Oui Madame. צילומים: אייל דה-ליאו

פותח עכשיו את מחשב הירכיים בשדה תעופה בלב ליבה של אירופה. השמש עולה. השלג בוהק. כמו מגרדת קרח אנסה לחשוף זכרונות משכבה אחרת בחיי. לפני שלוש וחצי שנים חזרנו לארץ אחרי שבע שנים של חיים באמסטרדם – וטרם ביקרנו שם מאז. לא פשוט לכתוב על העיר האחרת, הקודמת, הלשעבר. הזכרון רחוק, מתוק ומדמם.
הרשימה אם כך אינה מעודכנת במקומות הכי חדשים וטרנדיים, גם למרבה הפלא אין בה דגש מיוחד על אופנה ולא על אוכל – כי הם פשוט אינם הצד החזק של אמסטרדם (בשבילם כדאי לקחת את הרכבת לאנטוורפן).
מה כן עולה לי ראשון בראש? האור. רבים וטובים ממני כבר דיברו – כתבו, ציירו, צילמו, האירו - על האיכויות המרתקות של האור האמסטרדמי. אבל זה באמת כך. המחזה היומי הנדיר ביופיו שבו מככבים השמיים שלא מפסיקים להשתעשע עם ענני תלת מימד, הנמצאים בתנועה מתמדת, התעלות הרבות וגודש המים משקפים את האור הענוג שמוקרן עליהם לשמים. תענוג שחוזר חלילה.

נשלחתי, במסגרת המסע המופלא בזמן, גם לתחילתו של חשבון הפליקר שלי (אוגוסט 2006 לא נראה רחוק יותר) והתמונות מהטלפון אינן באיכות טובה. התנצלות. מאז המצלמות בטלפונים השתפרו לאין ערוך.

משחק הזכרון של הערים ששכחנו מתחיל עכשיו.

שלום, חצר בקיץ

שלום, חצר בחורף

שלום לשכונה ביום שמש נדיר

מסע הזיכרון מתפרק לנקודות ציון שמרכיבות את חיינו אז בעיר ההיא:

מגזינים
‫‬כנראה חנות מגזינים הטובה בעולם. לא יפה במיוחד, כן יושבת בכיכר ציורית, לא מעוצבת יפה, כן מבטיחה לספק כל מוצר פרינט תרבות איכותי שיוצא לו אי שם בעולם. כמו נזירים ששומרים על מסורת ליקר עתיקת יומין, כך אנשי אתניאום חיים על התפר בין עולם הולך ונעלם לזה שנברא מחדש. בזכותם, כבר אפשר כבר להודות, התמכרתי לכרום. שם גם למדתי להכיר את יוצרי מגזין "פנטסטיק מן", ז'ורנל הסטייל המושלם לגבר, שבנוסף גם מוציאים את מגזין Butt ואת יצירת המופת הראשונה שלהם: re: magazine.
Athenaeum Boekhandel, Spui 14-16

קולנוע
בתי הקולנוע באמסטרדם הם חוויה של הימים הראשונים של התעשייה: חללי ארט נובו ספוני עץ, זכרונות רומנטיים, בירה קרה ואהבה למסך הגדול.
הרציני: פילם מיוזיאום – ממוקם (עדיין) בלב הוונדל פארק. אין קלאסיקה הוליוודית שלא תהיה שלמה בלי לגימה ארוכה של שוקו חם ומהביל בקפה וורטיגו.
ספינת הדגל: טוצ'ינסקי – אמנם נקנה על ידי Pathe אבל כך נשמר כמוניומנט ארט נובו על אסיד. הזייה של האנטר סי תומפסון.
Reguliersbreestraat 26
האהוב ושכונתי: דה מוביס. קטן, דקה וחצי מהבית, היה בית הקולנוע הראשון של אמסטרדם ופתח את שעריו המגולפים לקהל בשנת 1912. לא הרבה השתנה שם וזה כל הקסם בדיוק.
Haarlemmerdijk 161

לא נופל סתם בלי סיבה. ירח אמסטרדמי גאה

אמנות
כמו תל-אביב, גם אמסטרדם סובלת כבר שנים רבות מהיעדרו של מוזיאון מרכזי, בועט, ובעיקר מוביל דרך ובעל אג'נדה רצינית. שני המוזיאונים הקטנים שבחרתי עוסקים בצילום, רק צילום ושום דבר חוץ מצילום (טוב קצת וידיאו ארט, אי אפשר בלי). הם שימשו מפלט קבוע מהמציאות הכה רגועה.
FOAM הוא לפי הגדרתו מוזיאון לצילום אבל למעשה הוא יותר גלריה גדולה המציגה צילום עכשווי, צעיר, איכותי ומדויק. כמו המוזיאון הבא גם פואם ממוקם על תעלה קסומה באחד המבנים היפים של העיר.
Keizersgracht 609
מוזיאון האוס מרסיי גם הוא בית עוצר נשימה שבו תערוכות מדויקות על אמנות הצילום בהווה ובעבר, תערוכות רטרוספקטיביות מרתקות לצד חשיפת אמנים צעירים וחדשנים.
Keizersgracht 401
דה אפל הוא חלל תערוכות ומרכז להכשרת אוצרים לאמנות עכשווית. שם אפשר לראות ‪תערוכות טריות, תמיד מעניינות, כמעט תמיד מוצלחות, שנרקמו במוחם הסוער של אוצרי ה‬עתיד.
Eerste Jacob van Campenstraat 59

אוכל
עוד צד לא חזק של המדינה השטוחה הזו. אז אחד, ברשותכם, שכונתי לחלוטין: ‫"‬עולם קטן", בסמטה קטנה מרחוב הארלמר, שם שון האוסטרלי רוקח סנדוויצ'ים שכל אחד מהם הוא בהחלט עולם קטן. הבריאה האהובה עלינו כללה לחמניית שיפון טריה, חרדל, רוקולה, פיסות טונה נא(ה), אבוקדו, ועגבניה. עולם שכולו טוב.
Binnenoranjestraat 14

עולם שכולו טוב. אבל בסיבוב הזה

החוויה הקולינרית השבועית שלנו היתה בשוק האיכרים האורגני הוותיק שנערך מדי שבת בנורדנמרקט. כדאי להשלים את סיבוב הקניות עם עוגת תפוחים חמה וכוס שוקו חם ב-Winkel.
Noordermarkt 43

קפה
בקר'ס ווינקל (חנות האופים) ממוקם במתחם תרבות תעשייתי לשעבר – ווסטר-גס-פבריק. קפה חדש בורגני, מתאים למשפחות, חובבי עיצוב וירקות אורגניים.
8-10 Haarlemmerweg

פארק

כולם מכובדים, כולם היו כר לראשי, מצע למחצלת פיקניק, לגלגולי הנייר ולבירה קרה ביום שמש, אבל הפארק הראשון בו ביקרתי כתושב העיר, כמו האהבה הראשונה, זכה למקום גבוה בעקומת הגעגוע. צרפתי פארק הוא בגודל מושלם, כזה שלא מאפשר לך ללכת בו לאיבוד (לא שזה רע), יושב במיקום מוצלח (בלב שכונת הפייפ שם גרנו ובכינו על גדות האמסטל) וליד שוק יומי בו אפשר לקנות סטרופ וופלס חמים ישר מהתנור. Sarphati Park

Sarpahti Park. בגודל מושלם

לחזרה אחרי שבע השנים הטובות מעיר שהיא כפר גלובלי לעיר שהיא "מרכז" העולם יש כמה שלבים ברורים: הכחשה (אני אוהב את החום פה), כעס (למה לא הכנסנו את כל הרהיטים לקונטיינר), דכאון (שונא את החום פה), קבלה וחזרה לנקודת האפס: מתי כבר נוסעים (ע"ע Wanderlust). ובכל זאת, מקשה המארחת, איך חזרתם לברלין (המאהבת הראשונה), פריס (המאהבת הנצחית), בזל (המאהבת הרשמית) וטרם שבתם לביקור באמסטרדם, האקסית המיתולוגית? אולי באמת הגיע הזמן. DOI

- אייל דה-ליאו הוא מנהל מחלקת קשרי חוץ של מוזיאון העיצוב בחולון וחצי מצמד הגרסונייר.

- – -

פריזאית בעד זכות השיבה: אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריז, סהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלו, עדי פורת לעוגות של שטוקהולם, הדס שיינפלד לרכבות של לונדון, תמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמל, שרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריך, ורדית גרוס להתאהבות בניו יורק ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.

אמבטיה ישנה, מסגרות של חלון. יום אחד יעשו איתם משהו חדש

הסתיו הזה, בינתיים מקפיד להיות מהסרטים, כתמתם ואפרפר לסירוגין, עדיין ירוק ולא נורא קר, ויפה כל כך. הנה כמה תמונות מחופשת הכתיבה האחרונה שלי בורנון.

המגרפה והעלים. כמו ב"שוליית הקוסם", חסר סיכוי

יש כביש מאחורי כל הדומדמניות האדומות. או כל פרי אדום רעיל שזה לא יהיה

בהצלחה עם הגירוף, בינתיים תיהנו מהאוושוש

כתום-ירוק-חום-תכלת שלפני האפור הגדול

שמש מרוככת ועלי שלכת

ויי פי. מכאן אני מצליחה לתפוס קצת אינטרנט מהיר

בהמשך להמלצות הקודמות, לגשם שמתעקש לטפטף בחוץ כשאני צריכה ללכת לשוק לקנות אוכל לארוחת הערב, לעצים של האח שהזמנו היום ומוכנים עכשיו בשקים-שקים לשעת השי"ן שלהם.

3) הסלבי הנהדר, הצלם והמלהק הפנטסטי, ממליץ ומצלם, כמובן, על תערוכה של חבר שלו, גזווייה ויילאן, בארמון וורסאי. מרשים ומרתק לראות תערוכות של אמנות מודרנית בורסאי, כמו את זאת של ג'ף קונץ שראינו בזמנו, וסיבה טובה לנסוע למקום הזה. ואני ממליצה על התמכרות לסלבי.

4) הת'ר סטימלר הול ממליצה על שוקואים חמים שאינם אצל אנג'לינה או קפה דה פלור, או לדורה. ואני ממליצה על הת'ר, על סקציית חיי הלילה שלה, כולל הבלוג שלה Naughty Paris, ועל ביקורות בתי המלון המהימנות שלה, בכולם ביקרה, בחלק גם לנה בעצמה. עוד בענייני שוקו, ריצ'רד נייהם מספר על שוקו חם שאינו נופל בטעמו מאלה של איקונות השוקו החם בפריז, באיזור Saint Paul Village המתוק והמרכזי. ואם שוקולד הוא העניין שלכם, חיקרו לעומק את האתר של דיוויד לייבוביץ' בנושא.

5) הפיגארו בוחר את 21 הגלריות הקובעות בפריז, לרגל ה-FIAC ושאר אירועי אוקטובר. מתוכן אני מחבבת את תדיאוש רופאק ואת פרוטן.

6) משה גלעד על מלונות מוצלחים בפחות מ-2500 יורו ללילה. על מאמא שלטר (להזמנות) אני שומעת כל הזמן, הקורא ליאור כל כך התפעל ל"פריזאית" שמיהר לכתוב מייל שיפרט את יתרונותיו: "ציפיתי שהוא יעלה 200 יורו ללילה, אבל מצאתי חדר זוגי ב-109, והוא פי עשר יותר שווה מכל מלונות המאה יורו ללילה. נכון, הוא לא ממוקם טוב, אבל יש הרבה דברים לעשות באזור, הבאר של המלון מלא בשיק ובאנשים שנראים מעולה, שחזרו הרגע מסן טרופז, או שהיו בעצם בדרך לשם". שווה למהר למאמא שלטר לפני שיתקלקל, במקרה שבו אתם לא מחליטים דווקא לשכור דירה, האפשרות העדיפה עלי.

7) גי סבואה חושף בפני האתר QYPE את המלצותיו: איפה קונים עוף מברס או ירקות מעולים. בצרפתית, אבל אפשר להבין את הכתובות עצמן.

7) ועוד קרן אן, אחרון ודי:

שבוע טוב.

שומרי האגם, פארק פלוראל * צילום: עידו למפרט

בתחילת אוקטובר הזדמנתי שוב לפאריז הפעם ליום עיון עם חברת HBO במלון ז'ורז' החמישי מרשת פור סיזנס. על המלון עצמו אין טעם להרחיב. אם אתה לא שייחי סעודי, אוליגרך, או נערת ליווי שמבקרת את שני הראשונים, אין ממש טעם לברר את מחירי הלינה. תוכל כמוני לבהות בסחלבים התלויים באוויר בלובי ולשנן את הקפיטל של מרקס.

חומות טירת ונסן * צילום: עדו למפרט

המבצר בלב טירת ונסן * צילום: עדו למפרט

דייר קבע בטירה * צילום: עדו למפרט

סתיו בין חומות הטירה * צילום: עדו למפרט

מבט ממגדל הטירה לכיוון יער ונסן * צילום: עדו למפרט

המטרה האמיתית של הנסיעה היתה, כמובן, לבקר בשני פארקים שמזמן סימנתי כשווים ביקור. פארק פלוראל הצמוד לטירת ונסן ופארק סיטרואן ברובע ה-15. כדי להגיע לפארק פלוראל צריך להמשיך עם קו המטרו מספר אחד עד סופו – תחנת טירת ונסן. שם על שטח גדול פרוסים שני ארמונות, מצודה מרשימה למראה וכמה קסרקטינים צבאיים פעילים. הטירה עצמה, שהתחילה את דרכה כאחוזת צייד במאה ה-12, שימשה כארמון במאה ה-14, כמחסן נשק במאה ה-18 וככלא נאצי במאה ה-20, מהווה כיום אתר סימפטי ומנומנם משהו לשוטטות נינוחה. ניתן לבקר רק במצודה, בקתדרלה השוממת ובמעט מן המבנים. מי שמחפש טירה או ארמון מרוהטים בכבדות, מצויידים בשיריונות אבירים וסממני עושר מן הסוג שעורר פריזאים טובים לטבוח באצולה, ימשיך לוורסאי. בטירת וונסן הבניינים ברובם עירומים מריהוט או קישוטים. אולם נחמד מאד להסתובב בחצרות רחבות הידיים או לטפס לחדר העבודה והשירותים (כן, כן) של פיליפ השישי, שהיה כנראה בחור קטנטן כשבוחנים את גודל החדר בו בחר להרהר על צרכי ההמון בעודו עוסק בצרכיו שלו. בדף האינפורמציה שקיבלתי עם כניסתי למצודה שמחתי לגלות כי המלך הנרי החמישי, שעל שמו נקרא המלון המפואר מתחילת הדברים, מת בטירה מדיזנטריה במאה ה-15, וגופתו הורתחה במטבח המצודה לפני שאושר לשלח אותה הביתה, לאנגליה.

היציאה הצפונית ממתחם הטירה מובילה היישר לפארק פלוראל. היום היה יום חמישי, לפני המולת סוף השבוע, המאפיינת פארקים עירוניים. הפארק היה נטוש למדי, דבר שהוסיף חן מיוחד לשוטטות בו. הפארק אינו מן הפארקים הנראים כפיסת טבע פראית בלב העיר, אלא פנינה פרחונית מטופחת ומתוכננת כגינתו של ארמון. בכל פינה מסודרים ערוגות פרחים צבעוניות, דרכים סדורות בריבועי יער מוקפדים, אגם גדול הנשלט ע"י אווזים אסרטיבים ואין ספור פינות חמד עם מגוון אטרקציות לילדים. ממיני גולף עם מיניאטורות של בנייני פריז, רכבת, מתקני משחק ועד מפלים מלאכותיים ומזרקות.
גם כאן כמו בכל פיסת דשא פנויה בפריז, תמיד אפשר למצוא את הנוהג המקסים של פריזאים, ובעיקר פריזאיות צעירות רבות – יושבות על הדשא, על ספסל, על מדרגות אבן, על החבר – כולן אוחזות ספר או מגזין ומתנתקות לרגע מהעיר שבחוץ. אם פארק פלוראל לא היה כה רחוק מן המרכז הוא ללא ספק היה דוחק את גני לוקסמבורג מתואר הגן המועדף עלי בפריז.

נערת קריאה * צילום: עדו למפרט

שלכת בפארק פלוראל * צילום: עדו למפרט

בקצה השני של העיר – ביום שבת, עברתי לפארק השני – פארק אנדרה סיטרואן. כדי להגיע לפארק לוקחים את קו 10 במטרו ויורדים, כמה מפתיע, בתחנת אנדרה סיטרואן. לפני שנכנסים לפארק כדאי ללכת כמאתיים מטרים ימינה (אם פניכם לנהר) כדי לגלות את אחותו הקטנה של פסל החירות. הפסל שתעתע בהריסון פורד בסרט "פרנטיק" הינו עותק מ1889 של הפסל ששימש כאחד המודלים שקדמו לבניית הפסל המפורסם שנשלח לניו יורק. פארק סיטרואן הסמוך נבנה במקומו של מפעל סיטרואן ששכן שם וכל כולו מהונדס ומעוצב עד מוות.

אולי זה מזג האוויר שהיה אפור וקריר, ואולי ירגמו אותי חובבי הגן ברגבי אדמה מהפארק, אבל פארק סיטרואן נראה ומרגיש כמו גן הנצחה מטופח במיוחד. שבילים נמתחים מנקודה לנקודה, חוצים שישה גנים המתמקדים בחמישה נושאים שאיש לא ינחש (מתכות, כוכבי לכת, ימי השבוע, מים וחושים), עצי נוי כלואים באדניות בטון מוגבהות, עמדות תצפית מוגבהות סביב רחבת דשא גדולה, הכל נראה ומרגיש כמו תרגיל עיצובי מבריק של ארכיטקטים נטולי נשמה. למרות שביקרתי בסוף השבוע. אף אחד לא טרח לשבת ולקרוא שם, או חלילה לשחק עם איזה ילד, או סתם להנות מהחיים. כל המבקרים בגן היו עסוקים בג'וגינג בשביליו המהונדסים. כולם רצו שם. אפילו הברווזים במדשאה רצו. האטרקציה הגדולה של הפארק – כדור פורח ענקי (הגדול באירופה) היה מושבת בשל מזג האוויר הסגרירי. המזרקות פעלו חלקית ושתי החממות הגדולות של הגן היו סגורות.

רצים בפארק אנדרה סיטרואן * צילום: עדו למפרט

פסל החירות * צילום: עדו למפרט

פסל החירות משקיף על הסן * צילום: עדו למפרט

הכדור הפורח (או לא) בפארק סיטרואן * צילום: עדו למפרט

בקיצור, זהו פארק מעניין בשביל מי שמתעניין בארכיטקטורה אורבנית. עבור כל השאר – ובכן, פריז מציעה לדעתי פארקים מלהיבים יותר, ולמי שמחפש להעביר בפארק כלשהו חצי יום לבד, בזוג או עם ילדים – פארק פלוראל מחכה לכם, כולל בונוס מיוחד של טירה ימי ביניימית בסופו של קו אחד של המטרו.

- עדו למפרט הוא מנהל קריאייטיב וחובב צילום מתל אביב, שביקר בפריז ממש לא מזמן, ובטח עוד ישוב.

מן הפח. צילום: תמר מושינסקי

"נעים מאוד, אני תמר ואני מצלמת את פריז."

זאת היתה תמצית פנייתה של תמר אלי, כולל הפניה לאוסף הצילומים היפה שלה והצעה נדיבה להשתמש בהם באתר. הצעתי לה לבחור כמה מהם ולהציג אותם כאן.

אליך, תמר:

"חלק מהעניין בלהיות תייר ישראלי בפריז, או על אחת כמה וכמה אחד כזה שגר בה לתקופה ממושכת יותר, הוא עניין ההשוואות. פריז כל כך שונה מהמציאות הישראלית שאנחנו מורגלים בה, שאין לנו ברירה אלא להתחיל לשחק "מצא את ההבדלים".

נתחיל בניחוש מחירי הדירות (לא יעלה על הדעת), נמשיך וננתח את היומרה המפורסמת (סנובים), חוש האופנה המפותח (אין מילים). המתמידים יגיעו אפילו עד ניתוח ההבדלים בין ניחוחות הגוף הידועים לשמצה שלהם לבין אלה שלנו. ועדיין, לא ברור מה הופך את העיר הזו לככ מיוחדת ומופלאה. תעלומה.

שלוש פעמים הייתי בפריז עד כה. בפעם הראשונה נשארתי 5 ימים, בשניה – שבוע, ובשלישית – חצי שנה והיד עוד נטויה. תמיד הגעתי בחורף, ולמרות הקור, העיר האירה לי פנים, באור הייחודי שלה, השונה. והרי מהו צילום אם לא ציור באור (פוטו-גרפיה)? שלוש התמונות שכאן צולמו באקראי, רגעיות לא מתוכננות, כל אחת מהן בביקור אחר שלי כאן".

צל ליד הלובר. צילום: תמר מושינסקי

Republique. צילום: תמר מושינסקי

מבט מהז'ה דה פום על גני טיולרי: צמרות אדומות, בניינים סדורים, אפור צונן

אני מוכרחה להסתובב קצת ברחובות שלי כשאני חוזרת הביתה. ברגע שאני נוחתת בישראל, צריך לעבור ביהודה הלוי ומשם בשדרות רוטשילד, לחלוף באגביות נרגשת עד לסרעפת בקפה בשדרה, לראות אם אני עוד מכירה שם מישהו, אם מישהו עדיין מכיר אותי שם, לעשות את הסיבוב של שינקין ואחד העם, שדרות בן ציון, לפעמים להגיע עד לים, לפעמים לעצור בבית קפה, עם עיתונים, עם מחשב נייד, עם חברים, לבד.

שדרות בן ציון, כניסת השבת

שגרת החזרה לפריז, לעומת זאת, עדיין פתוחה להתנסחות. לא קשה לנחות כשיש לך בסיס אם, בית ובעל וילדות וכביסה, והסיבוב שמתחיל בחיבוקים אינסופיים על הספה בסלון ונמשך במאפיה שבכיכר הסמוכה ובגנים של הילדות מחזיר אותי הביתה, לשכונה. אבל בכל פעם מחדש, אחרי הנחיתה בשכונה, צריך גם לוודא נחיתה בפריז, להזכר בצרפתית ובצרפתיות השאולה שלי. וצריך רק לתפוס מטרו כלשהו, כדי לתת לאחת המודעות לתפוס את העין ואת הבוקר הפנוי הבא.

אחת מהן מספרת, בתמונת שחור לבן גדולה, על התערוכה של רוברט פרנק בז'ה דה פום. הז'ה דה פום, שאיננו, בשום פנים ואופן, קרוי על שם מיץ תפוחים אלא על שמו העתיק של משחק הטניס, הוא מוזיאון לאמנות בת זמננו שנמצא בקצה המערבי של גני טיולרי, בכיכר הקונקורד. לז'ה דה פום היכולת המופלאה להנחית אותך בפריז, על רוחב שדרותיה, בנייניה הסדורים, ויפי גניה ועציה, המלבבים גם כשהם עומדים בעירום החורף שלהם. זאת נחיתה שהיא בו זמנית גם המראה, כי השגרה הפריזאית היא הכל מלבד יומיומית, רגילה, אפילו האפור שלה משמח.

אמריקה של רוברט פרנק (1)

אמריקה של רוברט פרנק (2)

אמריקה של רוברט פרנק (3)

רוברט פרנק, צלם שוויצרי שהיגר לארצות הברית, נסע בין השנים 1955-1956 לאורכה ולרוחבה של היבשת וצילם את פניה המגוונות והמשתנות, בלי לטרוח לאפר אותן קודם. ארצות הברית של פרנק מורכבת מניו יורק, לוס אנג'לס ולאס ווגאס, וגם מדרום קרוליינה, דטרויט ובשוליו של כביש 66 המפורסם באריזונה. היא תפורה מדיינרים, מכוניות, כבישים, מהמון שחורים ומלבנים מתייפים ומתגנדרים, מתאמצים להראות כמי שמשתייכים למעמדות גבוהים, וממוות בצורותיו השונות.

פריזאים נערכים בשורות, מחכים לתורם לראות את הצילומים של פרנק, שומרים על הסדר, מקפידים שלא לחדור האחד למרחב האישי של השני. אחרי שייגמר האולם של תמונות אמריקה, יתחיל האולם של הצילומים הפריזאיים של פרנק.

רוברט פרנק על אמריקה, רוברט פרנק על פריז

בין שני האולמות, אי אפשר שלא לחשוב על פרנק אחר, שטורד את מנוחתי מאז סיימתי לקרוא עליו ב"חלון פנורמי" המצוין של ריצ'רד ייטס; טרם הספיקותי לראות את הגרסה הקולנועית של סם מנדז, שבה ליאונרדו דיקפריו וקיית וינסלט הופכים מנאהבים צעירים ויומרניים לבעל ואשה והורים מבוזבזים וממורמרים. הסיפור של פרנק ווילר, גבר שמרתק את כל שומעיו והבטחה שאינה מוגשמת בתחום שעדיין אינו ידוע ואייפריל, אשתו היפה, בעלת החיוך המואר והירכיים הרחבות מדי, מתרחש באותה שנה בדיוק שבה צילם פרנק, רוברט הפעם, את ארצות הברית של אמריקה. הווילרים עזבו את דירת האהבהבים הניו יורקית שלהם, הקטנה מכדי לגדל בה את שני ילדיהם, וכמו מיליוני זוגות מציאותיים כמותם, עברו לבית בפרברים, השנואים עליהם, שעל תושביהם, הרדודים, המשעממים, הריקים, הם מתנשאים בהתמדה. היה להם חלום, היו להם הרבה בעצם, אבל אחד מהם אייפריל שולפת פתאום, כגלגל הצלה אחרון, כשהיא מרגישה, מבלי דעת עד כמה היא צודקת, שפרנק מתרחק ממנה: לעזוב הכל ולנסוע לפריז. שם, בפריז, אייפריל תחפש עבודה, תפרנס את משפחתה, ולפרנק יהיה סוף סוף זמן, לחשוב מה הוא באמת רוצה לעשות, להיות.

להשוות בין פריז לארצות הברית, זה כמו לתלות על קיר תקריב של קרסול מעודן, מחוטב, מטופח של נערה אחת, ולידו לתלות תצלום של כל כולה של נערה אחרת, על שערה הבריא והגולש, עיניה היפות, ירכיה התפוחות מדי, בטנה הרופסת, שיניה הבולטות מעט והשערות ברגליים. זה לא כוחות.

פריז של רוברט פרנק (1)

רוברט פרנק על פריז (2)

נעזוב את מה שעושים הווילרים עם חלום פריז שלהם, בעיקר כדי שתקראו בעצמכם את הספר המצוין הזה. אבל השכנים שלהם, וגם ייטס, חושבים על החלום הזה שלהם את שלוש המחשבות הבאות: אחד, זה מקסים. זה באמת חתיכת חלום להגשים אותו, משהו שיכול לשנות את החיים. שתיים, פריז? באמת! עם שני ילדים, בלי לדבר צרפתית ובלי עבודה מסודרת? חוסר אחריות, שיטיון רומנטי שיחלוף ברגע שייתקלו בבירוקרט הצרפתי הראשון. שלוש, מה הם חושבים לעצמם, שהחיים בפריז יתקנו את היחסים ביניהם, ימציאו לבני הזוג ייעוד אחר, ימחקו את תלאות החיים? אי אפשר להמלט מהמסלול הבורגני, אפילו עד פריז לא; במקום הפחח הטוקבקיסטי, אתם מתבקשים להוסיף כאן פפף צרפתי, ארוך ומזלזל. ואני חושבת, ארבע: נראה אותם (בהתרסה), נראה אותם (בעידוד), מגשימים את ההזייה הבלתי סבירה הזאת.

כי ההגשמה חסרת האחריות הזאת, שקולעת אותנו לזרות נצחית ולפעמים גם לבדידות, שדנה אותנו לעילגות חברתית ולשונית, לפיתולי קריירה בלתי צפויים ובוודאי לחוסר בטחון כלכלי, היא אחד הדברים החשובים ביותר שעשינו בחיים שלנו.
לא רק בגלל היופי של העיר הזאת, שמצפה את החיים בשכבה דקה של אבקת פנינים. ולא רק בגלל הסדר של החיים בה, שמשתקף בתמונות פריז של רוברט פרנק, הסדר הזה של זמני הגעת המטרו, של העליה במדרגות תמיד מצד ימין, המסורת של מאות שנים, המקצב הקבוע והמורגש של מעבר ימי השבוע, החופשים. בתמונות של פרנק הסדר של פריז דמוקרטי, מאפשר: מי שמקבל את החוק הצרפתי משתלב בו בקלות, ומכאן האלגנטיות של כל מצולמיו, כמו הגבר ההוא ששוכב על הדשא בחליפת שלושה חלקים. הוא לא חשב מה ללבוש בבוקר, הוא עשה מה שעושים בפריז, ועשה את זה בסטייל כי ככה עושים את זה כאן.

הסדר בעיר עושה סדר בגוף, והיופי מרחיב את הנפש, כמו לעבור בפעם האלף מעל הסן, ולהבין שכל עיר צריכה נהר גדול ורחב שיעבור בליבה. הרמוניה.
השאלה הגדולה לגבי הזיית החיים בפריז, כמו לגבי כל אבקת כביסה, היא האם זה עובד; עם כל הכבוד לאסתטיקה ולזרות ולרומנטיקה ולתעוזה, האם באמת החיים בפריז טובים יותר. במילה אחת: כן.

ההחלטה שלנו לזרוק את עצמנו במו עצמנו מהמסלול החיים שבו היינו נתונים, הרחק מכוח המשיכה של המאורות הגדולים והקבועים שעיצבו את חיינו – עיר, עבודות, משפחה וחברים, למקומות חדשים לנו, לאנחנו חדשים לעצמנו, חושפת אותנו בלבד לתביעות מטעם עצמנו בלבד, מסירה את תאי העור המתים, מגרה את קצות העצבים לטעמים וצבעים וריחות חדשים, למחשבות ורגשות חדשים בעוצמות אחרות. ואולי זאת לא פריז, אלא המעבר, ואת המהלך הזה, של קילוף תאי העור המתים, אפשר יהיה לשחזר אחר כך, בעוד כמה שנים, במעבר שלנו לניו יורק, או בחזרה לתל אביב, או בהגירה לרמת אביב הירוקה, לפרדס-חנה כרכור או למצפה בגליל. זה, לפחות, מה שאני אומרת לעצמי.

* פורסם לראשונה בטור שלי ב"24″ של ידיעות אחרונות.

סופי ר. מקיפה את גני טיולרי בקצת הוואי

זה לא שהתערוכות שיש ב-Jeu de Paume לא טובות. לעתים קרובות כן. שתי התערוכות הנוכחיות, אחת של רוברט פרנק מצלם את ארצות הברית של אמריקה ואת פריז, עוד ידובר בה (כלומר, אני עוד מתכוונת לדבר בה), והשניה של Sophie Ristelhueber (סלחו לי על הצרפתית, לכו תעתקו את זה בעצמכם), שיש בה צילום של אדמות פצועות, עירק, לבנון, ואנשים פצועים. שתיהן מעניינות מאוד, שונות זו מזו. אבל מעבר לאמנות שבפנים, הז'ה דה פום (שאינו מיץ תפוחים, כפי שאפשר היה לחשוב בטעות, אלא גרסה עתיקה ומלכותית של טניס, כלומר משחק יד) ניחן בעיקר במיקום נפלא, או כמו שקראו לתכנית בריטית בערוץ הטלויזיה שהיה האהוב עלי בעולם כולו: location location location.

אייפל טובל בערפל ופלאס דה לה קונקורד

הקצה המוכר פחות של גני טוילרי

גני טוילרי מהז'ה דה פום

jeu de paume מבפנים

גברים בחליפות מטיילים בין צילומי האדמות הפצועות של סופי ר.

רוברט פרנק בארצות הברית, רוברט פרנק בפריז

שתי התערוכות מציגות עד ה-22 למרץ 2009.

לא רחוק משם:

גני טיולרי והשוקו החם הנפלא הצמוד אליהן

מוזיאון האמנויות הדקורטיביות

הגנים המלכותיים – palais royale

grand palais – אמנות בתחילת השאנז אליזה

באותו עניין:

אמנות ב"פריזאית"

כורסאות של רון ארד ברטרוספקטיבה בפומפידו. צילום: יובל סער

אני זוכר את הרגע שבו הבנתי את העקרון, שבו השלמתי עם העובדה שאני לא אספיק את כל מה שרציתי לעשות. זה היה כשהלכנו הבן זוג ואני מהמלון לכיוון הסיין, והשלט ברמזור אמר שימינה זה לגני לוקסמבורג. היה לי ברור שאם אנחנו לא פונים עכשיו כבר לא נגיע לאחד מהמקומות היותר קסומים בעיר הזו. מצד שני, הכיוון הכללי היה ישר, והיה צריך להחליט.
באותו רגע הבנתי את העקרון של חופשות מסוג זה: אין סיכוי להספיק הכל. בכל רמזור, בכל חלון ראווה, בכל תפריט של מסעדה, צריך להחליט מה עושים ואין הזדמנות להתחרט. וככל שמבינים מוקדם יותר שאין סיכוי להספיק הכל, שאין טעם לחשוב מה היה קורה אם היינו מחליטים אחרת, במיוחד בחופשה קצרה כמו זו, כך הסיכוי ליהנות גדול יותר. גם עכשיו שאני חושב על כל הדברים שלא הספקתי לעשות אני קצת מתבאס, אבל הכל בפרופורציה.
עצה נוספת לטיול רגוע יותר: להזמין חדר בלי ארוחת בוקר, אלא אם כן יודעים מראש שהיא מאד שווה. ככה לא צריך לקום בבוקר כי צריך להספיק לארוחת הבוקר לפני שהכל נגמר ויש תרוץ לאכול כל שעתיים עוד מאפה בצק משובח, ואין מה להגיד, הצרפתים האלו מבינים דבר או שניים בענייני בצקים.

ההתחלה הייתה ידועה מראש: נוחתים בפריז ביום חמישי בערב, וביום ראשון בערב ממריאים בחזרה. היו לי בראש כל מיני דברים שרציתי לעשות, מתוכם הייתה חובה אחת: לבקר בתערוכה של רון ארד במוזיאון הפומפידו, אחד המוזיאונים החביבים עלי בפריז ובכלל בעולם, שיש לו גם את חנות העיצוב אחת המגניבות שיש. בכל זאת, אם העיתון משתתף בנסיעה צריך לספק את הסחורה, ומי שרוצה יש תמונות בפליקר שלי. ולא, אני לא מתלונן. כל השאר היו אופציות. הייתה גם מטרה נוספת לביקור, להעביר את בן הזוג חוויה מתקנת כלפי העיר, אחרי שמשום מה הוא החליט שהוא לא אוהב את פריז. איך אפשר למען השם לא לאהוב את פריז?
המלון היה במונפרנס, של רשת מרידיאן, מה שהבטיח חדר נורמלי (ואפילו גדול) אבל חיסל כל יחס אישי או מיוחד. האמבטיה הייתה מכוסה כולה בפורמייקה כתומה משנות ה-70 ובדיעבד אני מצטער שלא צילמתי, בכל זאת קלאסיקה עיצובית. היה להם מבצע של שני לילות במחיר של שלושה מה שהפך את כל הסיפור למאד כדאי, כי בפריז עדין לא שמעו על המשבר הכלכלי. הכל שם מאד יקר. אבל הנה השיטה שלי להתעלם מכל הסיפור: לחשוב ביורואים. כשכוס שוקו עולה שבעה יורו או כוס מיץ תפוזים (קטנה) עולה חמישה יורו, זה לא נורא. אם מתרגמים לשקלים אז מתחילה הבעיה. עצה שנייה – את הטיסה שילמנו חודש וחצי לפני הנסיעה ואת המלון שבועיים לפני כך שמה שנשאר זה ההוצאות השוטפות מה שיוצר את מצג השוא שבסך הכל כמה כבר הוצאנו בחופשה, לא כל כך הרבה.

וכך, בלי תוכניות ובלי שהזמנו מקומות מראש לשום דבר שוטטנו בעיר במזג האויר הסגרירי, שלא לומר הקר. המיקום של המלון היה מעולה ומרושתת מטרואית בצורה יוצאת דופן. זו יופי של שכונה שהיא יחסית מקומית ולא נורא תיירותית. ככה למשל ביום שבת סיירנו בשוק המקומי ויכולתי לדמיין את עצמי בלי שום בעיה עושה שם קניות מדי שבוע.
מבלי להתכוון ומבלי לתכנן מצאתי את עצמי בשלושה ימים האלו הולך בעקבות המלצות הבית: שוקו בקפה אנג'לינה, אקלרים ומקרונים בפושון ועוד. הבן זוג טען שפריז היא קלישאה, ויש משהו בדבריו, אבל גם קלישאות יכולות להיות קסומות ומרגשות בכל פעם מחדש. אפילו אחרי שרק לפני חודש היינו בסנט פטרסבורג שמרשימה לא פחות (אם לא יותר). קשה לעמוד בפני הקסם שיש לעיר הזו, שרק חסרי לב יכולים להישאר מולה אדישים, שמסוגלת להפתיע בכל ביקור, במיוחד למי שלא גר בה.
כך למשל מצאתי את עצמי בפעם הראשונה במוזיאון הלובר. פתאום התפנתה שעה וכשאתה לא צריך לשלם או לעמוד בתור (כן, ככה זה שיש לך תעודת עיתונאי), אתה יכול להרשות לעצמך להסתובב בלי כוונה מיוחדת במוזיאון הענק הזה. ומה עושים בפעם הראשונה? הולכים לראות את המונה ליזה. בניגוד לכל אלו שמאד התאכזבו אני מאד נהניתי, ואפילו צילמתי את האנשים הנחמדים.

מצלמים את המצלמים את המונה ליזה בלובר. צילום: יובל סער

הילייט אחר היה התערוכה של Patrick Demarchelier ב-Petite Palais (ותודה לאורי על ההמלצה). דה-מרשלייה הוא אחד מצלמי האופנה המפורסמים בעולם אבל למרות שהצילומים מהממים ומדהימים ביופים, התערוכה גרועה. הסיבה – אוצרי התערוכה פיזרו את כל הצילומים בין המוצגים ההיסטוריים ובניגוד למה שהבנתי שהצליח למשל בג'ף קונס, פה זה עבד פחות, והחיבורים היו גם קצת מלאכותיים. אבל אילו צילומים, פשוט להתעלף.

מתוך התערוכה של פטריק דמרשלייה. צילום: יובל סער

אבל, כצפוי, הכיף הגדול היה סתם להסתובב ברחובות, לפנות פתאום דווקא כשלא תכננת, ולגלות כל מיני מקומות שלא המליצו עליהם ושאתה לא בהכרח רוצה לספר לכולם, כדי שמשהו בכל זאת ישאר רק שלך. שאלו אותי אם היה רומנטי ואני לא יכול אפילו לחשוב על דרך שבה סוף שבוע כזה לא יכול להיות רומנטי, רק הדרך שבה הם לובשים את הצעיפים שלהם יכולה לגרום לך להתאהב בבחור שזה עתה עבר מולך. ונדמה לי, שאם הגעתם עד לפה, זה ברור גם לכם.

- יובל סער הוא מעצב, כתב העיצוב של "הארץ" ובעל הבלוג המצוין "פורטפוליו".

Miroslav Tichý, MT Inv. No 1-35, size 20,9cm x 24,8cm, by courtesy of Foundation Tichy Ocean Zurich

לפי התפיסה הרומנטית שלי, כדי להיות אמן אמיתי צריך לחוות עוני וכאב.

הגבולות הנפשיים צריכים להיות דהויים מספיק כדי לאבד את האמת החברתית וליצר אחת משלך. ולאהוב אותה.

הלוואי.

בזמן שתיצור את האומנות המופלאה שלך אל תחשוב על כסף, אל תחשוב על אוכל או קורת גג. ובטח שלא על הטלויזיה הדקיקה שרק קנית.

תתמסר לסערה הזו, לפרץ התחושות שמציף אותך, תמלא את החומר בתשוקה, באדרנלין.

אל תחשב את עלויות החומרים, תחלק, תכפיל, תסתכל על אותה טלויזיה ועל הילד שהגיע קצת לפניה, ותגיע למכפלה (האמיתית לגמרי) של התוצר שלך.

תיצור למען הרגש, למען הביקורת החברתית, פורקן. למען מהפכה כלשהיא, כי תמיד היתה שם מהפכה.

תאהב את היצירה שלך ותשנא אותה באותה נשימה. תנהל איתה דיאלוג, תחיה סביבה.

תהיה שיכור בשעות הבוקר, ותעשן. תעשן הרבה.

ואז, או אז תייחל ליום מותך. כי רק באותו היום עלולה להתנגש בך התהילה. Viva la Revolution!

הלוואי.

Miroslav Tichý, MT Inv. no.: 1-30, by courtesy of Foundation Tichy Ocean Zurich

כמו שילדים מדמיינים את אלוהים, אבל מעופש וחסר שיניים – יושב מירוסלב טישי בפומפידו בדיוק מול טירופו של פולוק.

ממתין לתורו, שרק אפסיק להסתנוור מאבק הכוכבים ואסתובב. הוא יחכה, הוא הרי חיכה כבר כל כך הרבה.

Miroslav Tichý

זו לא סתם הקדמה מנופחת על נווד, מדובר בתהליך. בבריאה ובצילום.

תהליך היצירה של מירוסלב טישי מתחיל בבניית המצלמה ועד ליצירת המסגרת. באמצע, הצילום חי את חייו.

{וכמו שאחת אומרת-} לא רחוק משם:

בקומה השנייה של הגלריה לאומנות מודרנית יש ציור. ציור שאפשר לראות רק כשעומדים רחוק ממנו. כשמנסים לראות מה השלט הקטן מספר (אולי נצליח להבין מה שמו של הצייר פעם?!), הציור המובהק נעלם והשאיר אין סוף משיחות מכחול עוצמתיות וסוערות.

ואם באמת הבנתי נכון, ואם באמת מדובר במוות של מישהו קרוב שאפשר להבין רק ממרחק. כשמתקרבים, אפילו בצעד, הבד סוער בגווני השחור שלו.

כל כך התרגשתי.

Centre Pompidou

שרון וובר-צביק היא מעצבת ואמנית שבדרך כלל מתנהגת יפה. אבל לא תמיד.

La Photofactory

ברחוב הזה, המתוייר לעייפה, בין הוטל דה ויל ופומפידו, יש די והותר חנויות של מזכרות, אייפלים בכל הגדלים, בכל הצבעים ובכל החומרים להביא הביתה. אבל La Photofactory יכולה לעלות על כולן.

זאת חנות לתצלומים בשחור לבן, מהמון תקופות והמון סגנונות, שבה אפשר להזמין הדפסה בכל גודל ופורמט, ממוסגרת או לא. יש המון מבחר, ושווה לעבור, אולי אחת התמונות שם תהיה המזכרת הפריזאית עליה חלמתם. עדיף על מאפרה עם ציור של אייפל (או על עשר כמוה).   

La Photofactory, 21 rue du Renard, 4eme.