ציפיה בדום מתוח. טוטו

להחליף לבגדים חגיגיים באמצע היום. להזמין שולחן. לסיים מה שאפשר, לדחות את כל השאר לאחר כך. לקחת מונית. לחכות לו בשמש. לפגוש אותו.

יש לנו הרבה מסעדות להשלים, אחד היתרונות של העדרות ארוכה מתל אביב, אבל כששאלתי אותו לאן, הוא אמר: אוטומטית, מתחשק לי להגיד טוטו. אז טוטו.

טוטו היא סתירה מובנית: זאת המסעדה הכי מעצבנת עם האוכל הכי מענג. יש בה תכונה של המזנון של בית המשפט הסמוך, אם רק פרקליטים חזקים ונאשמים עשירים היו אוכלים במזנון של בית המשפט. אפשר מדי פעם גם לראות שם עורכי דין גוררים את הטרולי השחורה של המסמכים, ולשער שהנה, במו ידיהם הם נועצים כרגע אבני חצץ נוספות בגלגלי רכבת העמק האיטית ממילא של מערכת המשפט הישראלי. זה תפקידם, כנראה. המלצריות בטוטו הן לעתים קרובות יפות מדי וכמעט אף פעם לא נעימות מספיק. פעם, בשולחן לידינו, ישבה אישה שהיתה כל כך יפה ומסקרנת, שבילינו את כל הארוחה בלנחש האם היא בתו או אשתו הצעירה מאוד של אחד משני הגברים המבוגרים שאיתם ישבה, או שהיא בעצם בת גילו כמעט, ואז היא גם נראית מדהים לגילה.

הפעם, כשנכנסנו, ראינו שם שרה לשעבר, ראש עיר בפועל שנמצא תחת חקירה, פרקליט בכיר שהכיר את חומות הכלא משני צידיהן, ועיתונאי אחד לשעבר, שלפי שהחליף את השולחן הקבוע בקפה תמר במקום טוב בטוטו, למדתי שהפך ליחצ"ן. אותי, לעומת זאת, הושיבו הכי קרוב שהגעתי אי פעם לתיק קלי של הרמס.

למרות שטוטו היא מסעדה גברית בעיקרה, ככל שאפשר להעניק את התואר הזה לכל מסעדה שהיא איננה פיטר לוגר או 206, הרבה נשים היו ב"טוטו", מבוגרות, לפחות אחת עם שיער מאפיר בגלוי, וכולן בתסרוקות עשויות ובגדים מבדים מעולים. הן נראו, שלל הנשים שם, כאילו נלקחו מקטלוג של קום איל פו, על התבגרות מפוארת ועשויה בטוב טעם. אחת מהן, לדעתי, אכן הופיעה בפועל באחד הקטלוגים שלהם. הן נראו מטופחות, מנותחות, עשירות, חזקות ויפות, מבלי שתתגלע שום סתירה בין כל שמות התואר האלה. מפיות בד לבנות נפרשו על הברכיים שמצידינו, ושוב לא הרגשנו שהמנהגים החדשים שרכשנו הם מוזרים או מיותרים כאן.

קיבלנו לחם מצוין עם זיתים וממרח עגבניות וכמון, ולראשונה בתולדותיו, הכמון לא היה מעצבן.

כשהתפריטים הגיעו, השתדלתי לקרוא אותם בפתיחות המלאה. אבל השולחנות קרובים מאוד אלה לאלה, והמנה שעל שולחנן של צמד הנשים שמימיני (אלה בלי תיק הקלי) לא אפשרה לי להמנע מלהזמין את ניוקי הערמונים. ואם כבר להתרפק על זכרונות טובים, אז גם את החציל בטחינה, עם הטחינה בצד. אני שונאת טחינה רק קצת פחות ממה שאני שונאת חומוס ומלפפונים ירוקים חיים.

החציל, ללא הטחינה השחורה. טוטו

סבי'צה אינטיאס. אבסטרקטי-אבסטרקטי, אלה שלידינו קיבלו חתיכות גדולות הרבה יותר

אותו סביצ'ה מקרוב ממש. דורש יכולת איפוק נדירה

לא יודעת מה כל כך טוב באוכל שלו הזה, שגורם לנו לתהות מחדש אם ירון שלו, השף של טוטו, כבר הוציא ספר בישול ולהחליט נחרצות שכשהוא יוציא, אנחנו נקנה מיד עותק הביתה. אולי זה העידון שמבליחה בו מדי פעם חריפות פראית. הכל היה כל כך טעים, שכצעד של אמון בשף טעמתי על קצה שן של מזלג את הטחינה העשויה מסומסום שחור שהגיעה בכלי נפרד. יש אנשים שיצאו מהארון בגילאים מאוחרים משלי, והנה, אני מודה: טעימה לי מאוד, הטחינה השחורה. אולי אני כבר לא כל כך שונאת טחינה כמו שחשבתי שאני.

ניוקי ערמונים. אל תעשו לנו את זה שוב. תודה

ניוקי הערמונים היה רך ואוורירי ומעולה ורב טעם כפי שהוא תמיד, רק היו חסרים מעט ניוקים, והעדרם שיבש את היחס בצלחת. התגברנו על זה. אנחנו אנשים חסונים.

לא צריך להיות רכלן גדול כדי לקוות שהאנשים שנכנסים לטוטו יגיעו עם אפליקציה שדאבל קליק, או מצמוץ כפול לעברם, יפתחו לנו חלון קטן עם ערך הויקיפדיה שלהם. מה הסיפור של האיש ההוא שהרכיב משקפי שמש כחולים אטומים עם כניסתו למסעדה, חולצתו הבורקת פתוחה עד מפתח הלב, והאייפד שלו שימש אותו בכל פעם שנזקק לעזרה רטורית? ומה הקטע של הזוג שהתיישב לידינו, בבירור בסיבוב שני או שלישי של חייהם, הוא נתן לה הוראות בימוי מצחיקות, להתמקד בצלחת, לא לראות שום דבר מסביב, כולל הבעות ותנועות ידיים תיאטרליות, כאילו פאסון הוא הדבר האחרון שצריך במסעדה הזאת? ותיק הקלי, שעדיין ישב על ספסל העור מצידי השני, איך הוא באמת מרגיש כשהוא תלוי על אמת היד?

והנה נכנס למסעדה זוג נשים, שתיים שהכרתי בלי ויקיפדיה: היה זה צמד של נשים חכמות ויפות, גם אם בלתי מנותחות ולא מקפידות על פן כסדרו, פאוור קאפל שלא מפספס הזדמנות לחגוג יום הולדת כהלכתו: אמא שלי ואחותי, שנולדה יום אחרי האיש ההוא שממולי.

חגגנו בשולחנות שונים. הן המתינו לניוקי הערמונים שאנחנו כבר סיימנו, אנחנו כבר חיכינו לדבר הגדול הבא:

ציפיה מתוחה, טיייק טו. טוטו

הנה הוא בא:

כדור שוקולד, התראה לפני הריסה

כדור שוקולד נשלח לעולם שכולו טוב

כשהמלצרית שאלה אם להשאיר לנו את פנכת השוקולד החם, יצא לי "כן" נלהב יותר מזה שאני עונה בפרטיות המכונית שלי, כששואלים אותי אם אני רוצה שאראלה תתקשר אליי.

כולו טוב

נזכרתי שפעם בניו יורק, בטח באיזה דוכן רחוב בברודוויי, קניתי לי חיקוי של תיק קלי מויניל בתכלת שקופה. זה היה מגניב כל כך שרק אני הבנתי את הבדיחה. וגם כבד נורא.

בדרך חזרה חישבנו שעם כל ה-327 שקלים ואפילו הטיפ, הארוחה המצויינת הזאת עולה על רבות מהארוחות שאכלנו בדיל השלושים יורו לאחד המפורסם. וזאת עוד כללה שתי כוסות של יין טוב, המחזה עדכנית של מדורי הכלכלה והפלילים וגם חיבוקים מאמא שלי ומאחותי. בדרך חזרה חישבתי, שכל מה שצריך זה צהריים גנובים כאלה, מדי פעם, של שמלת ערב באמצע היום, שתי כוסות יין, אולם מלא קהל שלעולם לא נשתייך אליו ואוכל מעולה.

בדרך חזרה חישבתי שבעצם, כבר זכיתי.

קרפצ'יו עגל מרהיב וטעים. צילומים: אורית אדם

מדי פעם תוקפת אותי המחשבה על הימים שאחרי החזרה הביתה ואם להיות מדויק יותר – על הביקור הראשון בפריז לאחר שנעזוב. כמו בפרויקט ערב-חג מגזיני אני מנסה למפות את הבולנז'רי שאהיה חייב לדגום, את הגינה הכי מקסימה ואת המסעדות לערב הראשון, השני והשלישי של ימי הנוסטלגיה העתידים לבוא. זה לא קל.

אורית וצחי, נטולי היסטוריה תעסוקתית מעיקה של רשימות ודירוגים, נקטו בגישה משחררת ערב ביקור הריבאונד שלהם בעיר והפקידו בידינו את מלאכת בחירת המסעדה. לאחר הצצה ברשימה ממש כאן ושלל דחיות מנומסות ממוסדות קולינריים וותיקים יותר הזמנתי מקום בפסאז' 53, מסעדה צעירה שעברה בשלום את גל המבקרים הראשון שהסתער עליה והשאירה רושם מסקרן ומפתה.

הגענו בקלות מפתיעה למסעדה הממוקמת בפסאז' העתיק בפריז ששווה סיור קל בפני עצמו, ומיד צץ בנו ספק קל: המסעדה הקטנה מעוצבת באופן מרושל ולא אחיד באווירת לאונג' ולא מעוררת ציפיות לאוכל מרגש. הכסאות-ספות הבטיחו חוסר נוחות קל (וקיימו) ורק גרם מדרגות לולייני ותלול לאללה ממנו הפציעה מדי פעם המלצרית הענוגה של המקום יצר עניין בחלל.

המדרגות למטבח

אבל כשהגיע האוכל, כל החששות התבדו. קרפצ'יו העגל העבה יחסית הונח על צלחת במבנה מדוייק של נתחים מהוקצעים, הבשר היה מושלם במרקם ובטעם והרוטב הלם אותו בנינוחות. אגב, התפריט הלא מאוד עמוס משתנה מדי ערב, אבל כמעט כל המבקרים הקודמים שבילו במקום התענגו גם הם על גרסאות שונות של קרפצ'יו. לצידו לקחנו את המנה הראשונה השנייה שנותרה – מרק אפונה קר שהיה מוצלח ומרענן אך טעמנו כבר גרסאות מוצלחות ממנו למנת אפונה, למשל בעסקית הצהריים המעולה של גי סבואה.

הסרטן, הארטישוקים וגבעות הקצף

לעיקרית שוב הזמנו את כל מה שיש ומזל שהיינו בדיוק ארבעה. לשולחן הופיע סרטן חלוט ומקולף בטעם אלוהי עם כמה כיפות קצף אופנתי שהוסיפו ארומה מעושנות לצד ירקות בטיפול מושלם, נתחי חזה ברווז בצבע אדום עז ששיקמו את האמון שלנו בבשר הזה ונתחי עגל בבישול איטי וממושך שהצליחו לחלץ אנחות אושר מאורית. ציינו לנו בסיפוק שלראשונה מזה זמן, המנות העיקריות הצליחו להיות מפתיעות, יצירתיות וטעימות ממש כמו הראשונות ושמדובר בטבח-על שיודע לבחור נתחים בצורה יוצאת דופן ולהעניק להם טיפול מדוייק ועדין.

ורוד ורוד מעל ירקות מושלמים

הבחירה של חומרי הגלם הטובים בעיר בפרט בכל הנוגע למנות הבשר והדג אינה מפתיעה בהתחשב ברזומה של השף היפני של המסעדה, שעבד בעבר ב-ל'אסטרנס (L'Astrance) הנחשבת, במסעדה היפנית (שטרם ניסינו) אידה וגם יחד עם פייר גרנייה ובהרכב הספקים המובחר: הבשר מגיע מקצב העילית Hugo Desnoyer, בין היתר הודות לקשרים משפחתיים עם אחד מבעלי המסעדה.

ברווז ואספרגוס

באופן מצער אם כי מובן, מחיר חומרי הגלם מפעפע גם לתפריט ומדובר במסעדה יקרה יחסית לביסטרואים דומים. הראשונות תומחרו ב-12 עד 20 יורו והעיקריות ב-20 עד 32 יורו. הקינוחים, העומדים יפה ברף האיכות של המקום, יוסיפו עוד 7 יורו למנה. במבחן הארוחה שלנו, המחיר מוצדק ושווה לחלוטין את החוויה הגסטרונומית. כל שנותר לקוות הוא שהפריזאים יאהבו את המקום כמונו ולא ינטשו אותו כשימשיכו למקום הטרנדי הבא.

(מושיק)

היה גם קינוח: פרחי ביגוניה מעל קצף עדין. מסתתרת למטה: פסיפלורה

מטרו: Grands Boulevards כתובת:

Le Marsangy. לוח היינות המקומיים, זולים וטובים

אין סיכוי שהיינו בוחרים בו לפי מראהו החיצוני. ולא כי הוא נראה רע, לגמרי לא: הוא קטן, קירותיו מצופים במראות ובלוחות שמלאים בהצעות והיו בו גם כמה סועדים כשנכנסנו. ביסטרו.

חיפשתי מקום לארוחה משפחתית מוצלחת. לא התחשק לנו שום דבר מפונפן או יקר במיוחד וביום גשם כזה גם לא התחשק אפילו להרחיק, חיפשנו מקום שיהיה נעים וטעים, ואם אפשר, גם קצת מיוחד. שיתאים לטעמים שלנו ולזה המפותח אך השמרני מעט יותר משלנו, של הוריו. בגיליון מיוחד שהקדיש מגזין גורמה לפריז כתב אלכסנדר לוברנו סדרת כתבות שהכתירה את הרבעים הנידחים יחסית, תשיעי, עשירי, אחת עשרה, שתיים עשרה היקר והטוב, תשע עשרה ועשרים -  כ"הגדה השמאלית החדשה". תודה אלכ. זה גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב לגבי השכונה שלי (לא שהיו לי הרבה אפשרויות בחירה בזמנו). בכל אחד מהרבעים שעומדים אוטוטו להיות הדבר הבא, המליץ על המסעדות השוות. Le Marsangy אוזכרה שם.

אבל כאמור, היא נראתה נחמדה ודי סתמית מבחוץ, וכמו שתמיד קורה, כשאני אחראית לבחירת המקום – ואיכשהו תמיד אני אחראית לבחירת המקום – אני קצת מוריקה בכניסה. בשביל זה הבאתי את כולנו עד הלום?

כן, לגמרי. ובצדק.

זה היה ביסטרונומיק כמו שביסטרונומיק צריך להיות. בדיוק. קטן, חמים, אישי ומסביר פנים, זול, יצירתי וטעים מאוד.

רביול גדול עם בשר סרטן. Le Marsangy

נתחיל ביין: הדברים האלה שהיו משורבטים על הלוחות היו רשימות של בקבוקי יין לפי איזורים הגידול שלהם.  בקבוקי יין ב-16 יורו, ו-18 ו-20, מחירים מצחיקים. בחרנו אחד מהם, מעמק הלואר, לפי המלצת המלצר, והוא היה מצוין. לא קל להבין ולבחור יין טוב וזול בשל ההיצע הפסיכי פשוט בהיקפו, ומקום שמראש דואג לתפריט שמציע יינות כאלה משדרג את הארוחה עשרות מונים. לאכול טוב זה מצוין, אבל לאכול זול וטוב זה כבר ממש כיף.

Le Marsangy. מבט אל המטבח

הראשונות היו חמודות ומפתיעות: הרביול הגדול עם בשר הסרטן, מנה של פטה כפרי של כבד עם מין קונפיטורה של פירות אדומים, ואפילו נקניק, סתם נקניק, אבל עסיסי וטוב, עם סלט תפוחי אדמה, המאכל המשעמם ביותר בעולם, בעיני, שהצליח להיות כאן חמוד ומעניין בזכות תיבול מיוחד ומקפיץ בחומץ וגם טוסט עם ממרח של פטריות בגבינה היה כיפי.

טרין כפרי עם קונפיטורה של פירות אדומים. Le Marsagny

גם העיקריות היו מצוינות: דג עם ירקות שניקלו בעדינות, שוק טלה של שבע שעות (אוסובוקו בעצם) היתה עשירה ומצוינת, ואפילו ה-rognons שלי עם פסטה ורוטב עדין וטעים, עד שנזכרתי תוך כדי אכילה מהן Rognons.

Rognons בפסטה. מישהו יודע מה זה Rognons? עכשיו אתם אומרים?

רק הקינוחים לא עמדו במפלס אחד עם המנות הראשונות והעיקריות. מרק השוקולד, מנה שלעולם לא אוכל לעמוד בפני שמה המפתה, מוכרחה עוד עבודה שם במטבח הפתוח חלקית, וטארט טאטן היה כיפי בעיני חלקנו (הצודק!).

Le Marsangy

Av. Parmentier 73, 11eme

Tel: 01.47.00.94.25

סגור: שבת בצהרים וראשון

Metro: Parmentier

0

* Rognons זה כליות.

0

[geo_mash_up]

Le Pamphlet

לה פמפלט היא מסעדתו היפה, הנעימה והטעימה עד מאוד של השף אלאן קארר, שנראית שהיא נשענת ובחוכמה על הקרבה שלה לשוק הילדים האדומים. זאת מסעדה בת עשר, שבשנה שעברה עברה מתיחת פנים מוצלחת, ונמצאת בחלק השווה של המארה העילי, ליד רחוב שארלו וברטאן. מניו הצהרים והערב עולה 35 יורו לאדם, מעט יותר מהמקובל למסעדות מזן הביסטרונומיק, אבל יש בה אוכל מעולה, יצירתי ומוקפד, ושילוב של נחמדות יוצאת דופן עם קצת גינונים של פאר ופינוקים.

לפני הראשונה קיבלנו בכוס זכוכית שמנמנה גספצ'ו תפוחי אדמה קריר. לראשונה קיבלנו שתינו סלט ירוק, שהיה שכפול מבלי דעת מוצלח של סלט העגבניות – המנה הכי מוצלחת בהרברט סמואל התל אביבית של רושפלד. העיקריות – כבש ודג, היו עשויות היטב, אך כדרכן של עיקריות מעט פחות מעניינות.

הקינוחים היו נפלאים: כאילו מישהו בחר את הפירות הכי יפים וטעימים בשוק, וסידר אותם על צלחת הגשה, מסביב לגרסה עדכנית של מיל פיי – קרם לימון עדין מופרד בעלי בצק דקיקים מטוגנים. היה מקסים, טעים, טרי לגמרי, מדוקדק ומגוון.

בביקור נוסף, בערב, הראשונות, אחת עם ארנבת ושבלולים חמודים להפליא, והאחר של טאג'ין של קלמארי, מולים ותמנונים זעירים עם פרוסות דקיקות של נקניקיות מרגז; זה נשמע כמו אוכל למיטיבי לכת אם קוראים את התפריט בעיון, אבל אם לא, מדובר פשוט באוכל משובח.

le Pamphlet, 38 Rue Debelleyme, 3^e .01.42.72.39.24‎

Les Bas Fonds

אמא שלי לימדה אותי שפיצה אוכלים בפיצריה וסטייק בסטייקיה. אבל המסעדה הזאת מתעקשת להיות גם וגם. וגם. לכן הופתענו כשאכלנו בה טוב. Les Bas Fonds היא מסעדה ומועדון גם יחד, ויאללה – גם בר יין. משחק המילים שהיא בחרה לשמש לה כשם מעלה על נס דווקא את הסלאמס, אבל גם מדגיש את העולם התחתון שלהם, הדיסקוטק במרתף המסעדה, שפועל בחמישי, שישי ושבת, עם ריקודי שנות השמונים.

הם היו כל כך נחמדים מחד, וכל כך לא מקצועיים, מאידך – פיליפ, הגבר הנחמד בז'קט לקח את כל ההזמנות מכל האורחים והגיש להם את המנות וגם ענה לטלפונים וגם הוציא את הפח וגם שכח לתת לנו תפריטים, שחששנו לגורל המנות שלנו. אבל לא פיליפ הכין אותן, והן היו טובות. העוף היה רך ועסיסי מאוד, ברוטב עדין וטעים, וגם הברוקולי והקישואים בצד נותרו חיוניים אחרי ההקפצה. גם הרוטב של הפסטה בקארי עם שרימפסונים זעירים היתה מצוינת אם כי הפסטה עצמה היתה עשויה מדי, ואת שני אלה אכלנו אחרי קרפצ'ו מצוין ממש, שחלקנו לראשונה. רק פונדנט השוקולד לקינוח, היה לא טוב.

Les Bas Fonds: Les Plats

גם יין הבורדו בשלושה וחצי יורו לכוס היה טוב מאוד, והעובדה שהם היו נחמדים אלי עוד כשרק ישבתי שם לבדי עם מחשב במשך שעתיים על כוס יין, גם היא משחקת לטובתם, כולל הזיתים שנתנו לי  (יש להם חיבור לאינטרנט אבל לזכותי ייאמר שלא ניסיתי אותו).

הדיל הוא כזה: בצהריים יש עסקיות  (formule midi)  של 12-16 יורו. בערב היא גולשת באלגנטיות למסעדות השלושים יורו, כשבערבי הדיסקו, הדיסקו כלול במחיר.

היא לא הטובה מבין מסעדות 30 היורו לארוחה מלאה (זאת, זאת וזאת טובות קצת יותר) אבל היא טובה מספיק, נחמדה לאללה ובטח שווה בארוחת הצהריים הזולה יותר. ויאללה, דיסקו.

לא רחוק משם:

חנות נטולת שם ועמוסת מותגים בשבעים אחוזי הנחה

חנות מוזרה ומעניינת לבגדי צבאות העולם

לה וילרה, בר יין ומסעדה טובה ממש ויקרה יותר באוברקמפף

Evi Evane, 10, rue Guisarde, 6eme. 

Metro: St. Sulpice, St. Germain-des-pres, Mabillon

Avenue

אין לכם סיבה להגיע ל-Avenue Montaigne, אם אין לכם כוונה ורצון להרגיש קצת כמו ג'וליה רוברטס אחרי שהיא קיבלה לידיה את כרטיס האשראי של ריצ'רד גיר. כלומר, מה תעשו עם פראדה ומארני אם לא לקנות שם? למדוד, גם מצוין. בכל אופן, נקודת מוצא נוחה למסע הריצ'ביצ'י הזה היא הקפה הסטייליסטי הזה שמתפקע ממייקאפ וממותגים.

התלבטנו בינו ובין הביסטרו הפושטי הצמוד, אבל אני שמחה שבסוף בחרנו בו, בהיכל בן שתי הקומות עם כל מרכיבי משקפי השמש היקרים, הקטיפה הסגולה וגופי התאורה הלבנים, כי מתברר שגם האוכל בו לא רע בכלל. סטייק הטונה אדומה היה מצוין אבל יותר ממנו הרוטב המעולה של הבלסמי המצומצם שאחר כך שיחזרנו בהצלחה בבית. סטייק העוף עם רוטב הקארי היה מפונפן אבל מוצלח, הפסטה היתה סתמית וגם הקלאב סנדוויץ', אבל תראו איזה יופי הוגש שם הצ'יפס, שגם היה טוב. 

Avenue-צ'יפס

והפתעה לקינוח: רק מתוך סקרנות, לקחנו עוגת גבינה עם גלידת קוטג'. אין קוטג' בפריז, ולכן מפתיע מאוד שהגלידה היתה אכן בטעם קוטג' אבל העוגה היתה מצוינת ביותר, כמעט ניו יורקית.  

לא זול, כצפוי, נדמה לי שסיימנו ארוחת צהריים של רק עיקריות וקינוח אחד, בשישים יורו לאדם, כולל יין. 

Avenue. 41, Ave. Montaigne, 8e. 01.40.70.14.91

Metro: Franklin D. Roosevelt, Alma-Marceau

החברה שאיתה אכלתי התלהבה קשות מהגספצ'ו עגבניות ואבטיח עם קציפת מי גבינת עזים, במנת סלט החסות והארטישוקים הוגש כל ירק בנפרד, והיה יפה לולא היה גורם לי להתבלבל מיופיו של הבצל המגולף ולנגוס בו בלי אזהרה, ורק החציל עם העגבניה וגבינת העזים צריך לקפוץ לסטאז' בישראל.

המנה העיקרית שחלקנו, של עוף צלוי ברוטב עם תפוחי אדמה צלוים ונהדרים, היתה עשויה בדיוק כמו שצריך, אבל הקינוח, הנה משהו לכתוב עליו: מרק של שוקולד חם, עם כדור של גלידה, פטלים צפים על שפתו וגם אחיהם הכתושים משוקעים בו, ובתוך כל אלה – פלפל חריף, שמבלבל את הלשון לגמרי. לו רק היה השוקולד מצוין יותר, זה היה קינוח מושלם. וגם הלחם שהוגש לנו היה קצת יבש, אבל האמת – זאת סתם אשמתנו שלא החזרנו אותו (כל זה עלה לנו, עם שתי כוסות יין, 75 יורו, בערב). לוברנו ממליץ להתעקש על הישיבה למטה, שהיא נעימה יותר. אני מסכימה.

les Bouquinistes, 53 Quai des Grands Augustins, 6eme.

Tel. : 01.43.25.45.94

M: Saint-Michel

www.lesbouquinistes.com/fr/bouquinistes/bouquinistes

אז גיום כבר לא שם, והאוכל של קפה רוז' שנפתח באותו מקום בדיוק, נע בין המבורגר לסטייק למרק. ובכל זאת, שווה להיות שם בגלל שלוש סיבות:

סיבה ראשונה: החלל המיוחד, עם התקרה בגובה שלוש קומות, ומרפסות שמספקת לך חומר לניחושים למשך כל הארוחה – למה יועד הבניין הזה במקור (הניחוש המוביל: אורווה לג'ירפות. עכשיו תבלו את ההמתנה לקינוח בשאלה: אז איך הכניסו אותן לכאן?). הקירות אדומים מאוד, ועליהן תמונות במסגרות שחורות עבות, וזאת פשוט תפאורה נהדרת ל(סיבה שניה) קהל הפריזאי החתיך בעליל שממלא שם את המקום. לידינו, על שולחן אוכל גדול, שבעיני תמיד מטפח אווירת משתה בכל מקום שמציבים אותו, חגגו עשר נשים מגניבות איזו מסיבת שיחרור ממשהו, ממישהו, וזה היה משחרר גם לכלל הסביבה.

וגם (סיבה שלישית) המיקרו אזור הזה, של רחוב פיקרדי, של חלל השוק שהופך להיות בקרוב מרכז ספורט ותרבות, רחוב שארלו הקרוב וברטאן, ובאמת שווה סיבוב, לילה, יום וצהריים.

Café rouge, 32, Rue de Picardie 3eme

1 44 54 20 600

M: Republique, Filles du Calvaire, Temple