0

פרילנסר בשדרות רוטשילד

1

"העבודה מחסלת את שלוש הרעות הגדולות: שעמום, פשיעה ועוני."

וולטר

בגיל 15 סירבתי לשחק את התפקיד הראשי בהצגת סוף שנה בבית הספר והחלטתי להיות סופר, ממש כמו כל החברים הכי טובים שלי דאז – כאשר אפילו הצעירים שבהם מתו בשלהי המאה ה-19.

בשנה לאחר מכן נשרתי מהלימודים בהמלצת מנהלת בית הספר שמאסה בי לא פחות מאשר מאסתי בה. פצחתי בכתיבת רומן היסטורי (שנשרף כהלכה כעבור 70 עמודים) ולא ידעתי מה עלי לעשות. אודיסאוס קרא לי לצאת למסעות בעולם, אבל הולדן קולדפילד הזכיר לי שבדיוק את אותו המסע אפשר לעשות עם ספר באמבטיה. התפלשתי בחירותי הפתאומית בנחירות עזות אבל הקץ היה שעמום, פשיעה ועוני.

על כן יצאתי לעבוד.

2

"אם תהא עושה תהא מוצא."

רבי יהודה אלחריזי

מוכר בקיוסק. סיבת הפיטורים: העלמות ארטיקים חוזרת ונשנית ותלונה מקונה שקיבל עיתון עם תשחץ פתור.

מחלק מגבות בברכת מלון. סיבת הפיטורים: אדישות לצרכי הנופשים, זיפים.

מורה לעברית לרעיית אוליגרך. כשהשתעממה מ"דנה קמה", פצחנו בקריאה יחד בקוהלת שהיה אפילו יותר עשיר מבעלה אבל ידע שאין חדש תחת השמש. סיבת הפיטורים: לדידו של בעלה – יש חדש תחת השמש.

שומר לילה בבנק ברחוב לילינבלום. סיבת הפיטורים: שינה עמוקה (מנהל הבנק העיר אותי בבוקר).

היו גם עבודות שמהן לא פוטרתי, אך הן היו חד פעמיות:

תרגום משפות שאיני יודע. ספרו המונומנטלי של נשיא קזחסטן. נכתב בקזחית. שולם בדולרים.

משלחת לבתי קברות יהודיים באוקראינה. תפקידי היה לבדר את החבורה ולהמציא סיפורים מפחידים.

כושר ההמצאה והמקריות הובילו אותי לעסוק במיני מלאכות נוספות, משונות לא פחות, חלקן רציניות (מורה לעברית בתיאטרון גשר, עורך ספרותי בספרית מעריב ועוד). לא נתעכב יותר. תמיד חשבתי שאני עצלן. כך זה גם היום, לאחר שתרגמתי 6 ספרים, מעל 30 מחזות, וכתבתי שני ספרים בעצמי. לצערי תרגום פרוזה או כתיבה הם לא תחומים המאפשרים לעוסק בהם להתפרנס בכבוד בארצנו. גם לטובים שבכותבים ובמתרגמים, אלה שהיו לי מורים ומדריכים רוחניים, גם לאלה שעובדים בחריצות שאין כמוה.

אם כן, כעצת הרבי עשיתי, ואף מצאתי, אך לא יצאתי נשכר. כספית הכוונה.

3

"אנחנו נחיה, דוד וניה… אנחנו נעבוד…. וכשתבוא שעתנו נמות בהכנעה, ושם, בעולם הבא, נספר כמה סבלנו, כמה בכינו והאל יחמול עלינו."

סוניה, מתוך "הדוד וניה" מאת צ'כוב.

הגיעו שנים אחרות, התמתנתי, לפחות למראית עין, ומצאתי עבודה. במשך חמש השנים האחרונות אני משמש כדרמטורג תיאטרון גשר לפרנסתי. במקביל אני כותב פרוזה. לפעמים מתרגם פרוזה. זה אושר גדול. מזדמן לי לשלב בין שתי האהבות: ספרות ותיאטרון. כשאני מתייאש מהכתיבה, מאבד אמון בעצמי ובאותיות, שוקע בבדידות, מתחרש מהדממה – אני מוצא מזור בתיאטרון. וכשהתיאטרון מתיש אותי בקבוצתיות הרועשת, במלחמות האגו, ברצון לספק את הקהל – אני חוזר מיד הביתה ומודה לאל שהדמויות שכתבתי ממתינות לי באותה מיזנסצנה בה השארתי אותן והן רק שלי. רק שלי.

אני יודע, זה חטא להתלונן על מצבי ועדיין – כמעט מדי בוקר, כשצריך לקום לתחייה מעולם החלומות ולצאת מהבית לחזרה או להתיישב לכתוב, אני נתקף יאוש. אני חולם על דוד בלתי קיים שמוריש לי את הונו ומרשה לי להישאר לשכב במיטה ולא לעשות כלום. שום דבר. ממש כלום. אולי לקרוא. או לכתוב משהו. אולי פרוזה. אולי קובץ סיפורים קצרים. אולי אפילו רומן. אולי לתרגם משהו. אולי לכתוב עיבוד לתיאטרון. ואז אני מבין שהעבודה זורמת בדם שלי, בדם העצלן שלי! ואני אעבוד, אני אעבוד, כמו סוניה ודוד וניה, ואולי גם עלי יחמול האל בעולם הבא.

- רועי חן הוא מתרגם והדרמטורג של תיאטרון גשר. ספרו החדש "תל של אביב – אגדות עירוניות על אנשים, חיות ואבנים" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

0

מתוך "כיוון קריאה", סיפור גרפי של ענת עינהר שפורסם ב"מסמרים"

שיהיה הלב קטמנדו, אבל ככל שנוגע הדבר בענייני, הכתיבה היא שמורה אינדיאנית בנבאדה: אזור מגודר ברעיעות שהעולם הישן עוד שורר בו, ורק מדי פעם מבקר שם עובר אורח סקרן, מציץ ומיד מתחפף. מה יש לו לחפש שם? הרי אין בשמורת הטבע האומללה הזאת חזיונות ראווה מהממים כמו בטקסי הגראמי ואין שם ריח של כסף כמו בפרסומות למכוניות ואפילו לא פטמה פוטוגנית אחת של סקרלט ג'והנסן. המלים מסתובבות שם פרא, שתויות ומחרחרות ריב ועניות, וידפקו לכם אגרוף אם תכוונו אליהן מצלמה.

בגלל זה מדגדגת אותי אשמה תדירה על שנטשתי יום אחד את עמדת המחשב שלי במשרד לטובת כתיבה טהורה, שאינה מועילה לאיש בעולם מלבדי. הרי כלום לא יקרה אם לא אפרסם עוד ספר – כסף ילבש ת'מכנסיים, דיוות פופ ילבשו שמלות של אלכסנדר וונג וחשבון הבנק שלי יפשוט את עורו. אף אחד לא מצפה לו, לספר שלי, בפה פתוח, וגרוע מזה – איש אינו מחכה לו עם פנקס צ'קים פתוח. בקושי טמון בו ערך תרבותי, בספרי המתהווה, וערכו הכלכלי שווה לאפס מאופס. אני לא מתבכיינת – להפך, אני מצחקקת: מצבי כל-כך מצוין, עד שאפשר לכנות אותו "מושחת". מדהימה אותי העובדה שעוברים ימיי בהגשמת מאוויי השוליים בלבד, ושישמנו אחרים את צירי העולם.

אמנם כן, פחדי היחיד הוא מפני כל ענייני העולם הזה, שמתגלמים בעיני ככרישי נדל"ן משוחי ג'ל: עפעפיהם מכווצים ושיניהם זבות דם כשהם אומדים את שמורת האינדיאנים שלי, תוהים איזה מתחם יוקרה משגשג יבנו על חורבותיה העשנות. בדין, אין הם מוצאים הצדקה לכל הניוון המופקר הזה. ואין לי אלא לרדת על ברכי ולבקש את רחמיהם.

עד לא מזמן עבדתי גם אני בייצור שוטף של דימויים ויזואליים – מה שנקרא הלחם והחמאה של תחום העיצוב: לוגואים, כרזות, אריזות מוצרים וקטלוגי אמנות משובחים של נייר מיובא. ויש ועיצוב גרפי נוגע בגאונות של ממש. לא רק הראש מגיב לפיצוח גרפי מבריק לאיזה עניין, אלא גם הלב נלהב לקראתו כמו כלב מלחית. החיכוך המתמיד עם לקוחות תובעניים מגביר את המתח שנוצר סביב העבודה, פוקע את העצבים ומחדד את החושים. בסופו של חשבון מתוגמלת העבודה בכסף. ויש בכל זה משהו כל כך נכון וטבעי – איש עושה משהו למען איש אחר, ומקבל בתמורה את גמולו. הרי על בסיס זה קמה החברה האנושית.

אז למה תמיד סוחב אותי לבי אל הנידח, האנוכי, העקלקל, השחוח, הפרישותי?

אולי זאת שמרנות מדאיגה שצומחת עם הגיל, ואולי להפך – דחף טינאייג'רי לא מרפה גורם לי לחתור נגד הסחף הוויזואלי שמטביע את העולם – גם אם בין ארבעת קירות שמורתי הקלושה אני עושה כן.

ואולי, בהשאלה מגאגא, מסתכם הכל בשרירותו של מין טבע אכזרי: Baby, I was born this way.

- ענת עינהר היא מעצבת, מאיירת וקומיקסאית וזוכת פרס ספיר לספר הביכורים שלה, "טורפים של קיץ". בשיתוף עם נועה ידלין ("חיי מדף") היא מנחה את "סיפור משלך" – סדנת כתיבה לאימהות.

חוזרים מחופשה. מתחילים לחפש עבודה, שמרטפיות, דירות

כמה הצעות עבודה, חיפושי דירות הצטברו בתיבת הדואר של פריזאית, במשך כל החופשה ולרגל הרנטרה:

1) עבודת שמירטוף קבועה: שלוש הבנות המקסימות של משפחת צרפתי, בנות 6, 9 ו-11, שגרות באזור Arts et Metiers, מחפשות בייביסיטר דוברת עברית או אנגלית, לעבודה קבועה, למשך 3 שעות כל אחר צהריים ובימי רביעי. לפרטים: איזבל בלוך-סרפתי, מייל: isabelle.serfaty@gmail.com. טלפון: 06.23.77.37.36

2) שתי ילדות משגעות מחפשות שמרטפית מסורה, אחראית וכיפית, בעלת תושיה וניסיון בטיפול בילדים, דוברת עברית או צרפתית, באזור Nation. לפרטים כתבו אליי.

3) עדי, סטודנטית ישראלית שהגיעה ללמוד מוסיקולוגיה בפריז, מחפשת דירה שמתאימה לשותפות, או חדר בדירת שותפים. להצעות: 06.15.99.24.09, adiburt@gmail.com.

גשר על הסן. לא מספיק גבוה

האם העובדים של פרנס טלקום מתאבדים בהמוניהם בגלל לחץ בלתי פוסק להתייעל, לקצץ ולהשתנות?

המשבר הכלכלי העולמי תפס את הצרפתים בעיצומו של שינוי הדרגתי בכלכלה ומתח מתגבר בין שימור הישן, הריכוזי והסוציאליסטי לבין מגמות הפרטה, ייעול ותחרותיות. עם פרוץ המשבר, ההמון הצרפתי הגיב בכמה גלי הפגנות ושביתות גדולים שהעבירו מסר נחרץ לנשיא הקפיטליסטי סרקוזי שבתמורה האט מעט את הקצב של יישום תוכניותיו הכלכליות. למזלה של צרפת, המשק הריכוזי והכבד שלה הגיב באיטיות גם למשבר ועד עכשיו הצרפתי הממוצע סבל פחות מהאמריקאי, הבריטי או הגרמני. מצד שני, הקיצוצים, הפחד והפיטורים לא פסחו לגמרי על הכלכלה הצרפתית.

מוקדם יותר השנה, דווח על מספר מקרים בהם עובדים כלאו מנהלים למספר שעות במחאה על כוונות לבצע צמצומים או פיטורים במקום העבודה שלהם. כעת מסתבר שהעובדים הממורמרים מזיקים כנראה גם לעצמם: לפי דיווח באתר ה-BBC, שר העבודה הצרפתי יתחיל בבירור טעונת לפיהן לחץ להתייעלות וחשש מפיטורים גרם לגל התאבדויות בענקת התקשורת הצרפתית פרנס טלקום. לפי הדיווחים, מאז תחילת 2008 התאבדו בחברה הצרפתית 23 עובדים. האחרונה שבהם, אישה בת 32, התאבדה בקפיצה ממשרדי החברה בפריז ביום שישי האחרון.

חברת הטלפונים שהופרטה כבר ב-1998, עוברת בשנים האחרונות מהלך קשה של קיצוצים, ארגון מחדש ובעיקר פיטוריים המוניים – 40 אלף משרות כבר קוצצו מאז ההפרטה. העובדים טוענים כי הלחץ הבלתי פוסק מצד ההנהלה  מעיק מאוד על העובדים, בפרט הוותיקים יותר החשים באיום מתמיד. הנהלת החברה טוענת שמקרב כ-100,000 עובדים, שיעור התאבדות כזה אינו גבוה סטטיסטית מהמצופה. לפי ה-BBC, שיעור ההתאבדות בצרפת עומד על 26 מקרים לכל 100,000 גברים ו-9 מקרים לכל 100,000 נשים. מצד שני, קהל העובדים בפרנס טלקום אינו בדיוק אוכלוסייה מועדת לפורענות בכל יתר הפרמטרים האישיותיים שנקשרו מחקרית להתאבדות.

לחץ קיצוצים קטלני או תופעה סטטיסטית חסרת משמעות? האמת נחה כנראה אי שם באמצע. והפתרון? פרנס טלקום תעסיק יותר יועצים ארגוניים שיקלו על העובדים להסכין עם השינויים. לא משהו שאנחנו כאן באתר יכולים להתנגד לו.

(מושיק)

עדכון:

גם אורה עריף מרשימות פרסמה פוסט מעניין בדיוק באותו נושא. היא מפנה לכתבה של הליברסיון בנושא ומעבר לויכוח המעניין כשלעצמו על שיעור ההתאבדויות, משמעותו ועל תנאי העבודה בפרנס טלקום (שהגיע כבר גם לערך הצרפתי של החברה בויקיפדיה) מאלף לנסות ולקרוא את מאות הטוקבקים לידיעה. הנסיון להשוות את איכות הדיון שהתפתח שם לכל דיון ממוצע בתגובות לידיעות באתרים ישראלים, כל כך מביך ומייאש שבאמת בא למות.

איב מחפש בייביסיטר מעולה, מחוייבת, מסורה ואחראית שתאסוף את בתו, בת ה-6, מבית הספר מדי יום (שני, שלישי, חמישי ושישי) ותטפל בה בין השעות 16:30-19:00. רצוי שתהיה פנויה מדי פעם גם בימי רביעי בבוקר.

לפרטים אפשר לפנות לאיב בטלפון 06.22.92.14.34.