שארלוט. 1

נדמה לי שככה מרגישה מדיטציה. מרגע שמשתרר החושך באולם, כולם משפרים עמדות בפעם האחרונה, ואז נשפכים האורות הצבעוניים המעושנים שאני כל כך אוהבת, ומתחילה המוזיקה, לפעמים חזקה מדי, גלגלי המוח שלי מאטים מאוד, כמעט נעצרים. אולי זה דומה למה שקורה בו בעשר הדקות האחרונות של שיעור יוגה, שבו לא הייתי זמן רב מדי.

בכל אופן, אתמול בלילה, בהופעה של שארלוט גיינסבורג, המוח היה עסוק רק בפרטים המיידיים, הגשמיים: האוויר העומד, פרטי יציקות התקרה, המקום הטוב שמצא לנו מ. בקומת הבמה, לפני הקונסולה של הסאונדמן, כנגד מעקה צר מברזל.

חמסין: "חום על פריז. שתו מים, התאימו את פעילויותיכם לחום הכבד"

שינקין. החום באמת מתעתע בנו באוונו רוששואר, בדרך ל"La Cigale"

ואז, תמיד, נוסד לו ערוץ נוסף, ערוץ הדיווחים והפרשנויות, שהיה קיים מאז ומעולם, אבל כשהתחלתי לכתוב גם נוצרה לו זכות קיום. ואז, עוד ערוץ אחד, מטא-ערוץ, אבסטרקטי כמעט, שנזרק ונזכר וחוזר. שלושה ערוצים פעילים במוח זה כמעט החשכת המסך בשבילי. מנוחה של ממש.

כשחשבתי שאולי אכתוב על ההופעה חשבתי פתאום, שזה אולי יהיה הפוסט האחרון. ואז חשבתי שאולי האחרון מכאן, והתחילו לי כל מיני תכניות שאפתניות לגבי מה שאכתוב משם, זה שיהיה מכאן בקרוב. ואז נזכרתי בפוסט הדברים האחרונים, שכתבה חברתי שלומית, ואיך בסוף הפוסט האחרון שלה לא היה בכלל מה שחשבה שיהיה.

לה סיגל. כל דבר יפה יותר דרך הקשתות האלה

ההופעה, שתוזמנה להתחיל בשמונה, התחילה שתי דקות קודם. על הבמה עלו חמישה בחורים, רובם בחולצות משובצות, ואני לגמרי מקווה בשבילם שהן לא היו מפלאנל, כי שלושים ושלוש המעלות בחוץ, היו כאין וכאפס לעומת מה שקרה בתוך La Cigale הלא ממוזג. לא ידעתי איך קוראים להם, ולמרות שהם היו מצוינים, והלכתי לראות איך קוראים להם אצל האיש שמכר את הדיסק שלהם, עכשיו אני לא זוכרת* (פרס למוצא הישר: מי היתה להקת החימום של שארלוט גיינסבורג בלה סיגל, ב-9 ליולי?). מה שהזכיר לי את אחת הבושות הגדולות ביותר שעשיתי לעצמי אי פעם, כשבאמצע הופעה ברוזלנד בניו יורק (בודק העובדות של האתר: האמנם רוזלנד?), סיימה הלהקה לנגן אחרי שלוש רבעי שעה בערך, ובעודי מתלבטת אם להתעצבן על ההופעה הקצרה מדי, הם הזמינו לבמה את הלהקה שלשמה התכנסנו. כן. עד כדי כך. הרצפה באמת היתה עקומה, והבמה היתה רחוקה ממני וחשבתי שהם אמיצים מספיק כדי להתחיל מהשירים שאני לא מכירה ולהתמיד בהם די זמן.

עם להקת החימום של שארלוט גיינסבורג לא היתה בעיה כזאת, כי אפילו לי היה ברור באופן מובהק ששארלוט גיינסבורג לא היתה ביניהם. הם היו טובים, הבחורים נטולי השארלוט, אמרתי כבר, והלוואי שאוכל להמליץ לכם עליהם, אם רק אגלה איך קראו להם. אם תשאלו בורה מוזיקלית כמוני, אני אגיד לכם שזה היה סוג של פולק-רוק, ואולי המצאתי ז'אנר, ובכל אופן, אחד מהם המחיא את כפות הקהל במהירות לאורכו של שיר שלם, וזה היה מצחיק וגם מלהיב, למרות שמוכרחים לתהות האם ב-33 מעלות בצל באמת יש צורך בלהקת חימום.

החום הגדול משנה את העיר ואת אנשיה, אלו שנשארו בה. אין כאן מיזוג, וריח של זיעה מטריד את האף כמעט בכל מקום. אבל הקהל בלה סיגל הוא ממש, כפי שהבחין המ', המקבילות הצרפתיות שלנו, מקבילינו הצרפתים מזיעים באופן שאינו פוגע באיכות הסביבה.

שארלוט. 2

אחרי סידור ממושך של הבמה – סליחה שאני מקובעת בעניין החום הלא נורמלי, זה לא רק הוא, זה גם העדר החמצן – אבל פועל הבמה טרח עליה בחליפת שלושה חלקים ובעניבה, ואילו אני הפשלתי במידת האפשר וקצת יותר את השמלה הדקיקה ביותר שיכולתי ללבוש, ומנסה לדמיין גשם.

ואז – שארלוט. הנה היא באה.

רזה ובהירה, בחום הזה ומהמרחק הזה לא ברור אם הפנים שלה צבועות בלבן-קבוקי או שהיא פשוט ככה חיוורת, והן ממוסגרות בפוני השחור ובשיער שגזור כמעט בקו ישר מתחת לכתפיים, והעיניים מאופרות בכבדות. הפה, כרגיל, מעט מכווץ, החיוך שלה דק ומבוייש, והגוף שלה, במדי קיץ, מכנסים שחורים שנראו כמו מכנסי עור, אבל שרלוט הסגפנית היא בטח צמחונית, חולצת טריקו לבנה דקיקה ומעליה וריאציה על וסט שחור, מתרופף.

היא תהיה בת שלושים ותשע בעוד שבועיים, אבל הילדה ההיא מהסרטים של נעוריי ניבטת ממנה בכל תנועה. לא רק ברזון הזה, ובחזה הניצני, והשיער הכאילו גזור במספריים בבית, אלא גם באיזו אי התאמה שיש לגוף שלה, כאילו הכתפיים והזרועות חופשיות יותר משאר הגוף, הרגליים מקובעות חזק בקרשי הבמה.

שארלוט. 4

בניגוד למרבית הקשרים בחיי, היחסים שלי עם שארלוט אינם מורכבים. אולי בגלל שהם חד צדדיים. זה פשוט: אני אוהבת אותה, בלי סייגים, וגם מקנאה בה, במובן זה, שהייתי שמחה שחלק מהתכונות שלה יהיו שלי. אפילו מעט מזער מהן. הייתי שמחה לדבר כמוה, בשקט, בלי הדחיפות לומר הכל או להישמע, בכלל, לצמצם, להיות רזה יותר ומאופקת. לשאת עלי בגדים פשוטים, רבי סגנון ומבע. להיות מדויקת. לעשות כל כך הרבה, לשחק ולשיר ולכתוב, בלי להישחק ממאמץ.

את שארלוט אני ממש אוהבת, אבל את המוזיקה שלה אני מחבבת. לדעתי, אין לי אף תקליט שלה, למרות שממילא יש לי חיבה לזמרות עדינות שהמוסיקה שלהן מתאימה לעונות המעבר. כשקניתי את הכרטיסים תכננתי להתחיל ולהתמכר לשירים שלה, כדי ליהנות יותר מההופעה, אבל איכשהו זה לא יצא. ואם דיברנו על פחות מאמץ, אז אולי נתחיל בללכת להופעה בלי ללמוד את השירים קודם.

אז לא ידעתי שהיא שרה באנגלית. כבר התרגלתי לדור הסילון הזה, שיודע לדבר בכל השפות בלי מבטא, אבל לחשושים ענוגים אני מעדיפה בצרפתית או בבריטית. השירים קטנים, קצרים, טעימות, מזטים של מוסיקה. שזה דווקא נחמד, ובוודאי דיאטתי, אבל אף שיר לא מקבל הזדמנות להגיע לשיא. וההפקה המוזיקלית עטפה את השירים המתוקים באריזות אפל יוקרתיות, של פרספקס ואורות לייזר, ומדי פעם מגיע שיר שעליו ממש אפשר להיות בטוחים שהיא הקליטה כי מישהו חשב שמדי פעם צריך להגביר את הקצב, וכאן חייבים לתת בעוצמה, ובסיום, צריך שיהיה שיר תזמורתי, שהוא חגיגה.

והיא לא זזה, השארלוט, הרגליים שלה נטועות חזק בבמה, לפעמים היא פונה לשמאלה ותורמת את חלקה במוזיקה, מקישה בתופים, בשיר שכנראה אמור להיות מחאתי, מוזגת צלילים בודדים מסינתיסייזר, לעתים רחוקות מוחה את החלק שבין האף לשפתה העליונה (עזרת הקהל נדרשת בפעם השלישית: יש לו שם, לחלק הזה?). בפעם האחרת שבה נעשות תנועות שלא כתובות בהוראות הבימוי, הידיים שלה נשלחות מאליהן לאחורי עורפה, לגרוף קצת את השיער, ולאוורר את העורף.

הקהל לגמרי איתה. כשהיא שואלת אם לא חם מדי, עונים לה בתרועות קולקטיביות, וכולנו מנפנפים בקצב המוזיקה, מי במניפות, מי בעלונים למועדונים אחרים שחולקו בכניסה. כשהיא מדברת מעט יותר מאשר ה"תודה רבה" שמגיעה באמת מעומק לבה, היא זוכה לתשואות ולמחיאות כפיים בלתי פוסקות. כשהיא מספרת שהיתה לה הזדמנות לעבוד עם בק ואמנים בסדר הגודל שלו, אבל התמזל מזלה לבחור שירים גם מהרפרטואר של הגדול ביותר, הטוב ביותר, היפה ביותר הקהל משתולל. היא מדברת עכשיו על אבא שלה. החום מצטבר לכדי מיסטול, שהיה מתאים לו רק היה על הבמה מישהו יצרי, מתפרץ, מזיע נורא. אבל שארלוט, שארלוט הענוגה שלי, שורדת יפה במכנסיים דמויי העור שלה, ורק עוד פעם אחת מוחה את החלק ההוא שבין השפתיים לאף.

33 מעלות, ואין מיזוג. הקהל מנפנף בקצב הביטים

סלב בקומה העליונה. שוב אין לנו מושג במי מדובר

ולא כל כך נעים לי ממנה, וגם לא ממני, אבל זה נורא נחמד, המוזיקה שלה, המגוון של הבלדות והפופ, האפיל שלה, הנון שאלאנט, נחמד נורא וטיפה משעמם. אין רגע אחד בהופעה שבו היא נראית נרגשת, או שמשהו הזיז לרגע את המרכז היציב שלה מהמקום. לא כשהיא שרה, "היא רוקדת כמו אישה אבל נשברת כמו ילדה", ולא בשיר הסיום הקרנבלי, "Couleur Cafe".

כשאני מעיזה להודות בפני עצמי, ואחר כך, גם בפניו, שההופעה היתה עשויה יפה, וגם המקום שהוא תפס לנו היה מעולה, אבל שהיה קצת משעמם, קצת שטוח, קשה שלא לחשוב על איזו רדידות רגשית שיש כאן במקום הזה, שבוחר באלגנטיות גם במקום שבו יכולות היו להיות עוצמות, שמפעיל נון שאלאנטיות, במקום שהיתה יכולה להיות בו התכוונות.

נכון, זה גם כי אני מזכירה לעצמי, אולי משכנעת, שאנחנו חוזרים למקום שבו המנעד הרגשי רחב יותר, חם יותר וחזק יותר, גם אם זה לא כוחות כשבוחנים אותו בעדשות של עומק אינטלקטואלי וטוב טעם.

זה גם כי השכנים שלנו, דלת ממול, שבהתחלה היו קרים אלינו כקרח, ובהמשך דרך הילדות התחבבנו והתקרבנו, ועשינו טובות (בעיקר אנחנו להם, יש לציין), ואכלנו מדי פעם יחד, נסעו פתאום לואקאנס בלי להיפרד מאיתנו. הייתי רוצה לנפנף על זה יד בביטול, או להזכיר לעצמי שזה עניין שלהם ולא שלנו, שלהרבה אנשים הפרידות קשות והם מעדיפים להימנע מהן. אבל קורצתי מחומר אחר, ואני תמהה ונעלבת וכועסת. זה גם כי במקביל, שתי חברות שלי, אחת כאן ואחת שם, הודיעו כל אחת על רצונה לעשות לכבודנו מסיבה, זאת לכבוד עזיבתנו, זאת לכבוד חזרתנו. ואני שמחה מזה, ומוחמאת ונרגשת ואסירת תודה.

אז לא, 1400 מילה לתוך הדיווח על הופעה שלא היתה נורא מפעימה, צריך להכיר בזה שבגלגול הזה כבר לא יצליח לי להיות שארלוט, מאופקת וחסכנית ומדויקת וקרירה. אבל תמיד תישאר לי האפשרות של שארלוט.

שארלוט. 6

* Syd Matters. ככה קוראים להם

]]> http://parisait.com/2010/07/27/charlotte-gainsbourg-et-le-canicule/feed/ 11 http://parisait.com/2009/10/26/%d7%9c%d7%aa%d7%a4%d7%90%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%a6%d7%94-%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%92%d7%96%d7%95%d7%a8-%d7%95%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%a8-2/ http://parisait.com/2009/10/26/%d7%9c%d7%aa%d7%a4%d7%90%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%a6%d7%94-%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%92%d7%96%d7%95%d7%a8-%d7%95%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%a8-2/#comments Mon, 26 Oct 2009 07:00:31 +0000 כנרת http://parisait.com/?p=3720

בהמשך להמלצות הקודמות, לגשם שמתעקש לטפטף בחוץ כשאני צריכה ללכת לשוק לקנות אוכל לארוחת הערב, לעצים של האח שהזמנו היום ומוכנים עכשיו בשקים-שקים לשעת השי"ן שלהם.

3) הסלבי הנהדר, הצלם והמלהק הפנטסטי, ממליץ ומצלם, כמובן, על תערוכה של חבר שלו, גזווייה ויילאן, בארמון וורסאי. מרשים ומרתק לראות תערוכות של אמנות מודרנית בורסאי, כמו את זאת של ג'ף קונץ שראינו בזמנו, וסיבה טובה לנסוע למקום הזה. ואני ממליצה על התמכרות לסלבי.

4) הת'ר סטימלר הול ממליצה על שוקואים חמים שאינם אצל אנג'לינה או קפה דה פלור, או לדורה. ואני ממליצה על הת'ר, על סקציית חיי הלילה שלה, כולל הבלוג שלה Naughty Paris, ועל ביקורות בתי המלון המהימנות שלה, בכולם ביקרה, בחלק גם לנה בעצמה. עוד בענייני שוקו, ריצ'רד נייהם מספר על שוקו חם שאינו נופל בטעמו מאלה של איקונות השוקו החם בפריז, באיזור Saint Paul Village המתוק והמרכזי. ואם שוקולד הוא העניין שלכם, חיקרו לעומק את האתר של דיוויד לייבוביץ' בנושא.

5) הפיגארו בוחר את 21 הגלריות הקובעות בפריז, לרגל ה-FIAC ושאר אירועי אוקטובר. מתוכן אני מחבבת את תדיאוש רופאק ואת פרוטן.

6) משה גלעד על מלונות מוצלחים בפחות מ-2500 יורו ללילה. על מאמא שלטר (להזמנות) אני שומעת כל הזמן, הקורא ליאור כל כך התפעל ל"פריזאית" שמיהר לכתוב מייל שיפרט את יתרונותיו: "ציפיתי שהוא יעלה 200 יורו ללילה, אבל מצאתי חדר זוגי ב-109, והוא פי עשר יותר שווה מכל מלונות המאה יורו ללילה. נכון, הוא לא ממוקם טוב, אבל יש הרבה דברים לעשות באזור, הבאר של המלון מלא בשיק ובאנשים שנראים מעולה, שחזרו הרגע מסן טרופז, או שהיו בעצם בדרך לשם". שווה למהר למאמא שלטר לפני שיתקלקל, במקרה שבו אתם לא מחליטים דווקא לשכור דירה, האפשרות העדיפה עלי.

7) גי סבואה חושף בפני האתר QYPE את המלצותיו: איפה קונים עוף מברס או ירקות מעולים. בצרפתית, אבל אפשר להבין את הכתובות עצמן.

7) ועוד קרן אן, אחרון ודי:

שבוע טוב.

המלצה טובה היא המלצה שמקורה אמין, שככל הנראה תוכיח את עצמה בשעת השי"ן. המלצה משובחת היא כזאת שכבר לקרוא אותה מעורר ומשביע בו זמנית, כמו ההמלצות של מיכל ניב על מוזיקה, של רון מיברג על פיטר לוגר, של נילי לנדסמן על בגדים (והנה כבר חשפתי את גילי התרבותי. לא נורא, אומרים ששלושים וחמש הוא העשרים וחמש החדש, רק חבל שאני אף פעם לא מצליחה למצוא המלצות משובחות על קרמים נגד קמטים).

בימים האחרונים עברו תחת הסמן של העכבר, ובמקרה אחד אפילו ממש תחת הידיים, פיזית, כמה המלצות שוות. אין כאן ביקורות של מיברג, לצערי. אבל יש כאן צרור של המלצות מפי אנשים שיודעים על מה הם מדברים, המלצות שהן גם מרחיבות ידע על תחום מסוים, המלצות של גזור ושמור, או לכל הפחות המלצות של קרא ופנטז.

1) אלק לובראנו, מבקר האוכל, יקיר האתר, מספק רשימה ממצה, מגירה מיצים, שתשמש אותנו עוד מעט כשיהיה ממש קר ונפסיק עם העניין הזה של האוכל הקליל והאופנתי: המקומות שבהם אפשר להשיג את הסטייק והצ'יפס הכי טובים בפריז. הוא עושה את זה בבלוג המעולה של דיוויד לייבוביץ', והנה קיבלתם עוד המלצה על הדרך. במקום הראשון שעליו הוא ממליץ, ביסטרו פול ברט, היינו, ואכן חלקתי עם נועם, את אחד מנתחי הבשר הכי טובים שאכלתי בפריז, יפהפה, ארגמני, ברמת עשייה מושלמת, ובכמות שהספיקה לשני נהגי משאיות רעבתניים באופן בלתי פריזאי בעליל כפי שהיינו.

2) כתב הגרדיאן ג'ון בראנטון ממליץ על עשרה ביסטרואים זולים וטובים. סימנתי לעצמנו את Le Pre Verre הנודעת וכמובן את שתי המסעדות ברובע ה-12, שגם ברנטון, כמה יפה מצידו, כותב שהוא "הפך לאחרונה לאחד המקומות הכי טרנדיים בפריז". מה שכן, שימו לב, שאולי חוץ משה גלאדין, הנחמד והעליז, שרוב הביסטרואים הם הביסטרונומיק המפורסמים של 30 היורו לארוחה, כלומר ממש לא "מחירים מצחיקים", כפי שטוענים בהפניה לכתבה ב"עכבר עולם".

30 יורו למניו שלם, כמו שכתבתי המון פעמים, הוא מחיר הביסטרונומיק המקובל. במחיר הזה אפשר לאכול היטב, לעתים לאכול מעולה, ולפעמים גם יצירתי ומפתיע. זול ממש, זה לא. לא רק במונחים שקליים, גם מרבית חברינו המקומיים לא אוכלים במקומות כאלה לעתים קרובות מדי.

ארבעה ביסטרואים נוספים מוסיף לרשימה מרק ביטמן מהטיימס, החביב עלינו. באיטינרייר כבר כמה פעמים לא הצלחנו להזמין מקום, אבל אולי אתם תצליחו. אופס, הזמנו. דיווחים בקרוב.

3) קרן אן. כשהעליתי את האתר לראשונה לפני שנה, פינטזתי גם על פס קול שילווה אותו, אם אי אפשר ארומה של קרואסונים, לפחות שיהיו שנסונים. במקום לשבור את הראש ולדחות את היישום הזה להשד יודע מתי, הייתי צריכה פשוט להניח לקרן אן לשורר את כולו, אולי לערוך פנימה איזה יוסי בנאי או אסף אמדורקי או אדית פיאף או ז'אק ברל וקצת Air. (הבלוג של סטרוברי צולל עמוק פנימה לתוך המוזיקה הצרפתית הנוסטלגית, למי שרוצה לשמוע במקביל לאתר בעצמו).

קרן אן, נדמה לי, היא הזמרת היחידה שיש לי את כל הדיסקים שלה. גיליתי אותה בזכות הפרומואים העקשניים שהריץ עליה גל אוחובסקי לפני כמה שנים. אני מתה על כל מה שהיא עושה. הכל. על המוזיקה שלה, עדינה ומרירה ויודעת בהחלט להיות שמחה, אוורירית ובשרנית לפעמים, על הסטייל שלה, שהוא לא איזה ביג דיל, ובדיוק זה מה שמקסים בו, על זה שהיא מדברת עברית ואנגלית וצרפתית, על זה שהיא מדברת בשקט, על זה שהיא מתה על תל אביב, ניו יורק ופריז, ושהמוזיקה שלה נוסעת בין הערים האלה ונשארת בהן מספיק זמן כדי להדביק, ועל איזו צניעות מסוימת, אמיתית, שנדמה לי שיש בה.

וכן, על זה שהיא הגרסה הכי ישראלית לשרלוט גינסברג.

בערימת עיתונים שהביאו חברים טובים שבאו לבקר, מצאתי את הפרויקט המורחב במגזין גלריה (גיליון 5-6) על קרן אן. שם, היא ממליצה על מקומות בפריז. ואלה המקומות שהיא אוהבת (בקיצורי ההמלצות שלה, בשל זכויות יוצרים):

Le derrière, rue des Gravilliers 69
דירה פריסאית שהוסבה למסעדה.

cafe Burq. rue burq 6
שהיה הבר השכונתי שלה במשך שנים, קרן אן עדיין מקליטה באזור ומגיעה לשם מדי פעם.

L'Hotel. rue des Beaux Arts 13
מלון בן 20 חדרים, כל אחד מהם מעוצב אחרת, מסעדה ובר: מטבח מדהים, קינוחים וקוקטיילים יוצאי דופן

מוזיאון גוסטב מורו
הסטודיו של הצייר בן המאה ה-19,
Musee Gustav Moreau, rue de la Rochefoucauld 14

Le Cave des Abesses, rue des Abesses 43
בר ייין, עם מנות קטנות של גבינות ונקניקים לידו. קרן אן ממליצה ללכת על הסנט אסטף או על הקרוז ארמיטז' דה קומבייה.

Le Salon du Pantheon, rue Victor-Cousin 13
בר מסעדה הממוקם מעל הסינמה דו פנתאון, נעים ורגוע.

Hotel du Nord, quai de Jemmapes 102
המסעדה שצמודה למלון המיתולוגי מהסרט הוטל דו נורד, על קנאל סן מרטן. אווירה אופנתית ונעימה, אוכל בינוני (את זה אני אומרת, לא קרן אן).

Pierre Herme, Rue Bonaparte 72
בעיני קרן אן, מעצב הקינוחים החדשני, היצירתי והאמנותי ביותר.

אליסון,
מקום טוב לקניות, שוב באזור אבס.
Allison, ue des Abbesses 38

Design bookstore Artazard, quai de Valmi 83
חנות ספרי אמנות וגלריה עם מבחר גדול של ספרי עיצוב ואמנות.

- – -

השבוע, תופיע קרן אן בסאל פלייל, ביום שלישי, 27.10, עם המופע Lady and the Bird, צמד שהיתה מעורבת בו בתחילת דרכה. אני, לצערי, לא אוכל ללכת, ואצטרך לחכות לפעם הבאה.

טוב, עוד מעט המשך ההמלצות על ההמלצות.

פריז ידועה באהבתה לאמנים שבמולדתם גורלם, לעתים, היה אכזר יותר. הגאווה המקומית בחוש הטעם נמשכת כיום, ואף יצרה מדבקת "אני אוהב וויניל", המחולקת במספר רב של חנויות התקליטים בעיר.
רשימת המלצות זו מורכבת מחנויות עצמאיות בלבד, הפועלות בצילן של רשתות FNAC ו-Virgin. רובן אינן ממוקמות באזורי תיירות, ומכוונות בהתאם, בעיקר, לטעמם של תושבי האזור. מלבד ההיצע הייחודי, רצוי לבקרן גם בזכות ההזמנות למסיבות ואירועים שונים המפוזרות ביניהן.

Groove Store

החנות הפריזאית היחידה (!) המציינת את "יום חנויות התקליטים" העולמי (18 באפריל), וחוגגת אותו, כמקובל, בהנחות משמעותיות.
בנוסף לקלאסיקות סול ופ'אנק, מצוי בה מלאי מקיף של היפ-הופ ו- R&B עכשווי.

Betino's
תחנת חובה עבור אספנים כבדים ודי-ג'ייז, לאור המגוון ודעת המומחים המנהלים אותה. אמנם היא היקרה ביותר ברשימה, אך תקליטים רבים לא תמצאו במקום אחר בעיר. כמו כן, מנוהל קטלוג נפרד שניתן להזמין ממנו דרך אתר החנות.

B Side
חנות צנועה אך מפתיעה; קירות התצוגה בה מתהדרים בג'יימס בראון ומנגד, מעלים על נס קטעים שונים בתכלית, כגון הגרסה הצרפתית אשר יזהר כהן הקליט ל-"אבניבי".
המוכר נוהג להעניק תקליט חינם (לפי בחירתו, על סמך קנייתכם) ללקוחות חדשים. בלילות, הוא גם מתקלט סמוך לחנות, וישמח שוב לראותכם.

Silly Melody
היו סמוכים כי לחנות כזו, הפתוחה בכל ימות השבוע, תמיד יהיה מה להציע עבורכם. ראויה לציון בה מחלקת הסינגלים הבלתי נדלית.
החנות בעלת מספר קומות, בהן אוסף אקלקטי של ספרים ומגזינים ישנים (כולל Lui, פורנו צרפתי עתיק ומבדח), ופריטי אספנות מעולם תרבות הפופ.

Music Please
החנות ההולמת ביותר לסבב השלמות אחרון, רגע לפני תחושת המיצוי. המבחר בה כולל מעט מכל דבר, ובזול, ביחס לחנויות הנזכרות לעיל.

- גבי טרטקובסקי הוא אספן תקליטים ובעל הבלוג זכרונות מעוצבים מחדש.

0

באותו עניין:

חנויות ספרים מעניינות בפריז / עמיר מרקסמר

קולט, שמוזיקה היא גם העניין שלה, אבל בסקאלת צבעים אחרת לגמרי

אירועי המוזיקה של הקיץ

פסטיבל רוק אן סן (מפריזה)

פארק פלוראל, שיש בו כל הקיץ הופעות של ג'ז ומוזיקה קלאסית

ולוח האירועים העשיר גם בהופעות.

REM ב-רוק על הסן 2008

הקיץ המתלהט (היום נמדדו כאן 30 מעלות) מזכיר לנו כמה קשים החיים ללא מזגן ומצד שני את פסטיבל סוף הקיץ הכייפי של פריז. מה-28 ועד ה-30 באוגוסט יתקיים ביער מדרום לעיר  פסטיבל רוק על הסן 2009. שלושה ימים של מוזיקה מעולה עם ליין-אפ משמח במיוחד. הביקור שלנו בשנה שעברה הוכתר בהצלחה גדולה: הלוקיישן נהדר, האווירה כיפית ולא דחוסה והמיני-יער על ערפילי אוגוסט שלו מוסיף לאווירה הקסומה. אם אתם בסביבה שווה לתכנן את הנסיעה כך שתספיקו את הפסטיבל.

בתוכנית ל-2009 אפשר למצוא את אואזיס, הפרודיג'י, פיית' נו מור, מדנס, אמי מקודנלד ועוד. הכרטיסים היומיים עולים פחות מ-50 יורו, אם תשלמו 99 יורו תקבלו כניסה לשלושת ימי הפסטיבל. מיטיב לכת יכולים לישון באתר בקמפינג, אבל אנחנו היינו מאושרים להגיע ולחזור במטרו בקלילות רבה.

רוק על הסן 2008. מדשאות מרווחות

אחד החידושים של הפסטיבל השנה (חוץ מההחלטה להפסיק להזמין את איימי וויינהאוס שהבריזה שנתיים ברציפות) הוא אירוע מיוחד לילדים רוקיסטים שנקרא מיני-רוק, מיועד לבני 6 עד 10, וכולל סדנאות הופעות והתנסות. ואגב, המרחבים הגדולים, הסדר היחסי, שלל הדוכנים והאטרקציות הופכים בכל מקרה את הביקור עם ילדים לאפשרי. אם כי, מתחת לגיל 7-8 זה עלול להיות טיפה מעיק לשני הצדדים.

כרטיסים ומידע נוסף אפשר למצוא באתר הפסטיבל: http://www.rockenseine.com. עוד הופעות בפריז ניתן למצוא בלוח האירועים או תחת תוצאות החיפוש הזה.

ועוד קצת הופעות, אם אתם כבר בסביבה:

בתחילת יולי (4-5-6) בריטני ספירס בעיר ומסתבר שעדיין נותרו כרטיסים. התענוג עולה בין 70 ל-100 יורו. ממש כאן.

לאונרד כהן מופיע באולם ברסי ב-7 ליולי. הכרטיסים יקרים.

מדונה תתארח באותו אולם יומיים אחריו -  ב-9 ליולי. כרטיסים במחירים השפויים יחסית של 65 עד 190 יורו עדיין זמינים באתר של FNAC.

U2 יופיעו פעמיים בעיר ב-11 וב-12 ליולי. כרטיסים.

(מושיק)

מיקום: Categorie
secteur: ouest
porte: S
tribune: Haute
bloc: S16
rang: 64
place: 25, 26
לפרטים: אורית,  0627739781

עוד אמנות לעם: נגן מול בית קפה בפלאס דה לה נסיון

לפני כל המריאן פיית'פולים למיניהם: ב-21 ביוני, מתקיים בפריז חג המוזיקה, לילה שבו כל העיר נמלאת הרכבים, בכל סוגי המוזיקה האפשריים. פשוט לצאת לעיר ולטייל בין כל הרוקנרול, השנסונים, הגוספל וכל הג'ז הזה.

אמנות לעם:

*פסטיבל אמנות במשפחה, 30-31.5, 1.5, במרכז פומפידו: הופעות חינם, מפגשים משפחתיים שמאפשרים לגלות את מרכז פומפידו. www.cnac-gp.fr

* פסטיבל אמנות דיגיטלית Futur en Seine. .5-7.6, העבודות יפוזרו במקומות שונים בעיר.

www.futurenseine.fr

* עיתון המטרו החביב עלי, Anous, מקדיש את כתבת התחקיר השבועית שלו לתופעה מעניינת, ירידים של אמנות רכישה, ממאה יורו ועד חמשת אלפים, והנה, ממש בקרוב שלושה אירועים שמתהדרים במחיריהם הנמוכים.

2) Grand Salon d'Art Abordable

בביקור בסיטה דז אנפן, נקלענו גם לסיטה דה לה מוזיק (יש שם שירותים פתוחים לציבור) ואי אפשר היה להתעלם מחוברת האירועים, בעיקר מפני שעל הכריכה שלה מופיעה מריאן פייתפול. על פי רוב, אני לא מציינת הופעות של מוזיקה קלאסית, לא מפני שאין כאן כאלה, אלה מפני שיש כאן המון, וקשה לברור מתוכן. סאל פלייל, אולם הופעות וקנוצרטים ברובע השמיני, מציג רשימה מעניינת, לא רק של מוזיקה קלאסית.

2.6, פאזיל סאיי מחדש את מוצרט

6.6, מריאן פיית'פול

23.6 מחווה מוזיקלית לבוריס וויאן, הסופר הנהדר, שהיה גם זמר, נגן ג'ז ואחד מעמודי התווך של עולם הרוח הצרפתי (נו, אלה של קפה דה פלור וכו').

7.7 ז'ילברטו ז'יל

ולוח האירועים, כרגיל, עמוס באירועי קיץ אחרים, ברובם תערוכות, אבל לא רק.

REM בפסטיבל רוק אן סן. לא ברשימה, אבל היינו ויתקיים שוב בקיץ הקרוב

בדרך כלל האירועים המתרגשים על פריז מופיעים בלוח האירועים באתר. אבל לקראת האביב יש לבלוב מרשים כל כך של אירועים, ששווים איזכור בולט במיוחד. אז הנה כמה מהם. כמובן, שאם אתם מתכננים להגיע ממילא, כדאי לבדוק את לוח האירועים באופן יסודי.

בינתיים, מסתמן שהשבוע שבין ה-4 ביולי וה-9 בו, יהיה גן עדן למוזיקופילים שיזדרזו לרכוש כרטיסים, אבל החודשים הבאים כולם רצופי הופעות שוות.

אפריל:

7-8.4, בוב דילן בפאלה דה קונגרס. כרטיסים: 67-89 יורו.

8.4, קים ווילד בלה סיגאל, כרטיסים: 38.5-44.

10-11.4, אבישי כהן בבטאקלאן, כרטיסים: 29.80 יורו.

6 הופעות של להקתה של מרתה גראהם בין ה-14-18 לאפריל ב- Theatre Chatelet – מקום שווה כשלעצמו, שכדאי לבדוק את אירועי בו, לאוהבי מחול ותאטרון משובחים. את הכרטיסים עלול להיות די מסובך להשיג, אבל אפשר להתחיל כאן. 12.5-52.5 יורו לכרטיס.

17.4, Elbow ואחרים בבטאקלאן, כרטיסים: 20 יורו.

28.4 ליונל ריצ'י בברסי, כרטיסים: 48-70.5.

29.4, טינה טרנר בברסי, כרטיסים: 60-136 יורו.

30.4, יה יה יה'ס בבטאקלאן, כרטיסים: 26.40 יורו.

מאי:

12.5, ביירות בבטאקלאן, כרטיסים: 20.70 יורו.

14.5, הפרוייקט של עידן רייכל בבטאקלאן, כרטיסים: 29.70. (ותודה למיכל על התוספת)

17.5-18.5, פי.ג'יי הארווי וג'ון פאריש בבאטאקלאן, כרטיסים: 45 יורו.

20.5 לני קרביץ בברסי. כרטיסים: 51-73 יורו.

26.5, גוראן ברגוביץ' בגראנד רקס, כרטיסים: 25.20-56 יורו.

יוני:

2.6 יוני, מוריסי בגראנד רקס.

4.6, ניל יאנג, בזנית, 58-94.5 יורו.

4.6, ג'ארוויס קוקר בבטאקלאן, כרטיסים: 34 יורו.

16.6, Journey, בבטאקלאן, כרטיסים: 39.5-45 יורו.

26.6, טרייסי צ'פמן בזנית, 45-65 אירו.

יולי:

4.7 ,קרוסבי, סטילס ונאש באולימפיה, כרטיסים: 73-106.

5 ביולי: לימפ ביזקיט בזנית. כרטיסים: 40-51 יורו.

7 יולי 2009: לאונרד כהן, יגיע שוב לפריז, הפעם לברסי – אולם ענק, אבל גם האמן ענק.

מחיר הכרטיסים הרשמי כרגע: 78,50 יורו עד 155,50.

8 יולי: Seal בברסי, כרטיסים: 51-98 יורו.

9 יולי: מדונה בברסי, כרטיסים: 82.5-192.5 יורו.

*תוספות והדגשות של אירועים שכדאי לכלול ברשימה זאת, שתתעדכן כל הזמן, יתקבלו בברכה.

קולט. אחרי השיפוצים

על לוח המודעות בבניין נתלתה השבוע הודעה שמדווחת על החלפתו של חוט החשמל העתיק שמחבר בין המתגים בחדר המדרגות. בכל מקום בעולם שיפוצים יימשכו עד שלא תוכל לסבול אותם יותר, ואז עוד קצת. אלא שכאן, בפריז, אומצה המחשבה כי החיפזון מן השטן, והעבודות, עדכן הפתק, עתידות להסתיים בסוף החודש, ואולי בעצם בתחילת החודש הבא. אין לי מושג למה צריך שלושה שבועות כדי להחליף חוט אחד, אפילו אם הוא ארוך נורא ובן מאה. בינתיים, חוץ מקולות הדפיקות שנמשכים באדיקות משמונה בבוקר עד צאת נשמתי, נראה שהעבודות פגעו איכשהו במערכת החשמל במטבח שלנו. העניין התברר בצורת מכת חשמל עזה וכואבת, שחטפתי כששלחתי יד לקופסת הגרנולה, שמחכה לתורה בין קופסאות הדגנים על גג המקרר שלנו. עד שאני מחליטה לאכול משהו בריא.

מכת החשמל האיומה שחטפתי עברה בכל פלג הגוף הימני שלי ונשארה שם במשך יומיים-שלושה בערך, טיפלה, על הדרך, בדיכאון הקטן שהייתי שרויה בו, מין סיבוך והרחבה של תשישות סוף הקיץ. אל תעכבו אותי בזוטות כמו ציפרלקס או מנוחה, אני – ישר לנזעי חשמל. הטיפול הממוקד, מתברר, אמנם הורגש במחצית הימנית של הגוף במשך שלושה ימים, אבל אכן שינה משהו במצב הרוח הכללי. אני, מצידי, הייתי אמורה לרחם על עצמי: לא די שאשליית החופש של יולי-אוגוסט התגלתה כעבודת פרך, עכשיו גם המקרר התמים שלנו קם עלי להורגני. אבל באורח פלא, הכאבים בגוף והנקישות הקבועות מהקומה למעלה הזכירו לי דווקא לבדוק מה קורה עם השיפוץ של קולט.

colette. גם האתר מגניב. אני לא נוהגת לומר את זה אבל: לפתוח רמקולים

אצל קולט, חנות העיצוב המרתקת ברחוב פובורג סנט הונורה 213, השיפוצים הסתיימו בזמן. נו, גם את זה הם עושים נכון. כבר שנים שקולט ממלאת את תפקיד המקום הנכון בזמן הנכון, ומבחינתי כל זמן הוא נכון לקולט. לפני כמה שנים, כשאכלנו בבית הקפה בקומת המרתף, ישבו לצידנו הנשים הכי יפות, הכי רזות ושלבושות הכי יפה שאפשר, וכמוהן, גם אנחנו אכלנו אוכל בריא, טעים ומדוגמן בעצמו. הילדה השתלבה באוירה, ועשתה עיניים לשחקן הכדורגל החתיך שישב לידינו. היום כבר הייתי מקרקעת אותה על זה, אבל אז היא היתה בת שנה, אז שיבחנו אותה על טעמה הטוב.

המדובר במפעל פרטי של אם – קולט, ובתה – שרה, שיחד בוחרות את הטוב, המסקרן והחדשני שבאופנה, תרבות, מוזיקה, טיפוח, עיצוב, אמנות וטכנולוגיה. ריכוזם של כל המוצרים הנבחרים האלה יוצר מקום גדול, רועש ועדכני, שמושך אליו קהל אופנתי, שבעצמו תורם לדינמיות ולמגוון.

אחרי עשר שנים של עבודה מאומצת – מתיש לאתר את המילה האחרונה שתוקפה יפוג תוך שלושים יום – החליטה קולט להקדים בוטוקס לקמטים, ולסגור את שעריה לכל הקיץ לשיפוצים. עכשיו, בספטמבר, נפתחה החנות בכזה מרץ, כאילו לא רק הרימה עפעפיים, אלא החליטה להתחיל מעתה כל בוקר בכוס של מיץ נבט חיטה.

החידוש המרכזי בקולט הוא הרחבת מחלקת אופנת הרחוב לכדי אקווריום גדול של טי שירטים וכוורת של סניקרס שערורייתיות. גם מחלקת ספרי האמנות התרחבה, ומחלקת הטכנולוגיה מתפארת בשולחנות של חנות תכשיטים, שמתחת לזכוכית שלהן ניבטים כל מכשירי האלקטרוניקה שאפשר לחמוד, מדיווידי נייד וחתיך, ועד אזניות באדום וטורקיז, שעיצבה WESC, חברת לאופנת סקייטבורדיסטים, במיוחד לקולקציית חודש ספטמבר של קולט. ובאוקטובר? בחודש הבא הן בטח כבר יימכרו כוינטג'.

Photo: Solve Sundsbo

בדרך לקומה העליונה נחות העיניים על צילום בוהק של תוכי מאחור, על רקע שחור. ראשו, שכנראה כפוף קדימה, לא נראה, ונוצותיו פרושות לרווחה, כמעט מרוטות. הוא לא עוזב, דימוי התוכי היפהפה בלי הראש, גם כשעולים למסיבת הקוקטייל בקומה הבאה, קומת האופנה.

אין שם מדפים או קולבים, וגם לא ראיתי תאי הלבשה, אבל עומדים שם, בבלגן נינוח, המתלבשים היפים ביותר בפריז. אין להם ראש או רגלים, והם אפילו לא זקוקים לכוס שמפניה כדי להרגיש בנוח, אבל השמלות המצוינות של מעצבי העל – ולנטינו, לאנוון, שאנל ושל המעצבים שבדרך – רוויון פארי או ויקטור ורולף, יושבות נפלא על גופי המתכת, הולמות את הנעלים הנהדרות של קום דה גרסון, מרק ג'ייקובס או רפטו שמוצבות מתחתיהן. התלבושות המצוינות עתירות אישיות בעצמן; לאו דווקא היוקרה היא זאת שנוטפת מהן, בעיקר טוב הטעם והאישיות האופנתית. למרות שלכל אחד מהקולבים האלה יש יותר סטייל בעמוד השדרה המתכתי שלו מאשר למרביתנו, מה שנעים בקולט היא התחושה שכולם מוזמנים למסיבה הגדולה; כן, גם אתה, רק תוציא את החולצה מהמכנסיים.

זה היה עלול להיות מקום מתסכל, כי כל כך הרבה דברים משם היו משתלבים מצוין בארון שלי (שמלת הפרווה הגזורה פסים פסים של רוויון), בבית שלי (מראות נרסיס, החתוכות בצורות שונות, כמו גרפיטי אמנותי המשקף את דמות הצופים בו), או בחיים שלי (את ספריית האמנות הייתי מעמיסה כמו שהיא). אבל איכשהו יצאתי מהחנות בידיים ריקות ובלי תחושת החמצה. זה בסדר, מתברר, לא לקנות כלום. לרגע ייתכן, שהתחושה הקסומה שאופנתיות נותנת לך, החידוש, ההתרגשות, ההתייפות, החיבור לתרבות הגדולה ממך, ההערה הקטנה והאישית שאפשר להוסיף על המגמה העולמית, הם פרטיים לגמרי, ולא תלויים בבעלות על תיק של קלואה. גם התוכי המרהיב, שחוזר ופורש כנפיים בצילומים ועל מסכי פלזמה בעבודות של הצלם הנורבגי סולב סאנדסבו, צבעיו חיים עד כדי כאב, יפה עד כדי שהוא נראה לא אמיתי. בפעם המי יודע כמה שרואים אותו, הנה הוא שוב, מעל למחלקת הבישום המשוכללת, נראה שמדובר כהערה אירונית, תזכורת של החנות לעצמה וללקוחותיה: הבל היופי, אתם יודעים. אבל זאת בטח רק מכת החשמל, שיישרה לי קצת את סדר העדיפויות.

* מפריזה, 22.9.08, 24 שעות, ידיעות אחרונות

באותו עניין:

קולט: ביקורת בית הקפה

הסלבי, צלם ומאייר, צילם את שרה, הבת של קולט, בחנות שלה.

REM ב-רוק על הסן 2008

קודם כל הריח הזה. בכניסה לפסטיבל רוק אן סן חונים האוטובוסים המפוארים של האמנים, עם ספות עור, מכונת קפה והרבה מקום לרגליים, אבל הלחות של החורשה בסן קלו היא זו שמושכת אותנו פנימה בריחות של עלים, אדמה רטובה וטריות מדבקת.

פסטיבל רוק אן סן מתקיים זאת השנה השישית, והוא בדרך כלל בן שלושה ימים רצופים. הפעם לא הצליחו לדחוס את כל הכוכבים הגדולים לאותו סופשבוע, אז רייג' אגיינסט דה משין הופיעו בשבוע שעבר, וביומיים האחרים היו אמורים לככב REM ואיימי וויינהאוס, ונחשו מי מהם לא הגיעה. כן, גם אנחנו ניחשנו, ולכן בחרנו להגיע ביום שלפני.

היינו מרוטים, כועסים, עצובים וחבולים מהתגוששות ארוכת ימים עם אנשים שאנחנו אוהבים. אהבה זה כואב, כידוע. אבל הרעננות של החורשה, של הצעירים הצרפתיים שמסתובבים בה, חופשיים ויפים ופראיים באופן שלא יפגע בנימוס הבסיסי, השיבו מעט את רוחנו. זה לא רק הארגון הדי מופתי (מלבד ההברזה הבלתי נמנעת של כוכבת הפסטיבל שעה לפני ההופעה), מהעמדת דוכני בירה רבים מכדי שיצטברו לידם תורים ועד ספריה ציבורית שבה אפשר לשבת ולקרוא על מוזיקה. זה משהו ביכולת האירופאית לכנס עשרות אלפי אנשים מצרפת ואירופה ובכלל, רחוקים מהבית, מסתובבים עם כוסות בירה רב פעמיות בדרכן להתרוקן ולהתמלא מחדש, וליצור אוירה נעימה ומשוחררת בלי כוסות שמתגלגלות על הרצפה, בלי דחיסות, בלי גסות, בלי גרעיני האלימות שזרועים לרוב באירועים כאלה. מה שכן, כולם משתינים על הגדרות, כאילו כלום. ככה זה כשאין תור לבירה אבל יש תור ארוך לשירותים.

אבל הריח הדומיננטי שנישא ביער הוא בכל זאת של אוכל. הצרפתים מסרבים להמציא ג'אנק פוד משל עצמם, אז למרות שאפשר לקנות שיפודי יקיטורי ופיצה והתור הכי ארוך מתעקש להוביל לדוכן האוכל האתיופי, דווקא ריח בשרי וטוב של המבורגר הוא זה שאופף את המחנה.

על בטן מלאה בפיצה וצ'ורוס בשוקולד, התקדמנו לכיוון ההופעה של טריקי, שהיה קצת טריקי, ונתן למישהי אחרת את הבמה, מעשן לו סיגריה בנחת או רוקד בהנאה, כשהוא מדי פעם מתכבד ותורם כמה בתי שירה משלו. אבל זה לא באמת משנה, כי מספיקים הקצב הטוב והסאונד הצלול והתאורה שיורדת כמו זיקוקים קטנים מהשמיים כדי לאפשר לבסים לפעול עלי מבפנים. כי בעוצמה המתאימה ובאיכות המדויקת, המוזיקה, כמו מים, יכולה להיות חזקה מהרקמות העיקשות ביותר של הגוף. הבסים מתחילים לגשש את דרכם פנימה, מעבירים גלים-גלים שמתחילים מתחת לברכיים ומסתיימים בכתפיים, כאילו לא נעצרו בגוש המועקה שישב בדיוק באמצע, איפשהו בין הבטן, לסרעפת ללב. הבסים הקבועים והנחושים ליטפו אותו, את הגוש, הגמישו את סביבתו הקרובה, שיהיה לו מקום, אולי שייפו מעט כמה מקצותיו החדים. אפשר פתאום להבין איך עלה הרעיון המשונה של פירוק האבנים בכליות באמצעות גלי קול.

ההופעות מתחילות בדיוק בזמן, ולכן בעשרים לעשר, אנחנו, כמו עוד חמשת אלפים כמונו שרואים את הנולד, פונים לכיוון הבמה השניה, לתפוס מקום טוב לקראת ההופעה של REM. בעשר בדיוק נשמע האקורד הראשון וההופעה מתחילה בפול ווליום.

מייקל סטייפ, בחליפה שחורה וחולצה מחוץ למכנסיים, שחורה גם היא, נראה כמו שילוב של עורך דין מצליח, כומר וידוי, מנהיג פועלים וכוכב רוק. הוא חזק, גברי וסמכותי וכל מילה יוצאת לו מהפה ברצינות תהומית. הוידאו שמלווה את ההופעה על שלושה מסכי ענק לא רק מעביר קלוזאפים של סטייפ וחבריו, אלא מוסיף פרשנויות משלו לשירים. אבל סטייפ עצמו, לא הדימויים המוגדלים שלו, הוא מספיק חזק כדי להגיע עד אלינו, כמה אלפי אנשים משם, באופן הישיר שבו הוא מגיש את השירים שלו, את הרעיונות שלו. הוא שר לתוך מגאפון, הוא קופץ על המגברים, הוא מתכנס עם כל הלהקה סביב הפסנתר ושר עם הגב אלינו וגם יורד לקהל שמאופסן מאחורי גדרות אבטחה, בלי התחושה שהוא עכשיו נותן לנו שואו, בלי ציניות.

REM נמנעים מהשטיקים הרגילים שעוזרים לסחוף קהל. השירים שבחרו הם לא הידועים ביותר שלהם, ועד הסוף הם לא שרו את "נייט סווימינג" שאני כל כך אוהבת. הם לא מותחים את ההצלחה. הם מסיימים שיר קצר אחד, מציגים את השיר הבא ומבצעים גם אותו בפול גז, מבריק מטוהר כוונות, לא מגלוס, ועם התנופה המגובשת שלהם, והצליל החדש ישן שלהם, שתמיד מתניע איזה אוטו לנסיעה ארוכה בכבישים הפתוחים של ארצות הברית.

פעם, בשעת בוקר מוקדמת מאוד, הזדמן לי לשחות לבד בבריכה גדולה, מתחת לגג זכוכית שפתוח לשמי ניו יורק. ניו יורק היא העיר האהובה עלי בעולם, יחד עם תל אביב ופריז, אבל באותו בוקר כל ניו יורק, כל ארצות הברית של אמריקה, הלכו ודהו עד שנמסו במים האדירים האלה שעטפו אותי, החזיקו בכל סנטימטר של העור, ואז התחילו להכנס פנימה, לשטוף לאט ובסבלנות את כל המחשבות, לנקות ולפנות מקום.

בחורשה בסן קלו, הלחות הזאת, הקרירות הנעימה, העצים השחורים שמקיפים את חלקת היער, הבהירות והעוצמה שבהן הוביל סטייפ את הערב הזה, אלפי האנשים שנמצאים מסביבנו, והחום הזה, ממנו, שמחבק אותי מאחורה שעה ארוכה, גורמים גם לי להרגיש קצת כמו אדם על הירח, מהשיר האחרון שהסכימו לשיר לנו, לבד אבל לא בודדה; יש משהו מקרב בזרים האלה שמקיפים אותנו, בהתבוננות הזאת ממרחק.

כשההופעה נגמרת, מתחשקת לי מיד רק עוד הופעה אחת כזאת בדיוק כמו שמתחשק לי לחזור הביתה ולהכנס איתו למיטה. נייטסווימינג.

* פורסם לראשונה במוסף 24 של ידיעות אחרונות במדור "מפריזה" וכאן

הטור נכתב בעקבות פסטיבל רוק על הסן 2008. על הפסטיבל של 2009  ניתן לקרוא כאן או להיכנס ישירות לאתר הפסטיבל: http://www.rockenseine.com. עוד הופעות בפריז ניתן למצוא בלוח האירועים או תחת תוצאות החיפוש הזה.