קרפצ'יו עגל מרהיב וטעים. צילומים: אורית אדם

מדי פעם תוקפת אותי המחשבה על הימים שאחרי החזרה הביתה ואם להיות מדויק יותר – על הביקור הראשון בפריז לאחר שנעזוב. כמו בפרויקט ערב-חג מגזיני אני מנסה למפות את הבולנז'רי שאהיה חייב לדגום, את הגינה הכי מקסימה ואת המסעדות לערב הראשון, השני והשלישי של ימי הנוסטלגיה העתידים לבוא. זה לא קל.

אורית וצחי, נטולי היסטוריה תעסוקתית מעיקה של רשימות ודירוגים, נקטו בגישה משחררת ערב ביקור הריבאונד שלהם בעיר והפקידו בידינו את מלאכת בחירת המסעדה. לאחר הצצה ברשימה ממש כאן ושלל דחיות מנומסות ממוסדות קולינריים וותיקים יותר הזמנתי מקום בפסאז' 53, מסעדה צעירה שעברה בשלום את גל המבקרים הראשון שהסתער עליה והשאירה רושם מסקרן ומפתה.

(המשך…)

Le Marsangy. לוח היינות המקומיים, זולים וטובים

אין סיכוי שהיינו בוחרים בו לפי מראהו החיצוני. ולא כי הוא נראה רע, לגמרי לא: הוא קטן, קירותיו מצופים במראות ובלוחות שמלאים בהצעות והיו בו גם כמה סועדים כשנכנסנו. ביסטרו.

חיפשתי מקום לארוחה משפחתית מוצלחת. לא התחשק לנו שום דבר מפונפן או יקר במיוחד וביום גשם כזה גם לא התחשק אפילו להרחיק, חיפשנו מקום שיהיה נעים וטעים, ואם אפשר, גם קצת מיוחד. שיתאים לטעמים שלנו ולזה המפותח אך השמרני מעט יותר משלנו, של הוריו. בגיליון מיוחד שהקדיש מגזין גורמה לפריז כתב אלכסנדר לוברנו סדרת כתבות שהכתירה את הרבעים הנידחים יחסית, תשיעי, עשירי, אחת עשרה, שתיים עשרה היקר והטוב, תשע עשרה ועשרים -  כ"הגדה השמאלית החדשה". תודה אלכ. זה גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב לגבי השכונה שלי (לא שהיו לי הרבה אפשרויות בחירה בזמנו). בכל אחד מהרבעים שעומדים אוטוטו להיות הדבר הבא, המליץ על המסעדות השוות. Le Marsangy אוזכרה שם.

אבל כאמור, היא נראתה נחמדה ודי סתמית מבחוץ, וכמו שתמיד קורה, כשאני אחראית לבחירת המקום – ואיכשהו תמיד אני אחראית לבחירת המקום – אני קצת מוריקה בכניסה. בשביל זה הבאתי את כולנו עד הלום?

כן, לגמרי. ובצדק.

(המשך…)

Le Pamphlet

לה פמפלט היא מסעדתו היפה, הנעימה והטעימה עד מאוד של השף אלאן קארר, שנראית שהיא נשענת ובחוכמה על הקרבה שלה לשוק הילדים האדומים. זאת מסעדה בת עשר, שבשנה שעברה עברה מתיחת פנים מוצלחת, ונמצאת בחלק השווה של המארה העילי, ליד רחוב שארלו וברטאן. מניו הצהרים והערב עולה 35 יורו לאדם, מעט יותר מהמקובל למסעדות מזן הביסטרונומיק, אבל יש בה אוכל מעולה, יצירתי ומוקפד, ושילוב של נחמדות יוצאת דופן עם קצת גינונים של פאר ופינוקים.

(המשך…)

Les Bas Fonds

אמא שלי לימדה אותי שפיצה אוכלים בפיצריה וסטייק בסטייקיה. אבל המסעדה הזאת מתעקשת להיות גם וגם. וגם. לכן הופתענו כשאכלנו בה טוב. Les Bas Fonds היא מסעדה ומועדון גם יחד, ויאללה – גם בר יין. משחק המילים שהיא בחרה לשמש לה כשם מעלה על נס דווקא את הסלאמס, אבל גם מדגיש את העולם התחתון שלהם, הדיסקוטק במרתף המסעדה, שפועל בחמישי, שישי ושבת, עם ריקודי שנות השמונים.

(המשך…)

באחד הרחובות הקטנים והיפהפיים בגדה השמאלית, אלה שכל המסעדות בהן נראות מקסימות אבל ברור לך שרובן מלכודות תיירים, אווי אוואן היא מסעדה יוונית מוצלחת ולא יקרה, עם שמן זית וזעתר ונחמדות בסיסית.

(המשך…)

Avenue

אין לכם סיבה להגיע ל-Avenue Montaigne, אם אין לכם כוונה ורצון להרגיש קצת כמו ג'וליה רוברטס אחרי שהיא קיבלה לידיה את כרטיס האשראי של ריצ'רד גיר. כלומר, מה תעשו עם פראדה ומארני אם לא לקנות שם? למדוד, גם מצוין. בכל אופן, נקודת מוצא נוחה למסע הריצ'ביצ'י הזה היא הקפה הסטייליסטי הזה שמתפקע ממייקאפ וממותגים.

(המשך…)

על בסטיד אודאון שמעתי גדולות ונצורות עוד כשהייתי בישראל (לא רק א' לוברנו ממליץ עליה בחום). בעיני היא בכלל איטלקית, המסעדה הזאת שנמצאת ליד האודאון אבל מול גני לוקסמבורג ממש. יש בה משהו שקט ונעים עם טיח פיגמנטי על הקירות ומקומיים ותיירים ולמי אכפת. אכלנו שם טוב ויצירתי במידה, עניין די נדיר ביחס למסעדה ותיקה בפריז.

(המשך…)

הביסטרו של גי סבואה הוא צבעוני ואופנתי, רועש וצפוף ויצירתי במידה, לא מוקפד מספיק בעבור מחירו, לא בשירות ולא באוכל. המיקום שלו, הוא ברובע השישי, על גדות הסן, מה שנהוג לכנות תוסס, ככה שיחד עם ארוחה די מוצלחת אך לא מושלמת, הטיול באזור לפני ואחרי מרכיבים ערב מוצלח בהחלט. מרק הארטישוק המפורסם של סבואה, כולל פרוסות דקיקות של כמהין, מוגש גם שם, והוא טעים כמעט כמו אחיו התאום היוקרתי שהוא חלק מרכזי בארוחה שעולה פי שלוש במסעדת שלושת הכוכבים של גי סבואה.

(המשך…)

נכון, האוכל כאן לא משהו. פעם פעם, היה בבניין המיוחד ברחוב פיקרדי אינטרנט בר מגניב, ואחר כך, כשפריז התרשתה לחלוטין באינטרנט חינמי ומהיר (נגיד), פעלה שם המסעדה של גיום, מסעדת הבית של חברינו יונתן וניקולא, שסיפרו לנו בהתלהבות על המקום, והתעקשו לקחת אותנו בעצמם לשם. עד שזזנו, התברר שגיום ארז מטלטליו ונסע לחופשה ארוכה, שאני לא יודעת מה זה אומר לגבי שפים צרפתיים, אבל איכשהו זה לא נשמע לי פסטורלי בכלל.

(המשך…)

פנה קוטה בויה אנטוניו

פובורג סן אנטואן (לא להתבלבל עם rue st. Antione) הוא רחוב מעורבב. הוא יוצא מכיכר הבסטיליה היפהפיה והטרנדית, שגובלת במארה ומגיע עד לכיכר נסיון שהיא מרכזו של אזור מגורים ומסחר, נעים אבל מקומי לגמרי, נטול עניין תיירותי. והמעבר בין האזורים ומצבי הצבירה העירוניים ניכר בו. הוא מתחיל די אופנתי, אפילו מעט תיירותי מדי, עם חנות של FNAC והביטאט וסטארבקס. באמצעו, באזור rue de Charonne אפשר להכנס לחצרות פנימיות של בתים ולמצוא מפעלונים קטנים וסדנאות לשיפוץ רהיטים, כמו גם משרדים של אדריכלים ומעצבים ששפר עליהם גורלם, וחנויות אזוטריות ומעניינות, כמו חנות של בגדי ילדים ומצעים עשויים מכותנה סרוקה בסגנון צרפתי מיושן ומקסים.

(המשך…)