חם מבפנים. אדים והשתקפות בחלון בית הקפה של merci

הבית שלנו נהנה מעיצוב תאורה ייחודי: אור יום שופע פנימה דרך ענפי עצים ובלילה – פנדלים מפזרים נוגה חשמלי באין מפריע. כלומר, עדיין, גם למעלה מעשור אחרי שעברנו לכאן, לא קנינו הביתה מנורות. יש לי כמה תירוצים טובים, אבל נדמה לי שתוקפם פג לפני חמש שנים בערך. בשורה התחתונה, הבית שלנו סובל כרוני מבעיות גימור, מה שלא מפריע לנו להרגיש בבית במרסי, מקדש העיצוב האהוב עלינו.

כתבתי כבר מספר פעמים ולמספר מקומות על מרסי, החנות הכה שווה, שאנחנו חוזרים אליה שוב ושוב. היא מקום שמעבר לסטייל שלו, מעורר חשק וגם השראה.

הנושא: עציצים. מרסי בקיץ

כאן רוקחים בשמים של אניק גוטל. ואפשר להביא בקבוק מהבית ולמלא

מארי פראנס וברנאר כהן עשו עסקה טובה. לפני כמה שנים הם מכרו בעיתוי מדויק וברווח גדול את "Bonpoint", חברת בגדי הילדים היוקרתית שייסדו. אסירי תודה על גורלם הטוב ועל הקריירה המוצלחת שלהם מחד וחסרי רצון לצאת לפנסיה מוקדמת מאידך, הם החליטו להקים עוד עסק אחד ודי, עסק שכל רווחיו יופנו לצדקה.

"מרסי", 1500 מטרים רבועים של עיצוב עדכני וטעם טוב, שנפתחה במרץ שעבר בשדרות בומרשה, בשולי המארה וליד כיכר הבסטיליה, הם הגשמה יפהפיה ומעניינת של החלום הזה. בשלוש הקומות המוארות באור יום, תודות לתקרת הזכוכית של המבנה, ששימש במאה התשע עשרה כחנות של בדי ריפוד, אפשר לקנות ספרים משומשים (וגם לתרום את שלכם), בשמים, בגדי מעצבים, בגדי ילדים וכמובן וינטג', כלי בית, רהיטים, קפה ועוגת מצוינת של פרג ולימון, בדים וכפתורים, עבודות אמנות, פרחים ועציצים ואף אחד מכל אלה לא מופיע בהקשר המובן מאליו שלו.

כשלושים איש עובדים ב"מרסי" בלחפש דברים יפים, קלאסיים, ואחרי שהם מוצאים אותם בשווקים, בקולקציות ישנות של מעצבים, ברחבי העולם או האינטרנט, הם מייצרים אותם מחדש, אבל קצת אחרת. שירי סלוין, סטייליסטית ישראלית שחיה בצרפת, ומזה כמה שנים עובדת עם דניאל רוזנסטרוק, המעצב האמנותי של מחלקת מוצרי הבית של "מרסי", היתה שותפה לתהליך ההקמה. "בעמודי חשמל ישנים השתמשו במבודדים מזכוכית", היא מספרת על התפתחותו של מוצר אחד מתוך האלפים. "אנחנו מוצאים אותם בעולם, למשל בארצות הברית, משנעים אותם לאנגליה, שם קודחים בהם והופכים אותם לגופי תאורה, רק אז הם מגיעים, כדי להימכר כאן". פריטים אחרים שהם חלק מהקלאסיקה העיצובית הצרפתית או העולמית, כמו למשל הכסאות הקלועים של בתי הקפה, הוחזרו לייצור מחדש, אבל בצבעים אחרים או בחומרים חדשים. הכוונה היא ליצור טווח מחירים שבו כל אחד יוכל למצוא את עצמו, וסלוין הביאה כדוגמה את מדף הקערות, שם נמכרות קערות זכוכית פשוטות בארבעה יורו האחת לצד קערות בדולח של "באקארה" במאה ומשהו, למקרה שחיפשתם מתנה לליל הסדר.

כוננית פלוס דברים. סדרתיות פלוס שינויים קטנים

למרות שהקערות בתמונה למטה עולות 30 לכל הבבושקה, שזה גם פרקטי וגם הגיוני, בדרך כלל הקולקציה של מרסי יקרה עד יקרה מאוד. ובכל זאת, אנחנו חוזרים פעם אחר פעם, מנסים את מזלנו, קונים מדי פעם מתנות מושקעות (קומת כלי הבית היא ממש אפשרית, אבל לצערי הפריטים של JosephJoseph שהם תמיד יפהפיים הם בסופו של דבר, בחיי היומיום, גאוניים פחות ממה שהם נראים). בכל ביקור הוא נראה אחרת לגמרי (חלק מהתמונות כאן צולמו ביום הראשון של הביקור שלנו בפריז, בינואר, ואחרות – יום לפני שעזבנו את פריז, באוגוסט). המעצבים של המקום, ונדמה שיש שם מחלקה רצינית שלהם, משנים בכל פעם את פני החנות בוריאציות על נושא נבחר, וביצירתיות וברוב סגנון ותעוזה, מלחימים יחד מוצרים יקרים וזולים, מקושטים ופשוטים, לכדי קומפוזיציות מושלמות. הפריטים המתוחכמים והיקרים משפיעים מזוהרם על האזרחים הפושטים יותר של החנות, והכל יחד מתלכד לכדי יקום קטן שיש בו לא רק סטייל, אלא גם שכל, יצירתיות ולא מעט חופש.

קערה בתוך קערה בתוך. גם שימושי, גם נאה וגם רכיש וגם התעצלתי לסחוב

אפשר למשוך את הביקור במרסי, ולאכול משהו קל במסעדה שבקומה התחתונה, שהיא ההופכי המוחלט של Le Repaire de Cartouche שנמצאת מעבר לכביש. זו של מרסי מגישה אוכל צמחוניסטי, סלק ואגוזים ועוגות גזר סטייל. ואפשר גם לשבת לקפה ועוגה נהדרת של פרג ולימון (ותודה לסמדר שהשיגה לי את המתכון המדוייק) בבית הקפה/חנות הספרים המשומשים שבקומת הכניסה. ואפשר גם לפטרל באזור הכניסה, להביט בנכנסים, שהם כולם, בלי יוצא דופן, לקוחות כעובדים, נוטפי שיק וייחוד, ולקוות לרגע שזאת דלת קסמים שהופכת אנשים מן היישוב לכאלה, ושהנה, בוודאי הפכה גם אתכם לכאלה ממש.

ממש.

בית הקפה, מבט מבפנים. עוגת הפרג לימון מעולה, ויש גם לה מונד

חזרה לבית הספר. רק לא שלנו

הילקוטים, מבט אחר (ועדיין לא ישים בשבילנו)

0

באותו עניין:

קולט, כמובן. האחות הבכורה, ההייפית והעשירה של מרסי

קונראן שופ: שהיא בין איקאה להביטאט לשארפר אימג', אבל מסודרת להפקות אופנה (של גאפ, אבל בכל זאת). וגם בגלל המיקום המושלם שלה, בפינת העיצוב שעל רו דה באק, וליד הבון מארשה (הו, קומת כלי הבית. הו, כל הקומות כולן).

ואחת שטרם הספיקותי: סרנדיפיטי. חנות קונספט חדשה ברחוב Cherche Midi, ברובע השישי.

0

0

הכל תלוי. ותקרת הזכוכית של merci

שוב Aesop. הנשים בפינה מנשנשות, רק שתדעו

החנות של Aesop בתוך merci. קארטונאז'

שולחן ערוך. וגם לוסטרה

תצ"א. קומת כלי הבית, מבט מלמעלה.

קומת כלי הבית. המקום שבו אפשר לקנות משהו הביתה. מטלית למשל

המוצגים הינם מטליות. מתוך קומת כלי הבית

ספונג'ה טיים. מבט מהקומה התחתונה לפטיו

ילדה סבורה ששמלה של מארני יכולה להתאים לה. למה לא

0

[geo_mashup]

0

קולט. אחרי השיפוצים

על לוח המודעות בבניין נתלתה השבוע הודעה שמדווחת על החלפתו של חוט החשמל העתיק שמחבר בין המתגים בחדר המדרגות. בכל מקום בעולם שיפוצים יימשכו עד שלא תוכל לסבול אותם יותר, ואז עוד קצת. אלא שכאן, בפריז, אומצה המחשבה כי החיפזון מן השטן, והעבודות, עדכן הפתק, עתידות להסתיים בסוף החודש, ואולי בעצם בתחילת החודש הבא. אין לי מושג למה צריך שלושה שבועות כדי להחליף חוט אחד, אפילו אם הוא ארוך נורא ובן מאה. בינתיים, חוץ מקולות הדפיקות שנמשכים באדיקות משמונה בבוקר עד צאת נשמתי, נראה שהעבודות פגעו איכשהו במערכת החשמל במטבח שלנו. העניין התברר בצורת מכת חשמל עזה וכואבת, שחטפתי כששלחתי יד לקופסת הגרנולה, שמחכה לתורה בין קופסאות הדגנים על גג המקרר שלנו. עד שאני מחליטה לאכול משהו בריא.

מכת החשמל האיומה שחטפתי עברה בכל פלג הגוף הימני שלי ונשארה שם במשך יומיים-שלושה בערך, טיפלה, על הדרך, בדיכאון הקטן שהייתי שרויה בו, מין סיבוך והרחבה של תשישות סוף הקיץ. אל תעכבו אותי בזוטות כמו ציפרלקס או מנוחה, אני – ישר לנזעי חשמל. הטיפול הממוקד, מתברר, אמנם הורגש במחצית הימנית של הגוף במשך שלושה ימים, אבל אכן שינה משהו במצב הרוח הכללי. אני, מצידי, הייתי אמורה לרחם על עצמי: לא די שאשליית החופש של יולי-אוגוסט התגלתה כעבודת פרך, עכשיו גם המקרר התמים שלנו קם עלי להורגני. אבל באורח פלא, הכאבים בגוף והנקישות הקבועות מהקומה למעלה הזכירו לי דווקא לבדוק מה קורה עם השיפוץ של קולט.

colette. גם האתר מגניב. אני לא נוהגת לומר את זה אבל: לפתוח רמקולים

אצל קולט, חנות העיצוב המרתקת ברחוב פובורג סנט הונורה 213, השיפוצים הסתיימו בזמן. נו, גם את זה הם עושים נכון. כבר שנים שקולט ממלאת את תפקיד המקום הנכון בזמן הנכון, ומבחינתי כל זמן הוא נכון לקולט. לפני כמה שנים, כשאכלנו בבית הקפה בקומת המרתף, ישבו לצידנו הנשים הכי יפות, הכי רזות ושלבושות הכי יפה שאפשר, וכמוהן, גם אנחנו אכלנו אוכל בריא, טעים ומדוגמן בעצמו. הילדה השתלבה באוירה, ועשתה עיניים לשחקן הכדורגל החתיך שישב לידינו. היום כבר הייתי מקרקעת אותה על זה, אבל אז היא היתה בת שנה, אז שיבחנו אותה על טעמה הטוב.

המדובר במפעל פרטי של אם – קולט, ובתה – שרה, שיחד בוחרות את הטוב, המסקרן והחדשני שבאופנה, תרבות, מוזיקה, טיפוח, עיצוב, אמנות וטכנולוגיה. ריכוזם של כל המוצרים הנבחרים האלה יוצר מקום גדול, רועש ועדכני, שמושך אליו קהל אופנתי, שבעצמו תורם לדינמיות ולמגוון.

אחרי עשר שנים של עבודה מאומצת – מתיש לאתר את המילה האחרונה שתוקפה יפוג תוך שלושים יום – החליטה קולט להקדים בוטוקס לקמטים, ולסגור את שעריה לכל הקיץ לשיפוצים. עכשיו, בספטמבר, נפתחה החנות בכזה מרץ, כאילו לא רק הרימה עפעפיים, אלא החליטה להתחיל מעתה כל בוקר בכוס של מיץ נבט חיטה.

החידוש המרכזי בקולט הוא הרחבת מחלקת אופנת הרחוב לכדי אקווריום גדול של טי שירטים וכוורת של סניקרס שערורייתיות. גם מחלקת ספרי האמנות התרחבה, ומחלקת הטכנולוגיה מתפארת בשולחנות של חנות תכשיטים, שמתחת לזכוכית שלהן ניבטים כל מכשירי האלקטרוניקה שאפשר לחמוד, מדיווידי נייד וחתיך, ועד אזניות באדום וטורקיז, שעיצבה WESC, חברת לאופנת סקייטבורדיסטים, במיוחד לקולקציית חודש ספטמבר של קולט. ובאוקטובר? בחודש הבא הן בטח כבר יימכרו כוינטג'.

Photo: Solve Sundsbo

בדרך לקומה העליונה נחות העיניים על צילום בוהק של תוכי מאחור, על רקע שחור. ראשו, שכנראה כפוף קדימה, לא נראה, ונוצותיו פרושות לרווחה, כמעט מרוטות. הוא לא עוזב, דימוי התוכי היפהפה בלי הראש, גם כשעולים למסיבת הקוקטייל בקומה הבאה, קומת האופנה.

אין שם מדפים או קולבים, וגם לא ראיתי תאי הלבשה, אבל עומדים שם, בבלגן נינוח, המתלבשים היפים ביותר בפריז. אין להם ראש או רגלים, והם אפילו לא זקוקים לכוס שמפניה כדי להרגיש בנוח, אבל השמלות המצוינות של מעצבי העל – ולנטינו, לאנוון, שאנל ושל המעצבים שבדרך – רוויון פארי או ויקטור ורולף, יושבות נפלא על גופי המתכת, הולמות את הנעלים הנהדרות של קום דה גרסון, מרק ג'ייקובס או רפטו שמוצבות מתחתיהן. התלבושות המצוינות עתירות אישיות בעצמן; לאו דווקא היוקרה היא זאת שנוטפת מהן, בעיקר טוב הטעם והאישיות האופנתית. למרות שלכל אחד מהקולבים האלה יש יותר סטייל בעמוד השדרה המתכתי שלו מאשר למרביתנו, מה שנעים בקולט היא התחושה שכולם מוזמנים למסיבה הגדולה; כן, גם אתה, רק תוציא את החולצה מהמכנסיים.

זה היה עלול להיות מקום מתסכל, כי כל כך הרבה דברים משם היו משתלבים מצוין בארון שלי (שמלת הפרווה הגזורה פסים פסים של רוויון), בבית שלי (מראות נרסיס, החתוכות בצורות שונות, כמו גרפיטי אמנותי המשקף את דמות הצופים בו), או בחיים שלי (את ספריית האמנות הייתי מעמיסה כמו שהיא). אבל איכשהו יצאתי מהחנות בידיים ריקות ובלי תחושת החמצה. זה בסדר, מתברר, לא לקנות כלום. לרגע ייתכן, שהתחושה הקסומה שאופנתיות נותנת לך, החידוש, ההתרגשות, ההתייפות, החיבור לתרבות הגדולה ממך, ההערה הקטנה והאישית שאפשר להוסיף על המגמה העולמית, הם פרטיים לגמרי, ולא תלויים בבעלות על תיק של קלואה. גם התוכי המרהיב, שחוזר ופורש כנפיים בצילומים ועל מסכי פלזמה בעבודות של הצלם הנורבגי סולב סאנדסבו, צבעיו חיים עד כדי כאב, יפה עד כדי שהוא נראה לא אמיתי. בפעם המי יודע כמה שרואים אותו, הנה הוא שוב, מעל למחלקת הבישום המשוכללת, נראה שמדובר כהערה אירונית, תזכורת של החנות לעצמה וללקוחותיה: הבל היופי, אתם יודעים. אבל זאת בטח רק מכת החשמל, שיישרה לי קצת את סדר העדיפויות.

* מפריזה, 22.9.08, 24 שעות, ידיעות אחרונות

באותו עניין:

קולט: ביקורת בית הקפה

הסלבי, צלם ומאייר, צילם את שרה, הבת של קולט, בחנות שלה.

Un Rien Vous Manque. נכון, אבל מקסים

על פי שמה, מצהירה החנות מפורשות שאתם ממש לא מוכרחים את מה שיש לה למכור, אבל התכשיטים, אהילים, בובות קטנות, צעיפים, קישוטים וטריקים שלה כולם נאים ועשויים בטעם טוב, וחלקם במחירים אפשריים. לכל אחד נלווה סיפור קטן של מסע מאמנית בגוואטמלה שמשתמשת באבנים ממצריים ובבדים שהובאו מאפריקה, וגם אם אתכם זה לא מרשים, זה בטח ישכנע את מקבל המתנה שלכם.

Treize a Table

כעבריה גאה אני מקנאה בצרפתים על הצרפתיות האדוקה שלהם. כמעט כל שמות המקומות כאן הם בצרפתית, ורבים מתוכם כוללים משחקי מילים. כתלמידת צרפתית מתמידה אך איטית, לא תמיד אני מצליחה לפענח את כפל המשמעות. אבל את משמעות השם של Treize a' Table – שולחן לשלושה עשר – אני יכולה לנסות להבין בעצמי, אם רק אתן לחרדות שלי להנחות אותי: נניח שאת מארחת, אפילו אחת שאיננה צרפתיה, והזמנת חברים לארוחת ערב. תריסר. לא מעט, אבל תעמדי בזה. יש מקום לכולם. לפתע התברר שאחד האורחים מביא איתו חבר שנמצא במקרה בעיר, יהיה זה אפילו האפיפיור שהתאהב לגמרי בפריז בביקורו האחרון והחליט לחזור. אבל הסט שלך הוא רק לתריסר, כמקובל.

אהה. האימה.

או קיי. זאת חנות שבאה לחלץ אתכם מצרה, וזה כשלעצמו כבר די יפה מצידה. כן, אני יודעת שהתייר הממוצע לא מעסיק את עצמו בסוגיה הזאת, אבל החנות הזאת יכולה לחלץ גם אתכם ממשבר אחר: מתנות. לפעמים פשוט אין ברירה וצריך להביא. בינינו, אין בה שום דבר שאי אפשר להביא מהחנויות המקבילות לה בישראל, אבל להביא את זה מפריז זה משהו אחר לגמרי: סט קערות צבעוניות שנסגרות בואקום, תבניות עוגה בצורת זן, מגשים עם הדפס של בית קפה פריזאי, מחבתות קטנות וממזריות שעושות חביתות בצורות ושאר טריקים וגאדג'טים שונים ומגוונים למטבח, יש להודות שכשתמיד אפשר לציין כשמגישים אותם לשולחן שזאת מתנה מפריז, הם זוכים לשדרוג מיידי, כאילו גילחתם מעליהם פטריית כמהין ריחנית. זה יעיל, זה יפה, זה לא מאוד יקר, וקל לסחוב את זה במזוודה.

Treize a

ב-Treize a' Table שלוש קומות של דברים נחמדים, שימושיים ורכישים למדי, ואף אקווריום קטן שבו מתקיימות סדנאות בישול. שאלתי, וכן, בתיאום מראש יש סיכוי שידברו בהן אנגלית. אבל מה'כפת לכם לבדוק איך זה לבשל באמת בצרפתית.