, מגבעת שחורה שמתרוממת שלושים סנטימטר מעל הקודקוד שלה עטופה גם היא בצעיף שחור מרפרף, וכמובן משקפיים שחורים וגברבר צעיר שפינה לה את הדרך ממטרידים ותיווך לה את העולם, כלומר את החלקים היחידים בו שרצתה לפגוש. אני לא יודעת מי האשה הזאת*, אבל גם היא חלק מחוויית הביקור בגלריה עמנואל פרוטין, שיש לה סניף נוסף בפריז ברחוב סן קלוד וסניף אחר במיאמי. פרוטין הוא סוחר אמנות עם טעם טוב ודי מהפכני ביחס לפריז, שלא מוותר על הפן המסחריים בעסקי האמנות. די אם נציין, למשל, שהוא הסוכן בר המזל של סופי קאל. חלל התצוגה הוא, כאמור, מצוין, והבחירות עדכניות ומרתקות, ככה ששווה לבדוק מה מוצג שם בזמן שאתם באים לבקר.

* קראתי את הראיון המצוין של מאיה נסטלבאום עם אמילי נותומב. ואז הגעתי לפסקה הזאת:

"מדובר בטיפוס בלתי שגרתי. אין לה מחשב, היא לא מחוברת לאינטרנט ולא מחזיקה טלפון סלולרי, כך שלא קל ליצור איתה קשר. אחרי חצי שנה של ניסיונות כושלים, נפגשנו במקרה באירוע ספרותי. נותומב לבשה את התחפושת שלה – בגדים שחורים, ארוכים ודרמטיים, שמכסים אותה מכף רגל ועד ראש ומגבעת קטיפה גדולה לראשה. "תכתבי לי מכתב", ביקשה, "ותצרפי את מספר הטלפון שלך. להתראות בקרוב", זרקה וברחה. שבוע אחר כך היא התקשרה. "יש לי רק יום אחד בשנה שאני יכולה להיפגש איתך", אמרה בפסקנות, "בשבוע הבא"."

ופתאום הבנתי, שכנראה, אולי.

** או אולי זאת זאת. אוף, כמה נשים עם מגבעות שחורות שמהן תלויות מטפחות שחורות מתנפנפות יש בעיר הזאת.

Galerie Emmanuel Perrotin, 76, rue de Turenne, 3eme

01.42.16.79.79

Metro: Saint-Sebastien Froissart