כבר מזמן אמרתי (וכתב ההוכחה נמצא כרגע בכתובים) שבפריז תיירים אוכלים טוב ממקומיים, ומהגרים אוכלים טוב מתיירים, ומהגרים שקוראים אוכלים הכי טוב מכולם. אז הנה, אתר של מהגרים שקוראים על אוכל, שכותבים על אוכל, שמבשלים, שמצלמים (מדור ה-Daily Porn ממש קשה לצפיה), שמפרסמים  מאמרים וספרים על אוכל  ועכשיו הם גם עושים את זה יחד: Paris by Mouth.

בכותבים: אלק לוברנו, שבחר בקפידה את 102 המסעדות הטובות ביותר בפריז, מג זימבק, עיתונאית וצלמת אוכל היא עורכת האתר, קלוטילד דוסולייה משוקולד וזוקיני הנודע, שהיא אנציקלופדיית אוכל פריזאי (מפת האוכל והחנויות שלה כאן מצד ימין בקישורי פריז), דורי גרינשפן, בשלנית, עיתונאית ומחברת ספרי בישול ואפיה, ועוד כמה, שאני קוראת את כתביהן על בסיס קבוע, כמו וונדי לין ופיליס פליק. וגם קריסוס, כלומר כריסטופר ואקים, שהוא בכלל אנליסט בחברת השקעות, אבל כותב על כל מה שהוא אוכל בחוץ, ולא שוכח לצרף חשבונית.

מדריך המסעדות שלהם הוא ביקורתי, מגוון, עדכני, יעיל, יש לו מנוע חיפוש מצוין לפי איזורים, מחירי ארוחות ולפי ימות השבוע, ובכל עמוד של מסעדה קישורים לביקורות מהימנות בלבד.

מצד אחד, ככה יפה, שלקראת סוף דרכנו כאן צומח כאן יופי של מאגר מידע לאיתור הארוחה הטובה הבאה. מצד שני, עכשיו אפשר לפרוש בשקט.

באותו עניין:

רשימת המסעדות השוות" של "פריזאית", בכל זאת

בלוג האוכל של פרנסואה סימון, מבקר האוכל של לה פיגארו. קצר ועצבני, ויש גם תרגום לאנגלית

המלצה טובה היא המלצה שמקורה אמין, שככל הנראה תוכיח את עצמה בשעת השי"ן. המלצה משובחת היא כזאת שכבר לקרוא אותה מעורר ומשביע בו זמנית, כמו ההמלצות של מיכל ניב על מוזיקה, של רון מיברג על פיטר לוגר, של נילי לנדסמן על בגדים (והנה כבר חשפתי את גילי התרבותי. לא נורא, אומרים ששלושים וחמש הוא העשרים וחמש החדש, רק חבל שאני אף פעם לא מצליחה למצוא המלצות משובחות על קרמים נגד קמטים).

בימים האחרונים עברו תחת הסמן של העכבר, ובמקרה אחד אפילו ממש תחת הידיים, פיזית, כמה המלצות שוות. אין כאן ביקורות של מיברג, לצערי. אבל יש כאן צרור של המלצות מפי אנשים שיודעים על מה הם מדברים, המלצות שהן גם מרחיבות ידע על תחום מסוים, המלצות של גזור ושמור, או לכל הפחות המלצות של קרא ופנטז.

1) אלק לובראנו, מבקר האוכל, יקיר האתר, מספק רשימה ממצה, מגירה מיצים, שתשמש אותנו עוד מעט כשיהיה ממש קר ונפסיק עם העניין הזה של האוכל הקליל והאופנתי: המקומות שבהם אפשר להשיג את הסטייק והצ'יפס הכי טובים בפריז. הוא עושה את זה בבלוג המעולה של דיוויד לייבוביץ', והנה קיבלתם עוד המלצה על הדרך. במקום הראשון שעליו הוא ממליץ, ביסטרו פול ברט, היינו, ואכן חלקתי עם נועם, את אחד מנתחי הבשר הכי טובים שאכלתי בפריז, יפהפה, ארגמני, ברמת עשייה מושלמת, ובכמות שהספיקה לשני נהגי משאיות רעבתניים באופן בלתי פריזאי בעליל כפי שהיינו.

2) כתב הגרדיאן ג'ון בראנטון ממליץ על עשרה ביסטרואים זולים וטובים. סימנתי לעצמנו את Le Pre Verre הנודעת וכמובן את שתי המסעדות ברובע ה-12, שגם ברנטון, כמה יפה מצידו, כותב שהוא "הפך לאחרונה לאחד המקומות הכי טרנדיים בפריז". מה שכן, שימו לב, שאולי חוץ משה גלאדין, הנחמד והעליז, שרוב הביסטרואים הם הביסטרונומיק המפורסמים של 30 היורו לארוחה, כלומר ממש לא "מחירים מצחיקים", כפי שטוענים בהפניה לכתבה ב"עכבר עולם".

30 יורו למניו שלם, כמו שכתבתי המון פעמים, הוא מחיר הביסטרונומיק המקובל. במחיר הזה אפשר לאכול היטב, לעתים לאכול מעולה, ולפעמים גם יצירתי ומפתיע. זול ממש, זה לא. לא רק במונחים שקליים, גם מרבית חברינו המקומיים לא אוכלים במקומות כאלה לעתים קרובות מדי.

ארבעה ביסטרואים נוספים מוסיף לרשימה מרק ביטמן מהטיימס, החביב עלינו. באיטינרייר כבר כמה פעמים לא הצלחנו להזמין מקום, אבל אולי אתם תצליחו. אופס, הזמנו. דיווחים בקרוב.

3) קרן אן. כשהעליתי את האתר לראשונה לפני שנה, פינטזתי גם על פס קול שילווה אותו, אם אי אפשר ארומה של קרואסונים, לפחות שיהיו שנסונים. במקום לשבור את הראש ולדחות את היישום הזה להשד יודע מתי, הייתי צריכה פשוט להניח לקרן אן לשורר את כולו, אולי לערוך פנימה איזה יוסי בנאי או אסף אמדורקי או אדית פיאף או ז'אק ברל וקצת Air. (הבלוג של סטרוברי צולל עמוק פנימה לתוך המוזיקה הצרפתית הנוסטלגית, למי שרוצה לשמוע במקביל לאתר בעצמו).

קרן אן, נדמה לי, היא הזמרת היחידה שיש לי את כל הדיסקים שלה. גיליתי אותה בזכות הפרומואים העקשניים שהריץ עליה גל אוחובסקי לפני כמה שנים. אני מתה על כל מה שהיא עושה. הכל. על המוזיקה שלה, עדינה ומרירה ויודעת בהחלט להיות שמחה, אוורירית ובשרנית לפעמים, על הסטייל שלה, שהוא לא איזה ביג דיל, ובדיוק זה מה שמקסים בו, על זה שהיא מדברת עברית ואנגלית וצרפתית, על זה שהיא מדברת בשקט, על זה שהיא מתה על תל אביב, ניו יורק ופריז, ושהמוזיקה שלה נוסעת בין הערים האלה ונשארת בהן מספיק זמן כדי להדביק, ועל איזו צניעות מסוימת, אמיתית, שנדמה לי שיש בה.

וכן, על זה שהיא הגרסה הכי ישראלית לשרלוט גינסברג.

בערימת עיתונים שהביאו חברים טובים שבאו לבקר, מצאתי את הפרויקט המורחב במגזין גלריה (גיליון 5-6) על קרן אן. שם, היא ממליצה על מקומות בפריז. ואלה המקומות שהיא אוהבת (בקיצורי ההמלצות שלה, בשל זכויות יוצרים):

Le derrière, rue des Gravilliers 69
דירה פריסאית שהוסבה למסעדה.

cafe Burq. rue burq 6
שהיה הבר השכונתי שלה במשך שנים, קרן אן עדיין מקליטה באזור ומגיעה לשם מדי פעם.

L'Hotel. rue des Beaux Arts 13
מלון בן 20 חדרים, כל אחד מהם מעוצב אחרת, מסעדה ובר: מטבח מדהים, קינוחים וקוקטיילים יוצאי דופן

מוזיאון גוסטב מורו
הסטודיו של הצייר בן המאה ה-19,
Musee Gustav Moreau, rue de la Rochefoucauld 14

Le Cave des Abesses, rue des Abesses 43
בר ייין, עם מנות קטנות של גבינות ונקניקים לידו. קרן אן ממליצה ללכת על הסנט אסטף או על הקרוז ארמיטז' דה קומבייה.

Le Salon du Pantheon, rue Victor-Cousin 13
בר מסעדה הממוקם מעל הסינמה דו פנתאון, נעים ורגוע.

Hotel du Nord, quai de Jemmapes 102
המסעדה שצמודה למלון המיתולוגי מהסרט הוטל דו נורד, על קנאל סן מרטן. אווירה אופנתית ונעימה, אוכל בינוני (את זה אני אומרת, לא קרן אן).

Pierre Herme, Rue Bonaparte 72
בעיני קרן אן, מעצב הקינוחים החדשני, היצירתי והאמנותי ביותר.

אליסון,
מקום טוב לקניות, שוב באזור אבס.
Allison, ue des Abbesses 38

Design bookstore Artazard, quai de Valmi 83
חנות ספרי אמנות וגלריה עם מבחר גדול של ספרי עיצוב ואמנות.

- – -

השבוע, תופיע קרן אן בסאל פלייל, ביום שלישי, 27.10, עם המופע Lady and the Bird, צמד שהיתה מעורבת בו בתחילת דרכה. אני, לצערי, לא אוכל ללכת, ואצטרך לחכות לפעם הבאה.

טוב, עוד מעט המשך ההמלצות על ההמלצות.

גרגויל נוטרדמי, רציני במיוחד

בשבוע שעבר מצאנו את עצמנו שוב בפריז. יחסית לאחד שהוא ממש לא פרנקופיל אני מוצא את עצמי אין ספור פעמים בעיר הזו, הפעם לארבעה ימים בלבד, זמן מספיק לשוטטות נינוחה ברחובות מוכרים לצד גילוי של פינות חדשות, וכאלה תמיד יש.
נפלנו על סוף שבוע, שחג השבועות, הפנטקוסט הנוצרי מגיע מייד אחריו. זוגתי חזתה מראות אימה: כל חנויות פריז סגורות, הרחובות נטושים ומסעדות העיר מגישות מנות מחוממות באריזות קרטון. אבל, כמו שחשבון הבנק שלנו מיהר לגלות, הרחובות לא היו נטושים, החנויות פתוחות מידי ובמסעדות הברווזים המסכנים ממשיכים להיות מוגשים עם קרוביהם ממשפחת העופות, הבקר, הדגים, הזוחלים וכל השאר.

פרפקטור. יפה מאוד מבחוץ

המלון בו התאחסנו, פארק סן סברין, היה, כפי שזכרנו אותו, מקסים, ממוקם מצויין מול הוטל קלוני, מרחק יריקה מאיל דה סיטה. אם נתעלם ממאתיים המסעדות היווניות האיומות שמקיפות אותו, זה המיקום האידיאלי בפריז, לדעתי.
שתי מסעדות חדשות פקדנו. האחת בעקבות המלצה חמה של כנרת, פסאז' 53 בפסאז' הפנורמות. הזמנו מקום מהארץ, מה שהתגלה לא ממש כהכרחי, היות ומספר האורחים במסעדה לאורך כל הערב כלל רק אותנו. מבעד גרם מדרגות מעוקל ותלול, מרחפת המלצרית, רקדנית רוסיה לשעבר, עם מנות מעולות, מקוריות ועדינות טעם.
מלצר נוסף, תחת השם הבלתי צרפתי בעליל, דורון, הציע את המלצותיו בצרפתית מתובלת בעברית קלוקלת ואנגלית שבורה. תוסיפו את העובדה שהשף המבריק של המקום הוא יפני המתמחה בבישול צרפתי עילי, תבינו שזו חוויה ששווה את מחירה (הגבוה).

חייט במארה. הוט קוטור

הגבאי? אולי

המסעדה השניה, שה ז'אנו, הצדיקה את ההזמנה המוקדמת, היות והיא היתה עמוסה כמו המטרו בשעת הלחץ. אווירה קולנית, אוכל כפרי המתמקד באזור פרובנס ומנות פשוט טובות מצדיקות את הביקור במקום (כל אלה, ומוס השוקולד, כמובן). המסעדה שוכנת מרחק קצרצר מפלאס דה ווז' במארה. האזור עצמו, אגב, מומלץ תמיד. חבל רק שאחינו מחב"ד ברחוב רוזייר עסוקים בלשאול כל אדם בעל פרופיל יהודי אם הוא מבני עמנו וישר להציע לו תהילים, או לחילופין לפנות בתחינה לאחרים ולבקש צדקה. שקלתי להיות אנטישמי, ואז נזכרתי שאני יהודי והתוכנית נגנזה. לעומת זאת, מעדניות יהודיות לצד אנשי מקצוע יהודים ובתי מדרש עתיקים מפצים באווירת רובע יהודי סימפטית יותר.

מיסה בנוטרדם. קצת לטינית, רבותיי

מתפללת בנוטרדם. הנרות בתשלום

כנסיית סנט סברין. צולמה מחלון המלון

אפרופו יהדות, זה הזמן להמליץ על ביקור לא שגרתי בקתדרלה מוכרת וביקור נוסף בקתדרלה נסתרת. בנוטרדאם, אני מניח, היה כל מי שהיה בפריז. אולם רבים מוותרים על הטיפוס במדרגות הרבות לצריחי הכניסיה. (כניסה מבחוץ). וחבל. זו הזדמנות מיוחדת לראות את פריז מנקודת תצפית גבוהה, קלאסית, בלוויית מפלצות האבן שכיכבו בכל כך הרבה סרטים, ציורים ובעיקר בספר שמיתג את הקתדרלה וימי הביניים גם יחד: הגיבן מנוטרדאם של ויקטור הוגו.
אגב, כשירדתי למטה, הצלחתי בדרכים, שיסופרו רק בארבע עיניים, רחוק מהמודיעין הצרפתי, לצלם זוג די מוכר – קרלה ברוני ובעלה, ניקולא סרקוזי.

הגברת הראשונה ובעלה. מהנוטרדם רואים הכל צילום: עדו למפרט

לא רחוק משם, מאחורי הבניין המרשים של בית המשפט וצמוד לבניין הקוסיז'רי המסיבי (שווה ביקור שלעצמו) מסתתרת כנסיית סן שאפל, הקתדרלה היפה ביותר בפריז ואחת הדוגמאות היפות בעולם לחלל גותי. לקתדרלה שתי קומות. השניה היא ההפתעה האמיתית. לא גדולה מידי, מוארת באור אלוהי מאלפי ויטראז'ים המעטרים את קירותיה. אם חשבתם להתנצר, זה הרגע. אם לא, תמיד אפשר לחזור לחברה מחב"ד ולרקוד יחד מסביב לחנויות הפלאפל.
שתי נקודות עניין נוספות ממתינות לא רחוק. כיכר דופין הפריזאית והרומנטית להפליא ממש בכניסה לאיל דה סיטה מכיוון פונט נף, "הגשר החדש", שהוא בעצם הגשר הכי ישן בעיר (לך תבין את הצרפתים) ומן הצד השני והגדה ממול הנוטרדם, חנות הספרים המקסימה והקלאסטרופובית, שיקספיר & קומפני. שם הכל, אגב, באנגלית.

שייקספיר וקומפני. מה עם אחותו של

שייקס אנד קו מבפנים. חלום ליל קיץ של אנשים מסויימים

לפני שנחזור לפריז נצא ממנה. תמיד רציתי לבקר בביתו של מונה בכפר ז'יברני. 45 דקות מפריז. מי שרוצה לבקר בכפר ציורי, קסום, שנשאר כמו לפני מאה שנה, שיסע לראש פינה.
ז'יברני עמוסה תיירים, ממוסחרת למדי, וכל ילד שאוחז מיכחול פתח בה גלריה לציור איפרסיוניסטי. מי שאוהב את מונה לא יוותר על הביקור. ניתן להכנס לבית שנשתמר יפה על כל ריהוטו וציוריו (קלוד מונה היה משוגע כנראה על אומנות יפנית – כל הקירות שם היו מכוסים בעבודות יפניות). אפשר כמובן ללכת לבריכה ולצלם את פרחי המיים והגשר המפורסם שמאיים לקרוס תחת משקל התיירים הנוהרים אליו. בנקודה אישית משהו, נגעה לליבי מחווה קטנה ויפה של תושבי העיר לצוות מפציץ לנקסטר שהתרסק בשדות הכפר במלחמת העולם השנייה. בבית הקברות הקטן של הכפר, ישנה אנדרטה קטנה ותמונות הצעירים שמצאו את מותם בנוף הפסטורלי והכה שליו היום.

הגשר הקטן של מונה בז'יברני, עמוסת התיירים

כדי לעודד את רוחנו נסיים בביקור בשלושה פארקים פריזאיים. הראשון, יער בולון המפורסם. המקום שהתפרסם בלילות כאטרקטיבי במיוחד לגברים המחפשים רומנטיקה ועגבת בכרטיס אחד, מתגלה כגרסא מקומית ועמוסה לפארק הירקון שלנו. שכרנו זוג אופניים טיילנו פה ושם. זוגתי נאלצה להתמודד עם זוג אופניים מתוחזק כמו הצבא הצרפתי בזמן המלחמה. האופניים כמנהג המקום נכנעו לדרך החולית. הכידון פה, הגלגל שם, ונאלצו לחזור ברגל לתחנה באוירה זועמת משהו.

פארק בוטשומון. והשמיים עוצרי נשימה

מתה על השיער. נערה בפארק בוט שומון

כפיצוי חזרתי לשני פארקים השווים לבדם את הביקור בעיר. הראשון, לוקסנבורג, שתמיד, אבל תמיד שווה לחזור אליו בכל עונה של השנה. והשני, רחוק ברובע התשע עשרה, פארק בוט שומון, גן שנבנה כגן "רומנטי", ואכן הוא כזה: אגם קטן, מקדש יווני מפוברק משקיף מצוק, מדשאות נמתחות בין שבילים, הנעלמים בין מפלים וצמחייה. אם לסיים טיול בפאריז, או לפחות כתבה עליה – זה המקום.

- עדו למפרט הוא מנהל קריאייטיב וחובב צילום מתל אביב, שחנך בטיול האחרון את העדשה החדשה שקנה.

הלב הקדוש. מבט מלמטה. דווקא פועם

בדיוק היום דיברתי על זה עם עופר ואייל. הם נתנו את מונמרטר כדוגמה למקום תיירי מגעיל (למעשה, הם ציטטו את אביטל ענבר שקבע, שהאזור הזה, הוא, בפשטות, "דוחה") . ואני הגנתי עליו בחירוף נפש. לא שסוחרי האייפלים המוארים בפלורוסנטים קטנים מבפנים ממש לא זקוקים לעזרתי.

אבל בלי ספק, מונמרטר נמצאת במילכוד. היא יפהפיה, ואחת מתחנות החובה בביקור בפריז. אשר על כן, היא נדפקה מבחינה תדמיתית: כל תייר מתקדם חושב שאין לו ברירה אלא להיות במונמרטר, ולעבור בפלאס דה טרטר; הרי לשכנים שלו מלמעלה יש אקוורל משגע וזכרונות רומנטיים משם. אז נוסעים למונמרטר, שומרים טוב על הארנק ושמחים לחזור הביתה בשלום.

אבל נניח שאתם מסתובבים באזור משונה, לא מתוייר של העיר (כלומר לא כל כך; אי אפשר להפוך כאן אבן מבלי שיתחבא מתחתיה תייר עם מצלמה סלולרית פעילה), מחפשים את תחנת המטרו הקרובה, ושני הבחורים החמודים בקפה אומרים: תעלי דרך רחוב מרטיר, זה קצת ארוך, אבל הוא רחוב יפה ובסופו תחנה שתביא אותך ישר הביתה.

objet qui parle. חנות עתיקות מתוקה ברו דה מרטיר

ונניח שרחוב מרטיר מתברר במפתיע כאחד הרחובות המגניבים שלא ידעתם על קיומם. עם חנויות יד שניה ומעצבים וקצת חנויות עתיקות, וקונדיטוריה ורודה ויפהפיה עם עוגות מעוצבות לתפארה* (במספר 39), וכמה בתי קפה ואפילו תיאטרון אחד, ובמספר 92 אפילו חנות עודפים של maje, המותג החביב עלי, ועוד חנויות של פיצ'יפקס מעוצבים, וגם loft, ו-heaven המוצלחות מאוד, וכל זה בעליה, שזה קצת מעייף אבל מבשר טובות.

כל הרו דה מרטיר עוד לפניכם

ואתם עוברים את המטרו שהייתם צריכים לקחת כי לא שמתם לב, וכי רחוב מרטיר מושך אתכם הלאה, ואז פתאום, מבוי סתום. חנות כחולה, די משגעת כשלעצמה, אגב. או שאולי זאת החנות הצמודה אליה עם מסגרות עץ מוזהבות ותיקי עור מעולים.

לכל דבר טוב יש סוף. קצה rue des Martyrs

ואז, אחרי המבוי הסתום, כשאתם נושמים לרווחה ומתכננים לחזור סוף סוף הביתה, או לעשות את הרו מרטיר הזה שוב, הפעם בירידה והפעם כן כולל כניסות לחנויות ועצירה בפטיסרי הבורקת, אז מימין לחנות הכחולה פתאום מתבררת לה כיכר מתוקה. אפילו לא כיכר בעצם. סתם התרחבות של הכביש העשוי אבנים קטנות, שחנויות נהדרות לשוליה, יקרות מאוד וזולות ובאמצע וחנות קטנה של פיצ'יפקעס אבל של קום דה גרסון, וכולן בטעם מעולה, התרחבות כביש קטנה שאנשים לבושים די מעולה מחליטים לעבור בה. טוב, וגם אתם (או אני, במקרה הספציפי הזה).

rue Vieuville. מילא הכתיב. נראה אתכם הוגים את זה

ואתם עולים עוד קצת, צריך כבר לשחרר את הבייביסיטר, ומגלים שבעצם, בקצה המדרגות התלולות מאוד שבקצה הרחובצ'יק החמוד הזה, נמצאת כנסיית הלב הקדוש, וכל האנשים האלה שעושים הופעות חיות עם רמקולים למלא סטודנטים עם בירות.

נכון שמונמרטר עכשיו נהייתה מקסימה קצת יותר? מג'וייפת קצת פחות? הכל תלוי באיך מגיעים אליה.

אז אכן, באחד מימי הראשון הסמוכים לתגלית המפתיעה הזאת, של רו מרטיר, והאפשרות להתיידד דווקא עם מונמרטר, התייצבנו שם על טפנו. בלי עגלות, תודה לאל. והיה כיף מאוד.

קודם כל יש קרוסלה למרגלות הגבעה. ואחר כך יש את גבעת הדשא שאפשר להתגלגל ממנה ואפשר גם לראות את האייפל ואת מרכז פומפידו. והאיש הזה שיודע להקפיץ כדורים בין שמיים לארץ. וכל האנשים שיושבים ומציירים את כל האנשים האחרים שיושבים ועושים משהו אחר.

לקונטרסט הוא כבר דאג. חבל שלא פינה את כל האנשים

והכנסייה שעושה פאוזה של דממה והסברים מהוסים והתפעלות מהפסיפסים המוזהבים. זהב לגמרי עושה להן את זה. ויש איזו קערה בסוף שמותר לטבול בה את קצות האצבעות. וכל הציורים בפלאס טרטרה, אקוורלים ושמן, ומשיחות של סכין שאיתה מציירים. והסיכוי לגלידה.

ואז בירידה, ב-rue Vieuville, הפיצריה הנחמדה לגמרי הזאת.

קלצונה. לא רואים, אבל יש גם חלמון בפנים

ובמטרו Abesses  יש גינה חמודה ובה כתוב "אני אוהב אותך" בכל השפות, גם בעברית, וממתקים, וכמובן, עוד קרוסלה.

גם אני גם אני גם אני. אני אוהב אותך בשלל שפות בכיכר Abesses

ולרדת איתן את רחוב דה מרטיר, שהן יתפעלו ממה שאנחנו וגם מדברים חדשים שלא ראינו קודם.

רצפה תל אביבית מצויירת בחנות. גם הג'ינסים שם נראו מעולים

שניכנס לחנות של שמלות יד שניה מהסוג שמסתכם בבד סינתטי וב-15 יורו (והנחות לישראלים, תגידו לכהן ששלחתי אתכם), ואומר לו על איזו שמלה שהיא mignon, והקטנה הזאת שחושבת שהפרחים האלה ממש יהלמו את אמא שלה, תתקן אותי: לא, אמא, Ce n'est pas mignonne, c'est jolie!

ועזבו הכל, רק תחושת ההישג הכבירה הזאת, לצלוח יום במונמרטר מבלי לקנות ולו צעצוע מהבהב אחד.

No Good Store. חנות עם קונספט מגניב, אבל בסופו של דבר וינטג'

—

אם הגעתם עד הלום, כלומר עד תחתית רו דה מרטיר, שווה אולי שתבדקו את Rue Henri Monnier, ממערבה לו. מתברר שגם הוא נהנה מהפריחה האזורית הכללית, ונטען שיש בו יופי של חנויות.

תוספות מסעדות ובגטים מצטיינים, באדיבות קוראי הבלוג:

יערה, שהתמזל מזלה לגור ברחוב מרטיר המקסים, ממליצה על שתי מסעדות בו:

Le Miroir, שעליה היא מספרת שהיא תמיד מפתיעה ומצוינת, ורוז בייקרי הנודעת (שעל הסניף האחר שלה כתבתי כאן) שמפורסמת בבראנצ'ים הטובים שלה.

איל ועופר, הלכו ל-Chamarre, שבדיוק קראתי עליה ביקורת טובה, אבל בדרך נתקלו במסעדה שבחלון שלה עומדים אנשים ומכינים אטריות טריות. הם לא צריכים יותר מזה. בלה פאט ויוואנט (אטריות מלאות חיים) הם גילו אוכל סיני טרי מאוד, מצוין ומעניין, ומסעדה לא יומרנית, ששאיפותיה הקולינריות מתגשמות לא רע. (אם איל יכתוב גם את פוסט פריז המובטח שלו, הוא יוכל לפרט יותר ולהוסיף את התמונות המקסימות שהוא צילם שם. אבל זהירות, זה ממש מעורר תיאבון).

* וידיעה שהתקבלה בטלפון האדום ממש זה עתה: מגיב אנונימי למדי, מזכיר כי הבגט שנבחר כטוב ביותר בפריז** בשנת 2007, וזה שמוצא את דרכו לארוחות הבוקר של קרלה וסרקו באופן רשמי, נמצא במונמרטר, ברו מרטיר 39. ארנו דלמונטל הוא כנראה גם האחראי על הפטיסרי הכה יפהפה שנקרה בדרכי, ושוב, אויה, טרם הספיקותי. כל כך מעט זמן, כל כך הרבה קרואסונים.

** ורק למקרה שאתם לא מסתפקים בבגט הטוב ביותר לפריז לשנת 2007, החודש נבחר הבגט של פרנק טומברל, ממאפיה אי שם ברובע ה-15.

כתובת:

נחשו מאיפה היין. Agapé

כשקיבלנו חשבון, והאשה בשולחן ליד המשיכה לקבל את המנות שלה בארוחת הטעימות הארוכה, התברר לי שאני מקנאה. זאת תגובה רגשית די משונה. על פי רוב, בסיומה של ארוחה ארוכה ונהדרת כל מה שמתחשק לי זה לישון ועכשיו. אחרת, מצב הצבירה הנדיר הזה יוכל רק להתקלקל: שובע מוחלט של כל החושים, חיוך של חתול שקיבל שמנת מנורמנדי וחוסר יכולת להכיל עוד משהו מעבר לזה, כמו קפה או טלטלות המטרו בדרך הביתה. אבל המנות הקטנות באגאפה, האוכל הקל וריבוי בנות-הטעם העדינות המסקרנות, עשו חשק להתחיל מההתחלה את ארוחת מאתיים היורו הזאת שנפלה עלינו בהפתעה.

המסעדות בפריז גרועות. המסעדות בפריז מעולות. שני המשפטים נכונים באותה מידה, מתקיימים במקביל. בטיול הראשון שלנו בפריז לא הצלחנו להשיג שולחן באף אחת מהמסעדות שעליהן המליצו לנו. נו, זאת פריז, התנחמנו. כשנהיה רעבים, נסתכל סביב, וניכנס למסעדה שתראה לנו. בטוח שיהיה צרפתי. ובכן, "צרפתי", התברר כבר אז, לפני למעלה מעשר שנים, עלול להיות שם תואר כולל לאוכל מוקרם, שמנוני, לא תמיד טרי, מטבח מקובע, שירות מתנשא ותמחור מופקע. נראה היה כאילו כל מלכודות התיירים בפריז התייצבו לאורך המסלול שלנו כדי להפיל אותנו, האחת אחרי השניה, באוכל שגם אם לא תמיד היה רע, היה מאכזב.

בפעם השניה שלנו כאן כבר השקענו יותר בשלב התחקיר וההזמנות. היה כיף בביסטרו המסורתי ז'וליין, בדיוני באיכויותיו בספון של אלאן דוכאס ומורכב לעילא באטלייה של רובושון. סוף סוף טעמנו מקרון כהלכתו בלה דורה, ואפילו הבנו על מה המהומה.

גם עכשיו, כשאנחנו גרים כאן, אנחנו מקפידים לבחור את המסעדות שלנו. לא משתלם להוציא כסף, זמן וקלוריות על מסעדות לא טובות. ארוחה ממוצעת בכל ביסטרו שכונתי יכולה להסתכם בלא פחות מעשרים וחמישה יורו לאדם. לעומת זאת, ארוחות של שלוש מנות בשלושים יורו מוצעות במסעדות ממשפחת הביסטרונומיק, זן הביסטרואים החדש שמטלטל את הקולינריה המקומית. בביסטרואים הקטנים והיצירתיים האלה, שפתחו שפים צעירים ומוכשרים, לרוב בעצמם, לרוב בטבעת החיצונית של פריז, כלומר ברבעים העשירי עד העשרים, אנחנו אוכלים כמעט תמיד טוב ומעניין.

זאת חתיכת עבודה, לבחור נכון. אני קוראת את המלצותיהם של מבקרי המסעדות אלכסנדר לוברנו ממגזין "גורמה", שמתייחס לחוויה הכוללת של האכילה במסעדה, ושל פרנסואה סימון מ"לה פיגארו", שהחריפות שלו נדירה בביקורת האוכל הצרפתית. באחת הביקורות האחרונות שלו, האוכל היה גרוע כל כך, הוא כתב, שהתחשק לו לעקור את אחת מאבני המדרכת ולהשליך אותה על חזית הזכוכית המהודרת של המקום. אני מקשיבה גם לעצות המקומיים, כמו בלוגרים וחברים שמוסרים ברגשות מעורבים את כתובתה של המסעדה האהובה עליהם. לא תמיד הטעם שלנו דומה לטעמו של הממליץ, אבל אנחנו יודעים למה לצפות ושכבה עבה, צהובה ושומנית של מסעדות גרועות נחסכת מאיתנו.

לו הייתי זוכרת מה קראתי על אגאפה לפני כשנה, אז, כשנפתחה, הכנסתי אותה לרשימת ה"צריך ללכת" שלנו, לא היינו הולכים אליה. היא יקרה ומפונפנת מדי בשבילנו. אבל הבייביסיטר כבר הגיעה כשהתחלתי לחפש לעצמנו מסעדה לעוד שעה, והם היו הראשונים שענו, ואפילו היה שולחן למרות שהיה מצוין אצלי שצריך להזמין הרבה זמן מראש.

ביצה עלומה חצי רכה ולגמרי מעושנת. Agapé

רק כשעיינו בתפריט שעל חלון המסעדה ברובע השבע עשרה, הזדעזענו לגלות שהיא מציעה רק תפריטים של 77 יורו לסועד, או 110, למקרה שבו נחליט לחגוג את מכירת הסטרט-אפ שעוד לא הקמנו. כמעט וחזרנו ללה וילייה, הביסטרו שפגשנו ביציאה מתחנת המטרו, שגם עליו זכרתי שקראתי המלצות של מקומיים, אבל הרובע היוקרתי נסך בנו את הרושם המוטעה שגם אנחנו בעשירים.

קצת אירוני, או מנותק, לקרוא למסעדה אגאפה. אחת ממשמעויות השם היא ארוחת צדקה שבה חולקים העניים את האוכל של העשירים. אבל בהתחשב בנקודת המוצא – אגאפה היא מסעדת הבת של אלאן פאסארד, הבעלים של ארפז', בעלת שלושה כוכבי מישלן והתמחור השערורייתי, ייתכן שהם צודקים.

היה משהו מושחת, אבל גם כיפי וקל, להגיע לארוחה יקרה כל כך, בלי להתכונן אליה מראש. לא היה לנו זמן להבהל מהמחיר, מהשירות קפוץ הישבן של חלק מהמלצרים ומהעובדה שכל מי שישבו מסביבנו היו, באופן מובהק, מבוגרים ועשירים מאיתנו. כשהמלצרית שאלה איזה מים נרצה לשתות העזתי להתעקש על קנקן מי ברז, והצוות, נבוך מההפרה הבוטה כל כך של הקוד המקובל, החליט להשקות אותנו במים מבוקבקים על חשבונם.

מנגו ואננס צלויים עם גלידת רוזמרין. Agapé

קל היה להשאיר את המבוכה שלהם אצלם, שכן הארוחה התחילה להיות מעולה כבר בשלב הלחם והחמאה הענברית המעושנת, מעוררת התיאבון, ואפילו הצלחנו לזכור שאם כבר הם טובים כל כך, כדאי להשאיר די מקום לשאר האוכל.

הדיל של שבעים ושבעה היורו באגאפה הוא ארוחה של ראשונה ועיקרית המחולקות לשניים – כלומר ארבע קטנות במקום שתיים רגילות וקינוח. אחד, תודה לאל. לכל אחד מאיתנו, שוב תודה. והדיל הזה, כפי שיתברר בקרוב, הוא טיפול מושלם בכפפות של משי ופרח המלח בשתלטנים כמוני. "רק תגידו לנו מה אתם לא אוהבים ולמה אתם משתוקקים", הודיע המלצר, וכבר אז שבה את ליבי, "והשף יחליט מה להכין לכם".

זאת התעללות בחסרי ישע לתאר אחת אחת את המנות כולן. אפשר רק לומר בקצרה, וגם זה קצת כואב, ששף ברטראן גרבו יודע לבשל לקוחותיו הכנועים אוכל מעודן, מורכב, שבסיומה של כל נגיסה מותיר איזו סקרנות לעוד קצת. האוכל שלו הוא גם יופי חי, עם הפרחים הסגולים והאדומים שהיו פזורים על הקוקי סן ז'ק שלנו, גפרורי המנגו והסלק הלבן, או, אוי אלוהים כלשהו, הפסל הסביבתי של הביצה העלומה העשויה למחצה ומעושנת, עם פרוסות הבייקון וכמה גרגרים, במטבח בוודאי יודעים כמה בדיוק, של פרח המלח.

קינוח של שוקולד וקפה. נראה שגרתי. הו, הוא לא. Agapé

הכניעה ללא תנאים נמשכה גם במחלקת היין. מכיוון שלא ידענו מה אנחנו עומדים לאכול, בחר אותו עבורנו מלצר היינות, שהתהלך במסעדה כמו כימאי חורש מזימות, מוזג מדקאנטרים בשלל צורות, שמזכירים מתקני עינויים יפהפיים ואכזריים, וככל הנראה פותחים את היין כפי שהוא עצמו לא ידע שהוא יכול להיפתח. רק אחרי שלגמנו מהיין הלבן, המוזר והנהדר שקיבלנו, בא לשחק איתנו סומלייה התעלולים, לראות אם נצליח לנחש איזה יין קיבלנו. מזל, שעקב אי הצרפתיות המוכחת שלנו קיבלנו פטור מדו קרב של ידע קולינרי של המעמד העליון. הנה, קבלו בלי מאבק: היין יוצא הדופן הזה היה ולנטן מיקב בעיר החוף הדרומית הייר.

ארוחת היין והשעשועים המבסמת הסתיימה באנחות, שכן את הניסים והנפלאות שהשף גרבו יודע לעשות באספרגוס ובבצל ירוק, הוא יודע לעשות גם בפירות, מסתבר. אם במקרה מישהו יציע לכם מנגו ואננס צלויים עם גלידת רוזמרין, אל תסרבו. לפעמים כדאי להפקיד את עצמכם במי שיודע, יותר טוב מכם, מה טוב בשבילכם.

רשימת המסעדות השוות של "פריזאית"

פטה כפרי. המון. יש רופאים שיגידו שזה טוב לנשמה, לפחות

פריזאית יקרה,

הרי לך שאלה מאתגרת:

לאחרונה התבשרתי שמצב בריאותי אינו כשהיה. אני סובל ממרעין בישין שמשמעותם צורך דחוף וכרוני להמנע מרוב סוגי האוכל: מוצרי חלב, בשר, שומנים, פחמימות וכיו"ב.
אבקר בפריז בקרוב, והנה צצה לה שאלה מדאיגה: ומה אוכל? והיכן? הלכו להם הקרואסונים, השוקולדים, העוגות, המקרונים, הסנדויצ'ים, הגבינות, הבשרים המבושלים לאט ברוטב סמיך, ובקיצור נשארתי כמעט רק עם האוכל של האוכל.
אני מניח שאיני לבד עם צרה זו. יצטרפו אלי ודאי כל הזקנים, השמנים והגרגרנים.
מה עושים?

זאב

- – -

זאב זאב,

התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה – תנחומים והמלצה חמה להחליף את הכרטיס לפריז בכרטיס להודו.

אבל אתה יודע מה? השד לא נורא כל כך, כי בפריז, יחד עם הוליב, התחילו להפנים שלאכול שמן זה לא להיט כזה גדול. הביסטרואים המקומיים עדיין מגישים סלטים עם הרטבים המזעזעים האלה, אבל בהנחה שעוף מותר לך, ודגים, שממילא הם לרוב אפויים כאן ולא מטוגנים, ופירות ים בוודאי, וגם ירקות – לדעתי נשאר לך עוד המון מה לאכול כאן, ואפילו לאכול טוב (הקלידה בעוד חופן שוקולדים נוסף עושה את דרכו מהשקית אל פיה. טוב, אני לא בקורס קצינים כאן, דוגמה אישית זה לא העניין).

בגט וגבינה. פעם ביום, נו. בכל זאת, טיול

מסעדות העלית מוכנות לקבל תכתיבים, אם הם מגיעים מראש. מסעדות הביניים (הביסטרונומיק, 30 יורו לארוחת שלוש מנות) פחות ערוכות לזה, כי לרוב הן מגישות תפריט מצומצם מאוד. אבל בכולן ניתן להשיג עוף, דגים רזים וחטובים וירקות טובים. יש לי חבר שמזמין תמיד בכל מקום רק את התוספות של הכל, זה עולה כמעט כמו העיקרית, אבל לרוב טעים למדי. זאת גם שיטה.
יש לי תחושה שאם תרים טלפון מבעוד מועד ל-spoon למשל ותאתגר אותם בדיאטה שלך, הם ישמחו ליצור הכלאות חדשות ומוזרות לא פחות מאלה שהם ממילא רוקחים שם. וגם בגי סבואה.

אם בכל זאת תרצה להעשיר את מאגר המסעדות שלך בתוקף המגבלה החדשה והמפוארת הזאת (רגע, עוד חופן של מלטיזרס), אני יכולה להמליץ על כמה.
ארפז' של אלאן פסארד, שבה עוד לא הייתי אז אני מסתמכת על נסיונם של אחרים ועל ביקורות, נחשבת מסעדת חובה לצמחונים עשירים מאוד. נראה לי שהגיע הזמן שתבזבז שבעים יורו על מנת השעועית הירוקה החלוטה שלה. זה בהחלט עלול להחזיר לך את טעם החיים (ואז לקחת אותו עד הביקור הבא).
גם Racine, ברובע התשיעי, אמורה להיות אורגנית לתפארת וגם טעימה וברנז'אית. אני לא הייתי שם, בגלל שילוב של עקבים גבוהים מדי, בעיה בהערכת זמנים וגסות רוח של מי שענה לי לטלפון שהודיע לי שאופס – השולחן שלי כבר נמסר, אבל זה נשמע מקום שווה.
רוז בייקרי מכינה עוגות גזר ואמנם גם ארוחת בוקר עם בייקון ואגז, אבל בוודאי אפשר לעצור אצלה לאוכל בריא.
והייתי מנסה כמובן את היפניות בשביל אוכל רזה ואלגנטי. יש המון יפניות מומלצות מאוד, חלקן זולות, אבל ב-yen אכלנו גם אוכל מרתק, אם כי שים לב שהיא יקרה יחסית בוודאי בשביל הדקור ההו-כה-מינימליסטי שלה.

בסך הכל, לדעתי, זה עניין של בחירה במסעדות שיש להן איזו מחויבות ללקוח (היותר מעוצבות, המעט יותר יקרות, וכל הביסטרונומיק) וכושר איפוק יוצא דופן כשעוברים ליד בולנז'רי, חמש מאות פעם ביום. קטן עליך.

באותו עניין:

כמה מסעדות צמחוניות חדשות ומומלצות על ידי לובראנו

חמש (ובעצם שש. ובעצם תשע) המסעדות הכי טובות לצמחונים בפריז (Paris by Mouth)

Les Bas Fonds

אמא שלי לימדה אותי שפיצה אוכלים בפיצריה וסטייק בסטייקיה. אבל המסעדה הזאת מתעקשת להיות גם וגם. וגם. לכן הופתענו כשאכלנו בה טוב. Les Bas Fonds היא מסעדה ומועדון גם יחד, ויאללה – גם בר יין. משחק המילים שהיא בחרה לשמש לה כשם מעלה על נס דווקא את הסלאמס, אבל גם מדגיש את העולם התחתון שלהם, הדיסקוטק במרתף המסעדה, שפועל בחמישי, שישי ושבת, עם ריקודי שנות השמונים.

הם היו כל כך נחמדים מחד, וכל כך לא מקצועיים, מאידך – פיליפ, הגבר הנחמד בז'קט לקח את כל ההזמנות מכל האורחים והגיש להם את המנות וגם ענה לטלפונים וגם הוציא את הפח וגם שכח לתת לנו תפריטים, שחששנו לגורל המנות שלנו. אבל לא פיליפ הכין אותן, והן היו טובות. העוף היה רך ועסיסי מאוד, ברוטב עדין וטעים, וגם הברוקולי והקישואים בצד נותרו חיוניים אחרי ההקפצה. גם הרוטב של הפסטה בקארי עם שרימפסונים זעירים היתה מצוינת אם כי הפסטה עצמה היתה עשויה מדי, ואת שני אלה אכלנו אחרי קרפצ'ו מצוין ממש, שחלקנו לראשונה. רק פונדנט השוקולד לקינוח, היה לא טוב.

Les Bas Fonds: Les Plats

גם יין הבורדו בשלושה וחצי יורו לכוס היה טוב מאוד, והעובדה שהם היו נחמדים אלי עוד כשרק ישבתי שם לבדי עם מחשב במשך שעתיים על כוס יין, גם היא משחקת לטובתם, כולל הזיתים שנתנו לי  (יש להם חיבור לאינטרנט אבל לזכותי ייאמר שלא ניסיתי אותו).

הדיל הוא כזה: בצהריים יש עסקיות  (formule midi)  של 12-16 יורו. בערב היא גולשת באלגנטיות למסעדות השלושים יורו, כשבערבי הדיסקו, הדיסקו כלול במחיר.

היא לא הטובה מבין מסעדות 30 היורו לארוחה מלאה (זאת, זאת וזאת טובות קצת יותר) אבל היא טובה מספיק, נחמדה לאללה ובטח שווה בארוחת הצהריים הזולה יותר. ויאללה, דיסקו.

לא רחוק משם:

חנות נטולת שם ועמוסת מותגים בשבעים אחוזי הנחה

חנות מוזרה ומעניינת לבגדי צבאות העולם

לה וילרה, בר יין ומסעדה טובה ממש ויקרה יותר באוברקמפף

Pot de Cuisiner chez Aux Lyonnaise

אהה. בדיוק בזמן. הנה לכם איש יקר, צדיק בסדום, שמוכן לתת במסעדות העולם סימנים: להבדיל ביסטרו מקומי מוצלח מעוד מלכודת תיירים, לספר באילו ממסעדות היוקרה תיהנו עד אובדן החושים ובאילו יתחנפו אליכם למוות. אלכסנדר לובראנו, אמריקאי בפריז בעשרים השנים האחרונות, הוא ככל הנראה האדם עם העבודה הכי שווה בעולם. הוא ערך את מדריך זאגאט לפריז וכתב את המדריך הראשון של טיים אאוט לעיר המרתקת הזאת, ומשמש כמבקר האוכל באירופה של מגזין גורמה. הוא כותב על אוכל ועל טיולים בעולם גם לקונדנסט טרוולר, מכהן כשופט באיירון שף אמריקה ובאופן כללי לא נראה סובל במיוחד.

אימרה מפורסמת גורסת כי כשאמריקאים טובים מתים, הם נשלחים לפריז. ואכן, כשאני פוגשת את לוברנו בבית קפה בפלאס קולט שליד פאלה רויאל, לא נראה שהנרגנות הפריזאית הצליחה לחדור אליו בעשרים שנות חיים כאן, אלא כאילו הוא חי בגן עדן של אוכל טוב, של כתיבה וקריאה, של נסיעות בעולם, של חברים. ועכשיו, באמריקאית שגורה ובשלל מבטאים, הוא מוכן בשמחה לחלוק את חוויותיו, הידע והניסיון שלו.

ב-"Hungry for Paris" (הוצאת רנדום האוס) מציג לוברנו את 102 המסעדות הטובות ביותר בפריז בעיניו. בביקורות האוכל של לוברנו משולבים לא רק היכרות רחבה וארוכת שנים עם מסעדות ברחבי העולם וידע בבישול, אלא גם הבנה של ההשפעות הגלובליות של מיסוי, פריסת פסי הרכבות, חוקי העבודה ומצב שוק הנדל"ן על עולם המסעדות; שזורים בהן גם סיפורי המשפחה שלו, המסועפת והססגונית (די אם נציין שסבי סבו היה פיראט איטלקי), שבמטבחיה טופחה התשוקה שלו לאוכל ולעיסוק בו. "אכילה סביב שולחן היא כל מה שאני אוהב: אני אוהב לאכול, אני אוהב לבשל, אני אוהב לפגוש אנשים, אני אוהב לשמוע סיפורים ולספר אותם", מספר לוברנו. "והצרפתים, יותר מכולם, מבינים היטב שהאכילה המשותפת היא מרחב תרבותי חשוב".
- אז איך מזהים מסעדה טובה בעיר שמגיעים אליה בפעם הראשונה?
"יש לנו חוש ריח לדברים האלה. אני קורא את התפריט, מציץ דרך החלון לראות את קהל הסועדים, אבל בעיקר תוקע את האף בדלת ומריח. אפילו כשהמסעדה סגורה אפשר להרגיש לפי הריח שלה אם הבישול בה הוא מלא כוונות טובות. אם הריח עבש, תמשיכי לחפש".
מישהי שסמכה על חוש הריח של לוברנו היא רות רייצ'ל, מבקרת האוכל המיתולוגית של הניו יורק טיימס. אחרי שמונתה לעורכת מגזין האוכל הנחשב "גורמה", היא הזמינה את לוברנו לארוחה. "חברה טובה של אמא שלה היא חברה של אמא שלי", מסביר לוברנו איך נוצר הקשר, "והיא ביקשה שאתקשר בפעם הבאה שאגיע לניו יורק".

Alexander Lobrano photo: Steven Rothfeld

ישבו השניים במסעדת "ארבע העונות" בניו יורק. "אני זוכר בדיוק מה אכלתי. הזמנו דג נדיר מההדסון, שכמו הסלמונים שוחה בניגוד לזרם, שהוגש צלוי עם מעט בייקון מלמעלה. על הצדפות שהזמנו טפטף השף קצת מי עגבניות, ורות שאלה אותי למה דומה הטעם בעיני. התמהמהתי, בכל זאת, אני יושב עם רות רייצ'ל, כדאי לתת תשובה טובה על שאלה כזאת; התחלתי לומר שזה טעם מאוד מורכב. רות פשוט אמרה: בעיני, יש לזה טעם של סקס, אתה לא חושב? בסוף הארוחה היא הציעה לי להיות כתב המגזין גורמה באירופה". זו, בעיניו של לוברנו, דוגמה לחשיבותה של חוסר הרצינות: "אני לא חושב שאוכל צריך להיות נושא כל כך רציני, זה עניין של שמחה וחלוקה וחושניות ואני לא אוהב שעושים מזה עניין".
- אבל פריז זה המקום שבו עושים עניין עצום מאוכל.
"כן", הוא צוחק. "יש כאן דרך נכונה ולא נכונה לעשות כל פעולה שהיא במסעדה: לא חותכים חסה בסכין, גם אם מגישים לך עלה חסה ברוחב השולחן צריך לקפל אותו כמו אוריגמי עד שתצליח להכניס אותו לפה, אסור בתכלית האיסור לאסוף בעצמך את הפירורים מהשולחן, יין מוזגים עד שליש גובה הכוס ומפסיקים לשתות ברגע שמפנים את השולחן, וצרפתים ממעמד בינוני ומעלה לעולם לא יסכימו לקבל תוספת. כל הכללים האלה, מטרתם לחקות נימוסים אריסטוקרטיים, כשהמודל הוא חיים בטירה.
"אבל אני אוהב את הכבוד שרוחשים כאן לאוכל. האוכל נתפס כאן כאמנות חיי היום יום, ובעיני הוא חוויה מרתקת כמו תאטרון, קולנוע או ספרות. עבדתי במטבחים, וכשאני רואה צלחת של מנה טובה, אני ממש יכול לראות, איך כמו צייר, השף חשב על הקומפוזיציה של כל המרכיבים, איך הוסיף אותם בזה אחר זה, עד שקיבל את התוצאה הרצויה. ועם זאת, אני לא חושב שכולם צריכים להבין באוכל כדי ליהנות ממנו".

את הביקורות שהוא מפרסם בעיתונים הוא כותב אחרי ארוחה אחת בלבד במסעדה. אבל בספר, לדבריו, הוא כלל מסעדות שהוא מכיר לאורך שנים וסעד לפחות עשר פעמים בכל אחת מהן. "אני מאוד משתדל להיות הוגן. אני יודע שאנשים חוסכים את כספם כדי להגיע לפריז ולא הייתי רוצה שיבזבזו אותו על מסעדות לא טובות. אני הולך בעילום שם, בדרך כלל מזמין על שם החברים שאיתם אני הולך ומשלם על כל הארוחות בעצמי".
- אבל חלק מהשפים ראיינת ואתה מכיר היטב.
"נכון, אבל אני מסרב בנימוס להגיע לאירועים שלהם ולא אוכל בארוחות החינם שהם מציעים. אני לא חלק מחבורת מבקרי המזון הצרפתיים. חלקם רוצים שיכירו אותם כשהם מגיעים למסעדה, הם רוצים לאכול בחינם, שיתרפסו לפניהם, לקבל בקבוק שמפניה לשולחן. בכלל, העיתונות הצרפתית מונעת על ידי תוכן שיווקי וקשרים. אני יכול לעבור על העיתון עמוד-עמוד, ולומר לך איך האייטם במוסף הזה נכנס לעיתון בזכות המודעה על אותו מקום במוסף אחר של אותו עיתון. למשל, רשת הבראסרי פלו (שבופינגר ולה קופול הנודעות משתייכות אליה; כ.ר.) מאוד הידרדרה אבל בזכות תקציב הפרסום הגדול שלה, אף אחד לא כותב בגנותה. לא מזמן קבעתי עם חבר במסעדה איטלקית, לא מוצלחת במיוחד. בזמן שחיכיתי לו, שמעתי את בעל המקום מספר בטלפון שהוא השיג עסקה מצוינת: תמורת 200 יורו יזכיר אותם עיתונאי שלוש פעמים. מבין עמיתי הצרפתיים, הטוב ביותר הוא פרנסואה סימון מלה פיגארו, שביקורות שלו מתפרסמות כל רביעי ושבת. הוא לא רק נטול משוא פנים, אלא גם מאמין שאוכל וכתיבה עליו עשויים להיות עניין מצחיק".
- אני אשאל את השאלה שכולם תמיד רוצים לדעת, מה הארוחה היקרה ביותר שאכלת?
"היין ייקר אותה. זה היה אצל פייר גנייר, 2500 דולר לשני אנשים. היום, עם הירידה בשער הדולר זה בטח כבר היה מגיע לשלושת אלפים ארבעת אלפים דולר. אבל היא היתה נהדרת. איך הטעם משתנה שם ממש בכל נגיסה, צריך היה להיות דרוך ועירני כמו במופע מחול".
עם זאת, לוברנו טוען בתוקף שאפשר לאכול בפריז טוב ובמחיר סביר. כדי לצמצם עלויות וגם משיקולים סביבתיים – ביקבוק ושינוע מים מינרליים הם עניין מאוד לא אקולוגי – לוברנו שותה מי ברז. הוא מציע גם להזמין את יין הבית שהוא לרוב סביר, מה גם שהפער בין מחירו של יין טוב בסופר ומחירו במסעדות הוא ממש מקומם.
בשנים האחרונות, עובר מרכז הכובד הגסטרונומי ממסעדות היוקרה הגדולות במרכז פריז למסעדות הקטנות של השפים הצעירים במעגל השני של העיר, בהן מחיר הארוחה נע סביב 30 יורו לאדם, לפני יין, מחיר סביר בהחלט במונחי פריז. "רק רשתות של מלונות מסוגלות להחזיק כיום מסעדת יוקרה עם צוות מלא ומרתפי יין אדירים", מסביר לוברנו את הסיבות לתהליך. "המלונות מציגים את מסעדת השף כמו חיה אקזוטית בחלון הראווה כדי לשווק את החדרים שלמעלה. תהליך הג'נטריפיקציה, שמייקר מאוד את מרכזי הערים ודוחק את השפים הצעירים החוצה, גורם לזה, שבשביל לאכול טוב בפריז שווה לקחת מונית או מטרו ולהרחיק מעט מהמרכז.
"השפים הצעירים הם מי שהוכשרו במסעדות היוקרה אבל פתחו ביסטרו קטן בשולי העיר כי לא יכלו להרשות לעצמם להפעיל מסעדת פאר עצומה במרכזה: מחירי השכירות בשמיים, וחוקי ההעסקה כאן מאוד נוקשים, החוק כאן מתיר 35 שעות עבודה בשבוע בעוד במטבח עובדים כפליים, כך שיש פחות אנשים במטבח, והתפריטים מצטמצמים ונעשים פשוטים יותר". מבין מסעדות רבות ברבעים העשירי עד העשרים, לוברנו אוהב את Cherie bibi במונמרטר (ר' 18) או את Le Barratin בבלוויל (ר' 20), שהבעלים שלה, רקל, מאכילה את האמנים בחינם, האוכל שם נהדר והאוירה מיוחדת.

Le Coupole: להסתפק בשתיה ולהתבשם מהאוירה

בעוד המסעדות הקטנות פורחות, הבראסרי הגדולים דועכים, או לפחות מזדקנים, ולא בחן. הבראסרי היה מוסד חכם ומהנה מאוד, שהתפתח עם סלילת פסי הרכבות לכיוון פריז, כפתרון להאכלת כמות גדולה של אנשים בזמן הקצר ביותר האפשרי. זה הפך להיות מקום לראות ולהראות, ומרחב ציבורי בטוח, בו אישה יכולה לאכול לבד מבלי להחשב לזונה. אלא שבשנים האחרונות נקנו כל הבראסרים על ידי שתי רשתות והפכו למלכודות תיירים. "ב-La Coupole מוכרים דימוי מיושן של העיר משנות השישים שלה, האוכל תעשייתי, נעשה במפעל מחוץ לפריז ובמטבח רק מחממים אותו. בראסרי שנותרו טובים הם Le Vaudeville ברובע השני, שם המנהל מתעקש להמשיך ולבשל במקום ולא להשתמש בשירותי המטבח המרכזי, מקום פריזאי אמיתי, שהקהל שלו מורכב מעיתונאים, שחקנים, אנשי תאטרון וקולנוע, ו-Le Stella ברובע ה-16, שבו האוכל נהדר, וצריך רק להקשיב ולהביט על הקהל: זה במקום ללכת להצגת תיאטרון על הבורגנות הצרפתית של ימינו".
אחרי שהרכיב רשימה של 102 המסעדות הטובות בפריז (ולמגינת ליבו הותיר שלוש מאות לא רעות בחוץ), מתברר שהמנה הכי טובה שאכל מעודו כלל איננה פריזאית:
"אצל פול בוקוז בליון אכלתי מרק פטריות כמהין שלא אשכח בחיים. הוא הוגש בקדרה עם מעטה של בצק, וברגע שביקעתי את הקרום האדים פרצו הישר לפנים שלי. היה בו את הטעם של כל ההיסטוריה של האוכל הצרפתי: של אדמה, בשר, ירקות, עשן, ריחות של חווה. זה אחד הדברים שאני אוהב בצרפת: לא פוחדים כאן מריחות חזקים".

Le Baratin. נפלאה, בוהמיינית, יצירתית, זולה.

המלצות לוברנו לביקור ראשון בפריז

למי שפריז היא עיר החופשות האהובה עליהם, ממליץ לוברנו להסתובב בכל רובע שמספרו מורכב משתי ספרות ולחפש את מסעדות השפים הצעירים. אבל לאנשים שזה להם הביקור הראשון בפריז כדאי ללכת לבראסרי אחד, ביסטרו אחד, מסעדת לילה אחת ומסעדת דגים, וכמובן ארוחה אחת במטבח עילי. ויש להן שמות, למסעדות האלה, עפרונות, היכון צא (ולא לשכוח להזמין מקום מראש):
"הבראסרי מגישים אוכל גרוע, אבל הם עדיין יפים וזוהרים. שבו ב La Coupole (ברובע ה-14) בצהריים ותשתו שם, זה מספיק כדי להתבשם באווירה של המקום".
בביסטרו באופן כללי, כדאי לקחת plats mijoutees – מנות של בישול ארוך, כמו ביף בורגיניון או עוף ביין. מבין הביסטרואים המסורתיים, אצל Josephine "Chez Dumonet" (ברובע ה-6), פריז נראית כמו בסרטים.
לסובלים מג'ט לג, לוברנו מציע להפסיק להלחם בו ופשוט לזרום איתו באחת מהמסעדות הפתוחות בלילה. במסעדות כמו La Tour de Montlhery (ברובע ה-1), כיף לפגוש תערובת סקסית בוהמיינית של זונות, נהגי מוניות ובליינים שחוזרים ממסיבות.
בפריז מוגשים הדגים הטובים בעולם, Le Dome במונפרנס (ברובע ה-14) וגם Garnier בסן לאזאר (ברובע ה-8) הן מסעדות דגים מצוינות.
ואם רק אפשר כדאי כמובן ללכת לארוחה אחת של מטבח עילי. "החשבון במסעדות האלה מגיע לכדי 400 יורו לאדם: אני כבר לא יודע אם זה מוסרי לבזבז כל כך הרבה כסף על מסעדה", אומר לוברנו. בכל זאת, לתיירים שמגיעים מערים שיש בהן תרבות של אוכל, הוא מציע את Pierre Gagnaire (ברובע ה-8) או את L'Astrance (ברובע ה-16), אחת המסעדות האהובות עליו ביותר. מי שמעדיף מטבח מסורתי עילי, ייהנה מחוויית השירות המצוינת של Alain Ducasse au Plaza-Athenee (ברובע ה-8). לוברנו מעדיף את המסעדות שהמטבחים שלהם מפתחים את הבישול המסורתי ועדיין אינם אוונגרדיים, כמו Les Ambassadeurs (ברובע ה-8) Le Meurice (ברובע ה-1), ו-Le Bristol (ברובע ה-8), שלרגל הקיץ גם מגישה אוכל בגינה המקסימה שלה: "אני מאוד מכבד את אריק פרשון, השף של לה בריסטול ואוהב את האוכל שלו, כי הוא מצליח להכין אוכל ארצי ואלגנטי".

* פורסם במוסף "24″ של ידיעות אחרונות.

באותו עניין:

בלוג ביקורת המסעדות של לוברנו.

הגליון המיוחד של מגזין Gourmet שהוקדש לפריז, ספטמבר 2008

רשימת המסעדות השוות של "פריזאית"

קיטור ממושך ומעמיק בסיאטל טיימס על נפילתה של אימפריית האוכל הצרפתית. בטח האוכל בסיאטל יותר טוב.

Le Hide. משפחה מטריארכלית של אוהבי כלבים ואופנה

המסעדה החדשה של השף הייד קובאייאשי, חניך של ז'ואל רובושון ואחרים, נחשבת לביסטרו החם בעיר, ובוודאי לעסקית הטובה ביותר בה ב-29 יורו, צהריים או ערב, לראשונה, עיקרית וקינוח. זה מפתיע, אם כן, כשמגיעים אליה, ומגלים שמדובר במסעדה, שהיא לא רק קטנה ומכילה חמישה-שישה שולחנות, אלא נראה כאילו שכחו לעצב אותה לפני שמיקמו בה את הביסטרו החדש. היא פשוט נטולת עיצוב לחלוטין. מה שאי אפשר לומר על המשפחה הכה יפנית שישבה לידינו, עם שתי בנות ושני בנים שנראו לבושים במיטב פראדה ואנה סואי ובתסרוקות מעולות, ואם המשפחה בראש השולחן בלא פחות מקימונו של ממש.

המלצרית, לעומת זאת, היתה ממש ישראלית, אם הסתחבקות יתר היא תכונה ישראלית. היא בטח לא פריזאית.

המנות הראשונות, בכל אופן, היו מצוינות, מתוכן אני זוכרת בעיקר שבלולים קטנים ושומיים מאוד על טוסטים, מתוקים כל כך שאי אפשר היה לא לאכול אותם בחיבה, סלט שהיה בעיקר עמוס ברוקפור, כבד אווז ואפונה שבנימוס נלחמנו עליו בינינו.

העיקריות נפלו קצת מהראשונות, בעיקר בשל הנטיה של השפים לבשל את הבשר יתר על המידה בעבור התיירים הסתומים. יש איזה מילכוד 22, של חוסר אמון מתגלגל בין התיירים ובין המסעדנים, שמתמצה ברגע שבו המלצרית מחליטה בעבור הסועדים שלא יוכלו לעמוד במדיום רייר. זה היה המצב אצלנו, והסטייק הענק ברוטב החמאתי הגיע מדיום וול למרות שביקשנו אותו לא יותר ממדיום, ואילו הפרוסה העצומה של הטונה האדומה – המנות העיקריות באמת היו עצומות בגדלן – הגיעה בצבע של עוף. גם כשביקשתי שיעשו אותה (כלומר את אחותה) הרבה פחות, קיבלתי טונה נאה פחות ממה שרציתי. או קיי, בפעם הבאה יש להבהיר: טונה ורודה מבפנים וסטייק – לא יותר ממדיום. זה עובד. המנות האחרות, עוף וקוסקוס היו טובות ולא נרשמו לגביהן טענות.

Le Hide

וזה בגלל כמה סיבות:

- הן היו טובות אך לא הותירו רושם בל יימחה.

- הראשונות המעולות מילאו אותנו עד אפס מקום.

- המשפחה היפנית, שהקפידה ללכת כל הזמן לשירותים בתורות. התברר שהאטרקציה המרכזית היא כלב קטן שנמצא שם. ובסוף הערב התברר שזה הכלב של השף. זה נשמע משונה, אבל אחרי שראיתי סטודנטית חמודה עם עכבר מחמד במטרו, כלבלב של השף במסעדה כבר לא עושה לי כלום.

הקינוחים, שבאמת צר המקום כבר מלהכילם, היו מנות מקוריות שבעצם היו צריכות להשאר עוד קצת בשלב הפיתוח, אבל ג'לי של אספרסו הרשימו עמוקות אחד מאיתנו.

היה מוצלח מאוד לפרקים, משונה לפרקים אחרים (השילוב של המלצרית והכלבלב), אבל המנות כה גדולות שאולי אין צורך בלהזמין אותן לכולם, וגם הקינוחים לא ממש מצדיקים הזמנת רביעיה מהם, מה שמוזיל את הארוחה למתחת ל-30 יורו לאדם, שזאת באמת שערורייה במונחים פריזאיים, וזה בהחלט כלום, ושווה לגמרי.

Le Hide, 10 Rue Général Lanrezac, 17eme. 01.45.74.15.81

Metro: Etoile

יוני 08′

La Boulangerie. 15 rue de Panoyaux, 20e. Metro: Menilmontant. Tel: 01.43.58.45.45

מסעדה שמנוהלת על ידי שני אחים במנילמונטנט, המלצה ששל ג'ון בראנטון בגרדיאן.

Georgette. 29 rue Saint George. Metro: Notre Dame de Laurette. Tel: 01.42.80.39.13

מקום צבעוני, סיקסטיזי וכנראה יצירתי ומחופף. את ההמלצה כתבתי מתוך הכתבה של ג'ון בראנטון בגרדיאן שתורגמה ופורסמה בדה מרקר, אבל אני משתכנעת כי זה אחד המקומות הקבועים והשכונתיים של לובראנו. ארוחת ערב, כ-40 יורו. מקום נחמד, באמת דיינרי ומאוד משוחרר, נחמד אם נמצאים בסביבה, אבל לא מצדיק התארגנות מיוחדת.

J'Go, Rue Clément (Marché Saint-Germain) 6th. Tél: 01 43 26 19 02

המקורית היא בטולוז ובפריז יש שתיים ממנה. דיוויד לייבוביץ' מזהיר מהסניף בתשיעי, אבל ההמלצה שלו על הסניף של סן ז'רמן של J'go, על האוכל הבשרי העשיר שהוא מגיש, על התבשילים הארוכים ועל הלחם המטוגן שבסוף, משכנעת מאין כמוה.

Le Comptoir du Relais, 9 carrefour de l'Odéon, M° Odeon. Open every day.

מקום שהיינו מוכרחים כבר להיות בו, איב קמדרבורד, השף, הוא יקירם של כל כותבי האוכל, והקומפטואר ממוקם מול כיכרונת שמשית באודאון. בעולם מושלם, ככה היו צריכים כל הבראסרי להיות: טריים וטעימים ועם תיבול שלא ברור לך איך, כי הוא לא שוויצרי ומתייפיף, הופכים את האוכל לפנטסטי, כל מנה ומנה בו. רק צריך לקחת בחשבון את הפרטים של הזמן והתפאורה: בצהריים אי אפשר להזמין שולחן, צריך לעמוד בתור – שווה את זה.  שולחנות קטנים וקרובים מאוד האחד אצל האחר, והשירות מהיר ויעיל, אבל כל היעילות הזאת והצפיפות קצת מקשים להתענג על האוכל עד הסוף. אבל אולי זאת דרכם להשאיר כמיהה לעוד.

Comme å la Maison. Village St. Paul/ Court Vert, 9 rue St. Paul, 4e.
Metro: St. Paul. Tel. 06 89 32 00 10. Open 12PM to 6PM, Tuesday to Sunday. If you walk down Rue St. Paul from rue St. Antoine, look for the last open archway on the right side and walk through the courtyard to find it.

ריצ'רד נייהם טוען שהשוקו שלהם מתחרה בזה של אנג'לינה, וזאת הזדמנות מצוינת לתזכורת, לבקר בוילאז' סן פול.

George. 1, Rue du mail, 2e. 01 42 60 07 11‎. Métro: Bourse

עוד קלאסיקה פריזאית. ביסטרו יקר (כ-40 יורו לאדם) ומסורתי, אבל כנראה מעולה ועם קהל שווה.

L'ami Jean. 27, rue Malar, 7e. 01.47.05.86.90. Métro: La Tour-Maubourg

ביסטרו ותיק וידוע באווירה הטובה שלו, שמגיש אוכל מסורתי בנדיבות. המלצה נודעת, וגם פרנסואה סימון במכורים.

KGB, 25 rue des Grand Augustins, 6^th, Tel. 01.46.33.00.85. Métro: Odeon

השף Ledeuil, זה קיטשן גלרי,  פתח ממש בצמוד את KGB, כלומר קיטשן גלרי בי. לוברנו מתלהב מהעיצוב ומהאוכל, והמחירים מעט זולים יותר. שזה ממש נחמד. 40 יורו בממוצע לאדם. צבעונית, תוססת, קהל ששווה לנעוץ בו מבטים ואוכל עדין, מורכב ומצוין.

Frenchie. 5, rue du Nil, 2e. Métro: Sentier. Tel: 01.40.39.96.19

ביסטרו חדש ומדובר ליד המדרחוב של מונטרגיי. האווירה ניו יורקית וגם הניסיון המקצועי של השף, המבחר קטן, עונתי ומתחלף. 33 אירו לארוחת שלוש מנות בערב. 25 בצהריים. להזמין מקום הרבה זמן מראש.

כל הבאז מוצדק הוא. ביסטרו קטן מאוד וממזרי, שמחיריו המעולים, אבל לא רק, הופכים את האוכל היצירתי והמרענן שהוא מגיש למשתלם מאין כמותו.

53 Passage. 53 Passage des panoramas, 2e. Tel : 01.42.33.04.35

53 פסאז'. ביסטרו חדש, פשוט ומוצלח, בתחומי ה-30 יורו לסועד (סימון). נהדרת! יקרה יותר מהמובטח. קיבלה לאחרונה כוכב מישלן.

Jadis. 208 rue Croix-Nivert, 15e. Tel: 01.45.57.73.20.

ז'אדיס. דורי דרינשפן מדווחת על ארוחה מצוינת ומרתקת והמבקרים בכלל מתלהבים מאוז מז'אדיס, לובראנו בחר אותו כאחד מהביסטרונומיק הכי טובים בזמן הזה. בעיני, זאת שאלה מורכבת. זה מקום אלגנטי ונעים, עם איזה מינון טוב של שולחנות ואנשים. היו שם מנות מעולות, ואכלתי שם את נתח בשר העגל (סליחה, לא אעשה זאת שוב) אחד הטובים שאכלתי לאחרונה. המנות מצוייצות ומקושטות לעילא, וחלקן מאוד טובות. חלקן לא. והשירות די מעצבן. קצת מרוחק להגיע לשם והאזור לא נורא חינני או מעניין.

Shan Gout. 22 rue Hector Malot, 12e. Tel: 01.43.40.62.14. Métro: Gare de Lyon

שאן גוט. לתושבי מזרח פריז בלבד: סינית קטנה, פשוטה, טריה לגמרי וטובה (לוברנו). ריחנית מדי. סגורה ביום שני.

Le Petit Saint Benoit, 4 rue Saint-Benoit, 6e. Tel: 01.42.60.27.92. Métro: Saint-Germain-des-Pres. Closed Sunday.

לה פטיט סנט בנואה. ביסטרו טוב ולא יקר בסן ז'רמן (לוברנו).

Pramil, 9 rue du Vertbois, 3e. Tel: 01.42.72.03.60. Métro: Temple, Republique.

פראמיל. ביסטרו צרפתי חדש, חגיגי ומתוחכם. פתוח: שלישי עד שבת, צהריים וערב, ראשון – ערב בלבד. (לוברנו)

Yam'Tcha. 4 rue Sauval, 1^er, Tel: 01.40.26.08.07. Métro: Louvre-Rivoli

ים צ'ה. ביסטרו זעיר חדש ולוהט לה האל, בישול סיני-צרפתי, רשימת תה ושירות איטי מדי, לובראנו ממליץ וחושש מהכוכבות המהירה מדי של השפית אדלין גרטאר. אייל ועופר מתפעלים. ההתפעלויות מוצדקות. מקום שלו, עדין ונעים, ארוחה עדינה ומרתקת. קיבלו גם כוכב מישלן לאחרונה ובצדק מוחלט.

Le Meurice, 228 rue de Rivoli, 1er. Tel: 01.44.58.10.10. Métro: Tuileries

לה מוריס. ארוחת צהריים מרכיבים אזוריים ב-90 יורו לאדם בלה מוריס משולשת הכוכבים, בידי השף יאניק אלנו. לובראנו מתלהב. אנחנו לא. הארוחה שאנחנו אכלנו היתה עם כל הטקס בישבן ובכל האיברים הפנימיים, באוכל הושקעה המון מחשבה ושפע יצירתיות, אבל, איך לומר זאת – טעים זה לא היה. יאניק אלנו נחשב שף יוצא דופן, ומותר לו לטעות, וכמובן שהיו לארוחה רגעי שיא מוצלחים. אבל גם אם היינו מספיק אציליים כדי להבין שארבע מאות היורו והארוחה החגיגית שאליה הזמנו אנשים יקרים לנו, לפעמים יכולים לרדת לטמיון על מזבח ההרפתקנות, פרזייה (עוגת תותים) שהתותים בה כבר לא טריים, זה כבר מעט מעבר למה שגם שליברלים כמונו מוכנים לספוג.

Caffé dei Cioppi. 159, rue du faubourg Saint Antoine, 11e. 01.43.46.10.14

קפה דה צ'ופי. איטלקיה שכונתית, פושטית ומצוינת. פרנסואה סימון טוען שאם היה גר בשכונה, היה הופך אותה למסעדת הבית שלו. עד ה-30 יורו לאדם. סגורה בשבת ובראשון, ובשני ובשלישי בערב. סייסטה פוראבר. גם לוברנו בעד. גם אנחנו. איטלקית זעירה ומשובחת, רק הסיכויים למצוא מקום זעירים.

La Petite Chaise. 36 rue de Grenelle, 7e. Tél: 01 42 22 13 35.

לה פטיט שז. ביסטרו עתיק, שנוסד ב-1680, ולדברי דיוויד לייבוביץ' עדיין מגיש אוכל צרפתי קלאסי ומעולה, במחיר העסקית המקובל. אוקיי, מסקנות: פריזאי מאוד, מועדון החברים של האזרחים הותיקים של פריז. מרק הבצל וקרם הברולה היו מעולים, העיקריות היו קצת משעממות ולא מעולות כנטען.

Ze Kitchen Gallery, rue des Grands-Augustins 4, 6e. Tel: 01.44.32.00.32

זה קיטשן גלרי. המלצה נודעת על מקום שהוא גם יצירתי, גם קולי, אולי אפילו מגניב מדי, ולא יקר (בסביבות השלושים ו- לסועד). מוצלח, יקר, רועש מאוד.

Le Jeu de Quilles : 45, rue Boulard, 75014. Tel : +33 1 53 90 76 22, Métro Mouton Duvernet

לה ז'ה דה קיל. פרנסואה סימון, המבקר הנודע של לה פיגארו, טוען שזה אחד המקומות הטובים כרגע בפריז, מקום פשוט וקטן ברובע ה-14, עם אוכל טוב, מעניין ואווירה טובה.

Rose Bakery, 30, rue Debelleyme, 3e

אוומרים שיש קפה טוב בפריז?! אין שלט על הדלת. הקפה סביר, האוכל בינוני, הריח מעולה, האטיטיוד מעצבן קצת.

.15, Rue Desnouettes, 15e. 01.48.56.15.36‏Afaria

אפאריה. ביסטרו ב-15. המלצה: יאיר ומירב.

Le Cristal de Sel. 13, Rue Mademoiselle, 15e. 01.42.50.35.29

לה קריסטל דה סל. עוד ביסטרו ב-15. המלצה: יאיר ומירב.

Kunitoraya.39, Rue Sainte-Anne, 1e

אחת מהמסעדות היפניות המצוינות של רחוב סנט אן. המלצה: מירב ויאיר. ויש גם יפניות אחרות בסנט אן.

Higuma.32, Rue Sainte-Anne, 1e

היגומה. עוד אחת מהמסעדות היפניות המצוינות של רחוב סנט אן. המלצה: מירב ויאיר. ביקורת שלנו: זולה, מהירה, טעימה מאוד, פשוטה. פתרון מושלם לימים שאחרי הלובר או הטיולרי, גם למשפחות עם ילדים, לולא התור הארוך המדי.

Pasta Linea, 9, Rue Turenne, 4e. 01.42.77.62.5

פסטה לינאה. מסעדת פסטה זעירה ומוצלחת ברחוב טורן במארה. המלצה: יאיר, נועה, מולי. שעות פתיחה מצומצמות.

Le Chateaubriand, 129 avenue Parmentier, 11eme. 01 43 57 45 95

שאטובריאן, ביסטרונומיק מוצלח ואהוב, מולקלורי לייט. המלצה: אלכסנדר לוברנו.יאיר מצטרף. גם פרנסואה סימון.

L'avant gout, 26, rue Bobillot, Butte aux Cailles, 13e. 01 53 80 24 00. M: Place d'Italie

ל'אוונט גוט. ביסטרו זול יחסית, צפוף ויצירתי. המלצה: מי לא.

Helene Darroze, 4 rue d’Assas, 6e. 01.42.22.00.11. Métro: Rennes

הלן דארוז, שפית צעירה, ידועה ומצליחה, המסעדה שלה צוינה במישלן והיא ממשיכה לפתוח מסעדות וברים ברחבי העיר. זה סלון נינוח של ישיבה אלטרנטיבית והבישול עם השפעות ספרדיות, סגור בראשון ושני. אלכס לוברנו מסתייג קצת, בשל חוסר העקביות של המקום. תפריט – 34 יורו. סגור בראשון, שני ובאוגוסט.

Racines, 8 passage des Panoramas (2nd). Tél: 01 40 13 06 41

ראסין. גם אורגנית, גם בר יין, גם פשוטה ומעולה. אבל מה, גסי רוח. לפחות בטלפון. כשהודעתי על איחור של חמש דקות הודיעו לי שכבר נתנו את השולחן שלי למישהו אחר. המלצה של דיוויד לייבוביץ'.

Itineraires. 5 rue de Pontoise, 5th, 01.46.33.60.11

איטינרייר. ביסטרו יצירתי, המלצה של לוברנו. להזמין מקום הרבה זמן מראש (לוברנו). או קיי. הבישול אכן יצירתי, המנות יפהפיות, אבל לא תמיד טעימות, ניו יורקי ורועש, והשירות, אתמול בערב לפחות, היה מקומם.

Aux Zingots, 12 rue de la Fidelite, 10th, 01.47.70.19.34

בר יין עם בשר, מתומחר סביר (לוברנו).

L'Agape, 51 rue Joffroy-d'Abbans, 17th, 01.42.27.20.18

אגאפה. שף צעיר ומוכשר שעבד פעם בארפז' המכוכבת לעילא (לוברנו). מעולה ועדינה, יקרה! 80 יורו לסועד.