0

~ פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

הכל כי הכל הוא זמני. רו דה ריבולי, מכיכר הקונקורד לכיוון הלובר

עזרה ארטילרית כבדה גייסתי, את כל חבריי המתגעגעים והכותבים, כדי ללמוד מניסיונם איך בדיוק לגשת לאתגר הזה: ביקור ראשון במכורתנו הטריה, פריז.

כי עוד הרבה לפני שלב אריזת המזוודות, התחלנו לאוורר חשקים שנטמנו בארונות הבית החדשים. הגדולה ענתה ישר: שלג, מוכרחים שלג. ואחר כך אייפל. אבל לעלות עד הקומה השלישית. וסאקרה קר. לוקסמבורג וטיולרי. שניהם. פומפידו וגם לובר. צריך לבדוק אם השיפוצים הסתיימו כבר במוזה ד'אורסיי.
הקטנה רוצה לראות את אהמד, המדריך ענק הקומה וחסר השיניים מהמועדונית.
ההוא, שום פריט חובה אין לו, באף רשימה. רוצה להסתובב לו ברחובות, לנשום את האוויר הקריר של העיר הזאת. ואני, כל מה שאני רוצה זה לדעת איך עולים למטוס חזרה לישראל בלב קל, בתחושת שובע ובהכרת תודה.

הנוף מהפומפידו. הפטמה הלבנה מימין? סאקרה קר. שניים במחיר אחד. אה, ואייפל גם

איש מתראיין בתפאורה לא רעה בכלל. הצריף בצד הוא חלק מעבודת אמנות

כלומר אני רוצה עוד דברים. אי אפשר לחשוד בי במיעוט רצונות. אני רוצה לשתות קפה של בוקר בפאברה אגלנטין, הקפה בשדרה הסמוכה, עם פראנ ואנטואן, לדבר קצת כלכלה וספרות, ללמוד קצת על פוליטיקה מקומית או מקומית מאוד (כלומר, הנעשה במסדרונות בית הספר) ולשמוע איפה הם קונים גבינות ולאן הם ייסעו בקיץ.
אני רוצה לרדת לביסטרו שמתחת לבית ולפגוש שם את סופי, חברת הנפש שלי, ועל יין אדום והמבורגר בינוני לפצח סוגיות של הורות, אהבה ועבודה ולעבור לעברית לוחשת כשהעניינים מתחממים.
אני רוצה לקחת את עגלת הקניות ששכחנו מאחור ולגרור אותה, על גלגליה המתרופפים, לשוק אליגרה, לקנות ירקות ופירות וגבינות ובשר, וכל הדרך עד הבית לתכנן מה להכין מכל אלה, ובחנויות המקיפות את כיכר טרוסו לבדוק מה מציעים הסיילים למלתחה המתפקעת של ילדותיי. אני רוצה לתפוס בגינה ספסל שמשקיף על האמהות האופנתיות וילדיהן הצבעוניים, וכשבאמתחתי שקיות בגדים, פתקי החלפה וצרורות תבלינים, להתלבט אם לחזור במטרו (יותר מדי החלפות בשביל דרך קצרה כל כך) או בקו 86, ובסוף לראות את הלוח הדיגיטלי שמספר לי שהאוטובוס יגיע רק עוד 18 דקות, ולהחליט לחזור הביתה ברגל, עם כל הסלים, כשהשליח, הנישא גבוה מעל כיכר הבסטיליה, מגבה אותי, מסמן לי את הדרך עד כיכר נסיון.

שה מישהו. עוד ביסטרו שכונתי

אה, לא יהיה אחר כך.

הרי מה שבאמת אני רוצה זה את האחר כך הזה. שום דבר יותר מזה. לחזור לדירה שלנו, להשתרע על הספה הענקית המתפרקת, ומול האח המבוערת להחליף הימורים עצלים בנוגע למידת העשייה של הערמונים, ולחשוב מה נעשה אחר כך. או מחר כך. ואם לא מחר אז מחרתיים. להתפתות על ידי כל המודעות של המטרו, לא ללכת בסופו של דבר כמעט לאף הופעה, אבל לבקר בחלק לא קטן מהתערוכות שהחלטתי לראות.

זאת תפיסת הזמן שאותה אני רוצה בחזרה, ולו לרגע. העצלות הפריזאית המתוקה, חוסר היעילות שבה הם מתמחים. העובדה שהכל נמצא שם תמיד: אמנות, אוכל נפלא, יופי בכל; תאנים בשלות כל כך, שהן כמעט משכנעות בקיומו של אלוהים. תרצה – תאכל, לא תרצה – תאכל מחר. אין לחץ.

הלובר בליל קיץ. אז מה אם כוס שרדונה עולה 16 יורו

אבל אורך הנשימה הפריזאי לא עומד לרשותנו. שלושה לילות של טיול חזרה לשורשים. שלושה לילות, ארבעה ימים כמעט, בהם צריך וכדאי לראות חברים, לבוא לומר שלום למורות בבית הספר של הקטנות, ואולי גם לצלצל בפעמון ולראות איך סידרו הדיירים החדשים את הדירה שבה בילינו שלוש שנים טובות כל כך.

ארבעה ימים כמעט, שיכולים להיות בהם המון דברים, כמה מסעדות, והסיילים בעיצומם, ויש כמה תערוכות שוות שבמחיר הכרטיס גם יצילו אותנו מהקור. אבל אין בהם, בכמעט-ארבעה-הימים האלה, את תפיסת העתיד הבלתי מוגבל, הזאת שהוסיפה שכבה דקה של אבקת רגיעון לכל מה שאכלנו.

אבל בעצם,
אולי דווקא כן.

הרי זאת אני שקובעת. יש ארבעה ימים, כמעט, ובהם אולי אפשר לחיות כאילו שהם, כשלעצמם, נצח.
כמו bullet-time, טכניקת הצילום שנולדה ב"מטריקס": נפסיק להספיק. נחיה לנו בשלושת הלילות וכמעט ארבעה ימים האלה כאילו שהם נחתכו מתוך חיים ארוכים וקבועים. נלך לאט, ננוח כשנרצה, נצייר מול פסלים, נכרסם עוד קרואסון ואת השאר נזרוק לציפורים, נקרא אפילו (לא אמרתי כלום על לכתוב), ניפגש עם חברים בעצלתיים בלי דחיפות לעדכן, אולי אפילו בלי דחיפות להיפגש. העיר היא זו שבקצב שלה, ומתוך האנרגיה שלה עצמה, תגיש את עצמה לנו, תיפרש למרגלותינו, ותעטוף אותנו בכל מה שיש לה להציע לנו.

אולי בכל זאת קרייב קטן. התקף לב טעים להפליא ב"לה קומטואר"

מרק עגבניות בפרנצ'י. לא מתגעגעת לאוכל, אמרתי

תעביר מול עינינו, מתחת לרגלינו ובין ידינו את הרחובות Chralot ו-Poitou, ההיתוך של המיטב שבשתי הערים שלי, על השכונתיות הטרנדית הנעימה ויופי מתוק של בית בובות עם קצוות פרומים של הרפתקנות אופנתית זעירה. ואז יגיע רחוב Vieille du Temple על החנויות המצויינות שלו, והגאווה הזעירה שהוא מביא איתו, על שלמדתי לאיית את שמו כיאות, והסיילים שהופכים הכל ליותר נגיש.
לעולם לא אהיה צרפתיה בורגנית, אבל כשרחוב Francs Bourgeois ייפרס לפנינו, אני יודעת שארגיש בו בבית. בחנות של MAC הפרטים שלי במחשב והם יודעים עלי את מספר הקונסילר שלי, ואני יודעת איפה קופסת המציאות ב-Loft. בשניהם, בעצם.
אחרי פרנק בורז'ואה תפרח לקראתנו פלאס דה ווז', טבורה של העיר, אם היינו עכשיו מאתיים שנה אחורה. הכיכר המגוננת המקום שמתאים רק לילדים קטנים, המתקנים שם לא מאתגרים מספיק בשביל הילדות שלי, אבל הן מוצאות במה לשחק ועם מי לשחק, ומחליפות דקות נעימות עם ילדים מכל העולם, ואין במקום הזה זווית ראיה אחת שלא תופסת בתוכה ים של יופי. סימטריה מושלמת היא עניין די מרגיע, מתברר.
והוטל דה וויל, עוד לב, סואן וטיקסי, של העיר הזאת, מקום שהוא דינמי כמותה. בקיץ מלבלב שם, נטוע מעל המרצפות, jardin éphémère (ומה זה בעצם אומר שזאת אחת המילים היפות בעיני, éphémère). ועכשיו יש שם זירת החלקה על קרח, אבל בוודאי יש לידה גם סחרחרת, אחת היפות בפריז. בתקופת החגים חלק מהסחרחרות האלה מוגשות חינם לילדי העיר.
ומיד אחר כך, במקום שבו אפשר לעמוד על הגשר, להישען על המעקה, לבקש מתיירים לצלם אותך, יזרום לעברנו הנהר. ניתן לזיהום אגזוזי המכוניות להימוג משני צידינו ולנהמה שלהן להפוך לרעש לבן, ונרשה לו, לנהר, לעבור דרכנו. ואולי נביט שמאלה ונזכור את השעות שבילינו יחד בבניין הפרפקטורה, המאיים והמרשים, מקווים שייתנו לנו להישאר שם, במקום הזה, עוד כמה חודשים, עד תום חוזה העבודה הבא, והיציאה בדילוגים של קור ועליצות בכל פעם שהצלחנו ועל הפעם האחרונה במיוחד, כשהצלחתי לשנורר עוד כמה חודשי שהות מאושרת. כן, טיפוסים נוסטלגיים כמוני עלולים לפרוץ בבכי גם מול גוגל מפס (סטריט וויו. אבל לא רק).

גם הם בנו על הנצח. באגף המאובנים במוזיאון ההיסטוריה והטבע

שלושה ימים. ארבעה כמעט. שתי ילדות. לקנות כרטיסי מטרו. להתאפק לא לקנות עשרה כרטיסים לסחרחרת השכונתית. לקנות, בעצם, בטח לקנות, ולתת להסתחרר ולהסתחרר ולא לתת ללב, או לרגע, להחמיץ כשאחרי כל אלה הן יתמקחו על עוד סיבוב.

עכשיו אני מבינה מה שהן הבינו מזמן. במקום אפקטים קולנועיים מורכבים, צריך פשוט לבחור מקום בסחרחרה, ולתת לה לשאת אותנו סביב סביב, על סוסי עץ מגולפים, מוזיקה קלאסית ואורות מתחלפים.

ואם נזכור להביט רחוק מספיק, או זה בזו, לא ללכת שבי אחרי הסיבובים שלה, אפילו לא נחטוף סחרחורת או בחילה.

וניקח הביתה כל מה שאפשר. את הקרירות והנימוס והיופי והכמיהה, שהיא החלטה, לחיות חיים של טעם בעיר המיושנת הזאת. ועוד כמה גלויות מהמוזיאונים או מחנויות המזכרות וכמה ספרונים בצרפתית ובכריכה רכה, שישכבו על המדף לצד אלה שנקנו בהתקפי הכוונה הטובה הקודמים.

החיים כסרט תקופתי. הפסקות בצילומים ברובע השישי, ליד האודאון

ומה שיוצא ממה שאני רוצה, אלה הקניות שאני לוקחת הביתה חזרה. זה החלק היחידי מתוך החיים בעיר שאפשר ממש לגזור ולשמור.

לקנות גבינות ביום האחרון, כאלה שמתורגלות בנסיעות, פירמידה של גבינת עזים באפר, קונטה, אולי ליל דה בול הכתומה המשגעת, שהיא כמו ממתק מלוח מתוק, שמפתה רק לעוד לגימה אחת של יין לבן. קניות במונופרי – קקאו של Van Houten, שעושה את עוגות השוקולד נהדרות, סבון נוזלי של Le Petit Marseillais בריח ורבנה, חבילות קלילות כאוויר של Gavottes, קרפים שהם חמאה טהורה שגובשה לה יחדיו בקצת קמח ויוצרים תחרה דקיקה. כל מה שהוא של Lu:

Petit Beurre אמיתי, והתלמיד החרשן הקטן מהשוקולד המריר, והדובונים עם לב השוקולד. ערמונים כדי להכין רוטב של בטטות וערמונים שילווה ניוקי, ושוב להצטער שקצת מוגזם לייבא את כל מוצרי היסוד המצוננים, נתחי סלמון טריים ובצקים מוכנים לקישים ולטארטים. וגבינת סנט מור פשוטה, גם היא בשני יורו. אבל שוקולדים טובים מהסופר נוסעים בקלות. מספיק חבילות של הלינדט הזה עם המוס בפנים, והילדות שלי יאהבו אותי קצת יותר.

לזכור שמקרונים לא נוסעים טוב, ובכל זאת להתפתות לקנות אותם, וקצת שוקולדים משובחים אצל ז'ק ז'נאן, שעושים לפעמים את ההיפך ממה שביקשנו מהם, ומכמירים את הלב בנדירותם, וקצת מהקרמל מנגו פסיפלורה הפלאי שלו, ככל שיותיר לנו חשבון הבנק, ועוד טיפה.
לאכול יחד מילפיי וניל, שהוכן ברגע ההזמנה, ולדעת שיש דברים שאי אפשר לארוז ולשמור לאחר כך, ולהשתדל מאוד לשמוח על האפשרות הנדירה שהיתה לנו, לגעת בחד פעמיות, אפילו כמה פעמים.

ועכשיו, בעיצומן של האריזות, אני רואה שנעלם לי ה-Paris Pratique, מדריך המטרו הכחול הקטן, שמתלבש על כיס המעיל מבפנים.

אז לקנות גם אחד כזה, לנסיעה הבאה.

- – -

פריזאית בעד זכות השיבה: אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריז, סהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלו, עדי פורת לעוגות של שטוקהולם, הדס שיינפלד לרכבות של לונדון, תמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמל, שרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריך, אייל דה ליאו לאור האמסטרדמי, וורדית גרוס להתאהבות בניו יורק ואייל גרוס לחיבורים המדוייקים של בוסטון.

במבי לחג או עגל הזהב. געגועים עם אורות מנצנצים

אין כמו תקופת החגים להתענג בה על געגועים: געגועים לעץ אשוח ענק מול כנסיית נוטרדם, געגועים לחלונות המקושטים של גלרי לפאייט, געגועים לעבר שמעולם לא היה לנו, געגועים לעיר שהיתה שלנו ואיננה עוד.

במקום תלושים לחג, במקום מארז של קומקום חשמלי וצנצנת קפה נמס, במקום אייפד (גם אם הייתם מעדיפים, עמכם הסליחה), קבלו ערימה של געגועים. אבל מנומקים. ומפורטים. ובטכניקולור.

חברי הכבוד של "פריזאית" (הכבוד, כמובן, כולו שלי), הסכימו להגיש, כל אחד בתורו, את הגעגוע הפרטי שלו לעיר שהיתה פעם שלו, יחד עם רשימת המקומות אליהם הוא מוכרח לחזור רגע אחרי החתמת הדרכון. ניו יורק, לונדון, ציריך, שטוקהולם, אמסטרדם, פריז, כמובן, וגם תל אביב – כל אחת מהן היא האקסית המיתולוגית של מישהו, והוא יספר לכם למה בדיוק הוא מתגעגע בה.

עד כה, אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריז, סהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלו, עדי פורת לעוגות של שטוקהולם, הדס שיינפלד לרכבות של לונדון, תמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמל, שרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריך, אייל דה ליאו לאור האמסטרדמי, ורדית גרוס להתאהבות בניו יורק, ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.

אתם מוזמנים להדליק את האח, למזוג לעצמכם משהו טעים, ולפתוח מתנה-מתנה, געגוע-געגוע, משאלה-משאלה. מותר לקרוע את העטיפה, מותר לגזור וכדאי לשמור, וכל יום תהיה אחת חדשה.

הכתובת על הקיר. חלון הראווה של החנות, לשעבר, של אילוצ'קה בגן החשמל

לא נראה לי שהם התכוונו לזה ככה. חדר המתנה באיזה משרד

איזה כיף. העיר מתחילה להתקשט, עץ גדול ומנצנץ כבר הוצב בכניסה לבית הספר, המאפיה האהובה עלינו השקיעה בחיפוי החזית שלה בקורות עץ וענפים ירוקים, והתחפשה לביקתה בהרים, ובמטרו שקיות גדולות תופסות מקום של בני אדם, והמתנות שבתוכן דוקרות בשפיצים החדים שלהן.

בניגוד לאחרים (לא, לא שמעתם כאן חריקת שיניים, מה פתאום), אני לא בעד לסגור את השנה עם חובות לא מסופקים. אז הנה כמה עדכונים עבור קוראינו המקומיים:

* ליאת מחפשת בייביסיטר מנוסה או מטפלת לבתה המקסימה בת החצי שנה. העבודה היא ברובע ה-15, במשך 4-5 בקרים בשבוע, בבקרים או אחרי הצהריים. עדיפות לדוברת צרפתית שמדברת גם עברית או אנגלית. liatsv  בג'ימייל.קום.

* ניבה יוסף היא שחקנית, מספרת סיפורים ומפעילה שעורכת ימי הולדת לילדים בשילוב תיאטרון בובות, בעברית ובצרפתית. ניתן ליצור קשר ב 0646434186.

* טל, סטודנט ישראלי בן 30, מחפש לשכור דירת סטודיו או שני חדרים החל מינואר. talbpo  בג'ימייל דוט קום.

וחגים שמחים, ונסיעות טובות לנוסעים, וערמונים חמים לכל.

]]> http://parisait.com/2009/12/09/localprisians1/feed/ 5 http://parisait.com/2009/12/03/yamtcha-itineraires/ http://parisait.com/2009/12/03/yamtcha-itineraires/#comments Thu, 03 Dec 2009 16:31:21 +0000 כנרת http://parisait.com/?p=3922

שיאו, המעצב הגרפי שעבר להכנת תה בעקבות אשתו השפית. יאמ'צ'ה

כשהחלטנו לנסוע לסוף שבוע זוגי באחת הערים האהובות עלינו ביותר, כל מה שהיינו צריכים זה בעצם לייצא את הבנות למבוגרים אחראים בתשלום. וכך זכינו בסוף שבוע פריזאי ארוך, נטול ילדות ונטול משימות (אם נתעלם מאחת גדולה בתחילתו ואחת גדולה בסופו. כן, נתעלם). זה היתה הזדמנות טובה לגשת לרשימת ההמלצות שלנו ולראות מה מתוכה אנחנו מתכוונים סוף סוף ליישם.

ליאמ'צ'ה התכוונתי כבר מזמן להגיע. ההמלצות עליה היו כה לוהטות, עד כדי שלובראנו היה מודאג שהן מזניקות את אדלין גראטאר, השפית, לעמדה שהיא לא תוכל לשרוד בה ותאלץ לאכזב. עופר ואייל הספיקו להשתמש בהמלצה הזאת לפנינו, וכל כך נהנו. לא רק מפני שהאוכל שם עדין ומיוחד, והם מסוגלים להערך לצמחונים שזאת דרישה מקדימה אצלם, אלא שהארוחה מלווה בתה מסוגים שונים, שמותאם למנות. ברגע שקראתי שזה הגימיק של יאמ'צ'ה, ידעתי שאם יש לקוחות לטריק כזה, אלה עופר ואייל, שאוהבים תה עד כדי כך שרכשו קומקום טמפרטורות חדש (אייל משום מה חושב שזה לא אקט נחוש יותר מאשר מסירותנו האינסופית למכונת הקפה שלנו, אבל אני אומרת: קומקום טמפרטורות?!). בכל אופן, אייל ועופר נהנו כל כך ביאמצ'ה, שבביקורם הבא הם התעקשו להזמין אותי לארוחה איתם, אבל בגלל שביאמצ'ה מקפידים מאוד על השעות, לא הצלחנו לארגן את זה. אז אייל ועופר שוב הלכו ושוב נהנו ושוב אמרו שאני פשוט מוכרחה ללכת.

אז לא היתה ברירה. הלכנו.

בצהריים. כי בצהריים עוד אפשר להשיג מקומות מהשבוע להשבוע. והאמת, שיש בה משהו שמתאים לצהריים. לא כי היא לא מפוארת מספיק, אלא יש בה איזו עדינות, היא דורשת התעכבות על ניואנסים שסביר יותר להבחין בהם באור יום.

בישול שליו להפתיע במטבח הקטן. יאמ'צ'ה

המסעדונת הקטנה הזאת, לא יותר מעשרים מקומות ישיבה כולל שניים שיושבים ממש על סיפו של המטבח, נפתחה רק במרץ וכבר ההזמנות שלה לארוחות ערב סגורות חודש קדימה, פשוט כי יותר מחודש הם לא מוכנים לקחת הזמנות. בעלה של אדלין, שיאו, (שאת שמו האמיתי אני לא חושבת שיש דרך בעולם לתעתק לעברית או לשפה כלשהי, רק אפשר לומר שזה קצת יותר מסובך מלומר יאמצ'ה), הוא במקור מעצב גרפי ובמקור מהונג קונג. אלא ששבני הזוג החליטו להקים מסעדה קטנה משלהם, אחרי שאדלין עשתה את הסיבוב שלה בל'אסטרנס, ואחר כך במסעדה הונג-קונגית של איזה שף קצת משוגע, הוא הפסיק עם העניין הזה, והתחיל להכין תה.

יחד עם מסלול הטעימות שלהם, ב-45 יורו לסועד, הם מציעים מסלול של יין שמלווה את האוכל, מסלול של תה, ומסלול משולב, שעליו הלכנו אנחנו, כדי לנסות להבין פעם אחת מה מלהיב את כולם בנוזל השחור ומכתים השיניים הזה עם הזכרונות מהצופים, של עשרות תיונים מסתחררים בדוד ענק, עם קילו סוכר שנשפך פנימה.

ביאמ'צ'ה לא מציעים את שני סוגי התה האהובים עלי, יחסית, תה מהצופים ותה של אמא כשחולים (אותו דבר עם המון לימון), אלא תה יסמין ותה מההרים עם ניחוחות של טחב ויער וכל מיני כאלה.

התפריט משתנה בכל יום, לפי התוצרת העונתית, מה שמביך את בעלה כל כך, כמו שהוא אומר במבט קונדסי מאחורי הזגוגיות ומתחת לשיער הקופץ, כי הוא מתאים את התה למנה שהוא חושב שתצא, ואז היא מפתיעה אותו במשהו אחר. אז אדלין מבשלת במטבח ובעלה מכין תה. ואתה ציירת את שושנות המים על הקיר? אני שואלת אותו אחרי שהוא התחיל לשאול אותנו שאלות על צילום המנות. לא, זה חבר, שבא לכאן וחשב שזה ממש יתאים כאן.

כמקובל בימינו (ראה זה קיטשן גלרי) המטבח של אדלין פתוח לחלל ההסעדה, והיא עובדת בו בטמפרמנט של מרפאה בעיסוק. כשהיא מסיימת את הסרוויס ופותחת לפטופ, היא אפילו לא נראית הרוגה.

"הנינוחות הזאת צריכה לבוא מאיתנו", מסביר שיאו, "אחרת לא יהיה נעים במסעדה. גם אנחנו משתדלים לא להרוג את עצמנו. אנחנו לא לוקחים יותר מהזמנה אחת לאותו שולחן לסרוויז, כך שלא צריך לזרז אף אחד בזמן האוכל".

ניסינו לצלם את המנות, מה שזיכה אותנו רק בסוף הארוחה בשאלה של שיאו (למה?), ובהמשך לתשובתנו בשאלת ההמשך: "אתם מכירים את עופר ואייל?". אבל ברוח הנעימות והנינוחות הכללית, אפלולי שם ולגמרי אין תאורה שמתאימה לצילום אוכל. אני מביאה את הצילומים וגם את פירוט המנות (עד  לספרה החמישית אחרי הנקודה, לא יותר מזה, כי באנו לחגוג, לא לכתוב ביקורת אוכל, וגם ממילא הכל משתנה מארוחה לארוחה), בשביל ההתרשמות. אבל את השורה התחתונה אפשר לכתוב כבר באמצע: תזמינו. זה מעניין ונעים, ויפה נורא, וחלק מהמנות היו ממש מעוררות התפעלות, ובעל הבית נזכר מדי פעם בחציל ההוא, אז כנראה שהם עושים משהו נכון. ובשביל שיאו, הוא נורא חמוד.

מה שנורא כיף במקום, זה שהמלצר מבקש את כל המגבלות ואי האהבות, ואז השפית מחליטה בשבילך מה לאכול.

חציל משומר בפלפל סצ'ואן ונקניק איברי עם פירורי ברוקולי. יאמ'צ'ה

עוף מנורמנדי בשתי צורות הכנה, אורז איטלקי שחור וכרוב סגול. יאמ'צ'ה

קינוח של מחית אננס, גבינה לבנה, פרחי לוונדר ועלה מקנה סוכר. יאמ'צ'ה

אז אכלנו שם כרובית בפרחי כוסברה סגולים וסומסום לבן, חציל משומר בפלפל סצ'ואני איבריקו פלוס עוד משהו מגורגר (שוב ברוקולי?), מרק ירוק מאוד של Cresson, עלים ירוקים ממשפחת החרדליים. אכלנו פעם משהו דומה, מחסות, באו ליונז, הביסטרו היקר של אלאן דוכאס, אבל כאן הוא היה טעים ממש, ופיסות של פואה גרא וקלאמרי שהיו בו, הוסיפו (הקלמרי קצת פחות, אם שיאו או אדלין במקרה קוראים כאן).

אלה היו ראשונות. הדבר היחיד שהיה קצת מתסכל באופן האכילה הזאת, שלא ידענו עוד כמה מנות לפנינו, והתביישנו לשאול, וככה היה קשה יותר לפקח על הקיבולת (לא שהיינו מסוגלים להפסיק אחת מהמנות האלה באמצע, אבל לחשוב על זה, זה גם משהו). היה גם עוף, שלשם הגיוון לא היה מברס אלא מנורמנדי, והגיע בשתי צורות הכנה: טיגון ואידוי. והונח על אורז איטלקי שחור, עם עלה של כרוב סגול ועלה ירוק כלשהו. שאלנו על זהותו, אבל שתי כוסות היין שהתווספו לכל אחד מאיתנו, הראשון היה לבן, ששמו נשכח מיד, והשני בורדו 2005, וגם שמו נשכח מיד, אז אנחנו לא יודעים מה היה העלה הירוק מאד שהתקפל מתחת לעוף הצהבהב.

תה ושתי כוסות. יאמ'צ'ה

והתה? התה הגיע בקנקני חרס קטנים ומתוקים להפליא, ואכן שיאו טרח ללא הרף על הכנת התה המתאים לכל מנה, אבל התה, אחרי הכל, צר לי להודות, היה תה. אפילו אם הוא קצת עם לחות ועשביות יערית, כפי שהיה התה ההוא, עדיין נשאר תה, עם הבסיס התה-אי שלו, שתמיד מעיק טיפונת על החך. ואילו תה יסמין, סליחה, תמיד מזכיר לי מטהרי אוויר.

הקינוח נראה בהתחלה כמו אכזבה: מחית אננס עם גבינה לבנה עדינה מאוד, פרחי לבנדר, ועלה מקנה סוכר. זה קצת הזכיר לנו פרילי, אבל מביס לביס הוא הפך ממכר יותר ויותר. ומשום מה, בעוד הוא מפנטז על החציל אני כמהה שוב לשילוב המוזר והתינוקי/קשיש הזה, של פרילי אננס וגבינה לבנה. הרבה יותר בוגר מצידו.

ורק כי יש עוד פרטים והמלצות לחלוק, וכל כך מעט זמן, אני אסתפק בינתיים ברשימה הקצרנית הזאת, בעיקר כדי שלא תגידו שלא אמרתי. הרחבות בהזדמנות.

אחרי יאמ'צ'ה הלכנו ללובר, ואחרי הלובר לקרוסל דה לובר, שזה סוג אחר לגמרי של חוויה תרבותית, ובסופו התחשק לנו סרט של וודי אלן, קנינו פריסקופ וגילינו איזה קולנוע מתוק להפליא בגדה השמאלית, עם חנות ספרים משומשים, ומסעדה (פושטית לגמרי, והאוכל גרוע, אבל היא רומנטית), הקרנות מיוחדות, אולמות זעירים, והמון שמאלנים. הזכיר את קולנוע סמדר בירושלים (אני לא בטוחה שככה באמת קראו לו) וזאת היתה גם הזדמנות להיזכר בעובדה שוודי אלן נחשב לאלטרנטיבה ושוליים, בכל מקום אחר בעולם, פרט לישראל, ועוד סיבה טובה להיות גאים בישראל.

למחרת היינו באיטינרר, מסעדה שזכתה לביקורות נלהבות מצד כל החבר'ה שאני קוראת, ולצערי אני לא יכולה להצטרף לתשואות. לא שהיה שם רע, אני יכולה להבין את הביקורות הטובות, כי על פניו האוכל עשוי מחומרים מצוינים ועם יותר משמץ של יצירתיות, והמחיר בסדר גמור: 36 יורו לארוחת שלוש מנות.

אבל בערב שבו היינו אנחנו היה צפוף נורא, כאילו ניסו לחקות איזו אינטנסיביות ניו יורקית, הושיבו אותנו בשולחן לא טוב, וזכינו לשירות די מחורבן. האוכל עצמו היה מוצלח, אבל היה הרבה יותר יפה ממעולה. די אם נזכיר את קינוח עוגיית תה ירוק, שהיה יפהפה: בין שתי פרוסות מלבניות של עוגות סולת, עם שכבה בעובי זהה של עדשים, כן, עדשים, היה מוס במרקם דביק, כמו רובה, רק בצבע ירוק מאוד, מעליו גלידה וניל נחמדה, ובה נעוצים דפים דקיקים ירוקים. היה יפהפה, משונה, ובכלל לא טעים.

ואחרי הצניעות והרוגע והייחוד של ארוחת יום האתמול – בואו נאמר שהארוחה ביאמ'צ'ה הזכירה לנו את שארלוט גיינסבורג – אז הארוחה באיטינרר היתה קולנית מדי, מגרדת אפילו. מה שכן, לקחת פיק סנט לופ התברר בפעם השניה כבחירת יין מוצלחת במחיר סביר (למעשה כמעט הכי זול בתפריט).

(לא להתבלבל. על האיטינרר אני לא ממליצה. שתי המסעדות האחרות כאן הן אלה ששוות).

אה, וגם בפעם השלישית הפיק סן לופ התגלה כבול מתאים. לקחתי אותו כשבדקתי בעניין ה-KGB, מסעדת הבת של הזה קיטשן גלרי,  שגם כן סוחטת תשואות ממי שלא תרצו. הפיק סן לופ היה שוב טוב, האוכל היה עדין ומיוחד וטוב, הקינוחים היו פנטסטיים, והמחיר היה טוב. והקהל היה שווה התעמקות יתירה. לא מתעלפת, אבל זאת אפשרות נהדרת לארוחה קלה, מוצלחת, ולא מאוד יקרה במקום אופנתי בגדה השמאלית (והנה – ביקורת שלישית באותה מכה. אפשר ללכת לעבוד סוף סוף).

הטירה של דיסני. פוטו-טופ

היכנעי בלי תנאים, הפצרתי בעצמי, רק ליום אחד. שימי בצד את הביקורת הסוציולוגית, תני למיסחור השתלטני לעשות את שלו, סלחי להם על שלימדו את הילדות שלך איך תופסים נסיכים, ופשוט תיהני.
הקטנה הגיעה לגיל שלוש המכובד, ובמקום לקחת אותה להר מירון, לקצץ את תלתליה וכך להכריז על תום עידן הינקות, החלטנו לחשוף אותה לחלק מהעובדות הכואבות של החיים.

עובדת חיים מספר 1: יורודיסני הוא מרחק רכבת אחת מכאן. מסיבות מובנות, העדפנו להתעלם מהמידע הזה עד עכשיו. אבל חברים שלנו, מפקד בסיירת מטכ"ל ומשפחתו המסוקסת, עברו אותו בשלום, את יורודיסני, שמותג לאחרונה מחדש כדיסנילנד פריז. לטענתם, הם אפילו נהנו בעצמם.
מאחורינו יש פחות שנים של תכנון מבצעים מורכבים, אבל בכל זאת, סמכויות מוכרחים לחלק, ולכן מיניתי את אב הבנות כמפקד הטיול. אני חוטפת בחילות מנחילים של בני אדם, ורכבות הרים עושות לי סחרחורת, גם כשאני למרגלותיהן.
מכיוון שכבר החלטנו לשתף פעולה עם השיטה – לעזאזל, קנינו מנוי שנתי לשיטה – הילדות יצאו לדרך בבגדי נסיכות ובאיפור של פרחים ולבבות. אבל ככל שהתקרבנו לתחנה האחרונה, התברר שאפילו לא התחלנו לגרד את קצה קצהו של שיתוף הפעולה עם השלטונות. הנוסעים האחרים לבשו חולצות מיקי מאוס והרכיבו אזניים מרופדות, והגדיל עשות אבא אחד, שהתחפש לשודד ים למופת, מכנסיים קרועים ועגיל ובנדנה ורטיית משה דיין של ממש וחרב קצרה. אלוהים, כולם פה משת"פים, ואין דרך החוצה.
צריך לעבור בבידוק הבטחוני ההמוני ולצעוד לתוך הרחוב הראשי של הפארק, שמחופש לעיירה אמריקאית עשירה של פעם, כדי להבין מה כאן יכול להיות קסום. הרי זה בדיוק כמו שאנחנו מרגישים בניו יורק, או עדיין – בפריז. התחושה הזאת, שהנה, כל הסרטים שראינו נרקמים מסביבנו למציאות, כמו הבניינים בקרטון משלושה מימדים שקופצים כשפותחים ספרים במקום המתאים, כמו מרי פופינס שקופצת לתוך ציורי הגיר של ברט על המדרכה. ואם תפאורת החיים יכולה להתנפח ככה למציאות, גם החיים יכולים, ליום אחד, להיות כמו בסרט: צבעוניים ומוזיקליים, מתקדמים בקצב מדויק, מלאי חמלה ומעוררי הזדהות, נרגשים משצפי אדרנלין ומפוייסים בנהרות של סרוטונין. התיישבנו בגזיבו הלבן, שממנו רואים את הטירה של היפהפיה הנרדמת, אכלנו לנו קרואסונים של שוקולד ושתינו דיאט קולה.
בטרם הספקנו להביט במפה ולחשוב לאן בכלל ללכת הגיע איש אחד מחופש לחנווני עתיק ופינה אותנו בזרועות מלאות עליצות ובהבעות פנים מוגזמות. התברר שבדיוק לכאן היא באה, מרי פופינס, או המרי פופינסיות, עם הברטים שלהן והפינגווינים, בכלל לא זכרתי שיש שם פינגווינים. המופע שלהם היה מתוק ובר מצוואי לעילא, מזכיר הפקות של הטלוויזיה החינוכית, כולל כריות להגבהת ישבני השחקניות, כולל חיוכים שמתוחים להפחיד, וכולל המבט המשתאה של הגדולה, שאמרה: ואו, היא ממש דומה!

עובדת חיים 2: די קשה להקים את הסרטים לתחייה. אפשר, לחמש דקות של מופע מרי פופינס מרוכז. אבל ככל שמתקדמים למעבה הפארק, האפקט הולך ונשחק, אולי כי המתקנים והמבנים הולכים ונשחקים. ובטח בגלל כל האנשים האלה שמתעקשים להכנס לתוך הסרט שלנו. אצלנו, ב"היפהפיה הנרדמת" לא מסתובבים אלפי אמריקאים בצבעי שיער בלתי סבירים ובחולצות טריקו שלא מכסות אפילו טפח. (עובדת חיים 2א': כמה הדיקטטורה הסגנונית הצרפתית מוצדקת). עגלות הילדים שמשכירים בכניסה מזכירות כסאות גלגלים משוכללים, והמראה הכולל, הורים מיוזעים מסיעים ילדים גדולים מדי עם כוסות שתיה ושקיות תפוצ'יפס ממותגות, לא יכול שלא להזכיר את אנשי החללית המנוונים מ-wall-E.

חנות של דיסני. אחת מעשרות

עובדת חיים 3: אי אפשר לקנות הכל. וחבל. דווקא את החנויות מצליחים לתחזק לא רע. המרצ'נדייז יפהפיים ויקרים באופן שערורייתי, ויש להם כוח משיכה של חורים שחורים. ידעתי מראש, שאחרי שנקנה את הדבר הכי יפה בחנות, מיד יצוצו עוד כמה, יפים יותר. אז סיפרתי לילדות על הקסם המיוחד הזה של דיסני תעשיות בע"מ, והן הבינו, הסתפקו במשהו הגדול והמשהו הקטן שעליהם סיכמנו מראש, ואף היו מאוד מאושרות בהם. מה שאי אפשר לומר על אמא שלהן, שהביטה אחורה בצער על כל הדברים הקטנים והרכים או החלקים והמבריקים שהשאירה שם מאחור.

וגם סרטים מצויירים

עובדת חיים 4: לפעמים צריך לעמוד שעות בתור בעבור שישים שניות של ריגוש. שעות בתור, בלי רכילויות, אפילו בלי לקבל מסכת אב"כ בסוף. הזמן המצטבר שבילינו על המתקנים ממש לא עולה על שבע דקות במשך היום כולו. במתקן הקרוי אוטופיה, שעה וחצי של תור הסתיימו בנסיעה מעפנה במכוניות מקרטעות, שנתקעו בעצמן עד שמחכים – בתור, כמובן – למכונאי. התור לדמבו הפיל המעופף נמשך רק חצי שעה, אבל דמבו גמר את הסיבוב שלו עוד לפני שהבנתי שהכפתור הזה באמצע יכול להרים אותנו ולהוריד.
והשאלה שנשאלת בסוף, האם רגעי הסחרחורת הנעימה בספלים המסתובבים ממסיבת התה של עליזה הם שיישמרו בזיכרון, או שבעצם רק טירת הפלסטיק היקרה, שאותה אפשר ממש להחזיק בידיים, היא זאת שתתפוס מקום בחדר ובסיפור המשפחתי.

עובדת חיים 5: האושר הזה, מה אכפת לי מה מקורו. המצעד של אחר הצהריים, שבו כל הנסיכות והנסיכים והדובים והנמרים והחתולות שבצמרת מחייכים חיוכים רחבים ומזיזים שפתיים באנגלית ובצרפתית, ובעיקר מנופפים לשלום, הוא רגע ארוך של שיאים רצופים. מחבורת בנות העשרים ומשהו שתפסו מקום טוב על הגבעה המוצלת מאחורינו יצא כזה "או לה לה לה לה לה לה לה לה לה" ארוך, שהבהיר, שלולא הייתי סוחבת תיק, שק של מתנות וילדה על הכתפיים, ולולא היתה השמש מחליטה לקפוח על ראשינו דווקא עכשיו, הייתי מבינה ממה היא כל כך מתפעלת.
הקטנה שעליי זורחת כולה, מנופפת במרץ לשלום, פניה נשטפים באושר עצום, והיא אומרת, כולה גאווה: "היא עשתה לי שלום!". מי? סינדרלה, היפהפיה הנרדמת, וונדי?. "כולם עושים לי שלום!". היא מאושרת. ואני מורידה אותה מהכתפיים רגע לפני שהן נתפסות סופנית, ומרימה אותה על הידיים, כדי לשפר את התצפית שלה על המנפנפות לשלום, וכדי שאוכל לספוג את הקרינה הזאת, קרני שמש של שמחה שיוצאות ממנה. אולי בפולניה המציאו את "לעשות הכל בשביל הילדים", אבל דיסני מבצעים את הלחן העממי הזה לתפארת.

* פורסם במוסף 24 של ידיעות אחרונות, בטור שלי, מפריזה.

גרגויל נוטרדמי, רציני במיוחד

בשבוע שעבר מצאנו את עצמנו שוב בפריז. יחסית לאחד שהוא ממש לא פרנקופיל אני מוצא את עצמי אין ספור פעמים בעיר הזו, הפעם לארבעה ימים בלבד, זמן מספיק לשוטטות נינוחה ברחובות מוכרים לצד גילוי של פינות חדשות, וכאלה תמיד יש.
נפלנו על סוף שבוע, שחג השבועות, הפנטקוסט הנוצרי מגיע מייד אחריו. זוגתי חזתה מראות אימה: כל חנויות פריז סגורות, הרחובות נטושים ומסעדות העיר מגישות מנות מחוממות באריזות קרטון. אבל, כמו שחשבון הבנק שלנו מיהר לגלות, הרחובות לא היו נטושים, החנויות פתוחות מידי ובמסעדות הברווזים המסכנים ממשיכים להיות מוגשים עם קרוביהם ממשפחת העופות, הבקר, הדגים, הזוחלים וכל השאר.

פרפקטור. יפה מאוד מבחוץ

המלון בו התאחסנו, פארק סן סברין, היה, כפי שזכרנו אותו, מקסים, ממוקם מצויין מול הוטל קלוני, מרחק יריקה מאיל דה סיטה. אם נתעלם ממאתיים המסעדות היווניות האיומות שמקיפות אותו, זה המיקום האידיאלי בפריז, לדעתי.
שתי מסעדות חדשות פקדנו. האחת בעקבות המלצה חמה של כנרת, פסאז' 53 בפסאז' הפנורמות. הזמנו מקום מהארץ, מה שהתגלה לא ממש כהכרחי, היות ומספר האורחים במסעדה לאורך כל הערב כלל רק אותנו. מבעד גרם מדרגות מעוקל ותלול, מרחפת המלצרית, רקדנית רוסיה לשעבר, עם מנות מעולות, מקוריות ועדינות טעם.
מלצר נוסף, תחת השם הבלתי צרפתי בעליל, דורון, הציע את המלצותיו בצרפתית מתובלת בעברית קלוקלת ואנגלית שבורה. תוסיפו את העובדה שהשף המבריק של המקום הוא יפני המתמחה בבישול צרפתי עילי, תבינו שזו חוויה ששווה את מחירה (הגבוה).

חייט במארה. הוט קוטור

הגבאי? אולי

המסעדה השניה, שה ז'אנו, הצדיקה את ההזמנה המוקדמת, היות והיא היתה עמוסה כמו המטרו בשעת הלחץ. אווירה קולנית, אוכל כפרי המתמקד באזור פרובנס ומנות פשוט טובות מצדיקות את הביקור במקום (כל אלה, ומוס השוקולד, כמובן). המסעדה שוכנת מרחק קצרצר מפלאס דה ווז' במארה. האזור עצמו, אגב, מומלץ תמיד. חבל רק שאחינו מחב"ד ברחוב רוזייר עסוקים בלשאול כל אדם בעל פרופיל יהודי אם הוא מבני עמנו וישר להציע לו תהילים, או לחילופין לפנות בתחינה לאחרים ולבקש צדקה. שקלתי להיות אנטישמי, ואז נזכרתי שאני יהודי והתוכנית נגנזה. לעומת זאת, מעדניות יהודיות לצד אנשי מקצוע יהודים ובתי מדרש עתיקים מפצים באווירת רובע יהודי סימפטית יותר.

מיסה בנוטרדם. קצת לטינית, רבותיי

מתפללת בנוטרדם. הנרות בתשלום

כנסיית סנט סברין. צולמה מחלון המלון

אפרופו יהדות, זה הזמן להמליץ על ביקור לא שגרתי בקתדרלה מוכרת וביקור נוסף בקתדרלה נסתרת. בנוטרדאם, אני מניח, היה כל מי שהיה בפריז. אולם רבים מוותרים על הטיפוס במדרגות הרבות לצריחי הכניסיה. (כניסה מבחוץ). וחבל. זו הזדמנות מיוחדת לראות את פריז מנקודת תצפית גבוהה, קלאסית, בלוויית מפלצות האבן שכיכבו בכל כך הרבה סרטים, ציורים ובעיקר בספר שמיתג את הקתדרלה וימי הביניים גם יחד: הגיבן מנוטרדאם של ויקטור הוגו.
אגב, כשירדתי למטה, הצלחתי בדרכים, שיסופרו רק בארבע עיניים, רחוק מהמודיעין הצרפתי, לצלם זוג די מוכר – קרלה ברוני ובעלה, ניקולא סרקוזי.

הגברת הראשונה ובעלה. מהנוטרדם רואים הכל צילום: עדו למפרט

לא רחוק משם, מאחורי הבניין המרשים של בית המשפט וצמוד לבניין הקוסיז'רי המסיבי (שווה ביקור שלעצמו) מסתתרת כנסיית סן שאפל, הקתדרלה היפה ביותר בפריז ואחת הדוגמאות היפות בעולם לחלל גותי. לקתדרלה שתי קומות. השניה היא ההפתעה האמיתית. לא גדולה מידי, מוארת באור אלוהי מאלפי ויטראז'ים המעטרים את קירותיה. אם חשבתם להתנצר, זה הרגע. אם לא, תמיד אפשר לחזור לחברה מחב"ד ולרקוד יחד מסביב לחנויות הפלאפל.
שתי נקודות עניין נוספות ממתינות לא רחוק. כיכר דופין הפריזאית והרומנטית להפליא ממש בכניסה לאיל דה סיטה מכיוון פונט נף, "הגשר החדש", שהוא בעצם הגשר הכי ישן בעיר (לך תבין את הצרפתים) ומן הצד השני והגדה ממול הנוטרדם, חנות הספרים המקסימה והקלאסטרופובית, שיקספיר & קומפני. שם הכל, אגב, באנגלית.

שייקספיר וקומפני. מה עם אחותו של

שייקס אנד קו מבפנים. חלום ליל קיץ של אנשים מסויימים

לפני שנחזור לפריז נצא ממנה. תמיד רציתי לבקר בביתו של מונה בכפר ז'יברני. 45 דקות מפריז. מי שרוצה לבקר בכפר ציורי, קסום, שנשאר כמו לפני מאה שנה, שיסע לראש פינה.
ז'יברני עמוסה תיירים, ממוסחרת למדי, וכל ילד שאוחז מיכחול פתח בה גלריה לציור איפרסיוניסטי. מי שאוהב את מונה לא יוותר על הביקור. ניתן להכנס לבית שנשתמר יפה על כל ריהוטו וציוריו (קלוד מונה היה משוגע כנראה על אומנות יפנית – כל הקירות שם היו מכוסים בעבודות יפניות). אפשר כמובן ללכת לבריכה ולצלם את פרחי המיים והגשר המפורסם שמאיים לקרוס תחת משקל התיירים הנוהרים אליו. בנקודה אישית משהו, נגעה לליבי מחווה קטנה ויפה של תושבי העיר לצוות מפציץ לנקסטר שהתרסק בשדות הכפר במלחמת העולם השנייה. בבית הקברות הקטן של הכפר, ישנה אנדרטה קטנה ותמונות הצעירים שמצאו את מותם בנוף הפסטורלי והכה שליו היום.

הגשר הקטן של מונה בז'יברני, עמוסת התיירים

כדי לעודד את רוחנו נסיים בביקור בשלושה פארקים פריזאיים. הראשון, יער בולון המפורסם. המקום שהתפרסם בלילות כאטרקטיבי במיוחד לגברים המחפשים רומנטיקה ועגבת בכרטיס אחד, מתגלה כגרסא מקומית ועמוסה לפארק הירקון שלנו. שכרנו זוג אופניים טיילנו פה ושם. זוגתי נאלצה להתמודד עם זוג אופניים מתוחזק כמו הצבא הצרפתי בזמן המלחמה. האופניים כמנהג המקום נכנעו לדרך החולית. הכידון פה, הגלגל שם, ונאלצו לחזור ברגל לתחנה באוירה זועמת משהו.

פארק בוטשומון. והשמיים עוצרי נשימה

מתה על השיער. נערה בפארק בוט שומון

כפיצוי חזרתי לשני פארקים השווים לבדם את הביקור בעיר. הראשון, לוקסנבורג, שתמיד, אבל תמיד שווה לחזור אליו בכל עונה של השנה. והשני, רחוק ברובע התשע עשרה, פארק בוט שומון, גן שנבנה כגן "רומנטי", ואכן הוא כזה: אגם קטן, מקדש יווני מפוברק משקיף מצוק, מדשאות נמתחות בין שבילים, הנעלמים בין מפלים וצמחייה. אם לסיים טיול בפאריז, או לפחות כתבה עליה – זה המקום.

- עדו למפרט הוא מנהל קריאייטיב וחובב צילום מתל אביב, שחנך בטיול האחרון את העדשה החדשה שקנה.

דמנטייבה באוויר. הסיבוב הראשון של טורניר רולאן גארוס 2009

היום (ראשון) זה נגמר. רוז'ה פדרר, חביב הבית, מול רובין סודרלינג ,השבדי המפתיע, יעלו למגרש המרכזי בגמר הגברים בדרך לסיומו של טורניר מעולה ומסקרן. גם אם טניס לא עושה לכם את זה, טורניר הרולאן גארוס המסורתי שנערך מדי שנה במאי על מגרשי החימר שבשיפולי הרובע ה-16 שווה ביקור והתכוונות מיוחדת. החימר האדום מעניק לספורט הלבן את החספוס שלפעמים כל-כך חסר לו והצרפתיות השופעת הופכת את כל החוויה למלבבת ומשפחתית.

טעויות של טירונים הובילו לכך שבשנה הראשונה לא השגתי כרטיסים. הפעם, אי-שם בפברואר נרשמתי להגרלה השבועית שבסיומה זכיתי (אם מקדימים להירשם זה עניין די מובטח)  בצמד כרטיסים למגרש מספר 1 ביום המשחקים השלישי בעלות של פחות מ-30 יורו לכרטיס. באופן עקרוני, הכרטיסים לימים מתקדמים יותר של האליפות לא עולים הרבה יותר (חוץ מהגמר וחצי הגמר) אבל ככל שנוקפים הימים מתנהלים פחות משחקים פר מגרש. ביום השלישי נקבעו 4 משחקים במגרש שלנו ובנוסף התקיימו עשרות משחקים במגרשים החיצוניים שהכניסה אליהם חופשית (אפשר לקנות כרטיסים מוזלים למגרשים החיצוניים בלבד).

דל-פוטרו. המשיך עד לחצי הגמר הרולאן גארוס 2009

הכרטיסים כאמור נרכשים מוקדם, וצריך לפתח שיקולים מתוחכמים בנוגע ליום המשחקים המועדף. מכיוון שנציגנו נוטים להכזיב באירועים גדולים, הנחתי שיש סיכוי גדול יותר לראות את שחר פאר, דודי סלע או יוני ורם, בימים הראשונים של התחרות. בסופו של דבר, פאר לא הרגישה טוב וכל השאר לא הצליחו לשרוד אפילו עד ליום השלישי של הטורניר. לכן, הסתפקנו, אני ומאייר הבית של הבלוג,  בדל-פוטרו שניצח בקלות והמשיך אח"כ עד לחצי הגמר, בשני משחקי נשים חד-צדדים אך מהנים וואפילו בטעימה ממשחק נוער מעניין. הגשם שדחה את תחילת היום בכשעתיים, גרם לכך שאת המשחק האחרון השארנו לצופים אדוקים מאיתנו.

דניאלה האנטוחובה. עפה באלגנטיות בסיבוב הראשון

שלל מסקנות מהירות לקראת טורניר 2010:

בניגוד למה שניתן לצפות, מגרש מספר 1 אינו המגרש המרכזי. המגרש המומלץ לבחירה בהגרלה הוא Court .Philippe Chatrier

לאחר תום המכירה של הכרטיסים באתר (אי אפשר לרכוש אותם רשמית במקום אחר)  ולקראת הטורניר עצמו מופעלת באתר מערכת מורכבת של מכירת כרטיסי יד שניה. הכרטיס נמכר במחירו הנקוב בתוספת עמלה ומאפשר להיפטר מכרטיס שרכשתם או להשיג אחד ברגע האחרון. ממש מחוץ למתחם, פועלים ספסרים רבים וחביבים למראה, לא ניסינו אבל נראה שלא שווה לוותר על הניסיון לרכוש אצלם כרטיסים אם אתם בעיר ולא נערכתם מבעוד מועד. בימים הראשונים למשחקים זה כנראה אפילו לא יעלה המון.

הגישה נוחה מאוד במטרו (קווים 9 או 10)  ודי קשה ברכב מפאת פקקים. מצד שני, יש הליכה לא קצרה אך המונית ונעימה מהמטרו ועד לכניסה למתחם.

שאנל שיפרס מדרא"פ בהפסד מול דמנטייבה. פריז 2009

(מושיק)

קרפצ'יו עגל מרהיב וטעים. צילומים: אורית אדם

מדי פעם תוקפת אותי המחשבה על הימים שאחרי החזרה הביתה ואם להיות מדויק יותר – על הביקור הראשון בפריז לאחר שנעזוב. כמו בפרויקט ערב-חג מגזיני אני מנסה למפות את הבולנז'רי שאהיה חייב לדגום, את הגינה הכי מקסימה ואת המסעדות לערב הראשון, השני והשלישי של ימי הנוסטלגיה העתידים לבוא. זה לא קל.

אורית וצחי, נטולי היסטוריה תעסוקתית מעיקה של רשימות ודירוגים, נקטו בגישה משחררת ערב ביקור הריבאונד שלהם בעיר והפקידו בידינו את מלאכת בחירת המסעדה. לאחר הצצה ברשימה ממש כאן ושלל דחיות מנומסות ממוסדות קולינריים וותיקים יותר הזמנתי מקום בפסאז' 53, מסעדה צעירה שעברה בשלום את גל המבקרים הראשון שהסתער עליה והשאירה רושם מסקרן ומפתה.

הגענו בקלות מפתיעה למסעדה הממוקמת בפסאז' העתיק בפריז ששווה סיור קל בפני עצמו, ומיד צץ בנו ספק קל: המסעדה הקטנה מעוצבת באופן מרושל ולא אחיד באווירת לאונג' ולא מעוררת ציפיות לאוכל מרגש. הכסאות-ספות הבטיחו חוסר נוחות קל (וקיימו) ורק גרם מדרגות לולייני ותלול לאללה ממנו הפציעה מדי פעם המלצרית הענוגה של המקום יצר עניין בחלל.

המדרגות למטבח

אבל כשהגיע האוכל, כל החששות התבדו. קרפצ'יו העגל העבה יחסית הונח על צלחת במבנה מדוייק של נתחים מהוקצעים, הבשר היה מושלם במרקם ובטעם והרוטב הלם אותו בנינוחות. אגב, התפריט הלא מאוד עמוס משתנה מדי ערב, אבל כמעט כל המבקרים הקודמים שבילו במקום התענגו גם הם על גרסאות שונות של קרפצ'יו. לצידו לקחנו את המנה הראשונה השנייה שנותרה – מרק אפונה קר שהיה מוצלח ומרענן אך טעמנו כבר גרסאות מוצלחות ממנו למנת אפונה, למשל בעסקית הצהריים המעולה של גי סבואה.

הסרטן, הארטישוקים וגבעות הקצף

לעיקרית שוב הזמנו את כל מה שיש ומזל שהיינו בדיוק ארבעה. לשולחן הופיע סרטן חלוט ומקולף בטעם אלוהי עם כמה כיפות קצף אופנתי שהוסיפו ארומה מעושנות לצד ירקות בטיפול מושלם, נתחי חזה ברווז בצבע אדום עז ששיקמו את האמון שלנו בבשר הזה ונתחי עגל בבישול איטי וממושך שהצליחו לחלץ אנחות אושר מאורית. ציינו לנו בסיפוק שלראשונה מזה זמן, המנות העיקריות הצליחו להיות מפתיעות, יצירתיות וטעימות ממש כמו הראשונות ושמדובר בטבח-על שיודע לבחור נתחים בצורה יוצאת דופן ולהעניק להם טיפול מדוייק ועדין.

ורוד ורוד מעל ירקות מושלמים

הבחירה של חומרי הגלם הטובים בעיר בפרט בכל הנוגע למנות הבשר והדג אינה מפתיעה בהתחשב ברזומה של השף היפני של המסעדה, שעבד בעבר ב-ל'אסטרנס (L'Astrance) הנחשבת, במסעדה היפנית (שטרם ניסינו) אידה וגם יחד עם פייר גרנייה ובהרכב הספקים המובחר: הבשר מגיע מקצב העילית Hugo Desnoyer, בין היתר הודות לקשרים משפחתיים עם אחד מבעלי המסעדה.

ברווז ואספרגוס

באופן מצער אם כי מובן, מחיר חומרי הגלם מפעפע גם לתפריט ומדובר במסעדה יקרה יחסית לביסטרואים דומים. הראשונות תומחרו ב-12 עד 20 יורו והעיקריות ב-20 עד 32 יורו. הקינוחים, העומדים יפה ברף האיכות של המקום, יוסיפו עוד 7 יורו למנה. במבחן הארוחה שלנו, המחיר מוצדק ושווה לחלוטין את החוויה הגסטרונומית. כל שנותר לקוות הוא שהפריזאים יאהבו את המקום כמונו ולא ינטשו אותו כשימשיכו למקום הטרנדי הבא.

(מושיק)

היה גם קינוח: פרחי ביגוניה מעל קצף עדין. מסתתרת למטה: פסיפלורה

מטרו: Grands Boulevards כתובת:

Les Ambassadeurs. נברשות ושיש וליווי צמוד לשירותים

אנחנו עוד עלולים להתרגל, אנחנו חוזרים ומזהירים את עצמנו, כשאנחנו פוסעים לתוך האולם המהודר של Les Ambassadeurs,  אני בסנדלים גבוהים באופן מגוחך, ביום היחידי הגשום בחודש אפריל.

משבצות ענקיות של שיש בשלל מרקמים, מראות עתיקות וקישוטי זהב, וצוות שלם בחליפות שחורות, כמה גבוהים צריכים העקבים שלי להיות כדי שאני אצליח להרגיש נוח בסיטואציה הזאת? אבל להפתעתי, מסעדת הכוכבים השלישית שלי בטווח של שנה, והפעם אני כבר כמעט ולא מתבלבלת כשהמלצר מושך לפני את הכסא, וכמעט זוכרת בעצמי שהכורסה הקטנה ההיא, כן, היא מיועדת לתיק היוקרתי שלי. או קיי, אנחנו מסתדרים כאן לא רע כבר. גרוע מזה, אנחנו בהחלט עלולים להתרגל. אה, אמרנו כבר.

הדקור (סליחה, המילה "עיצוב" מעט חיוורת על כל הנברשות האלה) של Les Ambassadeurs כולו אומר פאר, עושר, מעמדות גבוהים. מכיוון ששותפינו לארוחה מאחרים, יש לנו זמן לגלות שמשני צידינו שולחנות הפוכים בגישתם למסעדות פאר כאלה: זוג גברים, שחליפותיהם להם כמו דגמ"חים, בגדי עבודה פונקציונליים וטבעיים, משתעשעים במנות המצוייצות. מצידנו השני, ההיפך המוחלט: משפחה שרוחצת בפאר, חוגגת בו יום נישואין, עגול, כנראה, לזוג הורים, ואת העושר ואת האפשרות לשלם על כזאת ארוחה. הנשים הצעירות באיפור עשוי לעילא ובתספורות שאיש מקצוע היה מעורב בהן. אחד לפחות.

ז'אן פרנסואה פייז' (Jean-François Piège) הוכשר במיטב מטבחי העילית, כך שהוא מכיר היטב את טכניקות הבישול המסורתיות כמו גם המודרניות, כפי שתיכף ניווכח במו חיכנו, אבל הוא מפרק את המנות המסורתיות לרכיביהן, ומציג אותן אחרת. משהו כזה. אנחנו, בכל מקרה, עיינו עמוקות בתפריט מבעוד מועד, אתרי האינטרנט עתירי הפרטים של מסעדות היוקרה מאפשרים את זה, וידענו פחות או יותר מה אנחנו רוצים. כשהולכים לארוחה כזאת כדאי להתכונן. אל"ף, כי זה מותח את החוויה – כמו לכתוב על הארוחה אחרי סיומה, ובי"ת, כי לפעמים, בזמן אמת, שכל האנשים בחליפות האלה רוצים רק לדעת מה אתה רוצה לאכול, אתה שוכח שהם מלצרים ובגלל המשמעת הגבוהה שלהם, אתה מתחיל לחשוד שהם עובדים במוסד כלשהו, בלי כוונות רווח. בקיצור, נלחץ ולא מזמין מה שהיית רוצה ממש. לא. אנחנו לא מזלזלים בארוחות היוקרה שלנו, והגענו מוכנים. חישבנו גם, שהכי משתלם להזמין את תפריט Sur mesure, שלוש מנות מחולקות למנות קטנות יותר. זה באמת משתלם יותר, רק יש המון אוכל, יותר מדי. מנות קטנות אמנןם, אבל חבל לגמרי לשבוע באמצעה של ארוחה כזאת, כשהקינוחים כל כך, אבל הו כל כך, מספקים.

והרשו לי לנהוג כליידי אמיתית, כזאת, שכשהמחירים לא מופיעים אצלה בתפריט, היא לא חוטפת את זה של בנזוגה, אלא ממשיכה במדיניות "Don't ask, don't tell". את המחירים (האיומים, האיומים) תמצאו גם באתר האינטרנט.

הנה אני מתחילה. המון טריקים בארוחה הזאת, חבל מאוד שכבר אכלתי ארוחת ערב. חבל גם, אבל גם מזל, שלא כתבתי תוך כדי, וחלק מהתיאורים יהיו כלליים.

המתאבנים היו מתוקים להפליא, מוגשים כמו סוכריות על מגש, חמאה ופירורי כמהין, מרק זעיר עם חתיכות של פוא גרא, וכדור, כמו מלטיזרס, שבתוכו היה קרם גבינתי. ההנחיה היתה להכניס אותו לפה, כי אחרת, יהיה פה בלגן. ואכן, הוא נכנע ללשון וממנו ניגר קרם שמנתי עשיר.

כמובן שהיו שמפניות באמצע ושתי כוסות יין אדום.

טוב, נתחיל באקשן. יש הרבה עבודה היום.

הביצה שהתחפשה לביצה. נפלא

חשיפה. בלעדי בערוץ

המנה הראשונה, מאלה שאתה יודע שתהיה מופתית מראש, היא הביצה שהתחפשה. הבנאדם לקח ביצה, חילץ אותה מקליפתה, רק כדי להניח אותה בקליפה אחרת, כדורית, אכילה, להציף בתוכה פיסות זעירות פטריות מורל, ומקלות אספרגוס ירוקים, כדי לטבול בחלמון. פנטסטי. ובכלל, חלמונים קונים אותי. אל תדברו איתי על סלמונלה. תודה.

העיקרית שלי היתה יונה קטנה וחמודה, מאלה שקצת לא נעים לך לפגוש בצלחת, ממולאת בטפנד זיתים ובפואה גרא. בשר היונה הזה דמה במשהו לכבד בעצמו. לגמרי לא לעוף. והשילוב היה מוצלח ומעניין, אבל בתור אחת ממנות הדגל (כן, לאיש יש כמה מנות דגל. זכותו), היא נפלה לקטגוריה הרחבה של "אמרנו תמיד שכל האקשן נמצא בראשונות ובקינוח".

ציפור, ציפור, מה את שרה

הצמחוני האדוק, שלכבודו התכנסנו בעצם, נהנה מאוד ממנת הביצה, אבל למרות הבטחות, שבועות, תזכורים ואזכורים, מבחן פוליגרף קטן שהעברתי אותם כמה ימים לפני הארוחה שבה נשבעו שצמחונים לא ייצאו מקופחים מהארוחה, חרף כל אלה, הירקות שהוגשו לו היו, איך לומר, ירקות. מוצלחים, עדינים, מה שתרצו. ירקות. ספגטי עם חמאה וכמהין שלקחה הצמחונית לעת מצוא היה גם הוא טוב ועשיר וכל זה, אבל כבד מדי. בקיצור, לא ציון מי יודע מה גבוה בכנות. כידוע, וכפי שהתברר בהמשך, צמחונים ומסעדות יוקרה, מוזמנים לגשת לארפז' ומיד. רק מה לעשות שארפז' היקרה (בכל המובנים) סגורה בסופי שבוע.

לא שהעזנו לומר שאנחנו קצת מאוכזבים שצבאו של פייז' לא התכונן כראוי לאתגר הנדיר שזימנו לו – בישול לצמחונים, אבל מבלי דעת הם שלחו פיצוי הולם לאיש שאוהב כל כך תפוחי אדמה: תפוצ'יפסים מסולסלים בקונוס נייר נתון במלח. בכל זאת, מישהו שם יודע משהו על מישהו.

הצ'יפס. הציל את המצב

אני מדלגת על תיאורי המנות האחרים, כי זאת היתה רוח הדברים: ראשונות מייצרות וואו, עיקריות כמובן (וכל אחד מאיתנו, הבלתי צמחוניים, טעם שתיים במסגרת העסקית המושחתת שלקחנו) עשויות לעילא ועם ויצים ומה לא, אבל שום דבר לספר עליו הביתה.

עזבו הכל, הקינוחים מגיעים. די. זה בלתי אפשרי העניין הזה. אני לא יודעת אם מותר, אבל כל כך היה אמיץ ונכון לעשות ארוחות יוקרה סביב ראשונות וקינוחים. הרבה יותר הגיוני. הרבה הרבה הרבה יותר כיף.

קינוח. התעלות

היו כמובן מתאבנים לקינוחים, כמו מקרונים קטנים בטעמים משונים כמו אננס, וגם מקלות שטובלים בשוקולד חם ובסוכריות קופצות. כן, אנחנו יודעים שגם אייל שני עשה קינוחים עם סוכריות קופצות. יש עליו.

אבל לתכל'ס. גריגט תות בננה, כמו שרלוט, גרסת 2008, כפי שהוא נקרא בתפריט, כשכדורים ורודים הם בעצם הבננות ועוד כל מיני שיגועים אחרים, ייצר את האנחות שייחלנו להן מעברו השני של השולחן. והואשראן, עם כלוב המרנג העדין, שקרס לתוך קצפות ורובארב ותותי יער, היה עשיר וקצפתי וקרמי ופירותי ומחזיר את האמונה.

קינוח. כשכל הדבר הזה מתמוטט

לצערי לא היה לנו עוד מקום לתה, כי עגלת התה מגיעה עם ארבעה עציצי תבלינים מלבלבים ועם ארבע צנצנות של דבש בצבעים שונים.

תה. מאזכר את חיבתו של פייז' לגינון

אנחנו לא שילמנו את החשבון. ואני לא יכולה לומר שזה היה החלק הטוב בארוחה. כלומר, אחרת היא לא היתה מתקיימת, אז בלי ספק זה היה חלק חשוב, וכולי תקווה שפעם נדע להתייחס גם לזה בקלילות הראויה (כלומר אנחנו צריכים להתאמן בזה. כלומר אתם צריכים לאמן אותנו בזה).

החלק הכי טוב בארוחה היה ללכת לשירותים, כשהשטיח מתחת לרגלי הופך את ההליכה על העשרה סנטימטרים הנוספים שלי לקלה ומרחפת, ועם ליווי צמוד של אחת מבנות משמר המלכה. ואז, לגלות שם, בשירותים, עזבו אותי ממגבות ידיים אישיות וכל זה – כלי מוזהב שמחלק לנוכחות קרם ידיים משובח.

אני יודעת שבתור שגרירה זמנית אני לא אמורה לאכול עם הידיים, ובכל זאת אני לא חושבת שהגיוני למרוח אותן בקרם לחות דווקא באמצע ארוחה כזאת, שבה כל בת טעם היא חשובה, אבל כן, כמה יפה מצידם להציע.

נ.ב. לז אמבסדר מציעה ארוחות צהריים ב-88 יורו לאדם. נשמע שווה מאוד.

*פורסם ב"24″ של ידיעות אחרונות.

(

עדכון: שף פייז' עזב לאחרונה את לז אמבסדר לטובת Thoumieux, בראסרי קלאסי שהתחדש תחת ידיהם המצליחות האחים קוסט (סוג של מתי ורותי מקומיים או הירזינים של שנופת התשעים; להיפך, כמובן). למרות שעיתונות האוכל המקומית סערה מהשילוב פייז'-קוסט, המנצח-לכאורה, בינתיים הביקורות מעריכות בעיקר את האולם היפהפה יותר מאשר את האוכל, שהוא כנראה יקר ודאווינרי יותר מאשר הוא טוב.

REM בפסטיבל רוק אן סן. לא ברשימה, אבל היינו ויתקיים שוב בקיץ הקרוב

בדרך כלל האירועים המתרגשים על פריז מופיעים בלוח האירועים באתר. אבל לקראת האביב יש לבלוב מרשים כל כך של אירועים, ששווים איזכור בולט במיוחד. אז הנה כמה מהם. כמובן, שאם אתם מתכננים להגיע ממילא, כדאי לבדוק את לוח האירועים באופן יסודי.

בינתיים, מסתמן שהשבוע שבין ה-4 ביולי וה-9 בו, יהיה גן עדן למוזיקופילים שיזדרזו לרכוש כרטיסים, אבל החודשים הבאים כולם רצופי הופעות שוות.

אפריל:

7-8.4, בוב דילן בפאלה דה קונגרס. כרטיסים: 67-89 יורו.

8.4, קים ווילד בלה סיגאל, כרטיסים: 38.5-44.

10-11.4, אבישי כהן בבטאקלאן, כרטיסים: 29.80 יורו.

6 הופעות של להקתה של מרתה גראהם בין ה-14-18 לאפריל ב- Theatre Chatelet – מקום שווה כשלעצמו, שכדאי לבדוק את אירועי בו, לאוהבי מחול ותאטרון משובחים. את הכרטיסים עלול להיות די מסובך להשיג, אבל אפשר להתחיל כאן. 12.5-52.5 יורו לכרטיס.

17.4, Elbow ואחרים בבטאקלאן, כרטיסים: 20 יורו.

28.4 ליונל ריצ'י בברסי, כרטיסים: 48-70.5.

29.4, טינה טרנר בברסי, כרטיסים: 60-136 יורו.

30.4, יה יה יה'ס בבטאקלאן, כרטיסים: 26.40 יורו.

מאי:

12.5, ביירות בבטאקלאן, כרטיסים: 20.70 יורו.

14.5, הפרוייקט של עידן רייכל בבטאקלאן, כרטיסים: 29.70. (ותודה למיכל על התוספת)

17.5-18.5, פי.ג'יי הארווי וג'ון פאריש בבאטאקלאן, כרטיסים: 45 יורו.

20.5 לני קרביץ בברסי. כרטיסים: 51-73 יורו.

26.5, גוראן ברגוביץ' בגראנד רקס, כרטיסים: 25.20-56 יורו.

יוני:

2.6 יוני, מוריסי בגראנד רקס.

4.6, ניל יאנג, בזנית, 58-94.5 יורו.

4.6, ג'ארוויס קוקר בבטאקלאן, כרטיסים: 34 יורו.

16.6, Journey, בבטאקלאן, כרטיסים: 39.5-45 יורו.

26.6, טרייסי צ'פמן בזנית, 45-65 אירו.

יולי:

4.7 ,קרוסבי, סטילס ונאש באולימפיה, כרטיסים: 73-106.

5 ביולי: לימפ ביזקיט בזנית. כרטיסים: 40-51 יורו.

7 יולי 2009: לאונרד כהן, יגיע שוב לפריז, הפעם לברסי – אולם ענק, אבל גם האמן ענק.

מחיר הכרטיסים הרשמי כרגע: 78,50 יורו עד 155,50.

8 יולי: Seal בברסי, כרטיסים: 51-98 יורו.

9 יולי: מדונה בברסי, כרטיסים: 82.5-192.5 יורו.

*תוספות והדגשות של אירועים שכדאי לכלול ברשימה זאת, שתתעדכן כל הזמן, יתקבלו בברכה.