הוטל דה וויל. אחד הטבורים היפים המושכים של העיר

הספר "מפריז אל הירח" של כתב הניו יורקר, אדם גופניק, שכב אצלנו בארון יותר משנה. קניתי אותו באחת מחנויות הספרים באנגלית בגדה השמאלית, לפי המלצה של חבר, בועז גאון. בועז חי כמה שנים בניו יורק, די זמן כדי להתאהב בגופניק ובכתיבתו, די זמן כדי לכתוב יומן מסע משלו, בשם "המקום שבו נגמרת אמריקה". לגופניק נגמרה אמריקה בשנת 1995, אז הוא הגיע לפריז עם אשתו, הקולנוענית מרתה פרקר, ובנם, לוק אודן, מתוך החלטה לחיות בעיר חמש שנים, עד למפנה המילניום.
הקריאה בספר המצוין של גופניק היא בלתי נסבלת, פשוט כי היא מעוררת קנאה אינסופית.

לא די שלאיש היה את התפקיד הטוב ביותר בעולם – שליח הניו יורקר לפריז, אלא שהוא מצויד בכל מה שצריך כדי לבצע את התפקיד הזה על הצד הטוב ביותר ובאופן העמוק ביותר שלו: די כסף כדי לקנות שמפניה בהדיאר, עוגות בלדורה ובגדי ילדים בבונפואה; צרפתית, עם קצת מבטא, הוא מקטר, אבל רהוטה ועשירה מספיק כדי לצלול לנבכי האקטואליה והתרבות הצרפתיות; וחברים שכאלה: הוא מתרועע עם פרופסורים ועורכי עיתונים ומבקרי מסעדות נחשבים, ואפילו בישל ארוחת ערב לאליס ווטרס מהמסעדה הסן פרנסיסקואית הנודעת שה פניס. אם לא די באלה, גופניק הוא גם דק הבחנה, מצחיק ואנושי, ויודע לספר סיפורים, שאותם הוא מניח על שטיחים עבים ומפנקים של ידע כללי והון תרבותי.
וחוץ מכל אלה, קראתי שהוא עדיין חוזר לפריז מדי קיץ, שזה בדיוק התנאי שלי לחזרה לישראל, לו היה לי למי להציב תנאים.
זה ספר מצוין, אבל אני לא יכולה שלא להתכווץ בכל פעם שקופצת לה מאליה ההשוואה. בעודי מתרפקת על כל כתבה שטוענת שהמזרח המשמים של פריז בהחלט הופך להיות, כלומר אוטוטו יהיה, ממש רק עוד רגע, האזור הלוהט בעיר, מתאר גופניק איך הוא מרדים את בנו לוק בעגלה, בהליכה לילית לאורך הסן, על גשר האמנויות, עד שהם מגיעים לשעריה האדירים של האקדמיה הצרפתית.

*

קל להשתגע כאן מקנאה. במקום שמרכז כל כך הרבה טעם ויופי, זה אולי אפילו מתבקש. אבל כשאנחנו מארגנים לעצמנו סוף שבוע זוגי בפריז, כלומר משנעים את הילדות לבייביסיטר, אנחנו עושים קניות בשוק ואוכלים אצלנו בבית, מול שמש נדיבה של סתיו, את ארוחת הבוקר הטובה בעולם. ואז אני נרדמת, אחרי שתי כוסות של שמפנייה, ליתר דיוק ברוט, עדין וטעים שקנינו במבצע בסופר, אני אוהבת להרדם על הספה עם ספר, לישון תחת השגחה. ואנחנו קמים ממש לאט ומתלבשים ויוצאים מהבית, ואני יודעת כבר בעל פה שהמעבר בשאטלה מקו אחד לקו ארבע הוא מהיר וגם חולפים על פני הלהקה הדרום אמריקאית הגדולה והקבועה שם. והרחובות שיוצאים מסן ז'רמן שטופי תיירים, אבל הם לא מפריעים לנו כהוא זה, ואנחנו מוצאים רחובות שאיכשהו עוד לא היינו בהם, והכל כל כך יפה. עדיין לא קר אבל יש באוויר כבר ריח של עצים בוערים ושל ערמונים, ואנחנו מרגישים לגמרי בחו"ל ולגמרי בבית.
וכשאנחנו מגיעים למסעדה רבע שעה לפני הזמן, יש לנו כמה דקות פנויות לשבת על גדות הנהר, במרחק נוח מזוגות אחרים. ספינות תיירים עוברות מולנו, מרטיטות את המים, משיטות לעברנו עוד שלל אורות קטנים משלהם, ואני מלאת קנאה בעצמנו, כי זה רגע מושלם, והוא מצטופף לצד הרבה רגעים כמותו שאספנו כאן. ואם נעצור את הנשימה, כמו שלמדתי במטווח בטירונות, נצליח לשמור במצלמה כמה מהזהרורים על המים בלילה היפהפה הזה.

סן. פלא. לפעמים גם זוכרים את זה

העיר הזאת, החיים בה, הזרות בה, השייכות אליה, דוחפים אותך לאגרנות כפייתית של כמה שיותר ממנה, בצילום, בכתיבה, באיסוף כרטיסי ביקור של מסעדות שאכלנו בהן, של גלויות מתערוכות שביקרנו בהן, בספרים שקראנו כאן, בספרים שעוד נכתוב כאן.
באחד מהתקפי הגעגוע למפרע – יש לי כאלה כל הזמן, בכל פעם כשמאוד טוב או מאוד יפה או מאוד טעים, אנחנו חושבים על עירנו החוקית, תל אביב – חשבתי שאולי אני יכולה לצלם את כל הבית שלנו, פינה אחר פינה. את פיתוחי התקרה, את הסדקים בין קורות העץ שברצפה והליכלוך שהצטבר בהם במאה ושתיים השנים האחרונות, את פרזולי המעקות במרפסת, את דלתות העץ הכבדות ומנעול הכספת שפותח אותן, את הפרחים הסגולים בויטראז' בחלונות שמלווים את גרם המדרגות.
ואז, נפתח את כל התמונות ונדביק אותן יחד, לכדי מודל קטן של חיינו בפריז, לבנות אותם מחדש אחרי שנאלץ להיפרד מהם.
אם זה נשמע לכם מטורף, אתם צודקים. תקראו לזה פרויקט של אמנות מודרנית, ניסיון פרוסטיאני, של החייאת זיכרונות, שלא מסתפק בזיכרון העוגיה וגם לא בעוגיה עצמה.

*

כולם כאן כותבים כל הזמן. סקר שנערך כאן לא מזמן העלה שמיליון ארבע מאות אלף איש מחזיקים כאן כתב יד, טיוטה לרומן או לספר זכרונות, שאולי יתפרסם מתישהו וככל הנראה לעולם לא. כולם מסתובבים כאן עם פנקס. ילדים, כולל אלה שלי, מציירים ומדביקים קארנה דה וויאז', ספר מסע, אחרי כל נסיעה מחוץ לעיר.
משהו בחיים כאן הופך אותם לכאלה ששווה לכתוב עליהם, משאלתם הממומשת היטב של סימון דה בובואר וז'אן פול סארטר. אולי זה תהליך מעגלי: החיים במקום שמתועד בלי סוף בספרים, בסרטים, במוזיקה, הופכים להיות משהו ששווה תיעוד נוסף, משלך. לא אחת קרה לנו לצאת להסתובב בעיר, כדי לחזור למקומות אהובים או למצוא מקומות חדשים לאהוב, ובסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו בחנות ספרים, מעלעלים במשך שעה יקרה בספרים שנכתבו על פריז: פריז בזול, הביסטרואים הכי טובים בפריז, המלונות הכי יוקרתיים בפריז, פריז האופנתית, פריז המעוצבת, הכפרים הקטנים שבתוך פריז, פריז לעצלנים, פריז לאמהות צעירות, פריז לאוהבי אורגני, פריז-זן למחפשי שלווה. וככה, בחנות המוצלחת של וירג'ין מתחת ללובר, פריז פרושה מעלינו, ואנחנו נמצאים מתחתיה ומעלעלים בספרים אודותיה.
אנחנו מחשבים כאן את קיצנו לאחור, עכשיו יותר מתמיד, ואני אחוזה בדחף בלתי נשלט לערוך אלבומים מהתקופה הפריזאית שלנו, במיוחד אחרי פסאודו-טרגדיית נפילת המחשב שאיימה למחוק את כל התמונות שלנו מכאן ובכלל. אני גם מוכרחה להכין את הרשימה האינסופית של כל מה שעוד לא הספקנו לעשות כאן, צ'ק ליסט, שרק אחרי שנמחק את כל הסעיפים בו, רק אז נוכל להתקפל מכאן. אבל אני מנסה לכבוש את הדחפים האלה, לתעד את חוויית פריז שלנו לאחור או לתכנן את מה שנשאר ממנה, כדי לעשות משהו ממשי בזמן הזה.
אבל זה העניין בפריז, בעצם. פריז היא לא רק פריז, היא כל השובל הזה שהיא משאירה לפניה ומאחוריה. היא כל המיצים המקדימים שניגרים כשאתה חושב על סוף השבוע הפנוי שלפניך, והגעגוע וההתרפקות כשאתה חושב על סוף השבוע הזה כשלאחריו. פריז הממשית, כך אני אומרת לעצמי, היא רק נקודה אחת באמצע.

* התפרסם לראשונה במסגרת "מפריזה", הטור שלי במוסף 24 של ידיעות. כאן אני יכולה להביא גם כמה מהפרטים שנאספים בקפדנות שמרכיבים למפרע את הזכרונות.

פרט מהתקרה. פרחים ופרפרים שנצבעו עשרות פעמים במאה השנים האחרונות

ההסקה המרכזית. הטוטם שלי בחורף

כותרת האח הפיקטיבי. משום מה, המגירות הקטנות דווקא נפתחות

פנדל והדוגמה האחרת של תבליטי התקרה

דלת הברזל והוילון המנומר. הטאץ' המעודן של בעל הדירה

מפוח, מטאטא ומחתה. כלים להבערת האש באח (האמיתי)

אמבטיית הנסיכות. האמת, רגלי האריה הן מפלסטיק ונושרות תדירות

ונעלי הנסיכות. השכנים מתים על זה

איגודים שונים על מדרגות האופרה בסטי

את שמה של פלאס דה לה נסיון, הכיכר שלידה אנחנו גרים, היה קל לתרגם ל"כיכר המדינה", לו רק היתה בה חנות נעליים אחת הגונה. אין בה חנויות בגדים בכלל, אבל יש בה תחנת מטרו משופעת בקווים, סופרמרקט, בנקים ובתי מרקחת, חנות ספרים מתוקה, כמה בתי קפה גדולים ומאפיה שהבגט טרדיסיון שלה היה פעם הטוב ביותר בפריז.

ויש בה הפגנות.

כמו כל דבר בפריז, גם השביתות וההפגנות הם עניין עקרוני של מסורת מפוארת. הפגנות הסטודנטים של 68′, שיחד עם השביתות של אותה תקופה, גרמו בסופו של דבר לדה גול לפיזור האספה הלאומית ולהכרזה על בחירות חדשות כמו גם לשינויים חברתיים משמעותיים. למהומות האחרונות, של אוקטובר 2005, היה ניחוח אחר. אלה היו המהומות של צרפת החדשה, ההטרוגנית, עתירת המהגרים. זכוכיות נופצו, מכוניות נשרפו, והמהומות הותירו את חותמן העז, פחד ורסיסי הבנה לבעייתיות הטמונה בריכוזים המתוסכלים של מיעוטים, זרים, עניים, מובטלים, מופלים לרעה.

אנחנו הגענו לצרפת שנתיים אחרי שוך המהומות, וכשהדירה שלנו בחרה אותנו, לא היינו מודעים לתפקידה הציבורי של הכיכר הסמוכה. בפעם הראשונה שהשכונה שלנו נמלאה בשוטרים חמורי סבר, הנחתי, באופן טבעי, שיש התראה נגד פיגוע. חמושה בשתי הילדות שלי, ככה שברור שכוונותיי אינן איומות, העזתי לפנות לאחד השוטרים, ולברר איתו מה בעצם קורה כאן, אז שמעתי לראשונה על הפגנת יום המחר. המהומות הקשות של 2005, התברר, גרמו לרפובליקה להתחמש כנגד אחד האויבים היחידים שנותרו לה: העם הצרפתי, כלומר החלק הפעיל שבו.

ההפגנה בבולוואר בומרשה

לפני כל הפגנה נצבע האזור שלנו בכחול-משטרה. הרחוב שלנו נחסם לתנועה, ושוטרים מסתדרים בהיקפה של הכיכר, המוקפת בסרט אדום-לבן, כמו סימון של זירת פשע לפני התרחשותו. הכיכר והרחובות הסמוכים לה מתנקים ממכוניות חונות לבל יפתו את המפגין התמים להצית אותן, וכלבי חבלנים מרחרחים את המכוניות והאופנועים שעוד נותרו בסביבה, בחיפוש אחר חומרי נפץ.
עד כה, הנוכחות המשטרתית הכבדה עמדה בניגוד מוחלט לקלילותן המפתה של ההפגנות. כשהפגינו כאן נגד קיצוץ במערכת החינוך, אלפי בני נוער בג'ינס ושרוואלים ואולסטאר , וגם בכובעים והצעיפים והז'קטים שבכל זאת הזכירו שאלה נולדים עם סטייל, החזיקו שלטים שביקשו לא לצופף אותם בכיתות עד זרא, וחלקם גם שרו ורקדו בשרשראות פרחוניות על ראשם. יותר מכל הזכירה ההפגנה הפקה דלת תקציב של הסרט "שיער". שורת שוטרים ארוכה ונחושה התקדמה לעברם, כדי לעצור את התקדמות מעגל הרוקדים. למה, ביררתי עם אחד השוטרים, בעודו מיישר לימין. זה לא נראה מסוכן. והוא ענה: אני לא יודע, ככה אמרו לי. גם הוא לא נראה מסוכן.

"תצעדו בעדינות, אתם דורכים על החלומות שלנו". שלט בפובור סנט אנטואן

ביום חמישי האחרון התקיימה בפריז שביתה כללית, השניה השנה, אחרי זאת של ינואר. ירידת כוח הקניה הצליחה לאחד איגודים רבים ושונים של עובדים ממגזרים שונים לגמרי. הקשר ביניהם, שנרקם באינטרנט, הבשיל לכדי שיתוף פעולה נדיר של סקטורים ובעלי אינטרסים שונים. הכעס, כרגיל, מופנה כולו לעבר סרקוזי. מכיוון שהוא שומר על פרופיל גבוה, מכרסם בסמכויותיו של ראש הממשלה ועוקף את השרים, הוא גם חוטף, אישית, את כל האש. המדבקה הנפוצה ביותר בהפגנה, היתה "קאס טואה פוב'קון" (עוף מפה, טיפש אומלל, בתרגום חופשי), קללה חריפה שסרקוזי השליך מול מצלמות לעברו של מתנגד בסלון החקלאות בשנה שעברה, ועכשיו חוזרת אליו כאלפי בומרנגים קטנים, לסמל את היותו מלך הבלינג בלינג ואבירה של קרלה ברוני, אבל לא מנהיג העם. מתסיסה במיוחד היא פעולתו למען תקרת המס, ששומרת על המרוויחים הגדולים לבל ישלמו יותר מחמישים אחוז מס, בעוד העניים וסתם עמך צרפת, נותרים בלי מענה לקשיים הכלכליים שהמשבר העולמי כפה עליהם.
הערכות המשטרה ברחובות הסגירה את העובדה שלפחות המשטרה חושבת שההפגנה עומדת להיות מרשימה בהיקפיה. ואי אפשר היה שלא להדבק ברוח האופטימיות בפובור סנט אנטואן, המוביל מנסיון לבסטיליה, בה צעדתי להפגנה עם אנטואן, מרצה לכלכלה ושכן שלנו. זאת לא רק השמש היפהפיה שהתייצבה לדגל. אלה גם הכבישים הרחבים הסגורים לתנועה שמעניקים תחושת חופש של יום כיפור, והאנשים שמילאו את השולחנות כאילו היה זה יום שישי של צהריים תל אביביים. ריח המנגל, המזון הרשמי של הפגנות ואירועים המוניים, שכיסה את החלק המזרחי של העיר, הזכיר את יום העצמאות, רמז מטרים לחגיגה עממית.

אולי מעט משונה להתרשם דווקא ככה מהפגנה גדולה, אבל אין דרך אחרת לומר זאת: היה מקסים. הקהל היה מגוון וער, שלטים של ארגונים מכל הסוגים והמינים – אנשי אקדמיה, אמנים, עובדי רפואה ציבורית, מורים – תבעו לדאוג לעם, ומי יכול להתווכח עם זה. לכיכר הבסטיליה צעדו ארגונים בעלי אג'נדות שונות ומשונות: לוחמים למען פתרונות הדיור לצד הפנתרים הוורודים שדואגים לזכויות ההומואים, למשל. פעילי שמאל ידועים הסתובבו על המדרכות העמוסות, ושוחחו עם העוברים והשווים. באוונו בומרשה דיבר דניאל כהן-בנדיט, הוא דני האדום, מנהיג הפגנות הסטודנטים של 68′, עם איש אקדמיה מודאג. לאחרונה תוקנו שורת חוקים שפוגעים בניהול האקדמיה והמחקר בצרפת, ודני האדום, היום נשיא הירוקים בפרלמנט האירופי ועדיין ג'ינג'י, רשם את תלונותיו של בן שיחו על נייר שהוציא מהכיס, שעון על קיר הבניין הסמוך.

דניאל כהן-בנדיט, דני האדום, עוזב הכל ורושם הפרטים

תזמורות ניגנו שירי לכת וגרוב, והקריאות במגאפונים נגד סרקוזי, עם הרעד התמידי שמתלווה לקריאות במגאפונים בכל מקום בעולם, נשמעו ממילא כמו "לחם עבודה". אנטואן הציג לי את המשתתפים: כאן, עיתונאי חשוב חותם על עותקים של עיתון שמאל ידוע, פה, בדרן שמאלני ידוע, לוחץ ידיים. "ואלה", הוא חזר ובשמחה הצביע על קשישים, בורגנים ונערות בבגדים מסודרים מדי, "בכלל לא נראים כמו השמאלנים המצויים".

בלילה, במרפסת שלנו, שפרוסה צרה של הכיכר ניבטת ממנה, בעודי מספרת בטלפון לחבר, על קורות יום החירות-שיוויון-אחווה שהיה לי כאן, צעק לי האיש שעל המחשב, שבאתרי החדשות הישראליים כותבים שהיו כאן מהומות, שבכיכר נסיון שרפו תאי טלפון, שפוזר גז מדמיע. מתמיה.
למחרת, ביציאה מבית הספר, שוב פגשתי את אנטואן, שאמר: "בטח, לא שמעתם סירנות של משטרה? תארתי לעצמי שההפגנה הסתבכה, אבל זה לא היה רציני. בדרך כלל אלה צעירים שמוצאים בהפגנות הזדמנות לפרוק את עול החינוך הצרפתי הנוקשה".
גם אנחנו, נזכרתי, שמענו את הסירנות בזמן ארוחת הערב. הילדות נעצרו רגע כדי לשאול מה זה, אבל האזניים המבוגרות שלנו מורגלות בהן. ובכל זאת, אחרי יום משכנע של מעורבות אזרחית ושביתה כללית מוצלחת למדי, היה משונה לקרוא שהיו כאן בפריז מהומות. "נו, גם אנחנו חושבים שאצלכם יש כל הזמן פיגועים", סיכם אנטואן. "קפה?"

- פורסם לראשונה ב"24″ של ידיעות אחרונות.

"מתי הולכים ולאן?"

הזדמנות למחות נגד פעולות צה"ל בעזה

שמש של קפה על המדרכה. תומכים, בטח תומכים

לב גדול אדום מבריק, מתוך התערוכה של ג'ף קונס בוורסאי

לעזאזל איתך, ולנטיינ'ס. לעזאזל איתך ועם התאריך החורפי שבחרת לך, כמו התערבות ממשלתית להגברת המכירות שאחרי סוף הסיילים ולפני סבב המתנות לפסחא. בצרפתית אתה בקושי סן ולנטן, עם הנ' שרק מסמנת את סוף המילה ובלי הסלסול המתפנק באמצעה, אבל אתה כל כך אמריקאי וצרכני, שלנצח תישאר ולנטיינ'ס, בכל מדינה בה תכפה עלינו את קיומך.
זאת סיבה למסיבה, מסוג הדברים שכיף יותר להתמסר אליהם מאשר לבדוק אותם בציציות. אלא שולנטיינ'ס הוא עיבוד מחשב נמרץ מדי של רגש אנושי, משוח בוזלין ועטוף בצלופן. הסימון החד-חד ערכי הזה של אהבה הוא שקוף מדי, מבריק מדי, דביק וחלקלק. קצת צר מצידך, ולנטיינ'ס, להסתפק ככה ביום אחד, באהבה מסוג אחד.

קח לך, אם כן, ולנטיינ'ס יקר ובזוי, את לוח השנה כולו. את היום הראשון בו, תקדיש, כמובן, להתאהבות: לגישושים הילדותיים, לנגיעה הראשונה, השגויה, המרטיטה, לשידוד המערכות, לפחד המוות ולתעוזה. זה יהיה יום עמוס, כי צריך להקדיש אותו גם להרזיה הלא מתוכננת, בזבוז הכספים הפראי, המאניה, הדיפרסיה והשום דבר המוחלט המשתרר ביניהם.
את יום האהבה השני צריך להקדיש לבחירה. להסכמה להצעת החברות, אם תרצה, לרגע המשונה שבו מתגבשת לה הידיעה: זה זה זה. זה לא ליד, זה לא כאילו, זה לא פחות או יותר מדי. זה זה. כמה רוגע מתפשט בגוף מעצם ההחלטה, היכולת לדעת, לרצות במדויק. כמה חרדות יילחמו בו עכשיו על מקומן, ובצדק: קפיצת הראש הזאת לתוך כפות ידיו של האחר היא אופטימית עד טירוף.
ויום, יומיים, שלושה, שבוע – קח אותם, אחד אחד, גהץ היטב, עמלן בשוליים הלבנים, והקדש אותם לקינון. זה כבר חג האהבה של איקאה, כי לא מדובר רק בצבע הספה, אלא ביכולת הזאת לפנות מגירה, ארון, את הצד השני של שולחן הכתיבה, לפנות מקום במיטה, בסדר היום, בסדר הליל.
וקח, בכנות, יום אחר, והקדש אותו לזעם המשתולל כמו כבל חשמל קרוע, שקופץ ומצליף סביבו ומשפריץ ניצוצות. תקדיש אותו גם לטינה שמחלחלת מתחת לרצפות, ולמרירות שמצטברת כמו אבק בפינות של החיים. גם זה סוג של יום אהבה, כי במין מהלך אכזרי של לחיצה מתמשכת על כפתור ההשמדה עצמית, היחיד שזוכה בכבוד המפוקפק לנקז אליו את תמרות האש, העשן והאבק, הוא זה שאני אוהבת באמת, שאני מאמינה לו שהוא יכול.
אבל את שאר שלוש מאות ומשהו הימים הקדש, במטותא, לנו, לחיים שלנו בין לבין: לימי ההתיישבות, להחלטה על איחוד חשבונות הבנק, לפעם הראשונה שנוהגים באוטו שלו, לפעם הראשונה שמעיזים לגעור בו שהוא לא שטף כלים, לפעם הראשונה שבה העייפות גוברת על החשק. הקדש אותם לגילוי האיטי, הסבלני, המגשש, הגילוי שאחרי שחשבנו שכבר הכל ידוע; הלמידה של האחר עד לעומקים שמילים אינן יכולות לתפוס אבל תאי הגוף מבינים היטב. תן לנו לחגוג בהם גם את ההשמנה וההתקהות, שכמו שמיכה של שביעות רצון, של קבלה מוחלטת, עוטפים גופות חטובים ומחשבות מהפכניות.
תקדיש את הימים האלה, את השמשיים והצהובים ביותר שבהם, לנס פך השמן של האהבה, ליכולת הזאת להוליד ילדים, ויחד איתם – אלכימיה ממש – להוליד עוד ועוד אהבה, בדיוק כמה שיצטרכו האהובים החדשים כדי להיות, בסופו של דבר, אוהבים מטעם עצמם.
אבל אתה, וולנטיינ'ס, כולך רוח וצלצולים. דימויי האהבה שלך, היוקרתית, היוקדת, השלוה והנצחית, מתערבבים ומתערבים לנו באהבה שלנו, מאתגרים אותה, מאפילים עליה, ודווקא כשהיא במיטבה, הם הופכים אותה בנאלית, יש עוד אלף כמוה. נראה אותך מקדיש יום לתהומותיה של האהבה הרצופה, על פני כל הזמן ועל פני המרחב כולו, והפרוסה על פני תכונותינו הטובות ותכונותינו המכוערות, האהבה הקבועה, הנוכחת בכל, עד שלעתים היא נעשית שקופה ואי אפשר לראות אותה.
רצינו להיות תיכוניסטיים, אבל שוב איננו יכולים לציין אותך בתום מוחלט, סמוקי לחיים ונרגשים. אנחנו יודעים יותר מדי על האופן שבו העולם עובד, יותר מדי על האופן שבו אנחנו עובדים.
לעזאזל איתך, ולנטיינ'ס, איך שוב נפלת לנו על יום שבו נתנו לאוקיינוסים להפריד בינינו. לא יכולנו לבוא הביתה, לעמוד בפתח במבט של אור והתנצלות של מכורים לקיטש, ביד האחת זר שנקטף מחנות הפרחים למטה רגע לפני שנסגרה, ואולי גם שוקולד, סרט וידאו או בקבוק שמפניה, וביד השניה שקית עם העגבניות והפסטרמה והחלב והבאגט, שתונח על שולחן האוכל. לא יכולנו הפעם לתת לשקית הראשונה לחכות בסבלנות לאחר כך, כשהבית יחזור להיות של שנינו.
ולא, הפעם לא נוכל, רק בגלל שלוחות הזמנים שלנו שוב מתנגשים עם אלה של העולם, לא נוכל להגיע לרגע שבו הבית שקט מילדות, אחרי הפעם השלישית של מים/פיפי/דיסק אחר, למזוג לנו יין ולהפקיד באח ערמונים, להתרסק על הספה, להביט אחד על השני, האחד בשני, ולדעת שיש כל כך הרבה מה לומר. הפעם לא נוכל לומר את זה, או חלק מזה, או לבחור דווקא לא. ולא, הפעם לא נוכל, להניע את גלגלי הסרט, ותוך זמן קצר, כמו שאנחנו יודעים מראש שיקרה, לשקוע לשינה עמוקה, על הספה הרחבה בסלון אבל להתעורר פתאום, מפותלים זה בזה בלי שהבחנו, כרוכים זה בזה, במי שהיינו, במי שנהיה, סוקרים בלי מילים את מסדר המפקד של כל האהבות האלה שהן כולן שלנו.

- פורסם בטור "מפריזה", במוסף "24″ של ידיעות אחרונות.

פרוסות דקיקות של לימונים בקוקוס

השף יאיר יוספי התמחה אצל גי מרטן ופייר גנייר, אבל את הלהט וההשראה קיבל משאול, איל, וארז וחיים. תפסתי אותו בדיוק כשהוא מסיים לספוג את כל הידע הזה בפריז, ומתחיל לחלום על להגשים אותו במסעדה שלו בתל אביב

כשתפסתי את יאיר במסיבת ראש השנה, והכרחתי אותו לקחת אותי לצילומים של ספר הבישול של אריק קייזר, דמיינתי את זה אחרת לגמרי. חשבתי על מפעלות קייזר, הרשת העולמית של בתי קפה ומאפה, חשבתי על צרפת הקפדנית ועל בישול בצרפת, שנלקח ברצינות תהומית, ותארתי לי סדר יום מתוכנן עד הפרט האחרון, תאורה מקצועית ומעט וזלין לחיזוק הברק טבעי של לחייהן האדומות של עגבניות.

אלא שאז עדיין לא ידעתי שיוספי, שאמנם חי שמונה שנים בצרפת, גדל דווקא בבתי המדרש היצירתיים, הקפריזיים והמבולגנים במידות משתנות של שאול אברון ביועזר בר יין, חיים כהן ב"קרן", אייל שני ב"אוקיינוס" וארז קומרובסקי ב"ארז" וב"לחם ארז". רק אחר כך, בעקבות לימודי האדריכלות של אשתו, מירב, הגיע לפריז להתמחות ולעבוד במטבחי יוקרה מכוכבים לעייפה, כמו אלה של "ווסר", פייר גנייר ו"לה גרנד וופור" של גי מרטן. ואו.

קליי מצלם את יאיר מקמח

לא ואו. "השתעממתי בטירוף. במסעדות היוקרה הכל עשוי בתבניות. כל מנה חייבת שיהיה לה רוטב דליל ורוטב סמיך, ויניגרט ואינסוף נגיעות בצלחת. קחי למשל, מנה של כבד אווז ומנגו". עדיין בוקר, אבל לקחתי, למה לא. "מתוך משולש של כבד אווז, שעשוי בצורה הקלאסית, קורצים בחותכן עוגיות עיגול. את החלל שנותר ממלאים בקרם מוקצף של מנגו. את דיסקית כבד האווז מפדרים באבקת מנגו מיובש ומניחים בצלחת. מקשטים בפס של צ'טני מנגו, בפס אחר של רוטב ציר אווזים ומנגו, מוסיפים גם צ'יפסים של מנגו בתיבלון של אותו צ'טני ומקשטים בעלה ירוק של סרפיי, מין פטרוזיליה עדינה ומעט אניסית". נשמע נפלא. "לוקח המון זמן לסדר את הצלחת, כך שחלקים ממנה מכינים הרבה לפני ההגשה, במיז אן פלאס. כך שעוד לפני שמתחיל הערב כל הצלחות מוכנות, מחכות לסועדים ולכבד האווז ולנגיעות האחרונות". נשמע הגיוני. "השף לא יכול לשלוט באמת על האיכות. ובגלל כמויות העתק שצריך להכין, הרבה מהרכיבים לא באמת טריים. את הצ'טני למשל, מכינים מראש לכל השבוע".
אני מסרבת להזדעזע, אז יאיר שולף את סיפור הלובסטר. "מאוד קשה לבשל בזמן אמת לובסטרים בכמויות שמספיקות למאות סועדים בערב. צריך למצוא פתרונות אחרים. באחת ממסעדות היוקרה שבהן עבדתי היו מבשלים בבוקר את הלובסטר, ובערב, לפני ההגשה לסועד, היו עוטפים אותו במגבת רטובה ומחממים אותו במיקרו. אלה מסעדות של מאתיים חמישים יורו לפני יין לסועד",  יאיר מתחלחל מחדש, "והוא מקבל לובסטר שמחומם במיקרו".

קליי ויאיר, כל אחד מתעסק בעניינים שלו

זה מזכיר לי שאחד הדברים הכי טובים בעבודה, היא האפשרות לקום ולעזוב אותה. ואכן, יאיר לא נשאר במקום ההוא, שהנחיל לו תועפות של ידע על טכניקות של בישול וניהול מסעדות. הוא עבר לעבוד במסעדה איטלקית זעירה במארה, ממנה התגלגל למאפיות קייזר ולכתיבת ספרי הבישול שלו. יחד עם הצלם קליי מקלאכלן, השניים מגיעים למאפיה כשרק הקונספט של הספר לעורם, ומתחילים לשחק עם החומרים שנמצאים שם, הצבעים, אור היום ומצב הרוח. במקרה קיצון, שבו אור הפלורוסנט של המאפיה לא יחמיא לעור הפנים של המקרונים בעשבי תיבול, יטריחו השניים את עצמם, עם המגש לרחוב, ויתפסו קצת שמש. הטון הענייני והמהירות שבה הם מתקתקים, איש איש את חלקו במשימה, לא מסתיר את העובדה שלעזאזל, הם לגמרי נהנים.

השולחן שלידו ישבנו לראיון. כל אחד שלף את הבקבוק שבמקרה היה איתו

אפשר להתלוצץ עד מחר על חשבונם של ספרים שהפכו להיות מעצבי שיער ועל טבחים שהפכו להיות שפים, מגה שפים ואיירון שפים. אבל לא משנה איך תקראו לזה – כלומר, בטח שזה משנה, תודעה מעצבת מציאות וכל זה – מוכרחים להעריך את היכולת לקחת רכיבים בסיסיים כמו הצורך להתפרנס, כישרון, סקרנות והזדמנויות ולרקוח מהם עבודה מרתקת, הגדולה בעליל מסכום מרכיביה.
קסמים כאלה יכולים לקרות לא רק במרק חם של שוקולד מריר עם צ'ילי, שפטל מרוסק לתוכו וגלידה אדומה צפה על פניו, כמו זה שטעמתי בבסטיד אודאון, מסעדה נחמדה ליד גני לוקסמבורג; האלכימיה הזאת עשויה להתחולל גם בין אדם למקצועו. יכול אדם לקחת את העבודה שעליו פרנסתו, כולל היום יום שלה, שתמיד יהיה מורכב גם מהרבה מאמץ ומפרטים אפורים ושוחקים, ובמו ידיו להפוך אותה למשהו שהוא עצמו יכול להשאר מאוהב בו למשך זמן רב. כמו בכל התאהבות, גם כאן מוכרחה להיות מידה הגונה של הדחקה, קורט פרגמטיות ומעט יותר מחופן של פנטזיונריות.
עכשיו, פרט לגיחות עבודה לצרפת ואיטליה, יאיר כבר חזר לארץ, הגיע לגיל, והוא מת להתחיל. הוא מוכרח להקים את המסעדה שלו. היא ברורה לו, רקומה מחלומות על חומרים טובים מישראל ואיטליה וספרד וצרפת ובישול ספונטני ומדויק, על קשר עם לקוחות וטיפוח ספקים. חסר עדיין המיקום המדויק והמשקיעים עדיין שוקלים. אבל היא ממש עומדת לנגד עינינו, המסעדה התל אביבית שלו, בין שתי כוסות האספרסו המתרוקנות שלנו בפריז, והיא פועלת ועסוקה ויצירתית ושמחה.

אני צילמתי בלי ספק יותר מאשר קליי צילם

זה יהיה קשה, אני שואלת את יאיר ומירב שבאה לאסוף אותו משם. זאת עבודה נון סטופ, שוחקת ומעייפת, מסעדה משלך. אלה משכורות וחשבוניות ומיסי עיריה ותקנות רישוי ומע"מ ומס הכנסה. "כן", הוא אומר, ומחבק את מירב. "אבל זאת כמו השנה הראשונה באהבה, כשאתה כולך מלא התרגשות ועניין לגלות את הדבר הזה, ללמוד אותו, ליצור אותו. אני מת כבר לעמוד במטבח שלי, לבשל כל יום מחדש תפריט אחר לפי החומרים שיהיו בשוק באותו יום, לפגוש את הלקוחות, ליצור קשרים עם ספקים." והם שניהם יוצאים חבוקים לאחת המסעדות היפניות האהובות עליהם ברחוב סנט אן, שף צעיר ואדריכלית צעירה ומחשב נייד שעליו הם מתכננים אותה, את המסעדה שלהם, ובכלל לא משנה שעדיין לא נמצאו הכתובת המסוימת, המשקיעים הנדיבים והמנהל המצוין שיקשרו את כל החלומות האלה לקרקע מציאותית יציבה.

מצד שני, התמונות שלו בטוח יצאו בפוקוס

* פורסם במדור "מפריזה" במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות.

כמו מישהו שמדליק רדיו בקול רם בבוקר, לא כי הוא אדם של בוקר, אלא כי אחרת אין סיכוי שיצליח לצאת מהמיטה, ככה מתנהגים הצרפתים כלפי החזרה שלהם לשגרה, הרנטרה. בשביזות יום א' בצבעים של שיזוף מתקלף, הם חוזרים באי חשק מופגן מחופשת הקיץ הארוכה לבתי הספר ולמקומות העבודה. הפעם, משום מה, נדמה שהשיבה קשה במיוחד. הצרפתים טרודים מיוקר המחיה ומהאינפלציה, וזה חוץ מהעובדה שהגשמים שירדו באוגוסט מדי פעם חירבו את התכנית הלאומית לספוג די חום שיספיק עד מאי. ואולי האומה הצרפתית ממלאת אחרי צו הרנטרה וחוזרת לעצמה, כולל לטרוניה הקבועה כלפי העולם שמלווה אותה בכל עת.

אולי כדי להקל את החזרה, או כדי להסיח את הדעת, העיר מוצפת שורות של אירועים, ירידים, שווקים, מבצעים ופסטיבלים.

בסוף השבוע שעבר ערכה פושון, מוסד הגורמה היוקרתי, סופשבוע של אקלרים. נחמד שחלק מהימים בפריז מוקדשים לעניינים שהם הרי גורל מעט פחות מזכויות האדם ואיכות הסביבה. ככה זה כשלבעלי עסקים מותר להכריז בעצמם על ימים. ב-20 במרץ מתקיים לו יום המקרון אצל פייר הרמה ואופים אחרים, ב-30 באפריל מתקיים יום הגלידה אצל בן אנד ג'רי'ס, ואנשים עומדים בתור שעות בשביל לקבל גביע גלידה חינם או לטעום חופשי מהמקרונים החדשים שמופקים במעבדות האפייה המשוכללות כאן. אלא שבפושון, המעדניה המעוצבת וממותגת לעילא בשחור וורוד פוקסיה, כל העניין הוא יוקרה. ויוקרה, כידוע, לא דרה בשלום עם המילה הזאת, הסטודנטיאלית, המרושלת, החופשיה – "חינם". ולפיכך בסוף השבוע של האקלרים הציעו בפושון 34 אקלרים במילויים שונים, מתוקים ומלוחים, במחיר השערורייתי של חמישה יורו ליחידה. כדאי לדעת, שאקלר, אותה פחזניה מוארכת שממולאת בפודינג שוקולד ושחלקה העליון מצופה בקרם שוקולד, אלא אם כן מדובר באקלר קפה, עולה בימים כתיקונם שני יורו. אני יודעת, כי אני קונה בערך אחד ביום.

*

כשרק הגענו לכאן, קופאים מקור, מגמגמים צרפתית, צמודים למפה ולא מבינים כלום בנבכי הבירוקרטיה, המאפיות סיפקו לנו את נחמה יומית, זולה ומיידית. היה מקום אחד שבו ידענו להסתדר בקלות, לבקש ולקבל בדיוק את מה שאנחנו רוצים. וזה אפילו לא נורא יקר.

Fournee d'Augustin. Great boulangerie au Place de la Nation

לא כל המאפיות הן פטיסרי, כלומר מקומות שמכינים קינוחים, אבל בכולן אפשר להשיג אקלר שוקולד. בחלקן הוא גרוע, עם בצק פלסטי וקרם תעשייתי. בפטיסרי בודדות בלבד מצליחים להכין אקלר שבו גם הבצק פריך וטרי, גם המילוי עשיר וטוב וגם הציפוי הוא מבריק ושוקולדי דיו ונדבק לשיניים כפי שמצופה ממנו לעשות. אבל אנחנו לא בחלנו בכלום. תהיה הארוחה אשר תהיה, עוף בתנור עם תפוחי אדמה סגולים, פסטה עם זיתים או לחם וחביתה, כמעט תמיד הארוחה הסתיימה באקלר, פרוס בסכין חדה לפרוסות קטנות של קרם ובצק וציפוי. הגדולה תובעת את הקצוות, ושלושת האחרים מתחלקים בשאר. תמיד בטעם שוקולד. לעתים רחוקות אנחנו מגניבים גם אחד בטעם קפה, מחכים שהילדות ילכו לישון, ואז אני מקבלת את הקצוות.

אז סוף שבוע של שלל האקלרים של פושון.

Eclair Week End au Fauchon ; photo: Fauchon

אכלנו פעם בבית הקפה של פושון. לא שהעוגות שם לא טובות, חלילה, ונכון שהכל מקושט ומצויץ לעילא ולתפארה, אבל לגבות שמונה יורו על שוקו, זה חצוף אפילו בפריז. ומהקור שנשב מהמלצרית שלנו הצטננו, למרות שממילא זה היה חורף.

אבל סוף השבוע של האקלרים בפושון הפיץ את עצמו בתמונה של מרבד צפוף של התכשיטים שיעמדו למכירה, בשלל ציפויים ודקורציות מפתות: מאקלר שעליו מודפסות העיניים של מונה ליזה, דרך ההוא, הנודע, עם האפונה והסלמון, וכלה באחד בצבע זהב. ולמרות שידעתי מראש על המחיר השערורייתי, חשבתי שיש ילדה אחת שעשויה לשמוח בחגיגה נטולת הפרופורציות של המאכל האהוב עליה, חגיגה שלא מתחשבת ברעב באפריקה, בשער היורו או בסכרת במשפחה. והאמת, שגם אני, הסתקרנתי לדעת מה הטעם של אקלר פואה גרא באגוזים ואיך ירגישו העיניים של מונה ליזה בתוך הפה שלי.

הזמנו חברים לארוחת ערב, כדי שיהיה לנו תירוץ להגזים לגמרי עם הקינוח, והתחגגנו כהוגן לכבוד הדייט שלי ושלה בפסטיבל שנערך בחנות של פושון היוקרתית מנשוא בכיכר מדלן. התור הארוך התקדם מהר מדי. בטרם הספקתי להחליט אילו משלושים וארבעה האקלרים נבחר – הקצבתי לעצמנו שישה – הגיע תורי. עמדתי פתאום מול האיש הגבוה ביותר בעולם, שבמקום לטפח קריירה של זה שעומד ליד הסל ורק מניח בתוכו את הכדורים, החליט להתמחות בממכר אקלרים. הילדות הקטנות, זאת שלי וזאת של זאת שעמדה לפני בתור, נשאו אליו עיניים בפליאה, ובאותו רגע בדיוק ביררה כל אחת מהן אצל ההורה הפרטי שלה, בשפה הפרטית שלה: אבל אמא, למה הוא כל כך גבוה?. קשה ככל שתהיה השאלה הזאת, קשה עוד יותר היתה השאלה שהפנה אלי האיש עצמו, שהסתכמה ב: "כן, בבקשה?".

ובכן, לא. בשלב זה, לא נותרו בחנות כמעט אקלרים, כך שכל התכנית שלי בנוגע להרכבת ארוחת טעימות אקלרית מגוונת ומאוזנת, נתקלה בבעיות טכניות. בסופו של דבר יצאנו כשבידינו שקיות הנייר המוזהבות ובהן שישה אקלרים במחירה של ארוחת ערב לא רעה בכלל; שניים מלוחים, האחד עם פטריות יער והשני עם עוף בקארי וחלב קוקוס וארבעה מתוקים: אפרסקים ביין, טעם החודש שלי, בהדפס הסוואה באדום וורוד, אקלר שוקולד וקצפת בהדפס לאופרד, אקלר פראלין עם אגוזים ממעל ועוד איזה אחד, בורוד.

הייתי שמחה לדווח על חוויית אקלרים שמיימית. אבל האמת היא, שהאקלרים היו די בסדר, פרט להוא עם הפטריות יער, שזרק אותנו, בלי לתאם עמדות מראש, לאולמות החתונות של שנות השמונים. אבל באחרים הקרמים היו עשירים, מבריקים, דוגמנים מלוטשים ומוכנים לצילום. והם גם היו טעימים, אם לא סופרים להם שהם עלו חמישה יורו לאחד. ילדת הקצוות לא רצתה לאכול את ההוא שנקנה במיוחד עבורה, כי מה פתאום מתערבת לה קצפת במקום שבו היה אמור להיות שוקולד.

זה נשמע כאילו מאכזב, אבל בעצם היה משמח לגלות שוב מחדש, כמה מצוין הוא האקלר שני יורו הקבוע שלנו במאפיה השכונתית שלנו ואיזה כיף שסוף סוף גם הם חזרו מהחופשה. שנה טובה.

* פורסם לראשונה ב"מפריזה", מוסף "24″ של ידיעות אחרונות.

לא רחוק מכאן:

Place de la Madeleine הוא בדיוק המקום לקנות חולצות גבריות משובחות.

ובאותו עניין:

השוקו הנפלא באמת של אנג'לינה.

קווין עמאן, המאפה החדש והמצויין שצומח בימים אלה במאפיות פריז.

לה לואר דאן לה תייר, בית קפה מעולה במארה, עם עוגות נהדרות.

לה פוסט, בית קפה להורים ברובע ה-9.

הגרנד אפיסרי דה פארי, חנות יוקרה עצומה של מעדנים מכל העולם.

מבחן האופי של מוס השוקולד בשה ז'אנו.

]]> http://parisait.com/2008/10/06/%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%a7-%d7%94%d7%97%d7%96%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%a9%d7%92%d7%a8%d7%94/feed/ 0 48.8702965 2.3254571 http://parisait.com/2008/04/27/%d7%90%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%a2%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%a8-%d7%91%d7%91%d7%95%d7%98-%d7%90%d7%95-%d7%a7%d7%90%d7%99%d7%99/ http://parisait.com/2008/04/27/%d7%90%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%a2%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%a8-%d7%91%d7%91%d7%95%d7%98-%d7%90%d7%95-%d7%a7%d7%90%d7%99%d7%99/#comments Sun, 27 Apr 2008 10:50:43 +0000 http://kinneretr.wordpress.com/?p=14

דרול ד'וואזו

עם הזמן ולאורם הצהוב של ימים אביביים שהקדימו את זמנם, מפשירה העיר הזאת והופכת קצת פחות זרה. בבונז'ור הקבוע של הקופאית בסופר אפשר לדמות למצוא איזו בת-נימה של היכרות והמלצרית בבראסרי שמתחת לבית כבר יודעת בעצמה מה אני שותה. דברים נעשים מוכרים ובטוחים יותר, ובהתאם חוזר טווח התנועה שלנו ומצטמצם, כהרגלו, לאזורי הנוחות שלנו. טוב שלימודי הצרפתית, שהשתלטו על שגרת חיינו, הכירו לי את בוט או קיי.

צריך להמציא סיבות כדי להגיע לאזור הזה, ברובע השלוש עשרה, שלא מנפק בעצמו שום עניין גרנדיוזי לתכנן סביבו ביקור. אין בו אף מוזיאון גדול ויש בו מעט חנויות וכלל לא ממותגות. ובכך בדיוק טמון קסמו. בוט או קאיי הוא כפר קטן שנבלע בתוך פריז, והצליח לשמור על עצמו, עם רחובות צרים מרוצפי אבנים, רוגע יחסי, תושבים שלקוחים מסרט סטודנטים ושרידים של נון קונפורמיסטיות. ויש בו גם המון מסעדות קטנות, טובות ולא יקרות. והנה לכם סיבה.

בוט או קאיי

עוד לפני הכניסה לבוט או קאיי, כשיוצאים בתחנת המטרו פלאס ד'איטלי לכיוון רחוב בוביו ונעצרים רגע בכיכר ורלן, נתקלים במתקן נירוסטה משונה, תצוגת תכלית של כל מה שפס מהעולם ועדיין מצליח להתרחש בשכונה הזאת. בעבודות הפיתוח שנעשו באיזור במאה ה-19 התגלה מעיין תת קרקעי. במקום למכור, כנהוג, את המעיין, לבן הדוד של אווייאן או לאח של פרייה, הניחה העירייה למים המינרליים למלא את בריכת השחייה הצמודה, ולתושבים ליהנות מהמעיין שמתחת לבית. ובצדק, גם אני לא הייתי רבה עם תושבי בוט או קאיי; ההיסטוריה המפוארת של הרובע כוללת תפקיד חשוב בהובלת הקומונה הפריזאית, התנועה הסוציאליסטית ששלטה בפריז במשך חודשיים וחצי ב-1871. צאצאי התושבים הלוחמניים ההם מגיעים כיום לברזיה עם בקבוקים ריקים וחוזרים הביתה עם שישיית מי מעיין. גם אתם יכולים למלא שם מהמים המצוינים, בתנאי שבפעם הבאה לא תתלוננו שמים מינרליים בפריז עולים חמישה יורו לבקבוק. קטן.

בוט או קאיי: המעיין החופשי

כשמסתובבים ברובע, מדברים קצת עם תושביו, משהו מתחיל להתבהר. איך לומר את זה – במונחים פריזאיים זה עלול להתפס אפילו כעלבון – הם פשוט לבביים. לואיזה אואלש יושבת בחנותה הקטנה, בין ספרים משומשים, ארונות מגולפים ומנורות משנות השישים.

. La petite caverne, 6, rue du Moulin des pres, 01.45.80.79.46

כבר שמונה שנים שהיא בשכונה, גרה מעל החנות. "זה ממש כפר. אין כאן אדישות, כמו בחלקים אחרים של פריז. אנחנו מכירים את השכנים שלנו ומדברים איתם, ובקיץ כולנו יחד יושבים בחוץ. את רואה, הבתים קטנים ופשוטים ובתי המסחר כאן הם לא בראנשה". בראנשה בפריזאית הוא כל מה שקול, ובוט או קאיי איננה קול בהגדרה, מה שכמובן שהופך אותה מיד לכה קולית.

בוט או קאיי: בובות על ספה משוחזרת בחנות העתיקות של אלואיז

"אבל", מוסיפה אלואיז, תמיד יצוץ אבל, במיוחד כשמדברים נדל"ן ועוד בפריזאית, "בשנים האחרונות גילו הבורגנים את הרובע, והמחירים התחילו לעלות. דירת שני חדרים קטנים, 30 מטר רבוע, שלפני שמונה שנים הושכרה ב-400 יורו, תושכר היום ב-900. ככה זה בפריז, כל הרבעים שהיו פעם שכונתיים וסימפטיים התגלו על ידי הבורגנים ומאז נעשו יקרים: אזור הבסטי, אזור קאנאל סן מרטן. ועכשיו אנחנו".

דרול ד'וואזו

בחנות ממול, דרול ד'וואזו ("ציפור משונה"), מבקשת אן מרק שאחכה עוד רגע, היא לא יכולה להפסיק באמצע הפוליטורה כי ייווצרו כתמים בצבע. היא משפצת רהיטים ומוכרת חפצי אמנות שימושיים כמו חולצות מאוירות ונעלי בית בעיצוב עכשווי. "עזבתי את הרובע השש עשרה ועברתי לכאן, כי אני מעדיפה שהילדים שלי יגדלו באזורים מעורבים, שבהם יש עשירים ועניים ובורגניים; אלה החיים האמיתיים".

מרק לא מתכחשת לתהליך הג'נטרפיקציה שעוברת השכונה, היא רק חושבת שזה עדיין לא נורא. "נכון, עכשיו נכנסו לכאן הבובואים, עם המון כסף, קונים בתים משותפים, מחברים את כל הדירות והופכים אותם לפרטיים או להיפך, לפי השיקול הכלכלי". בובואים, במקרה שהחמצתם את ההכלאה העדכנית הזאת בין בורגנים לבוהמיינים, הם קבוצה חשובה, בעלת כוח תרבותי וכלכלי בפריז. מרק מבארת: "יש להם כסף, אבל זה לא כתוב להם על המצח, יש להם עקרונות טובים, אבל הם לא תמיד דבקים בהם. והכניסה שלהם לשכונה העלתה את המחירים עד כדי 6000 יורו למטר רבוע". ואכן בטיול בשכונה אפשר לזהות את הבתים המשופצים לעילא רק כדי שייראו מקוריים כמו האחרים.

בוט או קאיי. כוורת ב"לז אביי"

הרבה עסקים קטנים יש בשכונונת הזאת, מהבולנז'רי המתחייב והספר השכונתי, וגם כמה פחות שגרתיים. יש כאן שתי ספריות קטנות, פרטיות, שהן גם מרכזים קהילתיים מטעם עצמן, ולעומתן מפוזרים בבוט או קאיי משרדים קטנים של אדריכלים ופרסומאים, שבטח יתנגדו ליפול למשבצת הבובואים שמישהו מוכרח לאייש. וגם "לז אביי", חנות דבש, שעווה ומוצרי כוורנות. מתברר שכוורנות הוא תחביב פריזאי מקובל. בהחלט ייתכן, שבמרפסת בדירה לידכם – אוי, בעצם במרפסת לידי – מגדל השכן דבורים כתחביב. למה? אני שואלת, וז'אן ז'ק שקמונד, הבעלים, לא מבין את השאלה. בשביל הדבש, כמובן, גם בגלל שעקיצות הדבורים מרפאת מחלות כמו סקלרוזה, אריתריטיס וראומטיזם. חוץ ממוצרי כוורנות, דבש על סוגיו, שעווה ופרופוליס, אפשר לקנות אצלו בחנות גם נוגט שאן, מהחנות שליד, חושבת שהוא הטוב בעולם.Les Abeilles, Miels & Ciers, 21, rue Butte-aux-Cailles, 01.45.81.43.48

אך לא על הדבש לבדו יחיה האדם, ומסעדות וברים הם חלק מהעניין כאן. למשל, טמפס דה סריז, הפועלת כקואופרטיב שחותר לחדשנות גסטרונומית, שווה ביקור בעבור הטארט טאטן הנהדר, ובשביל המלצר שלנו, שלא רק רקד ושרק לעצמו לאורך המשמרת, אלא גם סחב לשולחננו מילון ענק בתגובה לשאלה תמימה שלנו. Temps des Cérises, 18, rue Butte-aux-Cailles, 01.45.89.69.48

כדי להכיר את מלכת השכונה, נראה שצריך לעמוד בתור לשה גלדין, הביסטרו הפשוט וההומה והשמח עד כדי שאפשר לחשוד בו בספרדיות, שאכן מגיש אוכל דרום צרפתי ובאסקי. עיקר תהילתו המקומית היא על סלטי הענק שלו ועל מחיריו הזולים.Chez gladines, 30, Rue des Cinq Diamants, 01.45.80.70.10

בוט או קאיי. שה גלאדין

ואילו כדי לשבת ליד בוט או קאיי ולבדוק מי בעולם רוצה מכם מה ולמה, כדאי לתפוס שולחן באקרובט אה פונאמבל, בראסרי מסביר פנים, שלו שלושה יתרונות מכריעים: השוקו החם שלו, שאיננו עשוי משוקולד מעולה אך מוגש עם קערה גדולה של מרשמלו צבעוני, האינטרנט המהיר והחופשי שלו, והמוכנות של המלצרים שתשב שם, ממש עד שתסיים את הטור, ועוד קצת.

Acrobates et  Funambules, 204, rue de Tolbiac, Tel : 01 53 80 20 04

* פורסם לראשונה במדור "מפריזה" במוסף "24″ של ידיעות אחרונות.

- – -

לא רחוק משם:

* פארק דה שואזי (Parc de Choisy) והצ'יינה טאון שמולו, ובהמשך שדרת שואזי עד לטולביאק. הכי נחמד לקחת משהו לאכול באחת המסעדות בשדרות שואזי ולשבת לאכול בפארק.

Parc de Choisy

אוונו דה שואזי. מנות ההתחלה באחת המסעדות הויאטנמיות

* Itali 2 – מרכז מסחרי גדול בפלאס ד'איטלי: שום סיבה מיוחדת, רק אם נופל עליכם יום גשום במיוחד ואין שום מוזיאון על הפרק. אבל בפריז תמיד יהיה מוזיאון על הפרק.

עוד המלצות לקניות ברובע ה-13 מגרידסקיפר.

אייפל, אחת הרגליים האיתנות

אהובי נסע לארץ, בחטף. יש איזו אשליה של קרבה ומיידיות, אבל האמת היא שלא פשוט ובטח לא זול לטוס מהרגע להרגע לבקר בארץ ובארצות אחרות. הרעיון של רק לקפוץ בנון שאלאנט ממקום למקום באמת מקסים בעיני, אבל בפועל הוא מזכיר לי תמיד את הסיבה שסאלי, מהארי,  נפרדה מג'ו: הוא לא רצה ילדים, כדי שיוכלו לטוס לרומא בהתראת אפס, או לעשות סקס על רצפת המטבח. אבל בסופו של דבר, מסבירה סאלי להארי, הם מעולם לא עשו את זה במטבח; יש שם אריחי קרמיקה קרים וקשים. והם גם אף פעם לא מימשו את הקפיצה לחו"ל בדקה התשעים.

אבל כל מה שדרוש כדי לגלות את המג'יק סטיק ואת היכולת לנוע בזריזות הוא סיבה טובה מספיק וכרטיס טיסה זמין. חברים טובים שלנו איבדו אבא, ותוך כמה שעות אב הבית היה על המטוס בדרך לישראל. הנסיבות עצובות, האפשרות להיות עם אנשים שאנחנו אוהבים ברגעים כאלה משמחת. גם היכולת להסתובב שוב ברחובות שאני אוהבת כל כך. פתאום קינאתי בו. פתאום התגעגעתי קצת.

מתורגלת כבר קצת בחד הוריות זמנית, טפו טפו, פיזרתי ילדה אחת ואת האחרת הפקדתי אצל בייביסיטר חדשה ומצוינת, ויצאתי לעבוד. כלומר לקחתי, כמדי בוקר, מחשב נייד ואת ספרון המפות של פריז, ועליתי על המטרו. קח אותי לאן שתיקח.

מטרו מספר 6 הוא עילי בחלקים רבים של המסלול שלו. עליתי עליו, התכוונתי לרדת בלה מוט פיקה-גרנל, התחנה הכי קרובה לאייפל, עכשיו כשתחנת ביר חכים בשיפוצים. אבל היה עמוס, ומהחלונות ראיתי שוב את שדרות גריבלדי היפות, אז ירדתי קודם.

יש כאן הרבה אזורים שתענוג ללכת בהם לאיבוד. גם היום, שלושה חודשים אחרי נחיתתנו כאן, יש עוד כל כך הרבה מקומות שעוד לא ראינו.

אז ירדתי בסוורה-להקורב, ללכת לאיבוד קצת שם. היה קר ורטוב, אבל הרטיבות הולמת את העיר הזאת. המדרכות כל כך שחורות, שגשם קל והן הופכות למראות כהות של מועדונים משנות השמונים, וככה רואים את כל היופי הזה כפליים. התכוונתי לדבוק בתכנית המקורית, ודרך שדרות גריבלדי היפות להתקדם לכיוון לה מוט פיקה גרנל, ומשם, בסיור רגלי ברובע השביעי, להגיע למוזה ד'אורסה הכל כך יפה. היינו בו כבר, אבל הקטנה עשתה בו שמות, השתמשה בכבלים שמפרידים בין התמונות הנהדרות ובין הקהל המשתוקק לראות אותן, בתור טרמפולינה, חבל דק להתאמן עליו ולפתח את שיווי המשקל. רק האיפוק העצבני של שומרי המוזיאון מנע מהם לזרוק אותנו משם, אבל הבנו את הרמז והתפנינו משם, רק אחרי שראיתי עוד כמה רקדניות של דגא וכמה נשים שמתנגבות אחרי אמבטיה. רציתי לחזור לשם לבד.

לבד. הייתי לבד. היה כבר מאוחר מספיק לשלוח SMS לארץ – התברר שזה אפשרי לחלק מהסלולריים, אתה מנסח בדיוק מה שאתה רוצה לאמר, רק בלעז, אבל זה כמו לשלוח בקבוק בים – לפעמים זה מגיע ולפעמים לא. אז שלחתי בוקר טוב ומקווה שישנת טוב ותתקשר כשתוכל. ישן טוב, כנראה.

במקום שדרות גריבלדי, מצאתי את עצמי באוונו דה סאקס, שדרות אספלט רחבות שהאייפל ניצב בקצותיהן. עדיין חשוך כאן בשעות כאלה. זה מדכא לצאת בבוקר כשחשוך, אבל אני כבר יודעת שעוד מעט, בסביבות רבע לתשע, תצא השמש. השאלה רק באיזה צבע תצבע את הכל. אוונו דה סאקס, יפות ושוממות מתחברות לשדרות ברטיי, ואלה מגיעות לאגליז דו דום – (שם קבור נפוליאון), שזה בעצם הגב של האינווליד, מבנה יפה, עם כיפת זהב, חפירים שמגנים עליו מכל הצדדים ועצים שמעוצבים כחרוטים, למעשה כפגזים. מאוד מיליטריסטים כאן, במיוחד בסביבות האקול מיליטר, הפו"ם של צרפת. בבניין האקול מיליטר נותרו חורים של פגזים וכדורים ממלחמת העולם השניה ועל כל בניין שלישי כאן יש שלט שמתאר מי נהרג על שמירת הבית, או בשפתם, העקרונית תמיד, גם כשאין צורך, על הגנת השיוויון, החירות והאחווה. אלא שלהבדיל ממבני הבטון המכוערים של בה"ד 1, כאן המיליטריזם לובש צורות כל כך יפות, כל כך מרשימות. לא ברור לי מה עדיף.

השמש קמה, היא מותחת זרועות והחליטה לטובתי: היום צהוב. היא לא מחממת, למה שתעשה את זה, אבל היא שופכת על העיר ואנשיה אור נעים ומחמיא. לפי הטלפון הדומם, הוא עוד לא קם.

אחרי עצירה קטנה לקפה באוונו דה טור מובורג, שוב מתברר שהמחשב הנייד הוא לא באמת נייד, כי הוא לא עובד ללא חיבור חשמלי, ואני ממשיכה לרחוב גרנל המתוק כל כך. עדיין קר, כבר מואר, והכל כל כך יפה. אזור הרובע השביעי הוא אזור של שדרות רחבות, עצומות, חזקות, מדויקות, ושל רחובות קטנים, אישיים כמעט, שנמתחים ביניהם, מנומרים בפטיסרי כחול ובולנז'רי ירקרק ובושרי אדום. את השמיים התחומים בין הבתים מנקדות עדיין מנורות חג המולד שדולקות גם ביום, כל כך עדינות שהמצלמה שלי לא מצליחה לתפוס אותן, אבל הן מדגדגות את העין, משמחות אותה. הכל סגור. מתי הם מתחילים את היום, הפריזאים האלה? הנה, בשוק רחובי קטן מתחילים לאט ובישנוניות לפרוס דוכנים. כי ריח של מרק עדשים ממלא את הרחוב הקטן, כנראה שמישהו בכל זאת התעורר באחד הביסטרואים. הקצביות כבר פועלות במרץ, על הגריל, עופיונים קטנים ומעושנים מפיצים ריח שהולך מצוין עם המרק ההוא.

גן קטן ומקסים, עם מערת סלעים ונחל

בלי כוונה, הגעתי שוב לשאמ דה מאר, הגנים של האייפל. אי אפשר להרגע מכמה שהמפגן הזה מרשים, חזק ויפה. תיירים חרוצים כבר עומדים בתור לטפס עליו. באחת השבתות כבר גילינו שיש המון מה לעשות בסביבתו של האייפל עם ילדים: יש סוסי פוני וקרוסלה ותיאטרון בובות וגני משחקים מתוקים, אבל עכשיו, אני עוברת בין הרגליים של האייפל ומגלה ליד הרגל המערבית שלו גן קטן ומקסים, עם מערת סלעים ונחל, ציור קטן של פסטורליה וטבע  ליד מפגן העוצמה האנושי הזה. חיילים, ככל הנראה טירונים, לפי גילם הצעיר והאופן שבו הכומתה עדיין לא יושבת להם טוב על הראש, צועדים בסך, אבל בערפילי הבוקר השמשי העדין הזה, אפילו חיילים שמסודרים בשלשות נראים כמו ילדים בטיול שנתי במשעולי הגן המפתיע הזה.

בוקר טוב ישראל. איזה כיף לשמוע את הקול העייף הזה תוך כדי הליכה. קר אצלכם, שמעתי. קפוא. קר יותר מאשר אצלנו עכשיו. היה נורא קר בלילה. הקור הזה תפס את כולם לא מוכנים. אצלנו כבר אפילו חם מדי בתוך הבתים. אז פגשת את זה ואת זה ואת זה? איזה כיף לך. ואיך נראית ההיא, אחרי לידה? קורנת? והתינוק מתוק? ודיברת גם איתם? והם מסרו ד"ש? והיא בהריון? ואו. איזו זריזות. ואיך התינוק שלה? ואיך העיר? ואיך זה לישון בבית של ההורים פתאום? הוא מתאר לי את העיר כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה. יותר נוח, כי מתברר שהוא דובר את השפה, אבל משהו בה אחר, כנראה שהיא לא מתמסרת בקלות לאוהבים ישנים שעזבו אותה וחוזרים רק לבקר.

אני כובשת את העיר ברגלי, חוצה את הסן בפונט ד'אינאה, מגיעה למקומות חדשים. הרובע השש עשרה מקבל אותי עם מדינאים ומוסדות אמריקאים. אוונו קנדי ואוונו דה ניו יורק, ושדרות הנשיא ווילסון, והגן המתוק שליד רחוב האו"ם. למוזה ד'אורסה כבר לא אגיע היום, אבל פאלה דה טוקיו כאן ממש ליד, וגם המוזיאון לאמנות מודרנית. הגעתי. נראה מעניין, גופי תאורה משונים תלויים מהתקרה הגבוהה, אבל יותר מדי אנשים בסרבלים ובתגים שמשתלשלים מצווארם נכנסים ויוצאים. שומר גדול עוצר אותי, רק מחר תפתח התצוגה לקהל. והמוזיאון לאמנות מודרנית – רק בפברואר. עכשיו, כשאני יודעת בדיוק איפה זה ואיך זה נראה, זה כבר בהישג ידי. ממשיכה.

שוב מטפטף, והג'ינס שלי כבר ספוגות עד הקרסוליים, ובכל פעם שאני מחליטה שהגיע הזמן להבלע באיזה מטרו שייקח אותי למחוזות ענייניים יותר, כמו הביסטרו ליד הבית שבו אני בדרך כלל יושבת לעבוד, הגשם נח והשמש יוצאת, ואני לא יכולה לוותר על עוד שעל.

איך הגעתי למונטאן, ההסתעפות היוקרתית מהשאנז אליזה? והאם סביר להכנס לחנויות האלה כשאני גוררת בשולי המכנסיים שלי את כל העפר המשוחרר של פריז? השטיחים העבים של פראדה ספגו את הרטיבות של הקצוות הנגררים של הג'ינס הגדול מדי שלי, ואני ספגתי את המבטים המנומסים אך היודעים שממני לא יראו שקל. בחלק גדול מהחנויות האלה אני יוצאת מרוצה, בסוג של שמחת עניים, כי גם אם היה לי כסף לא הייתי הולכת בבגדים האלה. אבל בפראדה – הו לא. מבחינתי אפשר לעבור לגור בתוך שמלות הטאפט הורודות היפות, גם את שמלת הצמר השחורה הפשוטה לכאורה אבל עם טריק בחלקה האחורי שגורם לה להשפך קצת ובעיקר מעיל העור הרך הזה, עם הרכיסה הצידית ובלי הצווארון, רק צריך להחליט על הצבע – האם החום הבהיר והקלאסי או שמא ורוד צבע גוף המקורי יותר.

רוב הזמן אני נהנית מהשקט הזה, מהעובדה שלמרות שמחירי הטלפונים ירדו מאוד, ששיחה לחו"ל עולה כמו שיחה לסלולרי בתוך הארץ, אבל איכשהו יש איזה מחסום פסיכולוגי שמונע מאנשים להתקשר לחו"ל באותה אגביות. אבל אחרי כמה שעות של שוטטות בדד, היה נחמד לשמוע את הטלפון מצלצל. לא לשיחת האיך אתם מסתדרים ואיך הולך ועדכונים כמו ההוא נולד וההוא מת  (למרבה השמחה עדיין המאזן הוא לטובת הנולדים; מעניין שעל לידות מודיעים לנו במייל, על מות בטלפון), אלא על השיחות האגביות האלה, שלא צריך להקדים להן אקספוזיציה ארוכה. כאלה שנפסקו אתמול כי הילד בכה או כי ארוחת הערב מוכנה ויימשכו מחר, ולא יהיה צורך בנערת מים שתשמור על הרצף, פשוט כי יהיה רצף.

מול החלונות היפהפיים והבלתי נגישים של מונטאן ועם הגי'נס שלי הנגררים על המדרכות אני נזכרת בג'וליה רוברטס ברודיאו דרייב, עם כרטיס האשראי של ריצ'רד גיר, ומבינה שנזכרתי נכון, כשאני רואה את החנות של הארי וינסטון, התכשיטן ההוליוודי שהשאיל גם לג'וליה שבסרט את ענק היהלומים שענדה לאופרה. אני חיה בסרט. בלי כתוביות. מדלגת על הארי וינסטון, ריצ'רד גיר שלי בארץ.

אני נזכרת בחברה שיש לי באזור, מרימה טלפון, אני מחכה מול השגרירות, שם היא עובדת. איזו נחיתה מהירה. הרחוב סגור כולו, באופן קבוע, על ידי שוטרים צרפתיים, מגלה מתכות מחפש מטענים מתחת למכוניות שרוצות לעבור. מאבטח ישראלי צעיר נאבק, בנחישות גרמיות של ממש אחרי צבא, במשפחה שרוצה להכנס בלי האישורים המתאימים. המריבה התלקחה עוד לפני שהתחילה. שפה ידועה, טונים מוכרים.  קר לאללה, ואלה שמוציאים את כל העצבים שם אחד על השני לא יודעים את זה, אבל הם מחייכים אותי, שלא בטובתם. צהריים קצרצר עם חברה, טלפון מהמטפלת, כן, לנסות להשכיב את הקטנה לצהריים, אפשר לתת לה לצהריים אורז, אחרת יהיה אחר צהריים של עייפות עצבנית. את הדרך למטרו אני כבר מוצאת בלי מפה, כבר מתיישבת, עייפה ונינוחה, בלי לספור תחנות, יודעת כבר איך להגיע הביתה.

*פורסם לראשונה בידיעות אחרונות, מוסף "24″, במדור "מפריזה"