נתחיל מהסוף. מקרון מוזהב של Lenôtre

תמרצתי את עצמי: אם אסיים לארוז בזמן, תהיה לנו שעה לפני איסוף הילדות מהגנים ולפני טיסת הערב המאוחרת. מתברר ששיטת האסימונים עובדת עלי יופי, אם רק תחליפו אסימונים במקרונים.

ארזתי הכל, בעצמי, אף אחד לא נתן לי שום דבר להעביר, וכן, אני יודעת למה אתם שואלים.

Café des Musées. כתובת אסטרטגית

Café des Musées במארה הוא אחד המקומות שרצוי לזכור אותם, לכל שיטוט במארה. הוא ידוע ועמוס ושווה להזמין אליו מקום, כפי שבאמת עשינו ממש ביציאה מהבית, והבטיחו לנו את השולחן האחרון בדרך לשירותים. תודה באמת.

Café des Musées. מסורתי וכיפי באופן עכשווי ביותר

ברגע שנכנסנו, היכו בנו ריח נהדר ושריקת בשרים על מחבתות ומיד ידעתי: זה מקום לאהוב. זה לא רעיון רע, מתברר, למקם את המטבח מול הכניסה למסעדה. למרות הבטחתם, הושיבו אותנו במקום הכי טוב במסעדה, אחד לפני השולחן העגול שבקצה שתמיד כשאני רואה את שכמותו אני מפנטזת על הארוחה הבאה עתירת החברים במקום, לפני המדרגות שמובילות לקומה האחרת שבה אפשר לשבת, ועם תצפית על אולם המסעדה הלא גדול, על כרזת הפרסומת של תערוכת הבאוהאוס התל אביבי שהוצגה לפני כמה חודשים ב-cité des arts, על הפריזאים שרק ירדו לצהריים (כולל שוקולטייר אחד משובח ביותר מקצה הרחוב, שלפועלו אתוודע ממש בקרוב), ועל התיירות היפניות שזכו בסיום הארוחה לאריגטו מלצרי מסביר פנים ולגמרי לא מתנשא.

הזמנתי את החזיר הורדרד שיצא מהמטבח בצלחות-צלחות עם ירקות בורקים מחמאה, ביניהם גם הכרוב הפרקטלי המשוגע (מנת היום: 13 יורו כולל הראשונה). הוא הזמין בלאנקט דה וו, שזה אוכל ביסטרואים אופייני, שהגיע ברוב טקס אחרי עשרים דקות ובסיר ברזל קטן.

ענפי הטימין מציצים מתחת לפאטה הכפרי. קפה דה מוזה

חזרזיר חזרזיר וירקותיו הוא. קפה דה מוזה

בלאנקט דה וו. קפה דה מוזה, עדיין

אני ניצחתי.

תראו, זה לא הביסטרו הכי טוב בעולם. הפאטה הכפרי שקיבלנו כראשונה היה גס וסותם עורקים כנדרש ממנו, הבגט שהגיע לפניו היה מעולה באופן מפתיע (קטגוריית הלחם במסעדות רבות מופקרת לטובת הבגט במאפייה הקרובה, שהוא לא תמיד הטוב ביותר), בקבוק המים הגיע אחרי שביקשנו מיליון פעם, והבלנקט דה וו היה עדין, אבל קצת משעמם, אם תשאלו אותי.

החזרזיר שלי היה ורוד ודי מוצלח. היין הלבן בשישה יורו לכוס היה נפלא, ועם טעמים של שורשים ואדמה, ואל תשאלו אותי מה שמו, הוא היה מוסקט כלשהו, מ-Cahors, נדמה לי, אבל אני לא מתחייבת על זה; לא לפני טיסה, שהתגלתה בדיעבד כיציאת מצריים מפרכת, לא כולל מן רך שיורד מן השמיים בלי תיאום מראש. והמלצרים היו נחמדים, והיה חם בפנים וזולעף בחוץ, והיה טעים למדי ומסורתי לחלוטין וכל זה בקצה אחד מרחובות הקניות המוצלחים בעיר ודקה מפלאס דה ווז', הפופיק האמיתי של העיר (או אחד מהם), ואם הייתי שואלת את וויניקוט, באותם צהריים גשומים, זה בהחלט היה ביסטרו טוב דיו, וכתובת חשובה לזכור לכל יום קניות במארה.

אולי בגלל שלא היה שום דבר שובה לב בתפריט הקינוחים, אולי בגלל שרציתי עוד כמה דקות ברחובות כאן לפני שאני ממריאה לארץ אחרת, אולי בגלל שכמה פינות רחוב מכאן מחכה סניף של Greard Mulot ועוד כמה פינות אחר כך, סניף של Lenôtre. כך או כך או כך, לא הזמנו קינוח בקפה דה מוזה, ויצאנו לגשם הנדיר.

אנחנו מאוד אוהבים את המקרונים של לדורה, וכבר הספקנו לטעם את אלה של פייר הרמה, אבל באלה של בית לנוטרה, שגסטון, האב המייסד שלו נפטר ממש לא מזמן, יש איזו מוצקות וכבדות שאנחנו מחבבים, ומעדיפים למעשה על פני האווריריות המוחלטת של פייר הרמה. הצבעים לא בהכרח משקפים את הטעמים כנטען בלוחית הזיהוי שבמקרר הזכוכית המאורך, אבל תראו כמה יפה הירוק המוזהב הזה. וגם השוקולד היה נהדר, וכתמיד, גם ההוא עם הקרמל וקצת מלח היה מצוין.

בדיעבד, המקרון האחרון מהתמונה הראשונה, אולי זה בכלל היה פק"ל טיסה, גלגל הצלה נבואי קטן לאמא אחת, שתי ילדות קטנות, טיסת לילה, שביתת פקחים, צ'רטר זול ועיכוב של שש שעות. ואולי זאת היתה מדלית זהב קבוצתית (שאכלתי לבד, אופס).

מקרונים של פייר הרמה. הושט היד וגע בם

מחר, שישי, 20 במרץ, יתקיים יום המקרונים השנתי של פייר הרמה ואחרים. כל מי שיצליח להכנס בשערי החנויות של הרמה, יוכל לקבל 4 מקרונים בחינם (שווי ערך ל- 4 יורו) ב-4 מתוך 35 טעמים. מקרון אדום במיוחד ייוצר עבור היום הזה, וההכנסות ממכירתו יועברו לתרומה.

ומי שהיה, שיספר בבקשה איך היה.

הבוטיקים של פייר הרמה:

rue Cambon, 4, 1e. Métro :Tuileries, Concorde

ובאותו עניין:

בלוגרית האוכל הבכירה דורי גרינשפן מסיירת במטבח של פייר הרמה. שובר דיאטה

הסלבי מראה לנו איך באמת נראה הפייר הרמה הזה מבפנים. מרתק

מקרונים מנורמנדי. ניוקים קטנים של קמח שקדים וצבעים ונשיכות קטנות

מקרונים זה לא רק לה דורה או פייר הרמה או לנוטרה (אליל הבית לענייני מקרונים בעת האחרונה), עם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד לאלה, יעידו היורואים ששלשלנו לכיסיהם,יש גם מקרונים אחרים, כאלה, שעם כל עדינותם, יש בהם משהו קצת גס ומעט פחות מפונפן ומסולסל מהמקרונים המפוארים הנודעים.

אלה, למשל, נקנו בשוק האורגני ליד הבית (כמובן שהיו שם יותר בהתחלה), ארבעה יורו למאה גרם, כך שהם לא ממש עניין זול כשלעצמם.

הם עשויים רק מקמח שקדים כך שהם כשירים לחולי צליאק, יש להם טעם של מרציפן אבל הם אווריריים יותר ועדיין לחים וקצת דביקים, ולא ייאמן שעדיין נותרו מהם שלושה בשקית במטבח. כבר יתוקן.

למרות שניסיתי לחלץ מבעל הדוכן הודאה שמדובר במקרונים מסוג אחר, הוא לא הבין על מה אני מדברת, וטען שקוראים להם מקרונים ותו לא, אבל אני מוצאת אותם בעיקר בשווקים בהם מוכרים תוצרת כפרית כלשהי. בפעם הבאה שתראו, קנו לכם,  בחירת הצבעים היא כיפית ומאתגרת כשלעצמה. הירוק העז הוא כמובן פיסטוק הכה אופנתי כאן, הירוק הבהיר שם מאחור הוא בטעם תה ירוק, אבל גם הבהירים הם לא נטורל לגמרי, יש בהם כאלה בטעם לחם תבלינים, קפה (מעולה) ועוד שמות מסולסלים שלא הצלחתי להפנים עד תום.