איגודים שונים על מדרגות האופרה בסטי

את שמה של פלאס דה לה נסיון, הכיכר שלידה אנחנו גרים, היה קל לתרגם ל"כיכר המדינה", לו רק היתה בה חנות נעליים אחת הגונה. אין בה חנויות בגדים בכלל, אבל יש בה תחנת מטרו משופעת בקווים, סופרמרקט, בנקים ובתי מרקחת, חנות ספרים מתוקה, כמה בתי קפה גדולים ומאפיה שהבגט טרדיסיון שלה היה פעם הטוב ביותר בפריז.

ויש בה הפגנות.

(המשך…)

לב גדול אדום מבריק, מתוך התערוכה של ג'ף קונס בוורסאי

לעזאזל איתך, ולנטיינ'ס. לעזאזל איתך ועם התאריך החורפי שבחרת לך, כמו התערבות ממשלתית להגברת המכירות שאחרי סוף הסיילים ולפני סבב המתנות לפסחא. בצרפתית אתה בקושי סן ולנטן, עם הנ' שרק מסמנת את סוף המילה ובלי הסלסול המתפנק באמצעה, אבל אתה כל כך אמריקאי וצרכני, שלנצח תישאר ולנטיינ'ס, בכל מדינה בה תכפה עלינו את קיומך.
זאת סיבה למסיבה, מסוג הדברים שכיף יותר להתמסר אליהם מאשר לבדוק אותם בציציות. אלא שולנטיינ'ס הוא עיבוד מחשב נמרץ מדי של רגש אנושי, משוח בוזלין ועטוף בצלופן. הסימון החד-חד ערכי הזה של אהבה הוא שקוף מדי, מבריק מדי, דביק וחלקלק. קצת צר מצידך, ולנטיינ'ס, להסתפק ככה ביום אחד, באהבה מסוג אחד.

(המשך…)

פרוסות דקיקות של לימונים בקוקוס

השף יאיר יוספי התמחה אצל גי מרטן ופייר גנייר, אבל את הלהט וההשראה קיבל משאול, איל, וארז וחיים. תפסתי אותו בדיוק כשהוא מסיים לספוג את כל הידע הזה בפריז, ומתחיל לחלום על להגשים אותו במסעדה שלו בתל אביב

כשתפסתי את יאיר במסיבת ראש השנה, והכרחתי אותו לקחת אותי לצילומים של ספר הבישול של אריק קייזר, דמיינתי את זה אחרת לגמרי. חשבתי על מפעלות קייזר, הרשת העולמית של בתי קפה ומאפה, חשבתי על צרפת הקפדנית ועל בישול בצרפת, שנלקח ברצינות תהומית, ותארתי לי סדר יום מתוכנן עד הפרט האחרון, תאורה מקצועית ומעט וזלין לחיזוק הברק טבעי של לחייהן האדומות של עגבניות.

אלא שאז עדיין לא ידעתי שיוספי, שאמנם חי שמונה שנים בצרפת, גדל דווקא בבתי המדרש היצירתיים, הקפריזיים והמבולגנים במידות משתנות של שאול אברון ביועזר בר יין, חיים כהן ב"קרן", אייל שני ב"אוקיינוס" וארז קומרובסקי ב"ארז" וב"לחם ארז". רק אחר כך, בעקבות לימודי האדריכלות של אשתו, מירב, הגיע לפריז להתמחות ולעבוד במטבחי יוקרה מכוכבים לעייפה, כמו אלה של "ווסר", פייר גנייר ו"לה גרנד וופור" של גי מרטן. ואו.

(המשך…)

כמו מישהו שמדליק רדיו בקול רם בבוקר, לא כי הוא אדם של בוקר, אלא כי אחרת אין סיכוי שיצליח לצאת מהמיטה, ככה מתנהגים הצרפתים כלפי החזרה שלהם לשגרה, הרנטרה. בשביזות יום א' בצבעים של שיזוף מתקלף, הם חוזרים באי חשק מופגן מחופשת הקיץ הארוכה לבתי הספר ולמקומות העבודה. הפעם, משום מה, נדמה שהשיבה קשה במיוחד. הצרפתים טרודים מיוקר המחיה ומהאינפלציה, וזה חוץ מהעובדה שהגשמים שירדו באוגוסט מדי פעם חירבו את התכנית הלאומית לספוג די חום שיספיק עד מאי. ואולי האומה הצרפתית ממלאת אחרי צו הרנטרה וחוזרת לעצמה, כולל לטרוניה הקבועה כלפי העולם שמלווה אותה בכל עת.

אולי כדי להקל את החזרה, או כדי להסיח את הדעת, העיר מוצפת שורות של אירועים, ירידים, שווקים, מבצעים ופסטיבלים.

(המשך…)

דרול ד'וואזו

עם הזמן ולאורם הצהוב של ימים אביביים שהקדימו את זמנם, מפשירה העיר הזאת והופכת קצת פחות זרה. בבונז'ור הקבוע של הקופאית בסופר אפשר לדמות למצוא איזו בת-נימה של היכרות והמלצרית בבראסרי שמתחת לבית כבר יודעת בעצמה מה אני שותה. דברים נעשים מוכרים ובטוחים יותר, ובהתאם חוזר טווח התנועה שלנו ומצטמצם, כהרגלו, לאזורי הנוחות שלנו. טוב שלימודי הצרפתית, שהשתלטו על שגרת חיינו, הכירו לי את בוט או קיי.

(המשך…)

אייפל, אחת הרגליים האיתנות

אהובי נסע לארץ, בחטף. יש איזו אשליה של קרבה ומיידיות, אבל האמת היא שלא פשוט ובטח לא זול לטוס מהרגע להרגע לבקר בארץ ובארצות אחרות. הרעיון של רק לקפוץ בנון שאלאנט ממקום למקום באמת מקסים בעיני, אבל בפועל הוא מזכיר לי תמיד את הסיבה שסאלי, מהארי,  נפרדה מג'ו: הוא לא רצה ילדים, כדי שיוכלו לטוס לרומא בהתראת אפס, או לעשות סקס על רצפת המטבח. אבל בסופו של דבר, מסבירה סאלי להארי, הם מעולם לא עשו את זה במטבח; יש שם אריחי קרמיקה קרים וקשים. והם גם אף פעם לא מימשו את הקפיצה לחו"ל בדקה התשעים.

(המשך…)