הלב הקדוש. מבט מלמטה. דווקא פועם

בדיוק היום דיברתי על זה עם עופר ואייל. הם נתנו את מונמרטר כדוגמה למקום תיירי מגעיל (למעשה, הם ציטטו את אביטל ענבר שקבע, שהאזור הזה, הוא, בפשטות, "דוחה") . ואני הגנתי עליו בחירוף נפש. לא שסוחרי האייפלים המוארים בפלורוסנטים קטנים מבפנים ממש לא זקוקים לעזרתי.

אבל בלי ספק, מונמרטר נמצאת במילכוד. היא יפהפיה, ואחת מתחנות החובה בביקור בפריז. אשר על כן, היא נדפקה מבחינה תדמיתית: כל תייר מתקדם חושב שאין לו ברירה אלא להיות במונמרטר, ולעבור בפלאס דה טרטר; הרי לשכנים שלו מלמעלה יש אקוורל משגע וזכרונות רומנטיים משם. אז נוסעים למונמרטר, שומרים טוב על הארנק ושמחים לחזור הביתה בשלום.

אבל נניח שאתם מסתובבים באזור משונה, לא מתוייר של העיר (כלומר לא כל כך; אי אפשר להפוך כאן אבן מבלי שיתחבא מתחתיה תייר עם מצלמה סלולרית פעילה), מחפשים את תחנת המטרו הקרובה, ושני הבחורים החמודים בקפה אומרים: תעלי דרך רחוב מרטיר, זה קצת ארוך, אבל הוא רחוב יפה ובסופו תחנה שתביא אותך ישר הביתה.

objet qui parle. חנות עתיקות מתוקה ברו דה מרטיר

ונניח שרחוב מרטיר מתברר במפתיע כאחד הרחובות המגניבים שלא ידעתם על קיומם. עם חנויות יד שניה ומעצבים וקצת חנויות עתיקות, וקונדיטוריה ורודה ויפהפיה עם עוגות מעוצבות לתפארה* (במספר 39), וכמה בתי קפה ואפילו תיאטרון אחד, ובמספר 92 אפילו חנות עודפים של maje, המותג החביב עלי, ועוד חנויות של פיצ'יפקס מעוצבים, וגם loft, ו-heaven המוצלחות מאוד, וכל זה בעליה, שזה קצת מעייף אבל מבשר טובות.

כל הרו דה מרטיר עוד לפניכם

ואתם עוברים את המטרו שהייתם צריכים לקחת כי לא שמתם לב, וכי רחוב מרטיר מושך אתכם הלאה, ואז פתאום, מבוי סתום. חנות כחולה, די משגעת כשלעצמה, אגב. או שאולי זאת החנות הצמודה אליה עם מסגרות עץ מוזהבות ותיקי עור מעולים.

לכל דבר טוב יש סוף. קצה rue des Martyrs

ואז, אחרי המבוי הסתום, כשאתם נושמים לרווחה ומתכננים לחזור סוף סוף הביתה, או לעשות את הרו מרטיר הזה שוב, הפעם בירידה והפעם כן כולל כניסות לחנויות ועצירה בפטיסרי הבורקת, אז מימין לחנות הכחולה פתאום מתבררת לה כיכר מתוקה. אפילו לא כיכר בעצם. סתם התרחבות של הכביש העשוי אבנים קטנות, שחנויות נהדרות לשוליה, יקרות מאוד וזולות ובאמצע וחנות קטנה של פיצ'יפקעס אבל של קום דה גרסון, וכולן בטעם מעולה, התרחבות כביש קטנה שאנשים לבושים די מעולה מחליטים לעבור בה. טוב, וגם אתם (או אני, במקרה הספציפי הזה).

rue Vieuville. מילא הכתיב. נראה אתכם הוגים את זה

ואתם עולים עוד קצת, צריך כבר לשחרר את הבייביסיטר, ומגלים שבעצם, בקצה המדרגות התלולות מאוד שבקצה הרחובצ'יק החמוד הזה, נמצאת כנסיית הלב הקדוש, וכל האנשים האלה שעושים הופעות חיות עם רמקולים למלא סטודנטים עם בירות.

נכון שמונמרטר עכשיו נהייתה מקסימה קצת יותר? מג'וייפת קצת פחות? הכל תלוי באיך מגיעים אליה.

אז אכן, באחד מימי הראשון הסמוכים לתגלית המפתיעה הזאת, של רו מרטיר, והאפשרות להתיידד דווקא עם מונמרטר, התייצבנו שם על טפנו. בלי עגלות, תודה לאל. והיה כיף מאוד.

קודם כל יש קרוסלה למרגלות הגבעה. ואחר כך יש את גבעת הדשא שאפשר להתגלגל ממנה ואפשר גם לראות את האייפל ואת מרכז פומפידו. והאיש הזה שיודע להקפיץ כדורים בין שמיים לארץ. וכל האנשים שיושבים ומציירים את כל האנשים האחרים שיושבים ועושים משהו אחר.

לקונטרסט הוא כבר דאג. חבל שלא פינה את כל האנשים

והכנסייה שעושה פאוזה של דממה והסברים מהוסים והתפעלות מהפסיפסים המוזהבים. זהב לגמרי עושה להן את זה. ויש איזו קערה בסוף שמותר לטבול בה את קצות האצבעות. וכל הציורים בפלאס טרטרה, אקוורלים ושמן, ומשיחות של סכין שאיתה מציירים. והסיכוי לגלידה.

ואז בירידה, ב-rue Vieuville, הפיצריה הנחמדה לגמרי הזאת.

קלצונה. לא רואים, אבל יש גם חלמון בפנים

ובמטרו Abesses  יש גינה חמודה ובה כתוב "אני אוהב אותך" בכל השפות, גם בעברית, וממתקים, וכמובן, עוד קרוסלה.

גם אני גם אני גם אני. אני אוהב אותך בשלל שפות בכיכר Abesses

ולרדת איתן את רחוב דה מרטיר, שהן יתפעלו ממה שאנחנו וגם מדברים חדשים שלא ראינו קודם.

רצפה תל אביבית מצויירת בחנות. גם הג'ינסים שם נראו מעולים

שניכנס לחנות של שמלות יד שניה מהסוג שמסתכם בבד סינתטי וב-15 יורו (והנחות לישראלים, תגידו לכהן ששלחתי אתכם), ואומר לו על איזו שמלה שהיא mignon, והקטנה הזאת שחושבת שהפרחים האלה ממש יהלמו את אמא שלה, תתקן אותי: לא, אמא, Ce n'est pas mignonne, c'est jolie!

ועזבו הכל, רק תחושת ההישג הכבירה הזאת, לצלוח יום במונמרטר מבלי לקנות ולו צעצוע מהבהב אחד.

No Good Store. חנות עם קונספט מגניב, אבל בסופו של דבר וינטג'

—

אם הגעתם עד הלום, כלומר עד תחתית רו דה מרטיר, שווה אולי שתבדקו את Rue Henri Monnier, ממערבה לו. מתברר שגם הוא נהנה מהפריחה האזורית הכללית, ונטען שיש בו יופי של חנויות.

תוספות מסעדות ובגטים מצטיינים, באדיבות קוראי הבלוג:

יערה, שהתמזל מזלה לגור ברחוב מרטיר המקסים, ממליצה על שתי מסעדות בו:

Le Miroir, שעליה היא מספרת שהיא תמיד מפתיעה ומצוינת, ורוז בייקרי הנודעת (שעל הסניף האחר שלה כתבתי כאן) שמפורסמת בבראנצ'ים הטובים שלה.

איל ועופר, הלכו ל-Chamarre, שבדיוק קראתי עליה ביקורת טובה, אבל בדרך נתקלו במסעדה שבחלון שלה עומדים אנשים ומכינים אטריות טריות. הם לא צריכים יותר מזה. בלה פאט ויוואנט (אטריות מלאות חיים) הם גילו אוכל סיני טרי מאוד, מצוין ומעניין, ומסעדה לא יומרנית, ששאיפותיה הקולינריות מתגשמות לא רע. (אם איל יכתוב גם את פוסט פריז המובטח שלו, הוא יוכל לפרט יותר ולהוסיף את התמונות המקסימות שהוא צילם שם. אבל זהירות, זה ממש מעורר תיאבון).

* וידיעה שהתקבלה בטלפון האדום ממש זה עתה: מגיב אנונימי למדי, מזכיר כי הבגט שנבחר כטוב ביותר בפריז** בשנת 2007, וזה שמוצא את דרכו לארוחות הבוקר של קרלה וסרקו באופן רשמי, נמצא במונמרטר, ברו מרטיר 39. ארנו דלמונטל הוא כנראה גם האחראי על הפטיסרי הכה יפהפה שנקרה בדרכי, ושוב, אויה, טרם הספיקותי. כל כך מעט זמן, כל כך הרבה קרואסונים.

** ורק למקרה שאתם לא מסתפקים בבגט הטוב ביותר לפריז לשנת 2007, החודש נבחר הבגט של פרנק טומברל, ממאפיה אי שם ברובע ה-15.

כתובת:

rue de Charonne. מתבשל על אש קטנה לכדי אזור מקסים ומגוון

Rue De Charonne ברובע ה-11 הוא אחד הרחובות האהובים עלי, בזכות המיקום המדויק שלו על הסקאלה בין סטייל וגראנג'. הוא מתחיל עמוק בבולואר שרון, ברובע ה-11, כמעט ה-20, ונמשך עד לפובור סן אנטואן, בואכה הבסטיליה. ובהתאם, ככל שהוא מרחיק מבולוואר שרון ומתקרבים ללב העיר, קצת אחרי שחוצים את Richard Lenoir, הוא זונח את חנויות הריהוט העתיק והמשומש, חנויות האלקטורוניקה בשנקל והמסעדות המרושלות והזולות לטובת ברים שכונתיים וחנויות מעצבים.

בנקודה הזאת ממש, במספר 80, אפשר למצוא את La machine à écrire, מין בר זעיר עם כורסאות שקפיציהן נטשו אותן לפני שנים, ולמרות זאת שווה לשבת בו לכוס יין ונשנוש קטן לצידה, בזכות העיצוב המקסים של איורים קטנים של מכונות כתיבה בעט נובע על הקירות, אהילים שהם חולצות מכופתרות הפוכות, ספרים שמודבקים זה לזה בערימות, אחרים שעדיין אפשר לקרוא (בצרפתית כמובן) וכמובן מכונות כתיבה.

בהמשך הרחוב חולפים על פני רחוב Trousseau, שהוא כשלעצמו מוביל למתחם מוצלח של בתי קפה, בארים, ספרים ובגדי ילדים. אבל Rue Keller הוא קו פרשת המים של רו דה שרון. אחריו הוא מתחיל להיות ממש קולי. (אם אתם רוצים להתחיל את הטיול שם, תתכווננו למטרו Ledru Rollin).

בפינה של שרון ורו קלר נמצא Pause Café, בית קפה, שחוץ מהקפה הגרוע שלו, הוא נקודת עצירה מצוינת, בזכות הקהל המעניין שבו – גם אם לא תזהו את הסלבז המקומיים תוכלו ליהנות מאבק הכוכבים שלהם (רח' שרון 41).

Pause Café. סלבז מקומיים שלא קל לזהות, אבל נחמד לשתות קפה בסביבתם

קחו כמה דקות להתעכב על רו קלר המקסים. יש בו חנויות של מעצבים צרפתיים, מאוד אלגנטיים, מאוד שיקיים, ועם זאת – לגמרי משהו שאפשר ללבוש בסופו של דבר בארץ (אבל לספר שקניתם בצרפת). השמלות של Anne Willi (קלר 13) אווריריות ומוצלחות וגם החנות עצמה שובת לב (תציצו לחצר הפנימית). מאה יורו יקנו לכם שם משהו נחמד. חנות הפיצ'פקס St. Charles de Rose מחזיקה בגדי תינוקות וילדים מקסימים, צלחות פלסטיק, טבעות מחומרים שונים, הרוב רכיש בהחלט  וזה מקום מצוין ומיוחד להצטייד בו במתנות.

אחרי המפגש שלו עם רו קלר, נעשה רו דה שרון צפוף בגלריות, ברים ומסעדות. מתוקה ומעניינת היא  Le Bar a' Soupes, שמגישה רק מרק או עסקית של כמה מרקים בארוחה אחת, והקפה בקפה Moro הצמוד, על רו דה תאילנדר, לא רע בכלל. חנויות המעצבים שבפרק הרחוב הזה נחמדות, בטווח מחירים שבין הזול יחסית (sessun) ועד ליקר יותר.

Almost Famous (רח' שרון 33) היא חנות אוסף, שמחברת יפה בגדים ותיקים של see by Chloe, ג'ינסים של Cheap Monday השוודים, מרק ג'ייקובס, רפטו ואחרים. French Trotters שממולה (מס' 30), של אוהבי האופנה והאמנות קרול וקלרנט, גם היא לא מסתפקת באופנה הצרפתית ואוספת ממדינות שונות בעולם בגדים מוצלחים, בעלי שמות מוכרים מעט פחות ללא-צרפתים, שפרוסים על פני שתי קומות. ויש גם בגדים לגברים. באתר החנות יש גם בלוג של הבעלים שנוסעים בעולם לאסוף בגדים והמלצות.

French Trotters. בגדים חדשים במראה של וינטג' צילום: עידן כהן

Almost Famous. חיבורים מוצלחים של מותגים צילום: עידן כהן

כל רחוב באזור המתוק הזה, שכבר שנים הולך ומתבשל על אש קטנה לכדי סוכריה אמיתית, מגוונת ומרתקת ויפה, מוביל לתגלית אחרת, כמו הגינה המיוחדת ברחוב Forge Royale (ומתברר שלא יכולתי להתאפק וכבר כתבתי עליה ועל סביבתה). קחו את הזמן כדי לגלות אותם בעצמכם (אבל אל תשכחו לעדכן אותנו). והכי חשוב – מרו דה שרון, כולו, נובעות חצרות פנימיות, מקסימות, קולנועיות לגמרי. בחלק מהן יושבים עדיין מפעלים, רפדיות ונגריות, באחרות כבר משרטטים מעצבים ואדריכלים, אבל בכולן רתומים זוגות של אופניים לאיזה צינור חלוד, בכולן חתולים מדגמנים פריזאיות עצלה ונהנתנית, ולכולן שווה להציץ פנימה.

rue de Charonne, חצר פנימית יפהפיה

Metro: Charonne, Bastille, Ledrue Rollin

תודה לעידן כהן על הצילומים היפים של פרנץ' טרוטרס ואלמוסט פיימס, שכדאי לראות את הצילומים האחרים שלו.

באותו עניין:

אתר טוב לאיתור חנויות בפריז

לא רחוק משם:

סיור בחצר האחורית של הבסטיליה

טיולים מכיכר הבסטיליה – ורדי פרידמן

מפעם לפעם, גורמה מקומי של שלושים ומשהו יורו לארוחה

L'amie Pierre, מותק של מסעדה, זולה, שכונתית ומוצלחת

La Fee Verte – קפה אינטרנט מסביר פנים ברו דה לה רוקט

קולט. אחרי השיפוצים

על לוח המודעות בבניין נתלתה השבוע הודעה שמדווחת על החלפתו של חוט החשמל העתיק שמחבר בין המתגים בחדר המדרגות. בכל מקום בעולם שיפוצים יימשכו עד שלא תוכל לסבול אותם יותר, ואז עוד קצת. אלא שכאן, בפריז, אומצה המחשבה כי החיפזון מן השטן, והעבודות, עדכן הפתק, עתידות להסתיים בסוף החודש, ואולי בעצם בתחילת החודש הבא. אין לי מושג למה צריך שלושה שבועות כדי להחליף חוט אחד, אפילו אם הוא ארוך נורא ובן מאה. בינתיים, חוץ מקולות הדפיקות שנמשכים באדיקות משמונה בבוקר עד צאת נשמתי, נראה שהעבודות פגעו איכשהו במערכת החשמל במטבח שלנו. העניין התברר בצורת מכת חשמל עזה וכואבת, שחטפתי כששלחתי יד לקופסת הגרנולה, שמחכה לתורה בין קופסאות הדגנים על גג המקרר שלנו. עד שאני מחליטה לאכול משהו בריא.

מכת החשמל האיומה שחטפתי עברה בכל פלג הגוף הימני שלי ונשארה שם במשך יומיים-שלושה בערך, טיפלה, על הדרך, בדיכאון הקטן שהייתי שרויה בו, מין סיבוך והרחבה של תשישות סוף הקיץ. אל תעכבו אותי בזוטות כמו ציפרלקס או מנוחה, אני – ישר לנזעי חשמל. הטיפול הממוקד, מתברר, אמנם הורגש במחצית הימנית של הגוף במשך שלושה ימים, אבל אכן שינה משהו במצב הרוח הכללי. אני, מצידי, הייתי אמורה לרחם על עצמי: לא די שאשליית החופש של יולי-אוגוסט התגלתה כעבודת פרך, עכשיו גם המקרר התמים שלנו קם עלי להורגני. אבל באורח פלא, הכאבים בגוף והנקישות הקבועות מהקומה למעלה הזכירו לי דווקא לבדוק מה קורה עם השיפוץ של קולט.

colette. גם האתר מגניב. אני לא נוהגת לומר את זה אבל: לפתוח רמקולים

אצל קולט, חנות העיצוב המרתקת ברחוב פובורג סנט הונורה 213, השיפוצים הסתיימו בזמן. נו, גם את זה הם עושים נכון. כבר שנים שקולט ממלאת את תפקיד המקום הנכון בזמן הנכון, ומבחינתי כל זמן הוא נכון לקולט. לפני כמה שנים, כשאכלנו בבית הקפה בקומת המרתף, ישבו לצידנו הנשים הכי יפות, הכי רזות ושלבושות הכי יפה שאפשר, וכמוהן, גם אנחנו אכלנו אוכל בריא, טעים ומדוגמן בעצמו. הילדה השתלבה באוירה, ועשתה עיניים לשחקן הכדורגל החתיך שישב לידינו. היום כבר הייתי מקרקעת אותה על זה, אבל אז היא היתה בת שנה, אז שיבחנו אותה על טעמה הטוב.

המדובר במפעל פרטי של אם – קולט, ובתה – שרה, שיחד בוחרות את הטוב, המסקרן והחדשני שבאופנה, תרבות, מוזיקה, טיפוח, עיצוב, אמנות וטכנולוגיה. ריכוזם של כל המוצרים הנבחרים האלה יוצר מקום גדול, רועש ועדכני, שמושך אליו קהל אופנתי, שבעצמו תורם לדינמיות ולמגוון.

אחרי עשר שנים של עבודה מאומצת – מתיש לאתר את המילה האחרונה שתוקפה יפוג תוך שלושים יום – החליטה קולט להקדים בוטוקס לקמטים, ולסגור את שעריה לכל הקיץ לשיפוצים. עכשיו, בספטמבר, נפתחה החנות בכזה מרץ, כאילו לא רק הרימה עפעפיים, אלא החליטה להתחיל מעתה כל בוקר בכוס של מיץ נבט חיטה.

החידוש המרכזי בקולט הוא הרחבת מחלקת אופנת הרחוב לכדי אקווריום גדול של טי שירטים וכוורת של סניקרס שערורייתיות. גם מחלקת ספרי האמנות התרחבה, ומחלקת הטכנולוגיה מתפארת בשולחנות של חנות תכשיטים, שמתחת לזכוכית שלהן ניבטים כל מכשירי האלקטרוניקה שאפשר לחמוד, מדיווידי נייד וחתיך, ועד אזניות באדום וטורקיז, שעיצבה WESC, חברת לאופנת סקייטבורדיסטים, במיוחד לקולקציית חודש ספטמבר של קולט. ובאוקטובר? בחודש הבא הן בטח כבר יימכרו כוינטג'.

Photo: Solve Sundsbo

בדרך לקומה העליונה נחות העיניים על צילום בוהק של תוכי מאחור, על רקע שחור. ראשו, שכנראה כפוף קדימה, לא נראה, ונוצותיו פרושות לרווחה, כמעט מרוטות. הוא לא עוזב, דימוי התוכי היפהפה בלי הראש, גם כשעולים למסיבת הקוקטייל בקומה הבאה, קומת האופנה.

אין שם מדפים או קולבים, וגם לא ראיתי תאי הלבשה, אבל עומדים שם, בבלגן נינוח, המתלבשים היפים ביותר בפריז. אין להם ראש או רגלים, והם אפילו לא זקוקים לכוס שמפניה כדי להרגיש בנוח, אבל השמלות המצוינות של מעצבי העל – ולנטינו, לאנוון, שאנל ושל המעצבים שבדרך – רוויון פארי או ויקטור ורולף, יושבות נפלא על גופי המתכת, הולמות את הנעלים הנהדרות של קום דה גרסון, מרק ג'ייקובס או רפטו שמוצבות מתחתיהן. התלבושות המצוינות עתירות אישיות בעצמן; לאו דווקא היוקרה היא זאת שנוטפת מהן, בעיקר טוב הטעם והאישיות האופנתית. למרות שלכל אחד מהקולבים האלה יש יותר סטייל בעמוד השדרה המתכתי שלו מאשר למרביתנו, מה שנעים בקולט היא התחושה שכולם מוזמנים למסיבה הגדולה; כן, גם אתה, רק תוציא את החולצה מהמכנסיים.

זה היה עלול להיות מקום מתסכל, כי כל כך הרבה דברים משם היו משתלבים מצוין בארון שלי (שמלת הפרווה הגזורה פסים פסים של רוויון), בבית שלי (מראות נרסיס, החתוכות בצורות שונות, כמו גרפיטי אמנותי המשקף את דמות הצופים בו), או בחיים שלי (את ספריית האמנות הייתי מעמיסה כמו שהיא). אבל איכשהו יצאתי מהחנות בידיים ריקות ובלי תחושת החמצה. זה בסדר, מתברר, לא לקנות כלום. לרגע ייתכן, שהתחושה הקסומה שאופנתיות נותנת לך, החידוש, ההתרגשות, ההתייפות, החיבור לתרבות הגדולה ממך, ההערה הקטנה והאישית שאפשר להוסיף על המגמה העולמית, הם פרטיים לגמרי, ולא תלויים בבעלות על תיק של קלואה. גם התוכי המרהיב, שחוזר ופורש כנפיים בצילומים ועל מסכי פלזמה בעבודות של הצלם הנורבגי סולב סאנדסבו, צבעיו חיים עד כדי כאב, יפה עד כדי שהוא נראה לא אמיתי. בפעם המי יודע כמה שרואים אותו, הנה הוא שוב, מעל למחלקת הבישום המשוכללת, נראה שמדובר כהערה אירונית, תזכורת של החנות לעצמה וללקוחותיה: הבל היופי, אתם יודעים. אבל זאת בטח רק מכת החשמל, שיישרה לי קצת את סדר העדיפויות.

* מפריזה, 22.9.08, 24 שעות, ידיעות אחרונות

באותו עניין:

קולט: ביקורת בית הקפה

הסלבי, צלם ומאייר, צילם את שרה, הבת של קולט, בחנות שלה.

יש הרבה דברים העומדים בפני הרצון. Shine

גם הבון מרשה היא חנות יפה נורא, גדולה ויפה נורא, שמתחרה עם הגלרי לפייט על המצאת הכל בו. ואני אומרת, זה בסדר, יש מקום לכולם, אבל מוכרחה להודות שפיתחתי חיבה דווקא לבון מרשה. הוא בגדה השמאלית, בקצה של איזור מתוק להפליא, (רחוב four למשל) וליד גינה שבימים אלה משתפצת לה במרץ, אבל אפילו עכשיו אפשר לראות שהיא מרהיבה. והוא גדול אבל אפשר למצוא בו את עצמך, וגם פטיו מקסים למשל, ובגדים שנעים בין האקסטרווגנטי לחינני לאפשרי.

יש להם מחלקת תיקים מרהיבה, ומחלקת צעיפים וכפפות וכובעים, וגם גרביים. בני תמותה יכולים לרכוש גרבי צמר רכות ונעימות, ולתחזק (או לפתח) פטיש לגרביונים במחלקה המפוארת ששם, בעשרים וארבעים יורו ראיתי שם גרביונים מוצלחים שישדרגו שמלות פשוטות ומגפיים. נו, גם מחלקת כלי הבית נורא שווה, וגם זאת של הספרים והצעצועים.

אבל הכי ישים זה להתאפק יפה יפה, ואז לעבור את הכביש, או את הגשר הקטן שמחבר בין שני הבניינים ולבקר בגרנד אפיסרי, כי אוכל, אפילו אם הוא נורא יקר, עדיין יהיה רכיש יותר מבגדים. קרואסון השקדים שם מצוין, ובטח תמצאו עוד משהו להתפנק בו, מבין 30 אלף המוצרים מכל העולם שנמכרים שם.

Le bon Marche, 24, rue de sevres, 7eme.

פתוח: שני עד שישי 9:30-19:00

חמישי: 10:00-21:00

שבת 9:30-20:00

Metro: Sevres-Babylone

יש שם חנויות מצוינות כמו Shine הפריזאית או APC, ואוירת הרחובות המעוצבים והפחות מתויירים. 4Me היא אחת החנויות שם, שיש בה פיצ'יפקס מגניבים של המעצבת ז'ולי ברנרדין: שרשראות זהב מופרכות שעליהן תליונים ילדותיים פרועים, פאנק רוקיים, במחירים פרועים לא פחות, תיקים צבעוניים, ונעליים מתוקות (29 יורו בסייל). לפי החוק שהתנסח כאן מאליו, לפיו, אם זה לא אפור, זה לא פריזאי, אז 4Me היא לא פריזאית. נו? התכשיטים של ברנרדין, נכדתו של האחראי על הקרייזי הורס, נמכרות גם בבון מרשה ובגלרי לאפייט, אז כנראה שגם הפריזאים רוצים לפרגן לעצמם קצת חוסר פריזאיות.

4Me, 115 rue du Temple, 3eme. 01.42.77.30.06

Métro: Saint-Sébastien-Froissart

Passage Vivienne

אחד הפסאז'ים היפים והעתיקים של פריז, מקום לבילוי שעה יקרה של יום גשם. בפסאז' היפהפה אפשר להכנס לחנויות בגדים כמו זאת של Nathalie Garcon במספר 15, או להתעלף בחנות פרחי הבד מגרלנדות הפרחים המוארים אצל L'Aparte (שבעים ומשהו יורו ויש לכם שרשרת לקישוט החלון, מזכרת נפלאה מפריז) במספר 48.

La Marelle היא חנות מוצלחת של בגדי יד שניה שם.

La Marelle, 21/25 galerie Vivienne, 2eme. 01.42.60.08.19

Gallerie Vivienne, 2^e.

Metro: Bourse, Palais Royale-Musee du Louvre

לא רחוק משם:

vintage 77

אם עומדים באמצע הכביש ברחוב Ménilmontant, ומביטים לכיוון הכביש היורד מטה, אפשר לראות את האופק. בחיי. אנשים עומדים באמצע הכביש הסואן ברחוב הקצת אלנביסטי הזה, לפעמים עם מצלמות אדירות-זום, כדי לראות את האינסוף כפי שהוא נשקף ממנילמונטנט. רק היזהרו שאף אוטובוס לא יקטע את קו האופק הפרטי שלכם. גדות הרחוב עשויות מצירוף רב-לאומי של מסעדות סיניות ולבנוניות, סופרמרקטים זולים, חנויות שאפשר לקנות בהן מיטות קומותיים במאתיים יורו בגימור שמזכיר את סיני וגם מאפיות שמוכרות לאפות במקום בגטים ודוכני שיש קאבאב. לא המקום הקלאסי לשיק פריזיאן, אבל בהחלט המקום לשיק מנילמונטאנטיאן.

כך שביניהן בולטת בורוד מזעזע החנות המתוקה והדי מצוינת Vintage 77. זאת חנות וינטג', אבל לבעלים שלה, Djé, יש כנראה שילוב די נדיר במקומותינו של טעם טוב ונחמדות.כרגיל, וינטג' אמיתי של מעצבי העל עולה הרבה כסף, וגם כאן, ומחיריהם של רוב הפריטים נעים בין 100-150 יורו. יש כאן שמלות ומעילים בעיקר משנות השבעים, במצב מצוין, ודג'ה מציגה אותם כמו ממתקים, מזמינה לדפדף בהם ועושה חשק. נניח, למשל, לשמלה הורסת שחורה, עם שורות כפתורים אלכסוניים שנפתחים באופן הכי רומזני ועם זאת בטוב טעם. אולי 150 יורו זה לא המון. כלומר זה כן המון, אני יודעת, אבל די שווה. יש שם גם פריטי יד שניה מהשנים האחרונות של מעצבים כמו פול אנד ג'ו ושל זאדיג אה וולטייר, והם לא כל כך יקרים, ויש לה גם כמה פריטים חדשים ונחמדים במחירים ממש זולים.

באותו עניין:

וינטג' בפריזאית: שאלות ותשובות.

ההרלד טריביון נותן סימנים בחנויות הוינטג' בפריז.

חנויות הוינטג' הנפלאות והיקרות בפאלה רויאל.

חנות וינטג' ענקית ומקושקשת לגמרי, עם סיכוי למציאות ממש בזול במארה.

בריכה גדולה של עודפי מעצבי על במארה.

אי אפשר לכתוב על יד שניה בלי להזכיר את kiliwatch.

חנויות הסטוקים ברחוב אלזיה ברובע ה-14.

Chloe for less in Oberkampf

מכירים מישהו שעובד ב-Chloé? כן, סטלה מקרתני גם אצלי בספיד דיאל, אבל לא, היא כבר לא עובדת שם. יש כאן אובססיה פריזאית לקלואה, המותג שהוא לא רק יקר בטירוף, אלא גם מחייב רזון בלתי מתפשר וטעם טוב, ומכיוון שלא כל אחת יכולה להרשות לעצמה ללבוש קלואה, פיננסית וגופנית כאחד, הכי קל להתמקד בתיקים.

ובכן, ברחוב Timbeaud 8, נמצאת חנות Twin 7 ובה מבחר עצום של תיקי קלואה בהנחות מופלגות, חולצות, ג'ינסים ונעליים במחירים סבירים יחסית. איך אני יודעת? הצצתי. חלון הראווה מפתה אותך בים של תיקים ובמכשול בפני סקרן: החלונות מכוסים כמעט לגמרי, והדלת נעולה. הכניסה מותרת רק למי שנמצא ברשימות. אפשר להרשם רק אם מישהו שרשום מזמין אותך, או אם מכירים מישהו שעובד בקלואה. שום טיעון לא עזר להכניס אותי פנימה, וניסיתי כמה חזקים במיוחד.

Twin 7. למקושרים בלבד

בינתיים, אפשר להתנחם בחנות הצמודה, משם מגיע הבחור האסרטיבי עם מפתח הקסמים לחנות האוצרות, שהיא כנראה חנות העודפים של חנות העודפים, אבל בשבתה ככזאת, מציעה דברים לא רעים בכלל. בחנות, שנראית בזארית לגמרי ואפילו שם אין לה, אפשר למצוא דברים די מצוינים של קלואה, כמובן, קולבים שלמים של דונה קארן, רלף לורן, דולצ'ה וגבאנה, וגם ארמאני וסטלה מקרתני. רוב החנות בשבעים אחוז הנחה על המחיר המקורי. זה מגיע לפחות ממאה יורו לחולצות יפות, מאה וקצת לשמלות נהדרות, שלוש מאות למגפיים של קלואה (לא, זה ממש לא הרבה), ועד 140 לנעליים שטוחות.

תשכחו מטלפון ומשעות פתיחה. הם גם לא אוהבים עיתונאים.

La Piscine, 13, rue des Francs-Bourgeois, 4eme. 01.48.87.59.24

וגם: 

29, rue des Abbesses, 18eme, 01.42.55.94.45

104, rue de Courcelles, 17eme, 01.47.63.85.17