פריז רבתי. מה יהיה בסופה? מפת פריז וסביבותיה על רצפת הלובי

חם. חם נורא. שלושים מעלות בסך הכל, אבל בנייני פריז מתוכננים לשמר את החום, והם עושים את המוטל עליהם. זה כלום, אני אומרת לכולם, כאילו הגעתי הרגע מהמדבר, אבל בכל פעם שאני נכנסת הביתה אני מחפשת את הכפתור של המזגן, באותה תנועה אינסטינקטיבית שבה אחרים שולחים יד למזוזה.
אז זהו, שאין כאן מזגנים, ועם כל הכבוד לפרקט, כפות הרגליים מתחננות למגען הקר של מרצפות הסומסום הישראליות.
לא מבינים כאן שום דבר בחום. אי אפשר לברוח מחום הרחוב לחנויות בשוליו, כי כולן מאפסנות את אותו אוויר הביל ויציב, איש לא מודע לסגולות הקירור של קפה ברד ואפילו ארטיקים בקושי אפשר להשיג. מניפות הן הנשק המתוחכם האחרון שנותר נגד החום, והן נשלפות מכל תיק, משנעות בקושי את האוויר הסמיך. החום, כפי שחום עושה, פוגע בסטנדרטים המוסריים והאסתטיים המחמירים, וכל האלגנטיות מתלחלחת או מתאדה, תלוי בשעה. בנות העיר עברו לשמלמלות טריקו קשורות בחגורה במתניים וסנדלי גלדיאטורים שטוחים. ברק שמנוני דקיק מכסה את כל פיסות העור החשופות, מפר את חוקי היסוד, אבל גם מחדיר בעיר הזאת קצת ריח נעורים. למרבה הצער, רוח נעורים לא מריחה כמו שאנל 5.
אפשר להימלט לקולנוע, לבקש מקלט מדיני בשגרירות ישראל הממוזגת לעילא או לקוות שמוזיאון, בטח אחד חדש ומשוכלל, יהיה תרבותי מספיק כדי להתכונן גם לימים החמים. כבר מזמן רציתי לראות את התערוכה "פריז רבתי – האתגר" במרכז הארכיטקטורה בארמון שאיו.

פריז העתידית כציור של מירו. מעבודות אחד הצוותים

אכן אתגר. ככל שפריז יפה, עשירה, תרבותית, מתויירת וגם צפופה עד כדי רוויה, הפרברים הצמודים אליה הם מוזנחים, מרובי מיעוטים, פשע ואבטלה. זה יותר מהסיפור הקלאסי של מרכז ופריפריה. בצרפת לא רע להיות פרובינציה מרוחקת, אבל גרוע מאוד להיות פרבר פריזאי. הפער בין היפה והחיה, הגרות בסמיכות כזאת, הוא בלתי נסבל.
עד כאן, הכריז סרקוזי, והוציא לדרך את הפרויקט הגרנדיוזי. עשרה צוותים מעורבים של אדריכלים, מתכננים ערים וסוציולוגים התבקשו לחקור לעומק את הבעייתיות של פריז ואת יחסיה עם הפרברים המקיפים אותה, ולהציג את החזון שלהם לעיר מודרנית שמכבדת את עברה המפואר, מחוברת לסביבותיה, ומחוייבת לשמירה על איכות הסביבה לפי הסכם קיוטו להפחתת פליטת גזי החממה.
אז זהו, שמיזוג זה כל כך לא צרפתי, לא בר קיימא והכי לא הסכם קיוטו.
כך שהחלונות הענקיים של הקומה הראשונה של המוזיאון, הפונים למגדל אייפל, הניחו לשמש לבשל את המבקרים בתערוכה. ככל שיענונו, כן נרבה וכן נפרוץ, ואיש מאיתנו לא נשבר באמצע. על רקע יציקות של תבליטים מהמאה ה-12, צמחו באולם המרכזי 10 מבני מתכת לבנים, צרים וגבוהים, בכל אחד מהם מציג אחד הצוותים את תשובתו לשאלה העצומה שנשאלו: פריז הזאת, מה היא תעשה כשתהיה גדולה?
מבקריו של סרקוזי טוענים שפרויקט "פריז רבתי" הוא דרכו להכנס להיסטוריה לא רק כבעלה של, אלא כממשיך דרכם של נפוליאון השלישי והברון אוסמן, שיחד דרסו בלוקים שלמים, ניסחו חוקי בניה דרקוניים והכבידו על קופת המדינה, עד שיצרו את פריז של היום, על שדרותיה הרחבות, הרכבת התחתית והסגנון האוסמני האחיד.

צמד אדריכלים מסביר רציונל כלשהו. ויש הדומים, סוף סוף

נתקלתי פעם בחוברת צילומים של פריז משנות השמונים המוקדמות: שער הניצחון, כיכר הקונקורד, גני לוקסמבורג, כנסיית נוטרדם. רק דגמי המכוניות העידו שעברו כמעט שלושים שנה מאז צולמו התמונות האלה. פריז, ככל נשותיה, מתכחשת לשנים שעוברות. היא יפהפיה, נכון, אבל היא גם מנומנמת, מתיישנת, מזהמת, צפופה ולא מחוברת לסביבתה המיידית.
סרקוזי, ורבים אחרים, טוענים שהגיע הזמן להעיר את הגברת. וזאת הזמנה מפתה, לשחק קצת באלוהים, להמציא עיר חדשה וחיים חדשים לתושביה. אפשר להרגיש איך הצוותים נהנו מהכרטיס הפתוח הזה, גם אם במקום חושך על פני תהום, תנאי הפתיחה בבריאה מחדש של פריז-רבתי מורכבים הרבה יותר, וכוללים, כפי שציין אחד הצוותים, את הפריזאים החמוצים.
ההצעות הוכתרו בשמות טעימים, כמו "לידות ולידות מחדש של תענוגות פריזאיים" או "מעיר של צורך לעיר של תשוקה", ובתרשימים נראתה פריז-רבתי פעם כמו תא חי מספר ביולוגיה ופעם כמו הדפס של חואן מירו – כתמים עירוניים מחוברים האחד לשני בקוים דקיקים מתעקלים. בשלב ההצעות הפרקטיות, אף צוות לא פסח על הוספת קוי מטרו עיליים, בבנייה ירוקה, נטיעת עצים, ושימוש בגגות הפריזאיים במקום לראותם בלבד.
הביתנים היו מלאי השראה, סרטי וידאו, מפות, תמונות, מודלים, המון מילים ומעט מדי חמצן. נשים בהריון נתמכו בבעליהן, מניפות נשלפו, אבל איש לא נשבר במסע להכרת העתיד האפשרי של פריז.

הנוף מחלונות הארמון נראה כאילו צולם בשנות השבעים

פעמים מעטות נפרצו גבולות הקונספט לעבר הפרקטיקה. אטלייה קסטרו הציע הדמיות מחשב של ערי הלוויין בגרסתן המושכת. בהדמיות היו ערי הלוויין ליעדי תיירות נוצצים, ולא האזורים הטורדים שהן היום. רנז'יס, למשל, שמאכלסת את השוק הסיטונאי שמזין את פריז, תהפוך למוקד משיכה קולינרי, הציע קסטרו, ואילו בעיר הלוויין ז'נוויליה הוא הצמיח במימי הסן דווקא את האופרה של סידני.
אנטואן גראמבק הציע את ההצעה המהפכנית ביותר. עיר צריכה ים, קבע. ערי נמל הן תוססות וחיות. אה, אין בפריז ים? נחבר אותה לים. הוא מציע לחבר את פריז, רואן ולה האבר, עיר נמל תעשייתית, לעיר אחת גדולה, שהסן, כך הציע, יהיה הרחוב הראשי שלה. מטרופול סן תהיה עיר שאורכה 180 קילומטר. לא ברור איך שולטים בעיר כזאת, אבל קולות פכפוך הפלגים וציוץ ציפורים שבקעו מרמקולים, גרמו לפריז להשמע כמו כיף גדול.
בביתן של ז'אן נובל ושותפיו, ההוא עם הלידות מחדש של התענוגות, מציגים מסכי פלזמה הדמיות יפהפיות: פרנק גרי מקשט את מגדל מונפרנס, ג'ני הולצר מציגה על הסן, והפריפריק, הכביש הטבעתי שמקיף את העיר ומפריד בינה ובין הפרברים כמו קונצרטינה, הופך לשדרות מוארות. הדמיות הוידאו יפות כל כך עד שאי אפשר שלא לחשוד בהטעיית הציבור. הם בעצמם מציעים לחשוד: במקום שבו צריכים להיות עצים, רצות המילים "עצים". שיכונים נוסח עמידר הופכים, באמצעות תוספת של חזית זכוכית וברזל, למבנים אלגנטיים ובעלי מרפסות. מילים מילים, הדמיות הדמיות, יפות כמו חלום עתידני. אבל בביתן של נובל יש גם שני הדומים גדולים ונוחים לשבת עליהם, לעיין בכל אלה.
בין כל האוטופיות המשכנעות, הייתי בוחרת במי, שאחרי כל הניתוחים העירוניים, הסוציולוגיים, הפוליטיים והאסתטיים, זכר גם להציב כיסאות בביתנים הדחוסים; כל האחרים רק חושבים שהם יודעים מה האזרח צריך. ואם מישהו מהצוותים היה מפעיל גם ונטילטור, הייתי נותנת לו גם לתכנן את תל אביב.

- פורסם לראשונה ב"מפריזה", במוסף 24 של ידיעות אחרונות.

*התערוכה (Le Grand Pari(s, מוצגת עד ה-22 בנובמבר ב: Cité de l'Architecture et du Patrimoine, שהקומה השניה שלו היא אפילו ממוזגת. גם התערוכה מרתקת וגם שאר המוזיאון הוא עשיר ויפה ומומלץ בחום (ובקור).

0

0

מסוף השבוע של דלתות פתוחות בבלוויל בשנה שעברה. ליהוק משובח, הלא כן?

האביב מוציא את העיר מדעתה ואת הפריזאים מעורם. זה אפילו לא עניין של השמש, כי בימים האחרונים די אפור כאן (והסליחה מראש עם כל העתידים להגיע לעיר). ממאי עד אוגוסט, העיר שוקקת חיים, וכן, תיירים גם הם סוג של צורת חיים. ולכבודם, כלומר לכבודכם, מתארגנות אינספור יוזמות ואירועים, ובלב אפשר להודות שהפריזאים, אפילו אלה שיכולים לספור את פריזאיותם דורי דורות אחורה, די מבסוטים מההמולה.
ובכן, לרגל האביב והלילות שהפכו נעימים, יתקיים בשבת, ה-16 במאי,  ליל המוזיאונים. על ליל המוזיאונים במאי חלים אותם עקרונות של הלילה הלבן הנודע מאוקטובר: מוזיאונים פתוחים, בחינם, בשעות הלילה. גם הפעם, לרוב הכניסה היא לאוסף הקבוע בלבד ולא לתערוכות המתחלפות, יש המון אנשים, אבל באירוע מסוג זה יתרון דווקא, ופתוח-כל-הלילה זה עניין יחסי: הכוונה, היא, לרוב, עד חצות.

כמעט כל המוזיאונים בעיר משתתפים בחגיגה, אבל מעניין לעבור על הרשימה, גם כדי להזכר במבחר המוזיאונים המשונה והמרתק שבעיר הזאת. בין המוזיאונים שישתתפו יהיו מוזיאון האמנויות הדקורטיביות המוצלח מאוד, האורנג'רי בטיולרי, הלובר, מרכז פומפידו, מוזיאון העשבים המיועד לילדים שלא הולכים לישון בזמן, הקרנבאלה, arts et metiers, קה בראנלי, מוזיאון פיקאסו הקטן והמקסים, בית ויקטור הוגו, מכון העולם הערבי שהוא יצירה ארכיטקטונית מודרנית ידועה, מוזה ד'אורסה המקסים, מוזה רודן היפהפה, וגם הגראנד פאלה, ובו הרטרוספקטיבה המדוברת של אנדי וורהול.

אבל הרשימה מספקת גם תזכורת מעניינת למוזיאונים אחרים הקיימים בפריז, ובאמת לא היתה עד עכשיו סיבה, או הזדמנות, להיות מודעים לקיומם, כמו למשל מרכזי תרבות שונים – שוודי, פולני, הולנדי, סרבי והונגרי, וכן מוזיאונים מהתמחויות שונות: מוזיאון הציד והטבע, אוסף המינרלים על שם פייר ומארי קירי, מוזיאון העזרה הציבורית, בתי החולים של פריז, מוזיאון השירות הרפואי-צבאי, מוזיאון הכסף (שם מוצגת התערוכה המדוברת של דייויד לה שאפל אבל בערב עצמו יוצגו רק כמה עבודות מתוך התערוכה וחבל), מוזיאון המינרלים בבית הספר לכרייה של פריז (!), המרכז הלאומי להיסטוריה של ההגירה, מוזיאון הספורט, מוזיאון הדואר, ומוזיאון הארכיטקטורה בפאלה דה שאיו, שהוא פשוט עשיר ומרתק, ושווה לבקר בו במיוחד בימים אלה, כשהוא מציג את התכניות למטרופולין פריז.

סוף השבוע של דלתות פתוחות באטליות האמנים של בלוויל מתקיים באותו זמן בדיוק, זאת השנה ה-20, ליתר דיוק בין ה-15 במאי (שישי) ל-18 בו (שני). מנסיון השנה שעברה, השיטוט בין הסטודיות (איזו מילה נהדרת) של אמני בלוויל היא החוויה הכי פחות מוזיאלית שיכולה להיות, שכן המגוון רחב עד מאוד, כמו גם הרמות המשתנות של האמנים ואיכות העבודות. אבל זה כיפי, זה שכונתי, זה בוהמייני במידה, ונחמד להחליט בעצמך מה אתה חושב על אמנות בלי הוראה מגבוה. מצד שני, לך תסביר את זה לאמן שאצלו אתה מתארח.

סירה עוברת בלילה מתחת לגשר האמנויות (פונט דז אר)

פריזאית יקרה,

אני נוסעת לפריז בפעם הראשונה. מהם חמשת הדברים שאני צריכה לראות?

טירונית בפריזאות

(גם הפעם: מקבץ של פרחי פריז שהגיעו לאחרונה)

הנוף ממרכז פומפידו. חצי יום המוזיאון, חצי יום להתעלף מהנוף

טירונית, הקשב!

רגע, עוד לא היית בפריז אף פעם? או קיי, הכי בסיסיים. חמישה? אני אנסה.

1. להיות באחד המוזיאונים הגדולים – ממליצה יותר על פומפידו ועל מוזה ד'אורסיי הקלים לעיכול – ולהחליט מראש שעוצרים למנוחות בקפיטריות. גם סביבות המוזיאונים מקסימות. באביב תענוג להיות במוזה רודן.
2. לבקר במארה (תחנת מטרו סן פול), ולא לפספס את פלאס דה ווז'.
3. לטייל בגדה השמאלית – אפשר לקפוץ לסן ז'רמן כדי לשבת בקפה פלור וקפה דה מאגו, בתי הקפה ההיסטוריים. בערב גם שמח שם. (תחנת מטרו סן ז'רמן דה פרה)

אייפל. ממש לא רק לילדים. ולילדים: ממש לא רק המגדל

4. לטייל על הגשרים – פונט דז אר (pont des atrts), פונט מארי, פונט נף, שליד הסן ובאי סן לואי המקסים. יכול להיות נחמד ורגוע, איטי, איטי – לעלות על הבאטובוס או הבאטו מוש, אחת הסירות ששטות על הסן, זה עולה משהו בין 8-12 יורו לכרטיס.
5. לאכול במסעדה צרפתית טובה, באחד הבראסרי הנחמדים והשמחים. גם אם נדמה לכם שאוכל זה לא הקטע שלכם, שתו אפילו כוס שמפניה ואכלו משהו קטן.
6. אייפל, מאוד מרשים. אפילו לא מוכרחים לעמוד בתור ולעלות. כל הרובע השביעי מהמם ביופיו והאייפל די מפעים.
7. שאנז אליזה, ולו כדי להיווכח בציר המדהים שמחבר בקו ישר את גני טיולרי, הקוקורד, השאנז, שער הניצחון ולה דפאנס.

8. וכמובן, פיקניק באיזה גן יפה: טיולרי, לוקסמבורג, משהו.

לחזור אחורה בזמן, לפסוע בנחת. מוזיאון רודן

לא הצלחתי חמישה. נס שנעצרתי בשמונה (שהם כמובן הרבה יותר). אבל הכי חשוב, זה לא לשכוח לרגע שהמונומנט, או המוזיאון, או המסעדה שאליהם תחליטו ללכת, הם רק תירוץ; הן רק נקודות ייחוס שתנעצו במפת העיר, שהקוים המזוגזגים, העקומים, המעניינים, שתמתחו ברגליכם ביניהן, בשוטטות בעיר, בישיבה בבית קפה, בהשתקעות בתוך חנות מעניינת, במנוחה בכיכר קטנה, הם מה שייחקק בזכרונכם בסופו של דבר.

עבודה של צ'אי גו ג'אנג בפומפידו, שחיכיתי להזדמנות להשתמש בה

אם אתם מתחת לגיל 26.

גם אם באופן אישי איחרנו מעט את הרכבת (אני יודעת שאנחנו לא נראים דקה יותר מ-25, בכל זאת), עדיין אלה בשורות משמחות, בחלוקת ההוגנת יותר של משאבי האמנות כאן.

ובאשר לבני כל הגילאים, להם נותר, כרגיל, יום ראשון הראשון בכל חודש בו הכניסה חופשית. קחו בחשבון עומס די רציני (אבל חי ותוסס) בשעות הצהריים ואילך, ואת העובדה שתערוכות מיוחדות לרוב דורשות כרטיס נפרד.

בלונדון, אגב, הכניסה חינם, פשוט חינם, בלי אפליית צבע וגיל, בכל הגלריות הלאומיות (כמו הטייט,ים הנשיונל והפורטרט המפתיע לטובה). וזה כיף נורא, אם כי הדמוקרטיזציה של התרבות הופכת את הביקור במוזיאון לקצת רועש מכרגיל.

מעניין אם מפגיני ה-G20 קופצים לטייט בריטיין בין הפרות הסדר המתוכננות שם. ואם מישהו יכול להסביר לי איך לעשרות אלפי צעירים יש כסף פתאום להגיע ללונדון ולשהות בה, אני אשמח להבין את הנס הכלכלי הזה.

באותו עניין:

מתוך הכתבה בפריזיאן סטודנט שמספקת את רשימת המוזיאונים הפתוחים לצעירים. בכל אופן – לא הגראנד פאלה, ורק לאוספים הקבועים:

le Louvre, Versailles, le Mont-Saint-Michelת le musée du Quai Branly, Orsay, Cluny, Picasso, le Centre Pompidou, le musée de la Marine, le Museum d'Histoire Naturelle, l'Arc de triomphe, le Panthéon, les tours de Notre-Dame.

מבט מקצה הגנים למוזיאון. Jardin de Rodin

בלי כוונה, נחתנו בגנים של רודן ברובע ה-7 ביום ראשון הראשון בחודש. ביום ראשון הראשון בחודש המוזיאונים בפריז פתוחים לציבור בחינם. כרטיסי כניסה למוזיאון עולים בדרך כלל משהו בין 6 יורו ל-12, וזה רק לתצוגה הקבועה (התערוכות הנוספות מעבר לתצוגת הקבע תמיד מחוייבות בכרטיס, גם בימי החינם). ככה שכשבאים בזוג זה חיסכון משמעותי. אבל אם למשל אתם ממילא מתחת לגיל 18, ובחלק מהמוזיאונים – גם מתחת לגיל 26, גם ככה הכניסה היא חינם.

זה עלול להשמע כמו אירוע המוני, יום ראשון הראשון בחודש במוזיאוני פריז, ולעתים התורים יכולים להיות מעייפים. אבל מנסיוני, פרט לשעות העומס (למשל, אחר הצהריים בפומפידו), יש משהו נעים, עירוני, אפילו דמוקרטי, בהצפה של המוזיאונים בסטודנטים, למשל, שממתינים בסבלנות ליום החינם שלהם.

האיש החושב. Jardin de Rodin

תמיד משמח לצאת מכל תחנת מטרו שהיא ברובע ה-7. זה פשוט רובע יפהפה כמעט מכל כיוון שמביטים בו. ממטרו Varenne רואים את הטוסיק של האינווליד, ואת הבתים היפהפיים שאיכשהו נקבצים ובאים ברובע השביעי, ומצליחים לארגן לעצמם תמיד שמש צהבהבה מפתיעה.

ביום השמש של נובמבר השמשי והמשונה הזה, היה כל כך מקסים במוזיאון רודן. בשל ההרכב הילדי של משלחת תרבות יום א' שלנו, דילגנו על המוזיאון והגענו ישר לגנים. והגנים האלה, מיד עושים חרטה על זה שלא הגענו לבושות בקרינולינות. יש בהם מין יופי, לא פאר מצוייץ של גני וורסאי, אבל יופי פשוט, רחב, מעורר ומרגיע בו זמנית, סימטריה קלאסית ופסלים שהם קלאסיים בעצמם, חלקם יפהפיים, אחרים, כמו אלה של הציירים, או של הנשים מרכינות הראש, מצליחים לעורר מחשבה עד לפסל הבא. בילדות הם עוררו את הצורך לחקות את התנוחות הלעתים מסובכות שבהן הועמדו. מאוד אלף תשע מאות. אפילו פחות.

הדרך לגנים האחוריים. Jardin de Rodin

בין שני המבנים המרכזיים של המוזיאון יש גן מקסים (שנפתח ממש לא מזמן אחרי שיפוץ נרחב) ובו יכולים עובדי רד לחזות בעוד איש חושב, ובוורדים המפורסמים של הגנים. אבל צריך לעבור את המבנה הרחב, כדי לגלות את הגנים היפהפיים הרחבים והגדולים שמאחוריו כדי להבין איך יופי, רוחב, מגוון, ושיטוט רגלי פשוט, יכולים למלא בהשראה.

לכו עד הסוף, עד הבריכה הגדולה מוקפת הפסלים, ואז, כשנדמה שהגן נגמר, המשיכות מעבר לקשתות הגדולות. שם יש גן קטן, עם תחושה מעט אנגלית, עם אפלולית של חורש, ורחש מפתיע של המכוניות. שם ישבה אישה והניקה על כסאות העץ שהטחב מוסיף להם ענתיק שיק, וארגז חול, רטוב כמובן, אבל אפשר לצעוד על שוליו ואפשר לעמוד לידו ולהפריח לכיוונו בועות סבון.

גינה סוף. Jardin de Rodin

גינה סוף. Jardin de Rodin

מבחינתי אפשר היה לחזור הביתה אחרי השהות הנעימה בגן האנגלי הסודי שלנו, אבל בדרך החוצה נמשכנו פנימה לתערוכה (כרטיסים בבקשה) שמציגה את חפצי האמנות שאספו פרויד ורודן, וגם חלק מהיצירות הקטנות והמתוקות ממש, כמו דמויות ברונזה מטפסות מתוך כדי חרס ישנים, שלא הכרתי של רודן (עד 22 בפברואר 2009).
Musée Rodin, 79, rue de Varenne, 7e

Métro: Varenne, Invalides

סגור בימי שני.

לקח לנו זמן לגלות, כי החוויה כל כך מעשירה וממלאת, אבל מאחורי הסיטה דה יש פארק גדול ויפהפה, עם מתקני משחקים מרהיבים, מדשאות הפרוסות לאורך קאנאל סן מרטן, קרוסלות ומה לא. מבחינת אוכל, ההיצע לא משהו, אבל ממילא בהרכב משפחתי, בוודאי של ילדים קטנים, כדאי ללכת בצרפת למקומות שסובלים ילדים בשקט. במתחם הסיטה תמצאו את היפופוטמוס, מסעדת הבשרים הכמו אמריקאית, עם אוכל אמריקאי המתקבל על הדעת, שיש בה אפילו חדר קטן ומאובזר לילדים ומלצריות סבלניות. בקוויק, לעומת זאת, יש אמנם המבורגרים גרועים מאלה של מקדונלדס, אבל הנאגטס הם שניצלונים אמיתיים, בארוחת הילדים הפרסים בדרך כלל שווים, והכי חשוב – יש שם מין ג'ימבורי ענק, כמו ההוא בגן העיר, בן שלוש קומות, שהילדים יכולים לשחק בו בנחת, בזמן שהוריהם ממרפקים את דרכם הצפופה לקופות.

כרטיס כניסה לסיאנס, ככה נקראת יחידת הזמן של השעה וחצי בתוך התצוגות לילדים, עולה 6 יורו, לכל משתתף, ילדים מעל גיל שנתיים חייבים בכרטיס, ותזמינו מראש: אין מקום (01.40.05.81.00, מדי פעם אפשר ליפול על קופאי דובר אנגלית). למשפחות שמתכננות שהות ארוכה בפריז, משתלם כבר לעשות מנוי, שעולה בסך הכל 65 יורו לכל המשפחה.

אפשר לקנות כרטיסים גם בממשק באנגלית (אבל, יש עמלה קטנה) ב-FNAC:

לחצו כאן לגילאי 2-7 (מתאים באמת לגילאים המצויינים, אל תמהרו לקפוץ לאולם של הגדולים)

לחצו כאן לגילאי 5-12

]]> http://parisait.com/2008/04/27/%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%95%d7%90%d7%99-%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%a0%d7%95-%d7%a1%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%93%d7%96-%d7%90%d7%a0%d7%a4%d7%9f-%d7%91%d7%9c%d7%94-%d7%95%d7%99%d7%9c%d7%98/feed/ 4 48.8970909 2.3858809