אא

הפינטרסט שלי. הלוואי שחלקים אחרים בבית היה קל כל כך לסדר

האשימו אותי לא אחת על שאני רואה את פריז במבט מצועף ואי לכך ובהתאם לזאת, אני מעלימה עין מכל פגמיה, מכל אנטיפתיה, מכל ערביה. במקום להביא שלל מובאות וציטוטים והוכחות על שעיני לא טחו מראות את שנאת הזרים, את אטימות הבירוקרטיה, את יוקר המחייה ואת העובדה המכאיבה שכל זה הוא לא באמת שלי – אני מודה ומתוודה: אני באה מאהבה, ומוכנה לספוג את עלויות העיוורון המתלווה לה. ראיה סלקטיבית היא תכונה הישרדותית, ואם כבר – אז צר לי שראייתי איננה סלקטיבית דיה.

(המשך…)

0

~ פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

הכל כי הכל הוא זמני. רו דה ריבולי, מכיכר הקונקורד לכיוון הלובר

עזרה ארטילרית כבדה גייסתי, את כל חבריי המתגעגעים והכותבים, כדי ללמוד מניסיונם איך בדיוק לגשת לאתגר הזה: ביקור ראשון במכורתנו הטריה, פריז.

כי עוד הרבה לפני שלב אריזת המזוודות, התחלנו לאוורר חשקים שנטמנו בארונות הבית החדשים. הגדולה ענתה ישר: שלג, מוכרחים שלג. ואחר כך אייפל. אבל לעלות עד הקומה השלישית. וסאקרה קר. לוקסמבורג וטיולרי. שניהם. פומפידו וגם לובר. צריך לבדוק אם השיפוצים הסתיימו כבר במוזה ד'אורסיי.
הקטנה רוצה לראות את אהמד, המדריך ענק הקומה וחסר השיניים מהמועדונית.
ההוא, שום פריט חובה אין לו, באף רשימה. רוצה להסתובב לו ברחובות, לנשום את האוויר הקריר של העיר הזאת. ואני, כל מה שאני רוצה זה לדעת איך עולים למטוס חזרה לישראל בלב קל, בתחושת שובע ובהכרת תודה.

(המשך…)

במבי לחג או עגל הזהב. געגועים עם אורות מנצנצים

אין כמו תקופת החגים להתענג בה על געגועים: געגועים לעץ אשוח ענק מול כנסיית נוטרדם, געגועים לחלונות המקושטים של גלרי לפאייט, געגועים לעבר שמעולם לא היה לנו, געגועים לעיר שהיתה שלנו ואיננה עוד.

במקום תלושים לחג, במקום מארז של קומקום חשמלי וצנצנת קפה נמס, במקום אייפד (גם אם הייתם מעדיפים, עמכם הסליחה), קבלו ערימה של געגועים. אבל מנומקים. ומפורטים. ובטכניקולור.

חברי הכבוד של "פריזאית" (הכבוד, כמובן, כולו שלי), הסכימו להגיש, כל אחד בתורו, את הגעגוע הפרטי שלו לעיר שהיתה פעם שלו, יחד עם רשימת המקומות אליהם הוא מוכרח לחזור רגע אחרי החתמת הדרכון. ניו יורק, לונדון, ציריך, שטוקהולם, אמסטרדם, פריז, כמובן, וגם תל אביב – כל אחת מהן היא האקסית המיתולוגית של מישהו, והוא יספר לכם למה בדיוק הוא מתגעגע בה.

עד כה, אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריז, סהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלו, עדי פורת לעוגות של שטוקהולם, הדס שיינפלד לרכבות של לונדון, תמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמל, שרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריך, אייל דה ליאו לאור האמסטרדמי, ורדית גרוס להתאהבות בניו יורק, ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.

אתם מוזמנים להדליק את האח, למזוג לעצמכם משהו טעים, ולפתוח מתנה-מתנה, געגוע-געגוע, משאלה-משאלה. מותר לקרוע את העטיפה, מותר לגזור וכדאי לשמור, וכל יום תהיה אחת חדשה.

(המשך…)

לא נראה לי שהם התכוונו לזה ככה. חדר המתנה באיזה משרד

איזה כיף. העיר מתחילה להתקשט, עץ גדול ומנצנץ כבר הוצב בכניסה לבית הספר, המאפיה האהובה עלינו השקיעה בחיפוי החזית שלה בקורות עץ וענפים ירוקים, והתחפשה לביקתה בהרים, ובמטרו שקיות גדולות תופסות מקום של בני אדם, והמתנות שבתוכן דוקרות בשפיצים החדים שלהן.

בניגוד לאחרים (לא, לא שמעתם כאן חריקת שיניים, מה פתאום), אני לא בעד לסגור את השנה עם חובות לא מסופקים. אז הנה כמה עדכונים עבור קוראינו המקומיים:

(המשך…)

שיאו, המעצב הגרפי שעבר להכנת תה בעקבות אשתו השפית. יאמ'צ'ה

כשהחלטנו לנסוע לסוף שבוע זוגי באחת הערים האהובות עלינו ביותר, כל מה שהיינו צריכים זה בעצם לייצא את הבנות למבוגרים אחראים בתשלום. וכך זכינו בסוף שבוע פריזאי ארוך, נטול ילדות ונטול משימות (אם נתעלם מאחת גדולה בתחילתו ואחת גדולה בסופו. כן, נתעלם). זה היתה הזדמנות טובה לגשת לרשימת ההמלצות שלנו ולראות מה מתוכה אנחנו מתכוונים סוף סוף ליישם.

(המשך…)

הטירה של דיסני. פוטו-טופ

היכנעי בלי תנאים, הפצרתי בעצמי, רק ליום אחד. שימי בצד את הביקורת הסוציולוגית, תני למיסחור השתלטני לעשות את שלו, סלחי להם על שלימדו את הילדות שלך איך תופסים נסיכים, ופשוט תיהני.
הקטנה הגיעה לגיל שלוש המכובד, ובמקום לקחת אותה להר מירון, לקצץ את תלתליה וכך להכריז על תום עידן הינקות, החלטנו לחשוף אותה לחלק מהעובדות הכואבות של החיים.

(המשך…)

גרגויל נוטרדמי, רציני במיוחד

בשבוע שעבר מצאנו את עצמנו שוב בפריז. יחסית לאחד שהוא ממש לא פרנקופיל אני מוצא את עצמי אין ספור פעמים בעיר הזו, הפעם לארבעה ימים בלבד, זמן מספיק לשוטטות נינוחה ברחובות מוכרים לצד גילוי של פינות חדשות, וכאלה תמיד יש.
נפלנו על סוף שבוע, שחג השבועות, הפנטקוסט הנוצרי מגיע מייד אחריו. זוגתי חזתה מראות אימה: כל חנויות פריז סגורות, הרחובות נטושים ומסעדות העיר מגישות מנות מחוממות באריזות קרטון. אבל, כמו שחשבון הבנק שלנו מיהר לגלות, הרחובות לא היו נטושים, החנויות פתוחות מידי ובמסעדות הברווזים המסכנים ממשיכים להיות מוגשים עם קרוביהם ממשפחת העופות, הבקר, הדגים, הזוחלים וכל השאר.

(המשך…)

דמנטייבה באוויר. הסיבוב הראשון של טורניר רולאן גארוס 2009

היום (ראשון) זה נגמר. רוז'ה פדרר, חביב הבית, מול רובין סודרלינג ,השבדי המפתיע, יעלו למגרש המרכזי בגמר הגברים בדרך לסיומו של טורניר מעולה ומסקרן. גם אם טניס לא עושה לכם את זה, טורניר הרולאן גארוס המסורתי שנערך מדי שנה במאי על מגרשי החימר שבשיפולי הרובע ה-16 שווה ביקור והתכוונות מיוחדת. החימר האדום מעניק לספורט הלבן את החספוס שלפעמים כל-כך חסר לו והצרפתיות השופעת הופכת את כל החוויה למלבבת ומשפחתית.

(המשך…)

קרפצ'יו עגל מרהיב וטעים. צילומים: אורית אדם

מדי פעם תוקפת אותי המחשבה על הימים שאחרי החזרה הביתה ואם להיות מדויק יותר – על הביקור הראשון בפריז לאחר שנעזוב. כמו בפרויקט ערב-חג מגזיני אני מנסה למפות את הבולנז'רי שאהיה חייב לדגום, את הגינה הכי מקסימה ואת המסעדות לערב הראשון, השני והשלישי של ימי הנוסטלגיה העתידים לבוא. זה לא קל.

אורית וצחי, נטולי היסטוריה תעסוקתית מעיקה של רשימות ודירוגים, נקטו בגישה משחררת ערב ביקור הריבאונד שלהם בעיר והפקידו בידינו את מלאכת בחירת המסעדה. לאחר הצצה ברשימה ממש כאן ושלל דחיות מנומסות ממוסדות קולינריים וותיקים יותר הזמנתי מקום בפסאז' 53, מסעדה צעירה שעברה בשלום את גל המבקרים הראשון שהסתער עליה והשאירה רושם מסקרן ומפתה.

(המשך…)

Les Ambassadeurs. נברשות ושיש וליווי צמוד לשירותים

אנחנו עוד עלולים להתרגל, אנחנו חוזרים ומזהירים את עצמנו, כשאנחנו פוסעים לתוך האולם המהודר של Les Ambassadeurs,  אני בסנדלים גבוהים באופן מגוחך, ביום היחידי הגשום בחודש אפריל.

משבצות ענקיות של שיש בשלל מרקמים, מראות עתיקות וקישוטי זהב, וצוות שלם בחליפות שחורות, כמה גבוהים צריכים העקבים שלי להיות כדי שאני אצליח להרגיש נוח בסיטואציה הזאת? אבל להפתעתי, מסעדת הכוכבים השלישית שלי בטווח של שנה, והפעם אני כבר כמעט ולא מתבלבלת כשהמלצר מושך לפני את הכסא, וכמעט זוכרת בעצמי שהכורסה הקטנה ההיא, כן, היא מיועדת לתיק היוקרתי שלי. או קיי, אנחנו מסתדרים כאן לא רע כבר. גרוע מזה, אנחנו בהחלט עלולים להתרגל. אה, אמרנו כבר.

(המשך…)