חם מבפנים. אדים והשתקפות בחלון בית הקפה של merci

הבית שלנו נהנה מעיצוב תאורה ייחודי: אור יום שופע פנימה דרך ענפי עצים ובלילה – פנדלים מפזרים נוגה חשמלי באין מפריע. כלומר, עדיין, גם למעלה מעשור אחרי שעברנו לכאן, לא קנינו הביתה מנורות. יש לי כמה תירוצים טובים, אבל נדמה לי שתוקפם פג לפני חמש שנים בערך. בשורה התחתונה, הבית שלנו סובל כרוני מבעיות גימור, מה שלא מפריע לנו להרגיש בבית במרסי, מקדש העיצוב האהוב עלינו.

כתבתי כבר מספר פעמים ולמספר מקומות על מרסי, החנות הכה שווה, שאנחנו חוזרים אליה שוב ושוב. היא מקום שמעבר לסטייל שלו, מעורר חשק וגם השראה.

הנושא: עציצים. מרסי בקיץ

כאן רוקחים בשמים של אניק גוטל. ואפשר להביא בקבוק מהבית ולמלא

מארי פראנס וברנאר כהן עשו עסקה טובה. לפני כמה שנים הם מכרו בעיתוי מדויק וברווח גדול את "Bonpoint", חברת בגדי הילדים היוקרתית שייסדו. אסירי תודה על גורלם הטוב ועל הקריירה המוצלחת שלהם מחד וחסרי רצון לצאת לפנסיה מוקדמת מאידך, הם החליטו להקים עוד עסק אחד ודי, עסק שכל רווחיו יופנו לצדקה.

"מרסי", 1500 מטרים רבועים של עיצוב עדכני וטעם טוב, שנפתחה במרץ שעבר בשדרות בומרשה, בשולי המארה וליד כיכר הבסטיליה, הם הגשמה יפהפיה ומעניינת של החלום הזה. בשלוש הקומות המוארות באור יום, תודות לתקרת הזכוכית של המבנה, ששימש במאה התשע עשרה כחנות של בדי ריפוד, אפשר לקנות ספרים משומשים (וגם לתרום את שלכם), בשמים, בגדי מעצבים, בגדי ילדים וכמובן וינטג', כלי בית, רהיטים, קפה ועוגת מצוינת של פרג ולימון, בדים וכפתורים, עבודות אמנות, פרחים ועציצים ואף אחד מכל אלה לא מופיע בהקשר המובן מאליו שלו.

כשלושים איש עובדים ב"מרסי" בלחפש דברים יפים, קלאסיים, ואחרי שהם מוצאים אותם בשווקים, בקולקציות ישנות של מעצבים, ברחבי העולם או האינטרנט, הם מייצרים אותם מחדש, אבל קצת אחרת. שירי סלוין, סטייליסטית ישראלית שחיה בצרפת, ומזה כמה שנים עובדת עם דניאל רוזנסטרוק, המעצב האמנותי של מחלקת מוצרי הבית של "מרסי", היתה שותפה לתהליך ההקמה. "בעמודי חשמל ישנים השתמשו במבודדים מזכוכית", היא מספרת על התפתחותו של מוצר אחד מתוך האלפים. "אנחנו מוצאים אותם בעולם, למשל בארצות הברית, משנעים אותם לאנגליה, שם קודחים בהם והופכים אותם לגופי תאורה, רק אז הם מגיעים, כדי להימכר כאן". פריטים אחרים שהם חלק מהקלאסיקה העיצובית הצרפתית או העולמית, כמו למשל הכסאות הקלועים של בתי הקפה, הוחזרו לייצור מחדש, אבל בצבעים אחרים או בחומרים חדשים. הכוונה היא ליצור טווח מחירים שבו כל אחד יוכל למצוא את עצמו, וסלוין הביאה כדוגמה את מדף הקערות, שם נמכרות קערות זכוכית פשוטות בארבעה יורו האחת לצד קערות בדולח של "באקארה" במאה ומשהו, למקרה שחיפשתם מתנה לליל הסדר.

כוננית פלוס דברים. סדרתיות פלוס שינויים קטנים

למרות שהקערות בתמונה למטה עולות 30 לכל הבבושקה, שזה גם פרקטי וגם הגיוני, בדרך כלל הקולקציה של מרסי יקרה עד יקרה מאוד. ובכל זאת, אנחנו חוזרים פעם אחר פעם, מנסים את מזלנו, קונים מדי פעם מתנות מושקעות (קומת כלי הבית היא ממש אפשרית, אבל לצערי הפריטים של JosephJoseph שהם תמיד יפהפיים הם בסופו של דבר, בחיי היומיום, גאוניים פחות ממה שהם נראים). בכל ביקור הוא נראה אחרת לגמרי (חלק מהתמונות כאן צולמו ביום הראשון של הביקור שלנו בפריז, בינואר, ואחרות – יום לפני שעזבנו את פריז, באוגוסט). המעצבים של המקום, ונדמה שיש שם מחלקה רצינית שלהם, משנים בכל פעם את פני החנות בוריאציות על נושא נבחר, וביצירתיות וברוב סגנון ותעוזה, מלחימים יחד מוצרים יקרים וזולים, מקושטים ופשוטים, לכדי קומפוזיציות מושלמות. הפריטים המתוחכמים והיקרים משפיעים מזוהרם על האזרחים הפושטים יותר של החנות, והכל יחד מתלכד לכדי יקום קטן שיש בו לא רק סטייל, אלא גם שכל, יצירתיות ולא מעט חופש.

קערה בתוך קערה בתוך. גם שימושי, גם נאה וגם רכיש וגם התעצלתי לסחוב

אפשר למשוך את הביקור במרסי, ולאכול משהו קל במסעדה שבקומה התחתונה, שהיא ההופכי המוחלט של Le Repaire de Cartouche שנמצאת מעבר לכביש. זו של מרסי מגישה אוכל צמחוניסטי, סלק ואגוזים ועוגות גזר סטייל. ואפשר גם לשבת לקפה ועוגה נהדרת של פרג ולימון (ותודה לסמדר שהשיגה לי את המתכון המדוייק) בבית הקפה/חנות הספרים המשומשים שבקומת הכניסה. ואפשר גם לפטרל באזור הכניסה, להביט בנכנסים, שהם כולם, בלי יוצא דופן, לקוחות כעובדים, נוטפי שיק וייחוד, ולקוות לרגע שזאת דלת קסמים שהופכת אנשים מן היישוב לכאלה, ושהנה, בוודאי הפכה גם אתכם לכאלה ממש.

ממש.

בית הקפה, מבט מבפנים. עוגת הפרג לימון מעולה, ויש גם לה מונד

חזרה לבית הספר. רק לא שלנו

הילקוטים, מבט אחר (ועדיין לא ישים בשבילנו)

0

באותו עניין:

קולט, כמובן. האחות הבכורה, ההייפית והעשירה של מרסי

קונראן שופ: שהיא בין איקאה להביטאט לשארפר אימג', אבל מסודרת להפקות אופנה (של גאפ, אבל בכל זאת). וגם בגלל המיקום המושלם שלה, בפינת העיצוב שעל רו דה באק, וליד הבון מארשה (הו, קומת כלי הבית. הו, כל הקומות כולן).

ואחת שטרם הספיקותי: סרנדיפיטי. חנות קונספט חדשה ברחוב Cherche Midi, ברובע השישי.

0

0

הכל תלוי. ותקרת הזכוכית של merci

שוב Aesop. הנשים בפינה מנשנשות, רק שתדעו

החנות של Aesop בתוך merci. קארטונאז'

שולחן ערוך. וגם לוסטרה

תצ"א. קומת כלי הבית, מבט מלמעלה.

קומת כלי הבית. המקום שבו אפשר לקנות משהו הביתה. מטלית למשל

המוצגים הינם מטליות. מתוך קומת כלי הבית

ספונג'ה טיים. מבט מהקומה התחתונה לפטיו

ילדה סבורה ששמלה של מארני יכולה להתאים לה. למה לא

0

[geo_mashup]

0

קולט. אחרי השיפוצים

על לוח המודעות בבניין נתלתה השבוע הודעה שמדווחת על החלפתו של חוט החשמל העתיק שמחבר בין המתגים בחדר המדרגות. בכל מקום בעולם שיפוצים יימשכו עד שלא תוכל לסבול אותם יותר, ואז עוד קצת. אלא שכאן, בפריז, אומצה המחשבה כי החיפזון מן השטן, והעבודות, עדכן הפתק, עתידות להסתיים בסוף החודש, ואולי בעצם בתחילת החודש הבא. אין לי מושג למה צריך שלושה שבועות כדי להחליף חוט אחד, אפילו אם הוא ארוך נורא ובן מאה. בינתיים, חוץ מקולות הדפיקות שנמשכים באדיקות משמונה בבוקר עד צאת נשמתי, נראה שהעבודות פגעו איכשהו במערכת החשמל במטבח שלנו. העניין התברר בצורת מכת חשמל עזה וכואבת, שחטפתי כששלחתי יד לקופסת הגרנולה, שמחכה לתורה בין קופסאות הדגנים על גג המקרר שלנו. עד שאני מחליטה לאכול משהו בריא.

מכת החשמל האיומה שחטפתי עברה בכל פלג הגוף הימני שלי ונשארה שם במשך יומיים-שלושה בערך, טיפלה, על הדרך, בדיכאון הקטן שהייתי שרויה בו, מין סיבוך והרחבה של תשישות סוף הקיץ. אל תעכבו אותי בזוטות כמו ציפרלקס או מנוחה, אני – ישר לנזעי חשמל. הטיפול הממוקד, מתברר, אמנם הורגש במחצית הימנית של הגוף במשך שלושה ימים, אבל אכן שינה משהו במצב הרוח הכללי. אני, מצידי, הייתי אמורה לרחם על עצמי: לא די שאשליית החופש של יולי-אוגוסט התגלתה כעבודת פרך, עכשיו גם המקרר התמים שלנו קם עלי להורגני. אבל באורח פלא, הכאבים בגוף והנקישות הקבועות מהקומה למעלה הזכירו לי דווקא לבדוק מה קורה עם השיפוץ של קולט.

colette. גם האתר מגניב. אני לא נוהגת לומר את זה אבל: לפתוח רמקולים

אצל קולט, חנות העיצוב המרתקת ברחוב פובורג סנט הונורה 213, השיפוצים הסתיימו בזמן. נו, גם את זה הם עושים נכון. כבר שנים שקולט ממלאת את תפקיד המקום הנכון בזמן הנכון, ומבחינתי כל זמן הוא נכון לקולט. לפני כמה שנים, כשאכלנו בבית הקפה בקומת המרתף, ישבו לצידנו הנשים הכי יפות, הכי רזות ושלבושות הכי יפה שאפשר, וכמוהן, גם אנחנו אכלנו אוכל בריא, טעים ומדוגמן בעצמו. הילדה השתלבה באוירה, ועשתה עיניים לשחקן הכדורגל החתיך שישב לידינו. היום כבר הייתי מקרקעת אותה על זה, אבל אז היא היתה בת שנה, אז שיבחנו אותה על טעמה הטוב.

המדובר במפעל פרטי של אם – קולט, ובתה – שרה, שיחד בוחרות את הטוב, המסקרן והחדשני שבאופנה, תרבות, מוזיקה, טיפוח, עיצוב, אמנות וטכנולוגיה. ריכוזם של כל המוצרים הנבחרים האלה יוצר מקום גדול, רועש ועדכני, שמושך אליו קהל אופנתי, שבעצמו תורם לדינמיות ולמגוון.

אחרי עשר שנים של עבודה מאומצת – מתיש לאתר את המילה האחרונה שתוקפה יפוג תוך שלושים יום – החליטה קולט להקדים בוטוקס לקמטים, ולסגור את שעריה לכל הקיץ לשיפוצים. עכשיו, בספטמבר, נפתחה החנות בכזה מרץ, כאילו לא רק הרימה עפעפיים, אלא החליטה להתחיל מעתה כל בוקר בכוס של מיץ נבט חיטה.

החידוש המרכזי בקולט הוא הרחבת מחלקת אופנת הרחוב לכדי אקווריום גדול של טי שירטים וכוורת של סניקרס שערורייתיות. גם מחלקת ספרי האמנות התרחבה, ומחלקת הטכנולוגיה מתפארת בשולחנות של חנות תכשיטים, שמתחת לזכוכית שלהן ניבטים כל מכשירי האלקטרוניקה שאפשר לחמוד, מדיווידי נייד וחתיך, ועד אזניות באדום וטורקיז, שעיצבה WESC, חברת לאופנת סקייטבורדיסטים, במיוחד לקולקציית חודש ספטמבר של קולט. ובאוקטובר? בחודש הבא הן בטח כבר יימכרו כוינטג'.

Photo: Solve Sundsbo

בדרך לקומה העליונה נחות העיניים על צילום בוהק של תוכי מאחור, על רקע שחור. ראשו, שכנראה כפוף קדימה, לא נראה, ונוצותיו פרושות לרווחה, כמעט מרוטות. הוא לא עוזב, דימוי התוכי היפהפה בלי הראש, גם כשעולים למסיבת הקוקטייל בקומה הבאה, קומת האופנה.

אין שם מדפים או קולבים, וגם לא ראיתי תאי הלבשה, אבל עומדים שם, בבלגן נינוח, המתלבשים היפים ביותר בפריז. אין להם ראש או רגלים, והם אפילו לא זקוקים לכוס שמפניה כדי להרגיש בנוח, אבל השמלות המצוינות של מעצבי העל – ולנטינו, לאנוון, שאנל ושל המעצבים שבדרך – רוויון פארי או ויקטור ורולף, יושבות נפלא על גופי המתכת, הולמות את הנעלים הנהדרות של קום דה גרסון, מרק ג'ייקובס או רפטו שמוצבות מתחתיהן. התלבושות המצוינות עתירות אישיות בעצמן; לאו דווקא היוקרה היא זאת שנוטפת מהן, בעיקר טוב הטעם והאישיות האופנתית. למרות שלכל אחד מהקולבים האלה יש יותר סטייל בעמוד השדרה המתכתי שלו מאשר למרביתנו, מה שנעים בקולט היא התחושה שכולם מוזמנים למסיבה הגדולה; כן, גם אתה, רק תוציא את החולצה מהמכנסיים.

זה היה עלול להיות מקום מתסכל, כי כל כך הרבה דברים משם היו משתלבים מצוין בארון שלי (שמלת הפרווה הגזורה פסים פסים של רוויון), בבית שלי (מראות נרסיס, החתוכות בצורות שונות, כמו גרפיטי אמנותי המשקף את דמות הצופים בו), או בחיים שלי (את ספריית האמנות הייתי מעמיסה כמו שהיא). אבל איכשהו יצאתי מהחנות בידיים ריקות ובלי תחושת החמצה. זה בסדר, מתברר, לא לקנות כלום. לרגע ייתכן, שהתחושה הקסומה שאופנתיות נותנת לך, החידוש, ההתרגשות, ההתייפות, החיבור לתרבות הגדולה ממך, ההערה הקטנה והאישית שאפשר להוסיף על המגמה העולמית, הם פרטיים לגמרי, ולא תלויים בבעלות על תיק של קלואה. גם התוכי המרהיב, שחוזר ופורש כנפיים בצילומים ועל מסכי פלזמה בעבודות של הצלם הנורבגי סולב סאנדסבו, צבעיו חיים עד כדי כאב, יפה עד כדי שהוא נראה לא אמיתי. בפעם המי יודע כמה שרואים אותו, הנה הוא שוב, מעל למחלקת הבישום המשוכללת, נראה שמדובר כהערה אירונית, תזכורת של החנות לעצמה וללקוחותיה: הבל היופי, אתם יודעים. אבל זאת בטח רק מכת החשמל, שיישרה לי קצת את סדר העדיפויות.

* מפריזה, 22.9.08, 24 שעות, ידיעות אחרונות

באותו עניין:

קולט: ביקורת בית הקפה

הסלבי, צלם ומאייר, צילם את שרה, הבת של קולט, בחנות שלה.

כורסאות של רון ארד ברטרוספקטיבה בפומפידו. צילום: יובל סער

אני זוכר את הרגע שבו הבנתי את העקרון, שבו השלמתי עם העובדה שאני לא אספיק את כל מה שרציתי לעשות. זה היה כשהלכנו הבן זוג ואני מהמלון לכיוון הסיין, והשלט ברמזור אמר שימינה זה לגני לוקסמבורג. היה לי ברור שאם אנחנו לא פונים עכשיו כבר לא נגיע לאחד מהמקומות היותר קסומים בעיר הזו. מצד שני, הכיוון הכללי היה ישר, והיה צריך להחליט.
באותו רגע הבנתי את העקרון של חופשות מסוג זה: אין סיכוי להספיק הכל. בכל רמזור, בכל חלון ראווה, בכל תפריט של מסעדה, צריך להחליט מה עושים ואין הזדמנות להתחרט. וככל שמבינים מוקדם יותר שאין סיכוי להספיק הכל, שאין טעם לחשוב מה היה קורה אם היינו מחליטים אחרת, במיוחד בחופשה קצרה כמו זו, כך הסיכוי ליהנות גדול יותר. גם עכשיו שאני חושב על כל הדברים שלא הספקתי לעשות אני קצת מתבאס, אבל הכל בפרופורציה.
עצה נוספת לטיול רגוע יותר: להזמין חדר בלי ארוחת בוקר, אלא אם כן יודעים מראש שהיא מאד שווה. ככה לא צריך לקום בבוקר כי צריך להספיק לארוחת הבוקר לפני שהכל נגמר ויש תרוץ לאכול כל שעתיים עוד מאפה בצק משובח, ואין מה להגיד, הצרפתים האלו מבינים דבר או שניים בענייני בצקים.

ההתחלה הייתה ידועה מראש: נוחתים בפריז ביום חמישי בערב, וביום ראשון בערב ממריאים בחזרה. היו לי בראש כל מיני דברים שרציתי לעשות, מתוכם הייתה חובה אחת: לבקר בתערוכה של רון ארד במוזיאון הפומפידו, אחד המוזיאונים החביבים עלי בפריז ובכלל בעולם, שיש לו גם את חנות העיצוב אחת המגניבות שיש. בכל זאת, אם העיתון משתתף בנסיעה צריך לספק את הסחורה, ומי שרוצה יש תמונות בפליקר שלי. ולא, אני לא מתלונן. כל השאר היו אופציות. הייתה גם מטרה נוספת לביקור, להעביר את בן הזוג חוויה מתקנת כלפי העיר, אחרי שמשום מה הוא החליט שהוא לא אוהב את פריז. איך אפשר למען השם לא לאהוב את פריז?
המלון היה במונפרנס, של רשת מרידיאן, מה שהבטיח חדר נורמלי (ואפילו גדול) אבל חיסל כל יחס אישי או מיוחד. האמבטיה הייתה מכוסה כולה בפורמייקה כתומה משנות ה-70 ובדיעבד אני מצטער שלא צילמתי, בכל זאת קלאסיקה עיצובית. היה להם מבצע של שני לילות במחיר של שלושה מה שהפך את כל הסיפור למאד כדאי, כי בפריז עדין לא שמעו על המשבר הכלכלי. הכל שם מאד יקר. אבל הנה השיטה שלי להתעלם מכל הסיפור: לחשוב ביורואים. כשכוס שוקו עולה שבעה יורו או כוס מיץ תפוזים (קטנה) עולה חמישה יורו, זה לא נורא. אם מתרגמים לשקלים אז מתחילה הבעיה. עצה שנייה – את הטיסה שילמנו חודש וחצי לפני הנסיעה ואת המלון שבועיים לפני כך שמה שנשאר זה ההוצאות השוטפות מה שיוצר את מצג השוא שבסך הכל כמה כבר הוצאנו בחופשה, לא כל כך הרבה.

וכך, בלי תוכניות ובלי שהזמנו מקומות מראש לשום דבר שוטטנו בעיר במזג האויר הסגרירי, שלא לומר הקר. המיקום של המלון היה מעולה ומרושתת מטרואית בצורה יוצאת דופן. זו יופי של שכונה שהיא יחסית מקומית ולא נורא תיירותית. ככה למשל ביום שבת סיירנו בשוק המקומי ויכולתי לדמיין את עצמי בלי שום בעיה עושה שם קניות מדי שבוע.
מבלי להתכוון ומבלי לתכנן מצאתי את עצמי בשלושה ימים האלו הולך בעקבות המלצות הבית: שוקו בקפה אנג'לינה, אקלרים ומקרונים בפושון ועוד. הבן זוג טען שפריז היא קלישאה, ויש משהו בדבריו, אבל גם קלישאות יכולות להיות קסומות ומרגשות בכל פעם מחדש. אפילו אחרי שרק לפני חודש היינו בסנט פטרסבורג שמרשימה לא פחות (אם לא יותר). קשה לעמוד בפני הקסם שיש לעיר הזו, שרק חסרי לב יכולים להישאר מולה אדישים, שמסוגלת להפתיע בכל ביקור, במיוחד למי שלא גר בה.
כך למשל מצאתי את עצמי בפעם הראשונה במוזיאון הלובר. פתאום התפנתה שעה וכשאתה לא צריך לשלם או לעמוד בתור (כן, ככה זה שיש לך תעודת עיתונאי), אתה יכול להרשות לעצמך להסתובב בלי כוונה מיוחדת במוזיאון הענק הזה. ומה עושים בפעם הראשונה? הולכים לראות את המונה ליזה. בניגוד לכל אלו שמאד התאכזבו אני מאד נהניתי, ואפילו צילמתי את האנשים הנחמדים.

מצלמים את המצלמים את המונה ליזה בלובר. צילום: יובל סער

הילייט אחר היה התערוכה של Patrick Demarchelier ב-Petite Palais (ותודה לאורי על ההמלצה). דה-מרשלייה הוא אחד מצלמי האופנה המפורסמים בעולם אבל למרות שהצילומים מהממים ומדהימים ביופים, התערוכה גרועה. הסיבה – אוצרי התערוכה פיזרו את כל הצילומים בין המוצגים ההיסטוריים ובניגוד למה שהבנתי שהצליח למשל בג'ף קונס, פה זה עבד פחות, והחיבורים היו גם קצת מלאכותיים. אבל אילו צילומים, פשוט להתעלף.

מתוך התערוכה של פטריק דמרשלייה. צילום: יובל סער

אבל, כצפוי, הכיף הגדול היה סתם להסתובב ברחובות, לפנות פתאום דווקא כשלא תכננת, ולגלות כל מיני מקומות שלא המליצו עליהם ושאתה לא בהכרח רוצה לספר לכולם, כדי שמשהו בכל זאת ישאר רק שלך. שאלו אותי אם היה רומנטי ואני לא יכול אפילו לחשוב על דרך שבה סוף שבוע כזה לא יכול להיות רומנטי, רק הדרך שבה הם לובשים את הצעיפים שלהם יכולה לגרום לך להתאהב בבחור שזה עתה עבר מולך. ונדמה לי, שאם הגעתם עד לפה, זה ברור גם לכם.

- יובל סער הוא מעצב, כתב העיצוב של "הארץ" ובעל הבלוג המצוין "פורטפוליו".

Un Rien Vous Manque. נכון, אבל מקסים

על פי שמה, מצהירה החנות מפורשות שאתם ממש לא מוכרחים את מה שיש לה למכור, אבל התכשיטים, אהילים, בובות קטנות, צעיפים, קישוטים וטריקים שלה כולם נאים ועשויים בטעם טוב, וחלקם במחירים אפשריים. לכל אחד נלווה סיפור קטן של מסע מאמנית בגוואטמלה שמשתמשת באבנים ממצריים ובבדים שהובאו מאפריקה, וגם אם אתכם זה לא מרשים, זה בטח ישכנע את מקבל המתנה שלכם.

אבל הכי מתעתע זה לראות את כלב הבית, מין ביז'ו כזה, לבנבן, רודף אותך בכניסה פנימה ומלווה אותך החוצה, ואז לקלוט, על השידה מימין לכניסה, פסל מדויק להפליא של אותו הביז'ו. אותו לפחות לא צריך להוציא לטיולים. 

La Verriere. 63, rue de la Verrerie, 4eme. 01.42.71.17.07

Les Arts Decoratifs

כמו מיצב העמודים בשחור לבן של דניאל בפאלה רויאל, כיף למצוא בטבורה ההיסטורי וההיסטרי ביופיו של פריז, גוונים של חדשנות. המוזיאון לאמנויות דקורטיביות, האופנה והטקסטיל ועכשיו גם של הפרסום, הוא יפה ומרתק. הוא צמוד ללובר, ומעניק מעמד של קלאסיקה למה שמוצג בו, לא רק בעצם הבחירה, אלא גם באופן התצוגה. למשל, גלרית התכשיטים, מציגה שורה של תכשיטים יפהפיים ומיוחדים מהמאות האחרונות, לו הייתי מיכל נגרין, שי לחובר או רובי סטאר, הייתי עוברת לגור שם, בחדרים המואפלים שהתכשיטים קורנים בהם כמו, נו, תכשיטים.

Les Arts Decoratifs

או התערוכה במוזיאון האופנה שמוקדשת בכל פעם למעצב על אחר, והיא מדגימה את גדולתם האמיתית של איב סן לורן או ולנטינו, בתורו. בחלק הלימודי של הגלריה מוצגת תערוכה נושאית, כמו למשל זאת שחוקרת את תפקיד הצבע האדום בתרבות ובאמנות, שמציגה את פו, הטלטאבי האדום לצד Banquette Bocca, ספת השפתיים המוכרת של סטודיו 65, בינות להדפסים של צ'ה גווארה וכדי שיש אדומים איטלקיים חרוטים.

אפילו תמונות התורמים למוזיאון הוסבו לתרשימים פופ ארטיים שמוצגים במסדרון של המדרגות המתפתלות.

Fete de Tuileries

שווה לצאת מהכניסה האחורית היישר לגנים המחברים את הלובר לטיולרי, לקנות סנדוויץ' סביר בדוכן של Paul שניצב שם, ולפקנק בין פסלי הנשים העירומות. או לחילופין, להשאב לחנות המוזיאון השווה מאוד, ולשקול לרגע ברצינות לקנות את ספר התערוכה של ולנטינו באלף יורו, ואז להסתפק במחברת תרשימים כרוכה באדום-ולנטינו. 

Les Arts Decoratifs, Mode et Textile, Publicite

107, rue de Rivoli, 1ere. 

M: Palais Royal – Musee de Louvre, Pyramides

בחנות יש גופי תאורה ייחודיים, שנראים כמו חלוקי אבן שקופים שמאירים מבפנים, משחקים בחומרים ובגזרות, תיקים גבריים, כריות, דברים שנראים כאילו סטודנטים לעיצוב שרטטו אותם ונחמד שהם הצליחו להתעורר לחיים

את המסעדה הצמודה לא ניסינו כי השעה היתה מוקדמת מדי, אבל עלו ממנה ריחות נהדרים של שום וחמאה.

Octavio Amado, 1, rue du Forez, 3eme. 01.42.74.04.70

טמס מודרן. מזכיר קצת את שארלוט מסקס והעיר

טמפס מודרן היא חנות מתוקה ולא גדולה, שמוכרת גם אוסף מוצלח של בגדי מעצבים (דולצ'ה גבנה ולהקתם) גם בגדי פעוטות יוקרתיים ומתוקים מאוד, וגם רהיטים מיוחדים וגופי תאורה יפהפיים ועדינים ויוצאי דופן, שמיוצרים בחריטת לייזר על ידי חברה הולנדית .

Temps Modernes. 67, rue Charlot, 3eme, 01.42.71.08.31

Metro: Republique, Filles du Calvaire, Oberkampf, Temple

 לא רחוק משם:

רו שארלו וברטאן

כיכר רפובליק

לה פמפלט הנהדרת, ב-35 יורו לאדם

Colette

קולט היא החנות השווה ביותר שהיינו בה בפריז, וכנראה גם בעוד כמה מקומות. אם נניח תרצו לפנק אותי בתלושי חג לאיזו שהיא חנות בעולם, אז בבקשה תעשו את זה לשם. אפילו אם בא לכם לקנות לי מתנה בלי פתק החלפה, בבקשה שזה יהיה משם, כי זאת החנות המגניבה ביותר בעולם (המערבי. טוב, זה שהיינו בו. לאחרונה). יש שם קולקציה נפלאה של בגדי מעצבים וגם של טי שירטים, של בשמים ושל מגזינים עדכניים ומגה קוליים של עיצוב ואוספים פרטיים שלהם של מוסיקה, יש שם קולקציה שעוצבה במיוחד בשבילם על ידי מעצבי על של נרתיקים מחזיקי PSP, הוא הגדג'ט הלוהט של הרגע, הפלייסטיישן הנייד והסקסי. בין לבין, גם במדרגות וגם בשירותים, מוצגים פריטי אמנות של העדכניים והלוהטים שבאמנים הצעירים. בקיצור, הכי מגניב שם שיש.

קולט ווטר בר

אפשר היה להניח שמקום כזה הוא מלכודת לתיירים, ולמה לעצור שם לאוכל. מה גם שהיות המסעדונת שבקומת המרתף שם בר מים, הוא מין טריק כזה שאפילו בתל אביב נכשל כבר לפני כמה שנים. אבל ניסינו וכדאי לכם מאוד לנסות גם. מאוד מעושן שם, וקחו את זה בחשבון, אבל אם תעשנו גם אתם אולי לא ישימו לב שאתם, כמו שאנחנו עשינו, מורידים דרמטית את מפלס הקוליות במקום הזה. במרתף המעושן הזה, עם השולחנות הטוריים והמנורות המשתלשלות מלמעלה, ובקבוקי מים מכל העולם (כולל עין גדי, אגב), נמצא המיצוי המוצלח ביותר של הצרפתי הקולי, החתיך, יפה התואר וכנראה שגם בעניינים. וגם הצרפתיות שם כאלה.

Colette

והאוכל – מצוין, מנה אחרי מנה. הוא קליל וברובו צמחוני; למרות השמועות, כנראה שבכל זאת קל יותר להיות צרפתיה לוהטת כשאת חיה על ירוקים מאשר אחת שניזונה מסטייקים ופרופיטרול. אכלנו שם את האנטיפסטי המעודן שנתקלנו בו לאחרונה, שאפילו הקישואים בו הצליחו להיות סקסיים, וקיש כרישה שסתם היה משובח, וגם תותים בשמנת ומוס שוקולד מצטיין ומקושט בנקודת זהב אכיל, בשביל הקומפוזיציה. שתינו ווס, מים נורבגיים ב-7 יורו ל800 מ"ל, והשלמנו בסיינט ג'ורג', מים בבקבוק שעיצב פיליפ סטארק, שאני מקווה שלא אותו, הסתמי והכעור, הוא מציג בתיק העבודות שלו. המלצר היה קצת בשוק מכמות האוכל שהזמנו, שכנראה לא אופיינית למקומי הנפוץ, אבל המשיך לפנק את התינוקת במקלות שוקולד ובפקקים מעניינים של בקבוקי מים מהעולם. התינוקת, מצידה, איתרה את בראד פיט המקומי יושב ממש ממול (ולידי!), ושיגרה לעומתו כל כך הרבה חיוכים מתחנחנים, שעד עכשיו אנחנו תוהים איכה הצליחה לצבור מניירות של בת שש עשרה נועזת בתריסר חודשי חייה. תזכורת: צריך לבדוק מה בדיוק קורה שם בגן השעשועים.

אוקטובר 2005

Colette, 213 rue saint-Honore, 1er. 01.55.35.33.90

Metro: Tuileries, Pyramides

פתוח: שני עד שבת, 11:00-19:00. ראשון סגור.