עוד אמנות לעם: נגן מול בית קפה בפלאס דה לה נסיון

לפני כל המריאן פיית'פולים למיניהם: ב-21 ביוני, מתקיים בפריז חג המוזיקה, לילה שבו כל העיר נמלאת הרכבים, בכל סוגי המוזיקה האפשריים. פשוט לצאת לעיר ולטייל בין כל הרוקנרול, השנסונים, הגוספל וכל הג'ז הזה.

אמנות לעם:

*פסטיבל אמנות במשפחה, 30-31.5, 1.5, במרכז פומפידו: הופעות חינם, מפגשים משפחתיים שמאפשרים לגלות את מרכז פומפידו. www.cnac-gp.fr

* פסטיבל אמנות דיגיטלית Futur en Seine. .5-7.6, העבודות יפוזרו במקומות שונים בעיר.

www.futurenseine.fr

* עיתון המטרו החביב עלי, Anous, מקדיש את כתבת התחקיר השבועית שלו לתופעה מעניינת, ירידים של אמנות רכישה, ממאה יורו ועד חמשת אלפים, והנה, ממש בקרוב שלושה אירועים שמתהדרים במחיריהם הנמוכים.

2) Grand Salon d'Art Abordable

בביקור בסיטה דז אנפן, נקלענו גם לסיטה דה לה מוזיק (יש שם שירותים פתוחים לציבור) ואי אפשר היה להתעלם מחוברת האירועים, בעיקר מפני שעל הכריכה שלה מופיעה מריאן פייתפול. על פי רוב, אני לא מציינת הופעות של מוזיקה קלאסית, לא מפני שאין כאן כאלה, אלה מפני שיש כאן המון, וקשה לברור מתוכן. סאל פלייל, אולם הופעות וקנוצרטים ברובע השמיני, מציג רשימה מעניינת, לא רק של מוזיקה קלאסית.

2.6, פאזיל סאיי מחדש את מוצרט

6.6, מריאן פיית'פול

23.6 מחווה מוזיקלית לבוריס וויאן, הסופר הנהדר, שהיה גם זמר, נגן ג'ז ואחד מעמודי התווך של עולם הרוח הצרפתי (נו, אלה של קפה דה פלור וכו').

7.7 ז'ילברטו ז'יל

ולוח האירועים, כרגיל, עמוס באירועי קיץ אחרים, ברובם תערוכות, אבל לא רק.

כורסאות של רון ארד ברטרוספקטיבה בפומפידו. צילום: יובל סער

אני זוכר את הרגע שבו הבנתי את העקרון, שבו השלמתי עם העובדה שאני לא אספיק את כל מה שרציתי לעשות. זה היה כשהלכנו הבן זוג ואני מהמלון לכיוון הסיין, והשלט ברמזור אמר שימינה זה לגני לוקסמבורג. היה לי ברור שאם אנחנו לא פונים עכשיו כבר לא נגיע לאחד מהמקומות היותר קסומים בעיר הזו. מצד שני, הכיוון הכללי היה ישר, והיה צריך להחליט.
באותו רגע הבנתי את העקרון של חופשות מסוג זה: אין סיכוי להספיק הכל. בכל רמזור, בכל חלון ראווה, בכל תפריט של מסעדה, צריך להחליט מה עושים ואין הזדמנות להתחרט. וככל שמבינים מוקדם יותר שאין סיכוי להספיק הכל, שאין טעם לחשוב מה היה קורה אם היינו מחליטים אחרת, במיוחד בחופשה קצרה כמו זו, כך הסיכוי ליהנות גדול יותר. גם עכשיו שאני חושב על כל הדברים שלא הספקתי לעשות אני קצת מתבאס, אבל הכל בפרופורציה.
עצה נוספת לטיול רגוע יותר: להזמין חדר בלי ארוחת בוקר, אלא אם כן יודעים מראש שהיא מאד שווה. ככה לא צריך לקום בבוקר כי צריך להספיק לארוחת הבוקר לפני שהכל נגמר ויש תרוץ לאכול כל שעתיים עוד מאפה בצק משובח, ואין מה להגיד, הצרפתים האלו מבינים דבר או שניים בענייני בצקים.

ההתחלה הייתה ידועה מראש: נוחתים בפריז ביום חמישי בערב, וביום ראשון בערב ממריאים בחזרה. היו לי בראש כל מיני דברים שרציתי לעשות, מתוכם הייתה חובה אחת: לבקר בתערוכה של רון ארד במוזיאון הפומפידו, אחד המוזיאונים החביבים עלי בפריז ובכלל בעולם, שיש לו גם את חנות העיצוב אחת המגניבות שיש. בכל זאת, אם העיתון משתתף בנסיעה צריך לספק את הסחורה, ומי שרוצה יש תמונות בפליקר שלי. ולא, אני לא מתלונן. כל השאר היו אופציות. הייתה גם מטרה נוספת לביקור, להעביר את בן הזוג חוויה מתקנת כלפי העיר, אחרי שמשום מה הוא החליט שהוא לא אוהב את פריז. איך אפשר למען השם לא לאהוב את פריז?
המלון היה במונפרנס, של רשת מרידיאן, מה שהבטיח חדר נורמלי (ואפילו גדול) אבל חיסל כל יחס אישי או מיוחד. האמבטיה הייתה מכוסה כולה בפורמייקה כתומה משנות ה-70 ובדיעבד אני מצטער שלא צילמתי, בכל זאת קלאסיקה עיצובית. היה להם מבצע של שני לילות במחיר של שלושה מה שהפך את כל הסיפור למאד כדאי, כי בפריז עדין לא שמעו על המשבר הכלכלי. הכל שם מאד יקר. אבל הנה השיטה שלי להתעלם מכל הסיפור: לחשוב ביורואים. כשכוס שוקו עולה שבעה יורו או כוס מיץ תפוזים (קטנה) עולה חמישה יורו, זה לא נורא. אם מתרגמים לשקלים אז מתחילה הבעיה. עצה שנייה – את הטיסה שילמנו חודש וחצי לפני הנסיעה ואת המלון שבועיים לפני כך שמה שנשאר זה ההוצאות השוטפות מה שיוצר את מצג השוא שבסך הכל כמה כבר הוצאנו בחופשה, לא כל כך הרבה.

וכך, בלי תוכניות ובלי שהזמנו מקומות מראש לשום דבר שוטטנו בעיר במזג האויר הסגרירי, שלא לומר הקר. המיקום של המלון היה מעולה ומרושתת מטרואית בצורה יוצאת דופן. זו יופי של שכונה שהיא יחסית מקומית ולא נורא תיירותית. ככה למשל ביום שבת סיירנו בשוק המקומי ויכולתי לדמיין את עצמי בלי שום בעיה עושה שם קניות מדי שבוע.
מבלי להתכוון ומבלי לתכנן מצאתי את עצמי בשלושה ימים האלו הולך בעקבות המלצות הבית: שוקו בקפה אנג'לינה, אקלרים ומקרונים בפושון ועוד. הבן זוג טען שפריז היא קלישאה, ויש משהו בדבריו, אבל גם קלישאות יכולות להיות קסומות ומרגשות בכל פעם מחדש. אפילו אחרי שרק לפני חודש היינו בסנט פטרסבורג שמרשימה לא פחות (אם לא יותר). קשה לעמוד בפני הקסם שיש לעיר הזו, שרק חסרי לב יכולים להישאר מולה אדישים, שמסוגלת להפתיע בכל ביקור, במיוחד למי שלא גר בה.
כך למשל מצאתי את עצמי בפעם הראשונה במוזיאון הלובר. פתאום התפנתה שעה וכשאתה לא צריך לשלם או לעמוד בתור (כן, ככה זה שיש לך תעודת עיתונאי), אתה יכול להרשות לעצמך להסתובב בלי כוונה מיוחדת במוזיאון הענק הזה. ומה עושים בפעם הראשונה? הולכים לראות את המונה ליזה. בניגוד לכל אלו שמאד התאכזבו אני מאד נהניתי, ואפילו צילמתי את האנשים הנחמדים.

מצלמים את המצלמים את המונה ליזה בלובר. צילום: יובל סער

הילייט אחר היה התערוכה של Patrick Demarchelier ב-Petite Palais (ותודה לאורי על ההמלצה). דה-מרשלייה הוא אחד מצלמי האופנה המפורסמים בעולם אבל למרות שהצילומים מהממים ומדהימים ביופים, התערוכה גרועה. הסיבה – אוצרי התערוכה פיזרו את כל הצילומים בין המוצגים ההיסטוריים ובניגוד למה שהבנתי שהצליח למשל בג'ף קונס, פה זה עבד פחות, והחיבורים היו גם קצת מלאכותיים. אבל אילו צילומים, פשוט להתעלף.

מתוך התערוכה של פטריק דמרשלייה. צילום: יובל סער

אבל, כצפוי, הכיף הגדול היה סתם להסתובב ברחובות, לפנות פתאום דווקא כשלא תכננת, ולגלות כל מיני מקומות שלא המליצו עליהם ושאתה לא בהכרח רוצה לספר לכולם, כדי שמשהו בכל זאת ישאר רק שלך. שאלו אותי אם היה רומנטי ואני לא יכול אפילו לחשוב על דרך שבה סוף שבוע כזה לא יכול להיות רומנטי, רק הדרך שבה הם לובשים את הצעיפים שלהם יכולה לגרום לך להתאהב בבחור שזה עתה עבר מולך. ונדמה לי, שאם הגעתם עד לפה, זה ברור גם לכם.

- יובל סער הוא מעצב, כתב העיצוב של "הארץ" ובעל הבלוג המצוין "פורטפוליו".

Miroslav Tichý, MT Inv. No 1-35, size 20,9cm x 24,8cm, by courtesy of Foundation Tichy Ocean Zurich

לפי התפיסה הרומנטית שלי, כדי להיות אמן אמיתי צריך לחוות עוני וכאב.

הגבולות הנפשיים צריכים להיות דהויים מספיק כדי לאבד את האמת החברתית וליצר אחת משלך. ולאהוב אותה.

הלוואי.

בזמן שתיצור את האומנות המופלאה שלך אל תחשוב על כסף, אל תחשוב על אוכל או קורת גג. ובטח שלא על הטלויזיה הדקיקה שרק קנית.

תתמסר לסערה הזו, לפרץ התחושות שמציף אותך, תמלא את החומר בתשוקה, באדרנלין.

אל תחשב את עלויות החומרים, תחלק, תכפיל, תסתכל על אותה טלויזיה ועל הילד שהגיע קצת לפניה, ותגיע למכפלה (האמיתית לגמרי) של התוצר שלך.

תיצור למען הרגש, למען הביקורת החברתית, פורקן. למען מהפכה כלשהיא, כי תמיד היתה שם מהפכה.

תאהב את היצירה שלך ותשנא אותה באותה נשימה. תנהל איתה דיאלוג, תחיה סביבה.

תהיה שיכור בשעות הבוקר, ותעשן. תעשן הרבה.

ואז, או אז תייחל ליום מותך. כי רק באותו היום עלולה להתנגש בך התהילה. Viva la Revolution!

הלוואי.

Miroslav Tichý, MT Inv. no.: 1-30, by courtesy of Foundation Tichy Ocean Zurich

כמו שילדים מדמיינים את אלוהים, אבל מעופש וחסר שיניים – יושב מירוסלב טישי בפומפידו בדיוק מול טירופו של פולוק.

ממתין לתורו, שרק אפסיק להסתנוור מאבק הכוכבים ואסתובב. הוא יחכה, הוא הרי חיכה כבר כל כך הרבה.

Miroslav Tichý

זו לא סתם הקדמה מנופחת על נווד, מדובר בתהליך. בבריאה ובצילום.

תהליך היצירה של מירוסלב טישי מתחיל בבניית המצלמה ועד ליצירת המסגרת. באמצע, הצילום חי את חייו.

{וכמו שאחת אומרת-} לא רחוק משם:

בקומה השנייה של הגלריה לאומנות מודרנית יש ציור. ציור שאפשר לראות רק כשעומדים רחוק ממנו. כשמנסים לראות מה השלט הקטן מספר (אולי נצליח להבין מה שמו של הצייר פעם?!), הציור המובהק נעלם והשאיר אין סוף משיחות מכחול עוצמתיות וסוערות.

ואם באמת הבנתי נכון, ואם באמת מדובר במוות של מישהו קרוב שאפשר להבין רק ממרחק. כשמתקרבים, אפילו בצעד, הבד סוער בגווני השחור שלו.

כל כך התרגשתי.

Centre Pompidou

שרון וובר-צביק היא מעצבת ואמנית שבדרך כלל מתנהגת יפה. אבל לא תמיד.

הנוף מפומפידו

מכיוון שפריז נמוכה, חוק עירוני קובע שאסור לבנות בתוך העיר מעל שבע קומות, כל בניין שאתה יכול לעלות לקומה החמישית או השישית שלו מספק נוף מעורר השתאות של גגות פריז: לכן הנסיעה במדרגות הנעות לקומה השישית של מוזיאון פומפידו היא יפה כל כך, אבל גם בגאלרי לפאייט אין בעיה לצאת למרפסת להצטלם על רקע גגות העיר. אני לא יכולה לשבוע מהמראות האלה.

נוף מפומפידו

טרם הספיקותי, אבל אומרים שבפרינטמס, יש לא רק נוף נפלא, אלא אפשר לאכול לא רק ובעיקר לשתות שוקו מאנג'לינה. מהסאקרה קר הנוף הוא לא ייאמן, וגם וכמובן הגשרים הנהדרים. דווקא בלה דפנס, הצופה על העיר מנקודה לכאורה טובה, הנוף הוא לא משהו, כי בעיקר רואים משם, מה לעשות, את המגדלים של לה דפנס בעצמו. וגם באייפל, הנוף מדהים, אבל התיירים האחרים הדוחקים בגבך מקשים קצת על ההנאה ממנו (לא שלא צריך לבקר באייפל. כדאי מאוד).

נוף ממגדל אייפל

אפשר לאכול עם נוף גם בז'ול ורן, המסעדה על האייפל, שאומרים שהיא אפילו לא גרועה, כפי שהייתי מצפה ממסעדה כזאת להיות, וגם במסעדה במוזיאון קה ברנלי. אבל אני הייתי חוזרת לגשרים. בלי להבהל מהקיטש, להתארגן על יין ופותחן וכוסות פלסטיק ובגט וגבינה, וסוודר של ממש, גם אם נדמה לכם שחמים.

עוד נקודות תצפית מקסימות על העיר: מפארק בלוויל ומטור מונפרנס.

דווקא על הנוף מלה דפנס לא השתגעתי, כי הוא קצת רחוק מדי מהעיר, זה כמעט אבסטרקטי, אפילו כשמשלמים שני יורו לתצפית טלסקופית מקיפה, נוסף על ה-10 יורו שעולה העליה עד למעלה (אל תבנו על מוזיאון האינפורמטיקה או כל הדברים האחרים שמציעים שם. זה סתמי לגמרי).

La Defence ביום של ראות לא משהו

אמנם יפה לראות איך הכל מתיישר – שער הניצחון עם הגלגל בטיולרי. אבל עדיין אני מעדיפה את האפשרות לראות שתי נשים אוכלות ארוחת בוקר על מרפסת צרה בקומה השישית ברחוב סן מרטן מול הפומפידו.

ומפת גרידסקיפר למקומות הגבוהים.

גלריית הילדים בפומפידו מתוך התערוכה

שלושה נכסים מרכזיים יש למרכז פומפידו, שיכולים לעזור לכם לשחד את הילדים להצטרף אליכם: הבריכה המפורסמת הצמודה למוזיאון שהפסלים הצבעוניים והילדותיים שבה מסתובבים ויורקים מים לשמחת המשפחה כולה, הגרמים המזגזגים של המדרגות הנעות שהם לא רק מוטיב אדריכלי משובח אלא גם תענוג ילדותי מתמשך, ושלישית ומוכרת פחות היא גלריית הילדים המצוינת, בקומת הכניסה.

כדאי לבדוק מבעוד מועד אילו תערוכות ואירועים מכינים שם לתקופת הטיול, כי חלק מהם ממש מרהיבים או לכל הפחות כיפיים מאוד. בימי רביעי יש בדרך כלל דברים מיוחדים, כמו בכל מקום אחר כאן ביום הילדים של העיר, שכן אין בית ספר (עד להודעה חדשה שתגיע מסארקוזי).

הכניסה לגלריית הילדים כלולה במחיר הכרטיס למוזיאון (עשרה יורו), וממילא ילדים מתחת לגיל שמונה עשרה נכנסים למוזיאון חינם. ויש גם פינת הגאון: מי שבא עם עגלת תינוקות, זוכה לקצר חוקית ונורמטיבית את התורים הארוכים (בכל המוזיאונים, לא רק כאן). הנה, קיבלתם אישור ולגיטימציה למה שהתכוונתם לעשות בכל מקרה. נכון שיותר כיף ככה?

Centre Pompidou, Place Georges Pompidou, 4eme

www.centrepompidou.fr

Métro : Rambuteau, Hôtel de Ville, Châtelet

לא רחוק משם: