~ פרויקט מיוחד לחג המולד 2011: לחם, עבודה וכתיבה ~

0

האדום האדום הזה / מערב פתיחת התערוכה של אריאלה שביד וריבי ברגר

"אני שונאת כסף," צעקה אֵלְבָּה על הפקידה בבנק. "אני שונאת בנקים וכסף עושה לי בחילה."

"את יכולה לחיות בלעדיו?" שאלה אותה הפקידה ותלתליה החלודים זקופים מעל ראשה כאנטנות שיגעון שקלטו את הטרוף שלה.

"למה את זורקת עליי את הכספומט שלך?" נבהלה הפקידה.

"כי אני שונאת כסף."

"לכי מכאן, עלי למעלה לקומה העליונה, דברי עם לוציפר."

(המשך…)

משחקת באש 1

סתם, שתדעו.

ובקרוב עוד כותבים יספרו כאן מה הם עוד, חוץ מכותבים. כן, זאת ההקדמה לפרויקט חג המולד הקרוב של "פריזאית". בשנה שעברה, תבענו את זכות השיבה לפריז, לונדון, שטוקהולם, ניו יורק, בוסטון, אמסטרדם, ציריך, לתל אביב ושוב לניו יורק ולפריז.

לא, לא גמרתי להתגעגע לפריז. אם תכריחו אותי, אני מוכנה להודות שהגעגועים הפכו כלליים יותר: אני כבר פחות מתגעגעת לפריז, אלא יותר לחיים במקום אחר. והשנה, אני מודה, מעסיקות אותי שאלות אחרות. עכשיו, אולי יותר מתמיד, אני עסוקה בקשר שבין הכתיבה לעבודה.

בפסח, אולי בפסח שעבר אפילו, התפרסמה האנתולוגיה ה"הארץ"-ית הזאת, מקבץ חגיגי של משוררים ילידי שנות השבעים (כלומר בני דורי), שנועד לשקף עשור של כתיבת שירה. יש בה שירים נפלאים ומשוררים מרתקים. הם מצטלמים קבוצתית ובשורה ארוכה, ולכל אחד מהם מוקדש תיאור קצר של פועלו, הישגיו וסגנונו השירי. והבטתי בהם, במשוררים העומדים בשורה, שנבחרו מבין רבים שמשוררים בחדרי חדרים ועל פתקים ובתוך מחברות ואולי גם על דפי אינטרנט או על במות בערבי שירה, ותהיתי: במה הם עובדים? איך הם משלמים את חשבון החשמל? האם הם קמים בבוקר אל מסך מהבהב של מחשב שממתין למילותיהם היפות, או שאולי הם צריכים לדפוק שעון בעבודה אחרת, ואת השירים הם כותבים על מפיות נייר מדי יום בדרכם הביתה, כשהם מוצאים מקום ישיבה במטרו?

(המשך…)

ספרי השנה הבאה (והשנים שאחריה). תוכן שיווקי בדרך למטבח

לפני הגשם, את השנה החדשה מבשר עבורי מוסף הספרים של "הארץ".

אני אוהבת רשימות, אני מכורה לקטלוגים, ידיעונים מדגדגים לי את הנוירונים ואפילו ספרי טלפונים יכולים להעביר לי לא מעט זמן (בוודאי יותר מאשר מוספי הספורט, למשל). אבל מוסף "הכינו את הסימניות – ספרי השנה הבאה" מערים לפני ים של הבטחות, מגרה את בלוטות הטעם ומציב לפני סימני דרך: מי כתב כמה ומתי ועל מה כולם כותבים. רק דבר אחד לא כתוב שם: מי עתיד לקרוא את כל הספרים האלה.

(המשך…)

משחררות מילים. פשקוויל עברי ברחוב מזא"ה

1. אשה שאני לא מכירה השאירה לי כתב יד בארון החשמל. כתב יד-כתב יד. לא על מפיות, אמנם, מודפס, כרוך בספירלה עם כריכה שקופה מקדימה, אבל עם תיקונים אחרונים בעט על טיפקס, בחיי.

(המשך…)

נסים קלדרון צופה לעתיד. או לראש העיר שעושה את דרכו לטקס הסרת הלוט

במוסף הארץ התפרסמה הבוקר רשימה שכתבתי אודות ביקור שעשיתי בנוה ברבור, שכונת ילדותי הזנוחה, לכבוד חשיפת שלט ההנצחה לסופר והמשורר פנחס שדה, שחי וכתב בשכונה, שני בניינים מאיתנו, כך התברר.

וכך היא מתחילה:

לפעמים אלה הפרטים הקטנים שסודקים את התמונה שהיית משוכנע שהכרת, שידעת על בוריה. הפעם זאת היתה ידיעה לקונית בשוליהם של מדורי הספרות. ביום חמישי, היא בישרה, יתקיים טקס הסרת הלוט מעל לוח הנצחה שנקבע על קיר הבניין שבו התגורר פנחס שדה, ברחוב דרך ההגנה 138 בתל אביב, שם, בדירתו בקומה השמינית, חי וכתב בשנים 77′-90′.

לא היה לי מושג. גדלתי שני בתים משם, בדרך ההגנה 142, באותה תקופה ממש. במשך עשר שנים חיינו בנוה ברבור, בין יד אליהו לכפר שלם, לא רחוק משכונת התקוה ומכביש הטייסים.

להמשך הקריאה באתר "הארץ".

יש גם כתבה מעניינת של בועז כהן על פנחס שדה במוסף סופשבוע. וכבונוס לקוראי "פריזאית" – סינרומן באפור לבן:

(המשך…)

שירת המזגנים. אב-אלול תשע"א. איורים: יזהר כהן

1) יזהר כהן חי בפריז ומאייר בעיתונים ברחבי העולם, בספרים, ומדי פעם גם בשדרות, למשל. אחת מגאוותיה של "פריזאית" היא על המדור האישי שלו, שהבליח כאן בתחילת דרכה.

זו כבר השנה השניה שעיריית תל אביב מוציאה לוח שנה שמלווה באיוריו של יזהר. כל אחד מהאיורים מהלוח של שנת תשע"א (שנה שמוכרחה איורים נהדרים כדי לפצות על שמה, הנתקע בגרונות) גרם לנו להאנח. לא רק מול הקו של יזהר, שמצליח להיות בה בעת פשוט ומתוחכם, והרעיונות שלו, שהם בו זמנית ריאלסטיים ופנטסטיים, אלא בגלל שהוא, דווקא משבתו במרחקים, הצליח לא רק לתפוס בכל אחד מהאיורים איזו ליבה של הווייה תל אביבית, אלא גם להגיש לנו אותה, הילידים, כזיכרון מתוק מההווה המתמשך שלנו כאן.

(המשך…)

Between the Lines. איור: יזהר כהן

רוברט גוטליב גילה בצעירותו את ג'וזף הלר, ומאז ערך לא רק את מילכוד 22, אלא גם את ספריהם טוני מוריסון, מרגרט אטווד, ג'ון לה קארה, מייקל קרייטון וביל קלינטון, ורבים אחרים. הוא עמד בראש ההוצאות "קנופף" ו"סיימון ושוסטר", והיה העורך האחרון של הניו יורקר לפני טינה בראון. בין תחומי העניין הרבים שלו אפשר לאתר גם בלט ואיסוף תיקי פלסטיק קיטשיים, על שניהם גם הוציא ספרים. חבר שלו היה חייב טובה, סחט ממנו הרצאה מרתקת בפריז, על היחסים העדינים שבין עורך וסופר, על עתידו המעורפל של עולם ההוצאה לאור ועל אופטימיות. יש קשר, מתברר

(המשך…)

between the lines. פרט מתוך איור: יזהר כהן

החלק הראשון של הרצאתו של גוטליב מספר על היחסים המיוחדים של עורך וסופר, ואיך קרא שגיבור ספרו של ג'וזף הלר שונה בפעם השניה ל'בוב'

ממוארולוג מומחה

עריכת אוטוביוגרפיות היא כבר משימה שונה בתכלית, שלפי מה שגוטליב מספר, כרוכה בעבודה עם הכותב, שהכתיבה איננה מקצועו, עוד הרבה לפני המפגש עם הטיוטה הראשונה. גוטליב ערך מספר רב של אוטוביוגרפיות. חלקן זכו להצלחה מסחררת ולהערכה ספרותית. הרבה אבק כוכבים נזרה במשרדי "קנופף" ו"סיימון אנד שוסטר" כשגוטליב הציע לכוכבים להתארח שם, כי בבית הרבה יותר קשה לכתוב. מברוק הייוורד, דרך מרגו פונטייין ועד ביל קלינטון, לגוטליב היה תפקיד חשוב כעורך כמה מהביוגרפיות המצליחות של השנים האחרונות.

(המשך…)

בחלק הראשון של ההרצאה שנתן רוברט גוטליב בפריז הוא מספר על היחסים המיוחדים שנרקמים בכל פעם מחדש בין סופר, כתב יד, על העבודה עם ג'וזף הלר ועם ביל קלינטון, ועל המשפט שאמר לטוני מוריסון ושינה את חייה.

בחלק השני של ההרצאה הוא מספר על העבודה עם ביל קלינטון על כתיבת האוטוביוגרפיה שלו.

בחלק הזה הוא מדבר על החידה המו"לית הגדולה – איך מספרים לכולם כמה נפלא הוא הספר שערכת ואתה מוציא לאור.

(המשך…)

Shakespeare and Company / Photo: Amir Merksamer

יש כמה דרכים בדוקות ומקובלות להכיר עיר חדשה; דרך בתי הקפה שלה, או עם עיתון מקומי על ספסל בפארק, טיול לילי לגדת הנהר או סתם שוטטות חסרת תכלית ברחוב. כל אלה יקרבו מעט את התייר להוויה המקומית, ויהפכו אותו לקצת פחות-תייר .

אחת הדרכים האהובות עלי היא להכיר עיר דרך חנויות הספרים שלה. חוץ מחדוות הגילוי של עוד חנות ספרים שכונתית, זאת גם הזדמנות מעניינת להתבונן בטיפוסים הנוברים במדפים ולתהות על הקשר בין החנות לסביבתה. וכמובן – להתעשר בעוד כמה ספרים, שהם בדרכם עשויים להיות מזכרת מהסוג הנעים ביותר לטיול מוצלח.

(המשך…)